חוק מור

"את חייבת לקרוא את הדבר הזה." א' נושף באי אמון. "כלכליסט כתבו משהו ממש אידיוטי על עובדי הייטק.""מה חדש?" לא טרחתי להסיט עיניים מהטלפון. כלכליסט שונאים הייטקיסטים. כלכליסט מפרסמים כתבה שמשתלחת בהייטקיסטים, א' קורא את הכתבה. א' מתרגז ומאשים את כלכליסט בקומוניזם.

אבל למחרת בכל זאת חיפשתי את הכתבה. והאמת שלראשונה הרגשתי שזה כל כך הרבה טמטום במקום אחד שזה כבר ממש מכעיס. למען האמת ראיתי שכמעט כל התגובות ברשת היו חריפות נגד, אבל רובן האשימו כתמיד בקומוניזם, ואני רק רציתי לקחת חלקים קטנים ומרגיזים מהחיבור ההזוי הזה שבקריאה ראשונה נשמע כמו תוצר של משימת כתיבה בתנועת נוער, ולהגיד מה דעתי.
הפיאסקו המלא פה:
https://newmedia.calcalist.co.il/magazine-01-07-21/m01.html


מה שהכי הרגיז אותי זאת האשמה המאוד כבדה- אנחנו ההייטקיסטים אחראים לאי שוויון. על מצפוננו יושבים הפרשי תקציב החינוך בין מרכז לפריפריה, בחירתם של החרדים לא ללמוד ליבה ולא לכלכל את עצמם, הסכסוך הישראלי פלסטיני, אליטות ישנות, שנאת האחר, תעשיות אחרות שלא מצליחות להתרומם פה וכמובן עלבונם של הכותבים.לו היו משלמים לנו פחות על העבודה שלנו- כל אלו היו משתפרים מיד.

אין לי כוח להיכנס לענייני כלכלה, לחישובי מס, לדון בסכום הכסף שמדינת ישראל מקבלת ממני בכל חודש. אין לי שום בעייה עם העיקרון הזה אגב. חברי הליברטאנים יפרכסו למשמע זאת אבל אני סבורה שמדרגות מס הן דבר נכון. 

הדיון כאן הוא הרבה יותר רגשי, מוכוון PC, מלטף ובועט. אף אחד לא נותן לעובדות להפריע לו, וזה אכן תמוה כשמדובר בעיתון כלכלי, אבל נו מילא.


כן מוזכר שההייטק הוא אחד המקומות היחידים בו הנוסחה "תלמד תצליח" עדיין תקפה. אבל אז זה ממוסך על ידי כל כך הרבה האשמות שאפשר לרגע להתבלבל ולחשוב שאם לאנשים עשירים יש חיים קלים יותר- אז הנוסחה הזאת כבר לא תקפה. אני יודעת, מישהי אמרה לי פעם, שמחקרים הראו שמה שמנבא הכי טוב את ההצלחה האקדמית של אדם- היא המשכורת של הוריו. זה באמת עצוב נורא. זה תקף בהחלט גם בתארים שלומדים כדי להיכנס להייטק, אבל לא רק. ובכל זאת אני לא רואה שמישהו יוצא עם קילשונים לכיוון כל האקדמאים. כן אפשר להחריג ולומר שהלימודים במקצועות הטכנולוגיים תובעניים יותר, ובשנים הראשונות מאוד קשה להוסיף לכל הלחץ הזה גם עבודה. אבל לדעתי יש איזה איזון שמגיע בדמות השנה השלישית והלאה, ואולי אפילו קודם- בתור משרת סטודנט בהייטק שיכולה לכלכל אותך בלי דאגות ביומיים עבודה בשבוע.

