למה אני שונאת את אלבום החתונה שלנו

יש לי עניין לא פתור עם החתונה שלנו. יש בי רתיעה מכל אזכור שלה. אולי נתחיל דווקא מהסוף- יש לי הבעל המדהים הנפלא והאוהב ביותר בעולם. אין יום שאני לא אומרת תודה על שאנחנו יחד. הוא ההישג הכי גדול שלי, והגאווה הכי גדולה שלי. התחתנו לפני שנה. כמה חודשים אחרי ההורים שלו נפטרו. שניהם. אלו היו זמנים נוראיים ולא ידעתי ואני לא יודעת גם היום איך לתמוך בו. בכל הזמן הזה הוא לרגע לא הפסיק להיות האיש המדהים שהוא. זאת דווקא אני שקרסתי מדי פעם. ההורים שלו היו חולים במחלות נוראיות, והוא סעד אותם עם אחים שלו. אני זוכרת את המבטים שלו בלילה אחרי שהוא היה קם לטפל במי מהם ומתכווצת. לפעמים המציאות פשוט לא נתפשת. עוד יבוא יום ולא אחשוש לכתוב על כל מה שעבר עלינו אז, אבל בינתיים אני רוצה להיות אנוכית ולספר עלי. הוא הציע לי להתחתן איתו ומיד הסכמתי. הייתי האדם המאושר ביותר בעולם. כבר אז ידענו שאנחנו על זמן שאול, שאין תרופה למחלה של אבא שלו, ושאנחנו צריכים להזדרז. עוד לא הספקנו להפגיש את המשפחות, וקיבלנו עוד בשורה מחרידה- גם אמא שלו חולה. ההלם היה טוטאלי. בתקופה ההיא אבא שלו עוד תפקד חוץ מבעיות מינוריות יחסית, אבל הרופאים הזהירו שזה הולך להחמיר. אמא שלו אושפזה, והיה ברור שגם היא תצטרך להיאבק. למען האמת לא היה איכפת לאף אחד מאיתנו מהחתונה עצמה. היו דברים חשובים הרבה יותר, וגם ככה מעולם לא רצינו להתחתן באולמי משהו עם אלף מוזמנים ודיג'יי. אחרי שבועיים הבנו- יש לנו חלון של שבועיים שלושה להתחתן- וזהו. הפסקה של שבועיים בין הטיפולים שלה, ושעון החול ההפוך שלו. מעולם לא הייתי מהבנות שדמיינו את החתונה שלהן. כשהגענו לרגע שצריך לתכנן, כל מה שרציתי, בלי שום קשר למצב הנוראי, היה להזמין משפחה גרעינית וחברים קרובים מאוד לאיזו מסעדה, ושמישהו שאנחנו מתחברים אליו ישיא אותנו בחופה יהודית, בלי לערב את הרבנות. זאת היתה חתונת החלומות מבחינתי. א' הסכים- שנינו תמיד היינו באותו ראש בקטע הזה. לא ראיתי את עצמי מרימה צ'ייסרים על רחבה עם אורות סגולים ומוזיקה מחרישה. בשלב מסויים אפילו חשבתי שנצליח לארגן את זה. אבל הנסיבות היו כאלו שלא היתה לנו בכלל ברירה. מטרת העל של שנינו הפכה להיות אחת- שההורים שלו וכל הקרובים והאהובים שלהם יהיו בערב שמח אחד. הרצונות של שנינו לא היו חשובים יותר. האירוע הזה הלך ורקם את עצמו, בהתראה של חודש ובמרחק שעתיים נסיעה מהחיים שלנו, בטווח בתי החולים שלהם. סבלתי