Dark doom honey, I follow you

כי יש דברים שמחים, כי אני אוהבת את הסיפור שלנו, כי אולי עוד מעט אני עשויה לשכוח, כי מניפה כתבה על סיפור היכרות חמוד- למה לא שאכתוב פה על א' ועלי, איך נהיינו בעצם. זה הסיפור שלי, מלא בדיעבדים שהשלמתי ממנו.

לפני כמה שנים, בהיותי רווקה למודת דייטים, למחרת סיום מערכת יחסים לא רצינית במיוחד- מצאתי את עצמי באוטובוס לכיוון המדרשה. בהמלצת חברים נרשמתי לתוכנית קיץ לסטודנטים- אחת מיני רבות שמדרשות נוהגות לקיים בחודש אלול. נסעתי לשם, למדבר, לחודש. בהיותי על סף האתאיזם בואכה ציניקנית ממורמרת, לא הייתי בטוחה שזה צעד נכון אבל מאוד חיכיתי לזה ושמעתי הרבה דברים טובים על המדרשה הספציפית ועל התוכנית הזאת. תכלס- בחורות דתיות מגיעות לשם לצוד חתן. ידעתי את זה אז וכמובן לא פסלתי את האפשרות שאכיר שם מישהו, אבל באתי לשם כמתנה לעצמי. אחרי שנתיים של לימודי מתמטיקה ופיזיקה כבדים, לימודי רוח- ספרות, תיאטרון, אמנות, הסטוריה, פילוסופיה תנ"ך וגמרא- נשמעו לי כמו רעיון טוב.

את המפגש הראשון שלי עם א' אני לא זוכרת. הוא זוכר. זאת לא אשמתי כמובן- זאת היתה הפגישה הראשונה של הקבוצה שלנו, וכל אחד במעגל הציג את עצמו. אני הייתי אחת לפני הסוף ומן הסתם הייתי עסוקה בשינון של מה שאני הולכת לומר (דיבור בפני קהל- מהפחדים הגדולים שלי) ולא שמתי לב לאף אחד מהדוברים לפני, כולל א'. לטענתו לא רק שהוא זוכר אותי- הוא גם מאוד התרשם (אין לי איך לוודא אז אני מאמינה).
כמה ימים אחר כך, בסוף שיעור ציור, הזזנו אחת השולחנות בחזרה למקומם, ושמעתי מישהו אומר שהוא מגיע ללמוד באוניברסיטה שלי. הרמתי את המבט לראות מי הדובר, ואמרתי שאני לומדת שם. א' חייך אלי, והצעתי בנדיבות לעזור לו אם הוא צריך, ושהוא מוזמן לשאול אותי מה שהוא רוצה. אחרי שהוא הסתובב ויצא הסתכלתי על הגב שלו, ועברה לי בראש מילה אחת- "מעניין".

עבר עלי (ועל כל מי שלמד איתי) חודש מיוחד מאוד. המקום הזה יוצר מעין אידיליה, מאפשר הרבה מאוד מפגשים, פוקח עיניים, ובאופן כללי משיל ציניות ומגננות. אני מאוד אוהבת את המקום הזה- את הקסם של למצוא את עצמך בשתיים בלילה על איזה טקסט עם מישהו שהכרת לפני שבוע, מנסים לפענח ומתפלפלים בזמן שלידך חברותות מפענחות איזה דף גמרא. כולם מתהלכים כאילו חשופים לגמרי, עם כל הקישקע שלהם בחוץ. האווירה הכללית מאוד מאפשרת ומקבלת, למרות שלעיתים הטקסטים קשים ועוסקים בנושאים נפיצים מאוד. גם העירוב- של דתיים חילוניים, נשים גברים, ימנים שמאלנים- מאוד נפיץ בפני עצמו- אבל הוא בעצם כל הקסם. מדי פעם גם מתעצבנים אבל בסך הכל זה מקום מאוד מכבד שנותן תחושה שהכל עוד אפשרי. במקום הזה הכרתי את א', ואין לי דרך לתאר עד כמה האווירה הקסומה הזאת חיברה בינינו.

