My only guiding light

גם אם כבר לא, אני צריכה לכתוב את זה. שורות שרצות לי בראש כבר חודש. ואני עצובה, ובוכה לפעמים, ולא יודעת להסביר לעצמי.
המחזור שלי תמיד היה מוזר. וכואב, מאוד. כבר בפעם הראשונה שקיבלתי, אי שם בשלהי החופש הגדול אחרי כיתה ח'- בכיתי נורא. כאב לי כל כך הגב, ולא ידעתי למה. אני זוכרת את עצמי מתפתלת המומה מהכאב וכשהבנתי מה קרה, הבכי הפך לרחמים עצמיים, מתוך ההבנה והפחד שזה מה שעתיד לקרות לי כל חודש. אבל לשמחתי אז, זה ממש לא קרה כל חודש. הוסת שלי היתה מגיעה מתי שמתחשק לה, נעלמת לעיתים ליותר מחודשיים. לא ממש הטרדתי את עצמי בזה, והחשש שמא היא תתקוף אותי בהפתעה התבדה מהר מאוד כשהבנתי שהכאבים מתריעים לפחות יומיים לפני. ככה היינו היא ואני כמה שנים טובות. יום ראשון שלה תמיד לווה בכאב משתק, שגזר עלי לבטל כל פעילות שהיא. למדתי לקחת טיפות אופטלגין, שהיו הופכות את כאב הגב לעמום יותר, והייתי מתפנה להרגיש את הבטן שלי פועמת בכאב שלא ידעתי להסביר. היום אני יודעת לומר לי שפשוט כאב לי הרחם. כשהתחלתי לקחת גלולות, גיליתי לשמחתי שהכאב פשוט נעלם. שמחה בגילוי הזה, נהניתי מהגלולות לסירוגין עד לפני כמה שנים. הבחנתי בכתמי שמש מכוערים על הפנים שלי, רופאת העור האשימה את הגלולות, ואני- שיוצאת מהבית עם קרם הגנה גם בחורף, ויתרתי עליהן בכאב. שנתיים לקח לכאבים לחזור, והם חזרו. לפני שנה החלטתי להגמל מהאופטלגין ביום הראשון של המחזור, כי אמא שלי אמרה שבטלוויזיה הזהירו שאנשים שלוקחים אופטלגין בטיפות מתים לפעמים בפתאומיות. קניתי ערימות של בקבוקים חמים ומשככי כאבים יעילים פחות, ובינתיים לא נכנעתי לטיפות. בשנה הזאת קרה גם דבר נחמד, והמחזור שלי התחיל להיות סדיר. שמחתי מאוד שכן ידעתי שבקרוב נרצה להכנס להריון, ושזה סך הכל סימן טוב.
 בחודש הראשון שניסינו, חשבתי משום מה שיש לביוץ שלי עוד שבוע לפחות. אבל אז, פתאום, מול המסך בעבודה, התחלתי להרגיש כאבים עמומים. שמחתי. כבר תקופה שאני חושבת שאני יכולה להרגיש את הביוץ. בעבר הייתי חושבת שהמחזור עומד להגיע מוקדם, אבל אז לא היה קורה כלום בערך שבועיים. מתישהו התאפסתי על עצמי והבנתי שמה שאני מרגישה אלו כאבים שקשורים לביוץ. לפני או אחרי- לא יודעת. אבל באיזור. קראתי שזה אפשרי, ושיש נשים שמרגישות. מאחר והכל אצלי סביב המחזור תמיד כל כך כואב ופועם, נראה לי הגיוני שגם את זה אני מרגישה. בכל אופן- מול המסך בעבודה, אני מרגישה את הכאבים המוכרים, בצד ימין. ימים ספורים אחרי, אני פתאום שמה לב שיש לי תחושת "מלאות" שלא עוברת. כאילו אכלתי יותר מדי, ואני צריכה להקיא. אבל בפועל אני קולטת שאני לא אוכלת יותר מדי, ולפעמים אפילו נמנעת מאוכל- לא מתחשק לי כל מיני תבשילים. אני מכינה קפה בעבודה, ומתמלאת גועל כשאני מריחה אותו. בשלב הזה כבר התחלתי לחשוד שאולי עבד לנו- ואני בעצם מתחילה הריון. אבל אז הצד הרציונלי שלי התערב- הרי ברור שזה פסיכולוגי- את מכירה את כל התופעות האלו מקריאה, ועכשיו את מדמיינת שאת מרגישה אותן. וחוץ מזה- קוראים לזה בחילות בוקר, ואת הרי קמה בבוקר רעבה, לא נגעלת אפילו מהקפה, והבחילות מופיעות לקראת הערב דווקא. ואז קרה דבר מפחיד- שוב מול המחשב, בעבודה, תקפה אותי תחושה מטרידה- מעין החסרת פעימה, כאילו מישהו הבהיל אותי. נלחצתי קצת אבל המשכתי כרגיל. אבל זה קרה כמה פעמים ביום, והתחיל להדאיג אותי. שלא נדבר על זה שיום אחד, בעודי קוראת מייל רגיל ומשעמם לחלוטין, הרגשתי פתאום את הלב שלי מאיץ- כאילו אני רצה בעלייה. לא יודעת אם זה קצב הלב שעלה, או שהפעימות נעשו חזקות יותר- אבל התחושה היתה מבהילה. פניתי לד"ר גוגל, ושם למדתי שגם זאת תופעת הריון. עכשיו, חייכתי לעצמי- אני יכולה להיות בטוחה. לא יכלתי לדמיין תופעה שכלל לא ידעתי על קיומה.