מכל רגע. הרגשתי שכל התעקשות שלי היא אנוכית. הרגשתי שהצד שלי במשפחה לא מקבל שום התחשבות (ההורים המקסימים שלי וכל שאר המשפחה התגייסו לעזור לנו במלוא המרץ וקיבלו את כל האילוצים בהבנה), והכי גרוע- ששום דבר מזה אני לא רוצה. אני לא רוצה חתונה של 700 מוזמנים שאת רובם אני לא מכירה. אני לא רוצה די ג'יי וריקודים, אני לא רוצה קישוטי מרכז שולחן ומגנטים, אני לא רוצה שום דבר מכל זה. ובמיוחד אני לא רוצה- את הרבנות. אבל לא היתה ברירה. המשפחה של א' דתייה והיה ברור לי שאני לא עושה את זה לאמא שלו במצבה. אני רוצה להאמין שאם הכל היה בסדר הייתי עומדת על שלי מולה וגם מול המשפחה שלי. אבל מי בכלל יכול לחשוב על עקרונות במצב כזה. אז הלכנו לצהר והיה לנו רב ממש מקסים שסירב לקחת כסף אבל קיבל את ההצעה שנתרום בשמו (חששתי שיבקש לתרום לבניין בית המקדש השלישי, אבל הוא הפתיע וביקש לתרום לארגון חילוני לחלוטין). ובחוסר רצון הלכנו לראות אולמות מלוקקים,להפגש עם די ג'יי,מעצב שולחנות וצלמים. כל זה קרה בתוך חודש אחד, בו נטרפה על שנינו דעתינו לחלוטין. א' היה נוסע להורים שלו וחוזר מרוקן ותשוש, ואני זוכרת שבוע שבו ראינו אולי שמונה אולמות ואני לא ישנתי יותר מארבע שעות בלילה, כשאת שעות היום הייתי מעבירה בנסיעה לאולמות וחזרה. זה היה מתיש ונוראי, לא היתה שם טיפה אחת של אור. הכל היה פשוט עול בלתי נסבל בתוך הסיוט של א' והמשפחה שלו. בתוך כל זה התנגשנו חזיתית עם התעשייה הסכרינית של חתונות בישראל, ונאלצנו להאזין לדקלומים מלוקקים שהבטיחו לנו חתונה שתהיה שלנו ולא כמו של כולם, דקלומים ששמענו אצל כל בעל מקצוע שהחלפנו איתו מילה. התאמצתי שלא לגלגל עיניים כי ידעתי ששום דבר בערב הזה, חוץ מהאנשים שאני אוהבת, לא יהיה שלנו או מתאים לנו. עד הרגע האחרון התעסקנו בחוסר חשק עם הארגונים האלה, כשמפעם לפעם החמרה במצב של ההורים של א' וחששות כבדים שלא נגיע ליום המיועד כשהם איתנו. לא ידענו למה לצפות, אז פשוט לא ציפינו. לפחות אני לא ציפיתי. לא רציתי באירוע הזה, וחששתי שבמקום לשמוח רק נבכה. לא הייתי מסוגלת להשלים עם המחשבה שאנחנו נתחתן מול קהל מדוכדך ובוכה. אבל לא היתה ברירה אחרת. היום המיוחל הגיע ואני לא תפקדתי. כל מה שעניין אותי היו שטויות מוחלטות. הגיעה המאפרת, ואני החלטתי לשמוח. לא ראיתי את א' כמעט שבוע וכבר הספקתי לשכוח שהערב אנחנו מתחתנים. הגיעו הצלמים ולא הפסיקו לתקתק סביבנו. נחרדתי. מה עשיתי. למה התעקשתי שיצלמו אותנו. אנחנו