חיברה- כלומר ישבנו יחד למדנו יחד דיברנו התווכחנו- אבל שום דבר לא קרה. באחד הימים יצאנו כולנו לטייל בואדי. א' ואני התהלכנו מאחורי הקבוצה ודיברנו, בעצם הכרנו. הוא סיפר לי שחזר לפני רגע מהודו, החלפנו חוויות ודיברנו קצת גם על האוניברסיטה. משהו בו מצא חן בעיני. אני לא מאמינה בעניינים מיסטיים, קצת אולי בקארמה, ובכל זאת- מאותו טיול אני זוכרת את השמש חורכת את האבנים, את כולנו מזיעים, ואותי מתפלאת קצת שמשהו בריח הגוף שלו מושך אותי. סיימנו את הטיול, התחלנו לדבר הרבה יותר. זה חודש מאוד אינטנסיבי בלי יותר מידי שינה ודרכינו כל הזמן הצטלבו. מדי פעם מצאנו נקודות דמיון מוזרות בינינו. למשל- יש לי תיק שאני מאוד אוהבת מכיתה ז'. הוא מעולם לא היה פופולרי, וכבר עשור שלא ראיתי אותו אצל אף אחד אחר. לא' יש אחד כזה בדיוק. אנחנו צוחקים. אני משתמשת באיזה מוצר ספציפי ונדיר- מסתבר שגם א'. בקיצור התחלתי לתהות האם יש פה משהו.

אחרי שבועיים של היכרות- בארוחת הצהריים- א' מזכיר בדרך אגב שהוא דתל"ש. אני מודה- לא ראיתי את זה בא, למרות שזה פאקינג היה כתוב לו על המצח. אני לא יודעת אם המידע הזה שינה אבל זה לא משנה עכשיו. באחת השבתות אני מוצאת את עצמי בוהה בשרירי החזה שלו מבעד לחולצה. עד היום הם עושים לי את זה, אבל אז פתאום הבנתי שאני אולי נמשכת אליו קצת יותר ממה שחשבתי. איפשהו באותו זמן אני עוברת באחד הלילות ליד בית המדרש ורואה אותו יושב שם עם מישהי שאני לא מכירה. כמובן- יש לו חברה. התבאסתי קצת וקיוויתי שאני טועה. בינתיים אני מנסה למצוא הזדמנויות להיות איתו לבד- ולא נראה שהוא מתרשם. בטיול ההוא לדוגמה מצאתי משהו מגניב על השביל והבאתי לו. "מגניב!" הוא אמר, והשליך את זה למטה. פרח נתתי לנורית – החידוש. אנחנו קובעים לרדת למעיין למחרת. אני מתעוררת והולכת לחפש אותו, רק כדי לגלות שהוא מצטרף בסוף לקבוצה גדולה בדרך למעיין אחר. אפילו לא טרח לשמור לי מקום באחד הרכבים. מאוד התבאסתי ואפילו קצת נעלבתי, למרות שיש מקום ואני מצטרפת אני מחליטה לרדת מזה. בדיעבד- לא היתה לו חברה, והוא סתם גולם שלא מבין כלום בנשים ולא זוכר התחייבויות. אבל לא ידעתי את זה אז. מסביבי כל מיני עלמי חמד שאני משתעשעת במחשבה עליהם, ונראה לי שחלק מהם תוהים לגביי.

החודש מתקרב לקיצו. לילה לפני כיפור, אנחנו מוצאים את עצמנו שנינו לבד משקיפים על המדבר השחור, מדברים אל תוך הלילה. שיחות נפש. שעות. באופן מוזר אני יודעת שהוא לא הולך לנשק אותי או לחבק או אפילו לגעת. אנחנו רק מדברים. השחר כבר עולה ואנחנו עדיין שם. רק שנינו. עד היום זאת התמונה שעולה לי בראש כשאני שומעת את הביטוי "נפשי נקשרה בנפשו". בשלב מסויים אנחנו קמים והולכים משם בחזרה למגורים. בדרכנו אנחנו פוגשים את אחד מעלמי החמד המדוברים, והוא נועץ בי מבט הרה משמעות. א' לא מבין שום דבר, אבל העלם ואני מדברים עם העיניים ונדמה לי שהוא מאחל לי בהצלחה. שלושתנו אומרים בוקר טוב ואני מתרחקת ומשאירה את שניהם שם.