"מייסד פייסבוק מארק צוקרברג, למשל, גדל בבית שבו קנו לו מחשב בגיל צעיר, נהנה מאותה נטייה שאפשרה לו ללמוד תכנות, והצליח להתקבל להרווארד. " את קצת מתבלבלת. לרוב הגדול והמוחץ של תלמידי ישראל (להוציא מי שההורים שלהם לא מרשים זאת מטעמים אידאולוגים) יש גישה לאיזשהו מחשב. לא פרטי. מחשב כלשהו. לא צריך לתכנת מגיל שמונה כדי להגיע להייטק. לא צריך ללמוד בהרווארד כדי להגיע להייטק. אם את רוצה לכעוס על זה שמארק צוקרברג הפך להיות עוד יותר עשיר בזכות זה שההורים שלו עשירים- להייטק יש תרומה אפסית לזה. ואם את רוצה לכעוס על כך שלילדה הבדואית אין גישה למחשב- אני כועסת יחד איתך. אבל זה מקטין את הסיכויים שלה ללמוד תכנות בערך כמו שזה מקטין את הסיכויים שלה ללמוד ספרות השוואתית, להיות רופאה, או אשת עסקים.

האמת היא שלהייטק יש סיכוי לא רע להיות זה שיחלץ את מי שבסוף ייצא ממקומות כאלה לחיי רווחה. גם ע"י האפשרות שבכל זאת למרות הכל, ובזכות מילגה כזאת או אחרת- הילדה הבדואית תתכנת באיזו חברה, וגם בזכות המהפכה הטכנולוגית שהביאה את העולם לכף ידם של מיליוני אנשים ברחבי הגלובוס, שאחרת לא היה להם סיכוי להגיע למידע שהם רוצים. שבזכותה את יכולה להגיע לידע מכל תחום, בחינם, לראות סרטונים שיסבירו לך הכל, ולמרות כל המבחר המדהים הזה את בוחרת לראות סרטונים של SJW ולהטיף לכל העולם ואישתו.


טענה נוספת שמעבירה אותי על דעתי, היא מתקפת הנגד על מדיניות גיוס "חבר מביא חבר". לאנשים יש תפיסה מאוד מוטעית של הדבר הזה. זה לא ההסתדרות כאן, וזה לא מרכז ליכוד. אף אחד לא ייתן רבע משרה למישהו רק כי הוא חבר שלי. עד כה הפנתי 5 חברים, אף אחד מהם לא קיבל אפילו ראיון. ההייטק אומר גלוי ומפורש- אני רוצה לעבוד עם חברים שלכם. כן, הוא אומר גלוי ומפורש- אני רוצה לעבוד עם אנשים דומים לכם. זאת גלולה שקשה לאנשים לבלוע, ואני יכולה להבין מאיפה זה מגיע. אבל תנו לי רגע. לא מזמן הצטלמנו כל הצוות. כשהסתכלתי על התמונה, פתאום קפץ לי מול העיניים משהו שלא חשבתי עליו בכלל למרות שאני מכירה את האנשים האלה כבר הרבה זמן. בצוות שלי יש – כיפה סרוגה, ערבי, הומו, אישה (אפילו שתיים), ואם ממש מתעקשים לפני כמה זמן הנושא עלה ביננו ואנחנו חצי חצי מזרחים אשכנזים. (מה אין פה? אנשים מבוגרים. האפלייה האמיתית בהייטק היא גילנות. רק הבוס שלי, להערכתי בן כ55, עבר את גיל 35.) אנחנו יכולים להיות פאקינג נערי הפוסטר של מהפיכת הPC. (או כמו שאמר הבוס הקודם שלי, אחרי שחזר מסמינר מנהלים- "מי שיצליח להביא לצוות טרנסג'נדרית אתיופית לסבית נכה- סוגר לנו את כל הסריה"- אם זה נשמע לכם מעליב, ככה נשמעת אפלייה מתקנת.)