הרי כל כך גרועים בזה. הרבה קצוות לא סגורים נותרו לערב הזה. כמו למשל שלא היה לי שום דבר חם ללבוש. למי היה זמן לחשוב על זה בכלל. אז קפאתי. הרגשתי מוזר. המון אנשים הגיעו לשם לכבודי ואני בכלל לא הייתי שמחה. הייתי מודאגת שמשהו ישתבש. זה היה הסוף של אחד החודשים האיומים שעברו עלי, ולא הייתי במצב רוח לחגוג. התאספו המוני אורחים. נישקתי וחיבקתי מאות אנשים. באמת שמחתי לראות את כולם. לחתונה שרציתי לא הייתי מטריחה את רובם להגיע. חשבתי על כל האנשים שהזמנתי כי צריך, כי הם חלק מחבורה, כי הזמינו אותי לחתונה שלהם. כל האי נעימויות האלה שהיו יכולות להיחסך אם היינו מתחתנים כמו שרצינו. אבל בגלל של-א' יש משפחה גדולה, ולהוריו הרבה מאוד חברים, רשימות המוזמנים תפחו ותפחו עד שהותר כל רסן והיה ברור שיש להזמין את כל מי שצריך להזמין בישראל. ישבתי על רשימות המוזמנים וצלצלתי לאנשים שאני לא מכירה כחברה של הכלה, שאלתי אותם אם יבואו ולא היה לי איכפת. לשמחתי איש לא זיהה אותי ולא חששו להגיד לי שלא יגיעו. על כל זה חשבתי כשהתחלתי להנות מהאנשים שאני אוהבת בקבלת הפנים. הצעידה לחופה היתה עבורי באמת נהדרת. נזכרתי למה אני שם, א' החזיק לי את היד ואנשים חייכו אלינו עד שהגענו אל מתחת לחופה. שש מאות זוגות עיניים ננעצו בנו בשעה שהעבירו את הבעלות עלי ל-א'. במקום רגע אינטימי, נכון, שמתאים לנו, שבו שנינו אומרים אחד לשני דברים אמיתיים וכנים, א' דיקלם ואני שתקתי. הרגשתי שכל העולם נמצא בחדר השינה שלנו. הייתי מנותקת לחלוטין מהסיטואציה, ורק ניסיתי להשאר ייצוגית מול קהל עצום של אנשים. אחר כך היו ריקודים. והיה אוכל. אני מקווה שאנשים נהנו ממנו אבל זה לא הכי הטריד אותי. חברים ומשפחה הכינו לנו הפתעה ששימחה אותי והצחיקה אותי, והרגשתי שלפחות יש משהו כאן שהוא באמת שלי בתוך כל הגנריות הזאת, חתונה שיכלה להיות של כל אחד. החברים המהממים שלנו והמשפחות הנפלאות שלנו עשו כל כך הרבה שמח שבאמת באמת הצליח להעלים לערב אחד את העצב הנורא והפחד. הריקודים היו מטורפים לחלוטין, היה קורע וכיף גדול, למרות שהייתי כלה והייתי צריכה להיות באמצע של כל מיני מעגלים (מהפחדים הכי גדולים שלי). היה לי כיף לרקוד, היה לי מצחיק, חיכיתי שיתרוקן ויישארו האנשים הקרובים, וכשזה קרה היה לי כל כך מושלם להיות איתם. רווח לי קצת כשהאנשים התחילו לעזוב, והיתה לי שוב תחושה קצת יותר אינטימית. הדיג'יי לא עמד בהבטחות שלו והמוזיקה היתה מזעזעת, אבל רקדנו והיה כיף.