התחלתי להשתין על כל מיני מקלות, אבל הם כולם הסכימו שאין שום הריון. קראתי שוב ושוב את ההוראות- ולא ידעתי אם אני פשוט לא בהריון, או שמוקדם מדי לבדוק- כי הרי, מעשה שטן, אחרי כמעט שנה של מחזור סדיר של 30 ימים, המחזור האחרון שלי פתאום ארך 42 ימים. לא היה לי מושג מתי אם בכלל היעדר המחזור שלי נחשב איחור. בינתיים חיפשתי כל קצה חוט באנטרנט כדי להבין מה קורה איתי. אם זה לא הריון, משהו חייב להיות ממש לא בסדר. היו ימים שחזרתי הביתה ונרדמתי על הספה. לא הצלחתי לעלות במדרגות. היה לי קשה לעמוד. לא היה איכפת לי מכל אלו אילו רק יכלתי להיות שמחה, אילו רק היו שני פסים על המקל. אבל הם מיאנו להגיע. עם הזמן א' התחיל לפקפק בתחושות שלי, וזה מאוד הרגיז אותי. ניסתי להסביר לו את המורכבות של המקלות האלה, אבל ראיתי שהוא כבר חושב על הנסיון הבא. התפתחות מעניינת נרשמה כאשר יום אחד התעוררתי בבוקר מורעבת ורצתי לטגן לעצמי חביתה. המום, הוא עמד מאחורי ואמר "את זה לא ראיתי אף פעם, את כנראה באמת בהריון." בינתיים עברו כבר שבועיים של תחושות כאלו, ואני נעשיתי סמרטוט. אחרי שיוגה ופילאטיס גרמו לי לסחרחורות- הפסקתי להתאמן. מדי פעם ניסיתי את המקל אבל כלום. האנטרנט הניב כמה עמודים דלוחים ממקור אמין (של קופת החולים) שכללו בעיקר הסתייגויות, ובלית ברירה מצאתי את עצמי חופרת בפורומים שההודעה האחרונה בהם היתה מ2010. בכוונה לא נכנסתי לפורומים של פוריות. אכולת חרדות גם ככה מגילי המתקדם (נושק לשלושים) לא רציתי למצוא לעצמי עוד סיבות לפחד. ומי כותב על הריון, מלבד מי שנמצא בטיפולי פוריות? נשים דתיות. והרבה מהן. אני חושבת שקראתי את כל הפורום "הריון ולידה" ב"כיפה" ובערוץ שבע. הרבה דברים שמחים לא קראתי שם. בעיקר מצוקות שונות והריונות שהסתימו מוקדם מדי. הימים עוברים, אין מחזור, אני מותשת מכל התופעות, ואני מתחילה לחשוש.
