הכל די חרא.

כל הדברים הרעים האלה שקורים מסביבי לאחרונה.

ממש קשה לי לראות את הטוב. לראות שתי בנות בריאות (טפו טפו) ומתוקות, לראות בעל שאני אוהבת, להרגיש רוחות תשרי ויורה, לקרוא ספר טוב.

הכל ממש רע עכשיו. המחלה הנוראית של אחות של א' אופפת אותנו כמו ערפל סמיך, ואני אפילו לא שם לראות אותה סובלת או לעזור. כל פעם שאני מצליחה לחשוב על משהו מעט שמח תוקפת אותי מייד המחשבה "כן, אבל אחות של א' עוד מעט תמות".

אני לא יכולה לעזור בכלום כי א. אין שום דבר שאפשר באמת לעשות ב. אנחנו גרים רחוק ויש לי שתי ילדות קטנות שאחת יונקת ולא לוקחת בקבוק ג. לצערי יש במשפחה שלי משבר מאוד גדול סביב הסבים שלי.

סבתא שלי נפלה ושברה את האגן. סבתא שלי, העצמאית, הנחושה, שלא מוכנה לשמוע על עזרה בבית ונוסעת לכל מקום לבד גם אם צריך להחליף שלושה אוטובוסים ולסחוב שקיות כבדות. סבתא של נפלה ועכשיו היא בשיקום. יש כל מיני בעיות בריאותיות אחרות שלה ברקע, היא ממש מבוגרת ומן הסתם הבריאות לא משהו גם בלי הנפילה.

סבא שלי, האיש הכי חריף וחכם שיצא לי להכיר, גאון מתמטי, מהנדס בחסד,פיזיקאי, חצי היסטוריון- סובל כבר כמה שנים מדמנציה. זה בא והולך וזה נורא לראות מוח מרהיב כזה נאכל ע"י המחלה הארורה הזאת. אמא שלי וסבתא שלי מאמנות אותו כמה שאפשר. הלב שלי נשבר כשאמא שלי ביקשה ממני פאזלים של פצפונת עבורו. 

בנוסף ישנו דוד שלי, רווק נצחי עם הרבה בעיות נפשיות ככל הנראה, תינוק מגודל, שלא מסוגל לתחזק את עצמו בלי תמיכה מאסיבית מאמא שלו ומאחותו, הלא היא אמא שלי. לעתים זה מצחיק, לרוב מרגיז, ולעיתים מעורר רחמים.

עד כה הטיפול בסבא שלי ובדוד שלי התחלק איכשהו בין אמא ואבא שלי לבין סבתא שלי.

ביום שהיא נפלה התפרק הכל, וכעת אבא ואמא שלי מטפלים בסבתא וסבא שלי. דוד שלי גוייס למאמץ ועבר להתגורר עם סבא שלי וזאת עזרה משמעותית, אבל פרט לכך הוא מסרב להסתגל למצב החדש שבו הוא מטפל ולא מטופל וגורר את אמא שלי לריבים נוראיים ומוסיף כל כך הרבה עבודה ועצבים על הכתפיים העמוסות גם ככה שלה.

וסבתא שלי מנסה לנהל את כל זה ואת כולם מרחוק.

כפועל יוצא מן הסתם אני לא יכולה להיעזר בלוקסוס המפנק של אמא שלי כאן איתי ליום וחצי כל שבוע- זמן שנהניתי ממנו ופצפונת נהנתה ממנו אפילו יותר. אבל זה בקטנה.

הדאגה לאמא שלי ולאבא שלי המתוק שמסיע מביא קונה מחזיר תומך ועושה כל מה שהוא יכול- ואני לא יכולה לעשות כלום כלום כלום כדי להועיל להם. אמרתי שלא נבוא לחג כי זה לא מתאים באמצע כל הטירוף הזה. אמא שלי אמרה "תבואו, אני צריכה לראות אנשים צעירים". באנו, פצפונת והיא התאחדו בחיבוק ארוך ואוהב ונעלמו להרדמה של שעה. התגעגעו אחת לשנייה נורא.

אבא שלי אמר "טוב שבאתם", אז באנו אחר כך שוב.

