בעונה השלישית של "האחיות המוצלחות שלי" יש סצנה בה קארן, אחרי שהיא יולדת, עומדת מול המראה כמעט עירומה ובוחנת בעצב את הגוף שלה.
ככה פחות או יותר דמיינתי את עצמי עושה אחרי שאלד. אבל לא ככה זה היה.
לקחו לי לדעתי לפחות שבועיים עד שהעפתי יותר ממבט חטוף בגוף העירום שלי במראה לפני המקלחת. גם לפני ההריון לא היתה לי בטן שטוחה, ולכן לא כל כך חששתי ממנה. אבל בעיקר- לא היה לי איכפת. שאירא האיך שאיראה- יש לי תינוקת מהממת בבית, שתינו עברנו את ההריון והלידה בשלום- מי צריך יותר.
ובכל זאת היו כמה אבני דרך מובהקות מאז ועד עכשיו.
בהתחלה כשהכל היה מאבק והייתי מפוחדת זה ממש לא שינה לי. אחר כך הדברים התחילו להשתנות לאט לאט.
ההתחלה של השינוי היתה שהפסקתי להשתמש בתחתוני רשת. זה כבר גרם לי להרגיש הרבה יותר בריאה ואנושית.
אחר כך הגיעה הפעם הראשונה שמדדתי בכלל מכנסיים שהם לא טרנינג. הוצאתי את כל הבגדים מלפני ההריון לסלון ומדדתי את המכנסיים שנראה לי הגיוני לצפות שאכנס אליהם מול א'. שלושה מהם התאימו, והייתי מאושרת.
אחת התפניות היותר משמעויות היתה שהתפניתי לקפוץ לחנות מיוחדת כדי לקנות לעצמי חזיית הנקה שמתאימה לי באמת. עד אותו רגע השתמשתי במשהו שקניתי במהלך ההריון והיה כמה מידות מתחת למידה שלי- כי זאת המידה הכי גדולה שהם מביאים. כמובן שזה היה נורא ואיום, לא התאים לי בשום צורה וגמר לי את הגב. אחרי שקניתי את החזייה המתאימה יצאתי מהחנות אדם חדש.
על הבטן נשאר הפס הכהה- גם במהלך ההריון חיבבתי אותו. יש בו איזה חן.
הדבר הראשון שעשיתי כשהתרחקתי מפצפונת ליותר מחמש דקות היה ללכת לשחות. זה היה מדהים. אחרי השחייה והמקלחת בהיתי בגוף העירום שלי במראה. אין ספק שהוא נראה פחות טוב, אבל זה לא משנה בכלל. הגוף הזה הרכיב תינוקת, הגוף הזה הביא חיים. נמלאתי הערכה מחודשת אליו.
מתישהו בחודשי ההריון האחרונים הורדתי ממני את התכשיטים שאני עונדת באופן קבוע- שרשרת מההורים, טבעת אירוסין מא' וטבעת נישואין שכבר בחרנו שנינו יחד. התכשיטים האלה חיכו לי בסבלנות על השידה, ואחרי החזייה החדשה ענדתי אותם שוב ברב טקס.
ולפני שבוע, עשיתי מעשה והלכתי וקניתי לעצמי עגילים חדשים שאני מאוד אוהבת. מתנה לעצמי על ההריון ועל הלידה. גם הם עכשיו קבועים על תנוכי האוזניים שלי.
אני בנאדם שוב.
בנאדם שונה ממה שהייתי לפני כן, אבל בנאדם.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 