יום אחד אני קמה עם כאב ראש מהגיהנום. אולי לא ישנתי מספיק. אני מתקלחת, אוכלת, שותה קפה- והוא ממאן להרפות. כל עוד המחזור לא מגיע אני לא לוקחת כדורים, אולי אני בהריון. וגם הופיע דימום קטן שיכול להיות הכל- התחלה של הריון או מחזור. ואז בעבודה, אני לא מצליחה להתרכז. מסוחררת, אני רואה מטושטש, ופעם אחת כשאני קמה אני חוטפת כזאת סחרחורת וכאלו דפיקות לב שאני לא מצליחה להרגיע גם אחרי שאני מתיישבת שוב. בשלב הזה אני כבר עם דמעות תסכול בעיניים. אני מתקשרת למוקד של הקופה, שם עונה לי אחות, מקשיבה לסיפור ושולחת אותי "דחוף, עוד היום" לראות רופאה. לדעתה זה לא קשור להריון, אבל הסחרחורת שלי וכאבי הראש מחייבים בדיקה. אני נוסעת לקופה. הרופאה המקסימה שלי יוצאת אל חדר ההמתנה ושואלת אם איכפת לי שהמתמחה שלה יבדוק אותי לפניה. בשלב הזה אני כלכך מסוחררת שאני לא מצליחה לסרב. גבר? עכשיו?? לתאר לו הפרשות? ובכלל הילדון הזה נראה לי מוכר, כלכך לא מתאים. אבל אני נכנסת לחדר ומתארת לו הכל. ערימה של תלונות. אחרי זה אנחנו יושבים שלושתנו, הוא הרופאה ואני, היא שולחת לאקג שחוזר תקין. לאורך כל ההסברים אני חוזרת, כמעט מתחננת, יודעת בערך כמה פתטית אני נשמעת- "בבקשה, אני מנסה להכנס להריון, יש אולי איחור, יכול להיות שזה קשור?" הם לא משתכנעים. הרופאה שולחת אותי לבדיקת דם, אולי שוב אנמיה. רגע לפני שאני יוצאת מהחדר אני אוזרת אומץ- "אפשר אולי להוסיף בדיקת הריון?". היא מחייכת- "בטח". עד לבדיקה שתתרחש למחרת- אני כבר משתכנעת שאני פשוט שוב אנמית.
תוצאות הבדיק מגיעות- ואני נדהמת- יש משהו. יש בטא קטנה, יותר מ-20, והרי אצל אישה שאינה הרה אמור להיות אפס מאופס. בהתרגשות עדינה אני מחייכת, ואז נזכרת בפנים נפולות- אני הרי יודעת בדיוק מתי שכבנו לאחרונה- כי מי יכל בדיוק לחשוב על סקס כשאני עם בחילות כבר שלושה שבועות. הבטא הזאת לא מתאימה כל כך לקו הזמן הזה. לשמחתי, יש לי למחרת תור לרופאת נשים. היא בטח תפתור את הכל. איני מספרת לא' ומורה לו שלא ישמח יותר מדי. אבל אני רואה שמאוחר מידי, והוא מדביק אותי בתקווה.
רופאת הנשים לא מתרשמת ממני. "למה בכלל עשית בדיקה, מבחינתי את לפני איחור". אני מסבירה שהרגשתי נורא וגם כך שלחו אותי לבדיקת דם. היא אומרת שאין ברירה אלא לחכות, אי אפשר לדעת. אני מנסה לדבר ולהסביר- אבל אני רואה שהיא לא מקשיבה לי. לרגע יש לי אומץ ואני מסמנת לה על לוח השנה את התאריך האחרון בו שכבנו ושואלת אם זה יכול להיות תקין, בהתחשב בזה. היא נראית לי מאוד מהססת ואומרת שצריך לחכות. בטא עוד שבוע.