בנוסף מאיימת עלי החזרה לעבודה. זה קורה עוד מעט ואני מרגישה שלא היתה לי בכלל חופשת לידה. התעסקתי בכל מיני דברים שצריך היה לעשות ואני מרגישה שפספסתי את החופשה שלי עם גורה. בחופשת לידה עם פצפונת הייתי עסוקה אך ורק בה, היא קבעה לחלוטין את הלו"ז ואני נעניתי. בחופשת לידה עם גורה אני מתעוררת, מארגנת את שתיהן ליציאה (שעה) ולוקחת את פצפונת לגן (חצי שעה), ורק אחר כך כשגורה כבר מנמנמת במנשא או בעגלה אני יושבת לשתות קפה לקרוא איזה ספר, והופ כבר שנת צהריים של גורה. בארבע אני מתארגנת לקחת את גורה ולאסוף את פצפונת מהגן, בדרך עושה איזו השלמה של קניות. חוזרות מהגן, תמרון בין שתיהן עד שא' חוזר מהעבודה, סדר לילה ארוך של שתיהן, ורק באיזה עשר שנינו קורסים על הספה. אני חושבת שיש לי עם גורה איזה ארבע שעות ערות של שתינו לבד. זה ממש ממש מעט. בתוך זה אני צריכה לנסות לתת לה בקבוק, לתת טעימות, לקלח – איפה נשאר לי איתה זמן סתם להשתעשע ולהתכרבל? איפה חופשת הלידה שלי?

אנחנו מחפשים מטפלת כבר המון זמן ואולי מצאנו אבל עד שהכל יהיה סגור סופית אני בחרדה נוראית- יש כבר תאריך חזרה לעבודה הוא לא רחוק- מה יקרה אם זה לא יסתדר? אני מרגישה שבפעם הקודמת הכל הלך כל כך חלק ועכשיו הכל קשה. 

לפני שבוע התקשרתי לבוס לשאול אם זה בסדר שאחזור בשבועיים הראשונים לשלושה ימים בשבוע- לא היה לי ספק שהבוס יגיד שברור ואין בעיה- והוא הפתיע אותי ואמר "עדיף שלא יש דד ליין וצריכים אותך". אמרתי שאסדר את זה. ניתקתי ולהפתעתי חשתי התרוממות רוח וגאווה שזקוקים לי- המצב בהייטק כרגע לא אייאייאיי ותמיד יש בי את אותו חשש ישן שאם יצטרכו לפטר יפטרו אותי מייד.

אחרי התרוממות הרוח התחלתי פתאום לשקשק מזה שאני אמורה לעבוד פול פאוור עוד רגע ואין לי ממש מטפלת, התינוקת שלי מסרבת לבקבוק ואני שוב לא ישנה בלילות.

בנוסף.

גורה לא עולה יפה במשקל. למזלנו היא נולדה דובית ושמנמנה, אבל צנחה בטירוף באחוזונים. הרופאה לא מודאגת כי טפו טפו טפו היא תינוקת מדהימה תקשורתית פעילה מאוד וגם לא נראית קטנה- אבל המספרים לא משקרים. ייתכן שמדובר באלרגיה לחלב, ואני כרגע מתנזרת ממוצרי חלב שזה באמת לא נורא אבל קשה לי כי כצמחונית אני חיה על גבינות שמנות. בנוסף יש תמיד ברקע את איום הסכרת ולהחליף את הכל בפחמימה זה מאוד לא מתאים.

הייתי שמחה להפסיק להניק אבל כאמור היא מסרבת לבקבוק והטעימות מתקדמות אבל לאט מאוד. היא פשוט תינוקת שלא אוהבת לאכול.

אין לי כוח לפרט אבל אנחנו גם לא מוצאים דירה.

אתמול א' חזר מהעבודה מבואס נורא כי החבר הכי טוב שלו שהפך לאחרונה לעובד שלו כשא' קודם לניהול- הודיע שהוא עוזב. גם כך יש להם בעיית כוח אדם קשה, וגם חברתית זאת מכה קשה לצוות. א' היה מבואס כל הערב מזה. ואז עדן התקשרה ואמרה שאחותו, החולה, ביקשה לא לראות אותו יותר בעקבות משהו שאמר לה.

לא היה לי אפילו מה לומר לו. ישבנו שנינו שפופים בסוכה, הסכמנו שאין באופק אף אירוע משמח לצפות לו, הכל נראה חרא והכל די חרא. שתקנו, חייכנו במאמץ מה לפצפונת ולגורה.

התפנינו לקבל את פניה של חברה שקפצה אלינו בזמן הקצת לא מתאים הזה. אנחנו גמורים.