החתונה נגמרה ואנשים כל הזמן אמרו שהיה מוצלח ולי לא היה איכפת. מעבר ליום ההוא ולסוף השבוע שהגיע אחריו חיכו לנו החיים האמיתיים עם כל הצרות האיומות שלהם. חזרנו ללימודים ולעבודה והייתי רגועה יותר אחרי שהכל עבר יחסית בשלום. המצב של אבא של א' הלך והדרדר במהירות מחרידה, והוא סבל מייסורים נוראיים וכאבי תופת. לא היה כבר איך לעזור לו, והלב היה נשבר שוב ושוב ושוב עם כל תזכורת לסבל שלו. מצבה של אשתו לימים נראה טוב יותר אבל הטיפולים הותירו אותה תשושה. הימים הלכו והיו איומים יותר ויותר.

קיבלנו את האלבומים של החתונה. עוד כשעברנו עליהם ידעתי שאני לא ארצה להסתכל באלבום הזה כמעט. אולי יצרתי את האנטי בעצמי אבל העובדה נותרה בעינה. האלבום הזה הוא לא אלבום חתונה. הוא אלבום זיכרון. תזכורת תמידית למי שאינם. לתקופה נוראית. בתמונות רואים שאבא של א' חולה, עדיין הוא עצמו אבל שונה. רואים שהוא סובל. שהכאבים מציקים לו והוא שותק. שהוא רוצה לבכות כי הוא יודע כנראה שזאת מסיבת פרידה. עכשיו קחי את האלבום הזה תסתכלי בו ותשמחי. קחי את התמונות של א' ושלך, ביום שאמור להיות המאושר בחייכם. מזל שאף אחד משנינו לא חי את הקלישאה הזאת. זה היה עוד יום בחיינו. יום מיוחד, אבל היו מאושרים ממנו.

אני לא אוהבת את האלבום של החתונה. אני לא אוהבת את החתונה. אני לא אוהבת לדבר עליה, להיזכר בה, כלום. אני יודעת שהרבה כלות נהנות לשחזר את היום הזה, את היופי, את הכיף, את החוויה, את האושר. אני לא. זאת היתה תקופה נוראית והיום הזה היה חלק קצת יותר שמח ממנה, אבל עדיין חלק. כואב לי הלב על כל הכסף שההורים שלנו שפכו שם (לא הסכימו שנשלם בעצמנו, זאת היתה מתנה מהם, שלא הצלחנו לסרב לקבל.) ועל כל האנשים שטרחו והגיעו. אבל היום הזה הוא לא משהו שאנחנו נהנים להזכר בו. בכל ההקשר של החתונה, יש רגע אחד שאני באמת אוהבת- הרגע ש-א' הוציא טבעת ואני אמרתי כן. והתרגשתי והייתי רגועה באותו זמן. כי שמחתי מאוד אבל גם ידעתי שזה בדיוק מה שצריך להיות ולכן זה קורה. הרי חודשיים אחרי שהתחלנו שאלתי אם הוא ירצה לעשות לי ילדים. עוד לפני שהיינו זוג אמרתי שאני רוצה להתחתן עם הבחור המוזר הזה. הרגע הזה, בו פשוט היינו שנינו יחד מול הנוף ובחנו את הטבעת המנצנצת על היד שלי, הוא הרגע הכי יפה בכל החתונה הזאת. הוא הרגע שמבחינתי מסמן יותר מכל דבר אחר את הנישואין שלנו ואת הבחירה שלנו אחד בשני. הוא שאל, אני אמרתי כן. זה הרגע שבו התחתנו. והיו עוד חתונות קטנות בהמשך- הרגע שסיפרנו להורים שלו, הרגע שסיפרנו להורים שלי, הרגע שסיפרנו לאחים ולחברים. השמחה הכנה שהאהובים שלנו שמחו איתנו. אלו היו הרגעים היפים. אלו, ולא הצילומים עם האור הסגול מהרחבה.

אני לא חושבת שאני רוצה או יכולה לכתוב על החודשים שהגיעו אחר כך. כל כך הרבה סבל ובכי. וכזה חוסר אונים נורא. ניסיתי להיות שם בשבילו. אני לא בטוחה בכלל שהצלחתי. אני רואה כמה הוא מתגעגע ושונאת את האלבום שנח לו בשקט בשידה בסלון. אלבום חתונה שהוא אלבום זיכרון.