אני יוצאת משם נזופה ומתוסכלת, אבל עם הרבה תקווה. השבוע זוחל, ואני סופרת את הימים. פתאום, אני שמה לב שהתופעות מורגשות הרבה פחות. והדימום, לחרדתי, הופך רציני יותר. זה עדיין לא מחזור, אבל מהנבירה בפורומים אני מתחילה לחשוש שמה שהיה לי בבטן הולך ונעלם. אני מייחלת לכל התופעות- אבל נאלצת להודות שאפילו הבחילות פחתו. מטופשת שכמותי, אני מוצאת נחמה בכאבים בחזה ובכאב בטן שמתגבר מדי יום. ואז, יום לפני בדיקת הדם, הכאב הופך בלתי נסבל. כואב לי הרחם. ממש ממש כואב. אני מבינה שאני עומדת לאבד את ההתחלה שלי, וזה כואב לי. נהיגה של עשר דקות הביתה הופכת לסיוט. אף פעם לא כאב לי ככה. אני מתקשרת שוב לאחיות במוקד, ועונה לי אישה רעה ומגעילה. "את בכלל בהריון?" היא שואלת אחרי שאני מתארת לה הכל, נאנקת מכאבים. אני מסבירה שוב שיש משהו אבל לא ברור לאן זה הולך, והיא מבטלת אותי מיד "מבחינתי זה לא הריון. אם כואבת לך הבטן כבר שלושה ימים למה לא הלכת לראות רופא?" המומה אני עונה לה שראיתי שני רופאים השבוע ושניהם אמרו לי שזה נורמלי ואין מה לדאוג. "כדאי שתפני למרפאה שלך, זה אולי קלקול קיבה". ואני לא יודעת למה, אבל המשפט הזה שלה, של אולי קלקול קיבה, אחרי שאני מתארת לה את הכל, ואני מרגישה את הרחם שלי נקרע- זה פגע בי כל כך. מעולם לא הייתי זקוקה כל כך למישהו שזלזל בי ככה. אחרי כמעט חודש שבו אני יודעת טוב מאוד שאני בהריון, או לפחות שמשהו מתחיל להתהוות שם- ואף אחד לא מאמין לי ברור לי שלתחושות שלי אין מקום בכל מערך הבדיקות הזה. אז מה אם אני מכירה את הגוף שלי כבר שנים. אני מנתקת, בוכה מכאב, ומצליחה להרים את עצמי לשירותים. אני אחסוך כאן תיאור של מה שראיתי שם, אבל באותו הרגע היה לי ברור שמה שהיה כבר איננו. א' חוזר הביתה ואני בוכה לו. הוא המום, לא יודע איך להגיב. אופטימי קצת יותר מדי ואומר שאולי בכל זאת, הרי יכולים להיות דימומים, ככה אמרה הרופאה. אנחנו נכנסים למיטה, ואני בכאבים נוראיים. אני לא מצליחה לישון. מותשת, נרדמת, והכאב מעיר אותי. גם א' לא ישן. איפשהו בין שלוש לחמש ובין בקבוק חם וכדור אני מצליחה לישון קצת. במהלך כל הלילה אני מדממת הרבה מאוד.
בבוקר אני קמה מלאת אנרגיה, וא' מופתע. מבחינתי חוסר הודאות נגמר, ואני יודעת- אני מכל המומחים האלה, מכירה את עצמי הכי טוב. ידעתי בדיוק מה קרה לי, בכל אחד מהשלבים- ואף אחד לא האמין לי מלבד עצמי. ועכשיו אני יודעת גם שצדקתי, עצוב ככל שזה יהיה. אני ממהרת לאחות שתיקח דם, אבל כבר יודעת את התשובה. ואכן הבטא כבר משמעותית יותר, אך עדיין לא תקינה.
הדימום לא מפסיק, ואני מדי פעם בוכה. אני יודעת מה המשמעות של כל זה, ומרגישה פתטית- הרי לא היה שם שום דבר, בעצם. א' הוא האיש הכי מהמם בעולם, אבל הוא לא יודע לתת תמיכה במקרים כאלה. הוא פשוט לא מבין למה אני לוקחת את זה כל כך קשה. ולי נמאס להסביר. אני צועקת עליו שיעזוב אותי, אחרי שפעם אחת נפלט לו "הרי זה כבר עבר"- כשאני עוד מדממת כמויות שלא ידעתי שיש בי.
ובתוך כל זה, שתי חברות קרובות שלי מודיעות לי שהן בהריון. אני שמחה בשבילן שמחה אמיתית וכנה, אבל לרגעים לא מוכנה לשמוע כלום על זה. הפחד שלא אצליח פוגש את השמחה שלהן, ואני חורקת שיניים בנסיון להבין שההריונות שלהן לא קשורות להריון הכימי שלי. ושאף אחד מהם לא קשור לילד הקטן, המתולתל, שאוחז ביד של י' בחלומות שלי. אני צריכה כאן ועכשיו להאמין שהילד הזה בוא יבוא, ושהוא יהיה בריא, ושהעצב שאוכל אותי בימים האחרונים מתישהו ייגמר.
אבל, בחיי, זה קשה.