החודש מסתיים וא' מגיע העירה. כלומר- לעיר שלי. למצוא דירה. מבולבל כמו שרק דתלש סטלן יכול להיות, הוא צונח אצלי בדירה, לא נוגע בקפה, בורח ממני מהר. בדיעבד – חשב שאני יפה מאוד ונבהל. לכי תביני בנים. הוא מוצא לו דירה, הלימודים מתחילים, ומדי פעם אני רואה אותו בקמפוס. המעגלים שלנו נפגשים לעיתים. בימי שני בבוקר יש לו שיעור בפקולטה שלי, ואני רואה אותו שם בהפסקה, מדי פעם מצטרפת אליו , יושבת לידו כשהוא מדליק סיגריה. בשלב הזה אני כבר מאוד בקטע ומנסה להבין אם הוא בכיוון. נראה שהוא נהנה מאוד להיות איתי אבל הוא לא עושה שום דבר. אני נאנחת לעצמי ומבינה שהגיע הזמן להפשיל שרוולים. באחת המסיבות בקמפוס אני רואה אותו. אני קוראת לו שיבוא לרקוד עם החברים שלי, והוא מגיע. נבוך הוא עומד עם הסיגריה שלו, מחייך אלי וצופה בנו משתוללים. הוא יפהפה והוא מחרפן אותי. והוא לא עושה כלום.

א' הופך להיות האדם הכי קרוב אלי. אנחנו מבלים יחד שעות. לפעמים עם עוד הרבה אנשים אבל רב הזמן רק שנינו. אנחנו יורדים בשבתות לטייל בואדי, לוקחים איתנו תנ"ך ולומדים ביחד, בצל המצוק. פאקינג רומן של בת אולפנה. הוא לא עושה כלום. ביום גשום הוא בא אלי לדירה, אנחנו יושבים על המיטה ואני מנסה להתקרב אליו. הוא לא מתרחק אבל גם לא מחקה אותי. בדיעבד- הוא היה כל כך מבוהל ולא היה לו מושג מה לעשות אז הוא ברח.

בבית קפה עלוב אני מכנסת את פרלמנט הבנות- שוטחת בפניהן את העובדות היבשות. בחור מתוק, נאה, נחמד, מאוד אוהב לבלות איתי, לא מבין אף רמז או פשוט ממש לא מעוניין. בן הזוג של אחת החברות שנגרר למפגש מציע- אולי תרדי ממנו, מה נדבקת אליו. אני מוצאת את עצמי אומרת לו – "אני לא יכולה, אני צריכה להתחתן איתו". שזה, חייבת להודות- מאוד לא שגרתי. היו לי שתי מערכות יחסים רציניות- לא רק שלא חשבתי על חתונה איתם- ידעתי שלא נתחתן. אני לא יודעת מאיפה בכלל הגיע המושג הזה לתוך חיי פתאום.

בשלב הזה כולם חוץ מא' יודעים שאני מעוניינת בו. מה זה מעוניינת- משוועת. כל החברים שלי שבינתיים נעשים גם חברים שלו מודעים לעניין, מנסים לקרב אותנו בתחבולות. לא שיש צורך- א' ואני מבלים יחד כל הזמן. הוא מסיע אותי הביתה, מלווה אותי, מטייל איתי. הוא פשוט לא עושה כלום בכיוון. ואנחנו מגיעים לסיטואציות שבהן כל בחור שהכרתי, אפילו אם היה קצת בעניין- היה ממנף אותן בהצלחה, ולו רק בשביל הספורט. אבל א' מנתק את החיבוקים שלנו מהר, אומר לי שלום מרחוק, לא מתקרב אלי כשאני אומרת שקר- מרב כל החבלים שזרקתי לו לא נשאר לי כבר שום דבר לעצמי. מעבר ללזרוק חבלים- עולה בי לא אחת הדחף פשוט לעשות משהו. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שאתחיל עם גבר. פשוט מנסיון העבר למדתי שזה גורם לאדיוטים האלה לרדת ממך, גם אם קודם היו ממש בעניין. ויש גם כל הזמן את העניין הדתי הזה ברקע שגורם לי לחשוש שאם אגע בו או אנשק אותו הוא יחטוף התקף לב. בדיעבד- כן. אם הייתי עושה את זה יש מצב שהיינו צריכים ללבן את העניינים בינינו בחדר מיון.