על העיר עפות יונים

יצאתי מהרכב בדיזנגוף, ובתחושת זיכרון עמומה התחלתי להוביל עצמי. העיר הגדולה הממה אותי. הלכתי ברחוב עם ונגד זרם האדם הנוהר של שישי בצהריים, והרגשתי לגלוג בכל אחד מהמבטים שדמיינתי שנועצים בי. כנראה היה זה רק דמיון מפותח, אבל ממש קראתי בפניהם בדיוק מה הם חושבים. מי זאת האישה הזאת, מה היא לובשת, לא עדכנו אותה שכבר שנים לא הולכים ככה? כי הכל אצלי לא נכון. לא החולצה, לא התיק וכנראה גם לא הנעליים. המכנסיים- אני חושבת שהן בסדר אבל אולי גם בזה אני טועה. השיער הזה- מי יוצאת ככה מהבית. לפחות היה ברישול שלך איזה חן, איזו הגזמה, איזו כוונה מוצהרת- לא. אין בו אף אחד מאלה. עייפתי. נזכרתי למה למרות שגדלתי בה, אני לא יכולה לסבול כמעט את רחובות העיר הזאת. מישהו חלף אותי ושאל את החבר הטלפוני שלו מתי הלאנץ', ואפילו לא נותר בי כח לגלגל עינים. בחורות מטופחות או מרושלות בצורה מדוייקת דיברו וצחקו בינן לבין עצמן, ואני הייתי בטוחה שעלי הן מדברות. פתאום נוספה לי חרדה חדשה- אני לא רזה מספיק. והם צוחקים על זה שאני לא מסתירה את זה כמו שצריך. חמקתי לסנטר בתחושת הימלטות. אכלתי את הכריך שלי ולא הסתכלתי לאף אחד בעינים. המוכרת בחנות התאכזבה כשקניתי רק שמלה אחת, ונכנסה איתי לתא לבדוק שאני לא משקרת כשאני אומרת שהשאר לא התאימו. אם זה היה קורה לי כאן הייתי מתעצבנת- הרי לא יצאתי בידיים ריקות, השארתי אצלה שלוש מאות שקל. אבל שם הרגשתי מבוכה. כאילו היא יודעת כמה לא נוח אני מרגישה שם. אני שונאת חנויות שיש בהן רק מראה אחת רחוקה מהתאים, ואז צריך ללכת ולתת למוכרות לסקור אותך ולחוות דעה, ולהגיד לך שהבעיה היא לא בחולצה, אלא בציצים שלך. היא היתה נחמדה ועזרה לי אבל אני לא כל כך אוהבת את זה. ואם כל זה לא מספיק, הובלתי את עצמי לחגיגה של חברה באחד הפאבים האורבניים רעשניים שמגישים מנות עם שמות מוזרים ואלכוהול שאני לא מכירה. ככלל לא איכפת לי איפה יושבים כל עוד האנשים נאים בעיני, אבל שם נפגשתי בחבורה שתמיד גורמת לי אי נוחות, ואף פעם איני יודעת איך להתחמק מהשיחות סרות הטעם שלי איתם. מיותר לציין שהייתי היחידה שם שלבשה סחבות, והפעם אני חושבת שפירשתי נכונה את המבטים. הלוואי שיכולתי להגיד שלא איכפת לי אבל לאורך כל הזמן הרגשתי עצומה וחריגה. וכמובן מכוערת. אם זה היה קורה כאן ליד הבית הייתי מרגישה נוח הרבה יותר. אבל זה העניין עם תל אביב. היא גורמת לי להרגיש שאני לא משחקת לפי החוקים שלה, ושזה מפריע לכולם. בחורה יפה ומאופרת מידי לשישי בצהריים נפרדה לשלום מהחבר הגיי שלה ושניהם לרלרו מילות פרידה דביקות. ראיתי סלב. הרגשתי שמיציתי אבל הייתי חייבת להשאר בפאב. התמקדתי באנשים שאני אוהבת והצלחתי אפילו להנות. אחי ביקש שאביא לו פיצה, והמוכרת בפיצריה ליד גלגלה עיניים על כל מה שביקשתי ועל כל שאלה שלי. התחשק לי לסטור לה. החזקתי את עצמי. מי המופרע שאוהב את זה כל כך. מי זה שנהנה להרגיש שייך ובן בית בעיר שבה כולם מאמצים אישיות חדשה כל שני וחמישי. מי יכול לסבול את זה שההליכה ברחוב מופרעת כל כמה צעדים באיזה תור חסר פרופורציה למיץ לחומוס או לבית קפה. איזה סיפוק אפשר לשאוב ממקום כזה. ניסיתי להזכר בימי הזוהר של תל אביב ושלי, בשנת המלצרות אחרי הצבא. בימים צרובי השמש, באוטובוסים הממוזגים, בגיחות התכופות לים, בתחושה של העור החם בהליכה חזרה ממנו על דיזנגוף, וההרגשה שהעולם כולו עכשיו בחופש. אהבתי אז את העיר הזאת, והיא החזירה לי בדרכה שלה. לא נראיתי לעצמי זרה, להפך- הרגשתי שהכל אפשרי בה, שאין מי שלא ימצא בה איזה חן. אהבתי את דיזנגוף, אהבתי את פלורנטין, אהבתי אפילו את קינג ג'ורג' ואלנבי. הבחור שלי שונא את העיר הזאת שנאה יוקדת, ומחליף איתי מבטים מרדניים בכל פעם שאני גוררת אותו למפגש חברים במרכזה. לידו אני מסנגרת עליה, כי השנאה שלו היא בעיקרה מה שלימדו אותו בישיבה, ועם זה אני לא מוכנה להשלים. אבל בכל פעם שאני מגנה עליה מולו, משהו בי משתכנע בטיעונים שלו. הנסיון שלי להראות לו את הצדדים היפים שלה אף פעם לא מתממש וככה הוא רואה אותה רק בשישי בערב או בימים עמוסים להחריד. היופי שראיתי בה הולך ומתפוגג לי. והיום הזה היה בשבילי קצת יותר מדי.