א' חברים שלי ואני רוקדים באחת המסיבות. באתי לכבודו לבושה בשמלה שהכניעה בקלות רבים לפניו, בתור מוצא אחרון. בדיעבד- הוא רק נעשה נבוך מכל העור החשוף הזה. בעיה שלו. אנחנו רוקדים, ואז מישהו זר מתקדם לעברי לרקוד איתי. גילי, חברתי הטובה, מנצלת את הסיטואציה ניגשת לא' ודורשת שיציל אותי מהאיש הזר. א' מתקרב אלי, מחבק אותי, והזר מתנדף. אני מסתכלת על א' והוא נראה נסער מכל הסיטואציה ומתרחק. אותו לילה הוא מלווה אותי הביתה. אני מאריכה את השיחה עוד ועוד, נותנת לו הזדמנות אחר הזדמנות. כלום. לילה טוב.

יומיים למחרת אני יוצאת לטיול בהרי אילת עם חברים. לפני הטיול אני מתלבטת בפניו אם לקחת אוהל או לא, כי דצמבר וקר. מה פתאום, הוא עונה, נחרץ. כל מה שאת צריכה זה שק שינה טוב. "אבל אין לי אחד מחמם." קחי את שלי. אני מסכימה. לטיול אני יוצאת עם שק השינה של א', ושם אני מכירה את חבר של אחד החברים. בחור יפה. נראה שהוא גם קצת בעניין. החבר המשותף לוקח אותי לשיחה ואומר שהוא "מרשה לי". אני צוחקת. כל הטיול אני חושבת על היד של א' מונחת לי על הבטן לשנייה הזאת שבה הוא חיבק אותי במסיבה. זה היה אחד הטיולים הכי נהדרים שהיו לי אי פעם. הרי אילת מהממים וים סוף משגע. בשק שינה של א' חם ונעים. אני מתגעגעת אליו.

ימים מספר אחרי הטיול אני כבר מתחרפנת מכל המצב הזה. לא יודעת מה לעשות עם הדתלש הזה שלא נענה לחיזורים שלי מצד אחד, ומצד שני ממשיך להפגש איתי כל הזמן ולהיות מתוק כל הזמן. מאוד מבלבל. ברקע הבחור ההוא מהטיול דוגם אותי מדי פעם באמצעים לא מחייבים, ואני שוקלת להיענות לו אם א' לא בקטע. ערב אחד אני נעשית עצבנית מכל הסיטואציה. עכשיו או לעולם לא, אין לי כח לזה יותר. כבר ארבעה חודשים אני סביב זה. והנה הבחור מהטיול שוב עם איזו הודעה לא מחייבת. אני אלך לשאול אותו. פשוט ככה. אני מרימה טלפון לא' ושואלת אם הוא בבית. הוא בבית. "אני באה להחזיר לך את השק"ש." הוא אומר שלא דחוף. "דחוף, דחוף. אני באה עכשיו." ומנתקת. מבטיחה לעצמי שאני חוזרת הביתה רק אחרי שיש לי תשובה.

אני דופקת בדלת בלב הולם. הוא פותח, מחייך חיוך שרק מרגיז אותי. חצוף. למרבה העצבים- שותף שלו- זה שלא נמצא בדירה אף פעם- יושב בסלון ונראה להוט להצטרף לשיחה. א' לא מזמין אותי לחדר שלו כמובן. השותף בוהה בנו. אני דוחפת את השק"ש לידיים שלו, אומרת לילה טוב והולכת. יורדת שתי קומות, נעצרת, נאנחת. נזכרת בהבטחה שהבטחתי לעצמי. עולה את שתי הקומות בחזרה, עצבנית. אני דופקת, א' פותח. "שכחת משהו?" אני מסתכלת פנימה ורואה את השותף מסתכל בסקרנות. אין לי מילים. "בוא רגע" אני גוררת את א' לחדר המדרגות. מכאן והלאה כל מה שאני אומרת אני אומרת בעצבנות מאיימת. "תגיד, חשבת אולי שאתה ואני צריכים להיות יחד?"
א' עונה כמעט מיד "כן, אבל לא חשבתי שתרצי." תשובה טובה, אבל קצת טו לייט.
"אז וואלה, אני רוצה" בטון מאוד מאוד עצבני.
א' פולט מלמול לא מובן.
אני מחבקת אותו קצרות, מנשקת אותו בצוואר, אומרת לילה טוב ויורדת במדרגות.
הוא קורא לי, אני מסתובבת.
"לפחות אני אישן טוב הלילה."
אני כל כך עצבנית שאני מחייכת, לא אומרת כלום ויורדת במדרגות.
בדיעבד- הוא לא ישן כל אותו לילה. מהתרגשות. חמוד שלי.