ים כמו ציור של ילדים

כמו בכל ערב ביציאה מהעבודה, מפנה מבט לכיוון הים. העננים נערמים זה על זה ליצור חומה בצורה. אין יוצא ואין בא. שמיים נצבעים באדום מתפוצץ ונמרח של שקיעה, והחומה האפורה גבוהה גבוהה.

הכחול העז של הים כאן לא מפסיק להמם אותי. אני מסתכלת עוד ועוד ולא מאמינה. צבע חזק, מטלטל, תופס ללא רחמים בבטן ודורש את תשומת הלב. מכל מקום כאן כמעט אפשר לראות את הים- הוא למטה, הוא ממול, הוא מעל בין קרעי עלוות והרים. לא רוצה שהוא יפסיק להדהים אותי, ובינתיים הוא לא מאכזב.

יש משהו מושלם בים התיכון. בראשי דווקא תמונה אחת מסדרה שבכלל לא צפיתי בה בתור ילדה. מרקו רץ מהנמל לכיוון הבית שלו, ברחובות צרים בין סדינים מתנופפים על חבל ונשים עטויות מטפחת מפטפטות דרך החלונות. מה לסדרה הזאת ולדה אמיצ'ס? סיפור אחד, קורע לב. מציץ מקרנות הרחובות, נדחף בין הבתים, נצעק דרך החלונות- מופיע בכחול- ים. ים שהוא צבע אחד ויחיד, והוא כולו תעוזה לא מתנצלת. מרקו רץ והים איתו.

אני מסתכלת מהחלון הגדול בדירה, הים מחזיר לי את הכחול עמוק הזה שאני נמסה מולו. רק שלא יפסיק לרגש אותי הנוף הזה. כבר שש שנים שאני מתרגשת ממנו, רק שלא יימאס. על אותו ים מצוייר כחול אחיד, כמו בציור מהגן, על הים הזה אני חושבת בכל פעם שקצת חם פה והים בוהק אלי. אני מאוהבת בים התיכון, באורח החיים הזה, שנצרב תחת שמש. בשמן זית חמוץ, בעגבניות נוצצות, בעצים נמוכים, בשיחים דלילים, בחום אימים כבד ביולי אוגוסט הנוראים. אני, עם הגנים שסחבתי איתי ממזרח אירופה, שעורי נשרף בשמש הזאת חסרת הרחמים- חושבת על יוון, על נאפולי, על פורטוגל- החום היוקד הזה הוא האופצייה היחידה.

אדם הוא תבנית נוף מולדתו- גם בעולם הזה שבו כל רחוב יכול להתקיים בכל ארץ, שבה כל אדם יכול להיות תושב כל עיר, גם בעולם הזה עדיין יש משמעות למקום בו אדם צומח ומתהווה.