יום למחרת מגיעה הפגישה השבועית שלנו בפקולטה שלי. אני מתקרבת, ורואה את א' יושב על הספסל, ממתין לי, דרוך. אני מתיישבת כאילו לא קרה כלום. הוא פונה אלי ברשמיות. "אני חושב שאני חייב לך התנצלות". ועוד איך. אני מסתכלת עליו בעניין. "אתמול, פשוט לא ככה אמורים להגיב, נכון?" הוא שואל בפאניקה. אני צוחקת. אומרת לו שהכל בסדר. הוא מחייך ונרגע. מזמין אותי למרק אצלו בערב. אני מסכימה, ברור.

לפני הפגישה בערב אני לא לחוצה. מבחינתי הכל כבר סגור. לא כך א'. בדיעבד- אני הבחורה הראשונה שהוא פוגש בחייו, להוציא קרובות משפחה. איך לו מושג מה לעשות איתי. אנחנו אוכלים את המרק, והוא מזמין אותי אליו לחדר. בחדר הוא מראה לי את כל התמונות שלו מהודו ומשביל ישראל. זה נחמד והכל אבל לא בשביל זה באתי. אני נשכבת על המיטה, והוא נשכב לידי, מהסס. ואז- אז קיבלתי את החיבוק הכי מדהים שקיבלתי בכל החיים שלי. זה החיבוק שחיכיתי לו מהרגע שנפגשנו. אני לא רוצה שזה ייגמר, ומוכנה להתפשר על הפסקה קטנה כדי לתת לו לנשק אותי. וזהו. מושלם.
אחרי כמה שעות קסומות אני הולכת הביתה. א' מתחנן שאשאר. בראש שלי עוברת המחשבה הלא רלוונטית שהוא מנסה להשכיב אותי, ואני מגחכת, כמה זה נראה תלוש. היום אני יודעת שזה לא עניין אותו בכלל. אני הולכת הביתה, מרוצה מאוד.

א' משתלט מהר על הסיטואציה. באותם ימים לא הבנתי את המצב לאשורו. הנחתי שמתישהו אחרי שיצא בשאלה יצא לו להפגש עם בחורות. הטבעיות שבה הדברים זרמו בינינו אחרי אותו היום מבחינתי הוכיחה לי שאני צודקת. אבל אחרי כמה ימים הוא אומר שלא. אני היחידה שאי פעם נגעה בו. האמת שהייתי המומה, חשבתי שהוא עובד עלי וכראייה שלפתי את הכישורים שהספיק להראות לי מאז. הוא צוחק ונשבע שאין לו מושג מה הוא עושה.

עוברים כמה שבועות ואני שמה לב שהוא לא מעשן יותר. שאלתי אותו על העניין. "הפסקתי כי את לא אוהבת." מעולם לא ביקשתי ממנו להפסיק עם זה. רק ביקשתי שלא ייעשן עלי. ובכלל- אני שונאת סיגריות אבל הוא מגלגל את הטבק שלו בעצמו והריח של זה עדין יותר ולפעמים נעים לי. אבל זה א' שלי, הוא קסם. ראה שזה מפריע לי ופשוט הפסיק.

בהתחלה אני מגבילה את הלינה המשותפת לפעם ביומיים. מן נסיון העבר ופחד שנקלקל. ההגבלה שלי מחזיקה חודש.

טוב לנו וכיף לנו ביחד. באיזה יום, סה"כ חודשיים אחרי שהתחלנו אני שואלת אותו אם הוא יעשה לי ילדים. אין לי מושג מה עבר לי בראש זה דבר די מטומטם לשאול. "עכשיו?!" הוא נלחץ. אני צוחקת ואומרת "לא עכשיו. מתישהו." הוא מהסס קצת ואומר "נראה לי שכן." מאותו רגע העניין היה סגור מבחינתי.

עוברים כמה חודשים ובלילה אחרי שאנחנו מכבים את האור הוא שואל "את רוצה אולי לגור איתי שנה הבאה?" לא נרדמנו כל הלילה מהתרגשות.

אם לסכם את כל העניין הזה, אני חייבת להגיד שהיו לי בעבר שלושה big no no's לגבי הבחורים שאני יוצאת איתם: לא דתי, לא ימני, ולא מעשן.
ובכן, חוקים נועדו להשבר.