יש איזה מיתוס הזוי שמישהו צריך "להכניס" אותך לעולם ההייטק. זה נכון מבחינה אחת- את המשרה הראשונה הכי קשה למצוא, וזה יכול לקחת המון זמן- אבל הבאות אמורות להגיע בקלות יותר (אבל איך לומר, רק עד גיל ארבעים…). אז הנה עוד משהו שאנשים מפספסים- להוציא את 8200 ודומיה (דיון אחר, נפרד, וראוי על שווין הזדמנויות) – כדי לקבל משרה בהייטק, ולו הזוטרה ביותר- אתה צריך ללמוד. אתה לא פשוט מגיע דופק בדלת ונכנס לראיון. אתה יושב, כמה שנים, בחברת אנשים כמוך, עובד איתם ומכיר אותם. ובינגו. הינה החבר שמביא חבר. אם אתם מתעתדים להכנס להייטק, אתם לומדים תואר טכנולוגי.* ואם אתם לומדים תואר טכנולוגי- אתם מכירים אנשים שיכולים להכניס את קורות החיים שלכם למערכת. לא צריך להיות חברים קרובים, לא צריך להתבייש לבקש. אפילו את זה ההייטק פתר לכם- מי שיביא אתכם יקבל ערימה נאה של מזומנים. ככה שיש לו אינטרס להכניס אתכם. יש עוד דרכים להיכנס, נכון. אבל גם מי שיבחר לצעוד בהן כנראה מכיר אדם או שניים שמחזיק במשרה בחברת הייטק.

*ואם אתם לא- השאלה היא למה. אם אתם לא רוצים- זכותכם, רק לא ברור איך אתם מצפים להיכנס. ואם הסלילו אתכם, או אפילו פשוט אף פעם לא הציגו לכם את האפשרות כילדים- וכן זה קיים וזה מרתיח- לא ההייטק אשם בזה. הזנחה, מדיניות, גזענות- אני לא יודעת. בכל אופן ההייטק עושה כל מה שהוא יכול כדי להגיע לילדים ביסודי והלאה, ולהציג להם את האפשרות הזאת.** הכותבת התקבלה למשרה הראשונה שלה באופן אולד פאשן לחלוטין- הגשתי קורות חיים ביריד תעסוקה. לא הביא אותי חבר.


ולעוד טענה מגוחכת- "למה בעצם אפשר לצפות מאנשים שהתרגלו להשאיר בכיור המשרד את הכלים המלוכלכים שלהם, הרי תמיד תעבור שם איזו עובדת קבלן שתנקה אחריהם" (הייתי חייבת להעתיק את הדבר הבזוי הזה). אני עובדת בחברה גדולה. אף אחד לא משאיר כלים מלוכלכים בכיור. מדי פעם איזה ספל תועה מוצא את דרכו לשם, אין לי ספק שאף אחד אף פעם לא הניח במטבחון שמשרת כ50 איש, ספל קפה במטרה שעובדת קבלן תנקה אותו. או שאולי הכוונה היא לחדר האוכל, שממנו אנחנו מפנים למסוע את המגש? כי זה בוודאי המקום היחיד בארץ שבו זה קורה? (דווקא נראה לי שראיתי את זה פעם… בקיבוצים) מי שכתבה את האיוולת הזאת כנראה עשתה זאת מבית קפה, ויש לי תחושה שהיא לא נכנסה לשטוף את הכלים שלה אחרי שסיימה. ואת יודעת מה? נניח. נניח שיש כמה עובדי הייטק שמשאירים בכוונה כלים מלוכלכים. אין אף אחד שעושה את זה במשרד עורכי דין? בחדר מורים? במרפאה? צאו מהסרט. עובדי קבלן מנקים חדרי מורים, משרדים ממשלתיים, מרפאות, בתי חולים. ואף אחד לא כעס על אחות שמשאירה כוס בכיור. 

הניסיון לשוות לעובדי הייטק חזות של אדונים מול משרתים מביך ומגוחך. אנשים מגעילים ומתנשאים יש בכל מקום, לא הייתי בונה על זה את התיאוריה הזאת. וגם העלבון הזה – "יש מעט מדי ניסיון להכיר בפערים החברתיים ולהבין איך אפשר לצמצם אותם. לצאת מהבועה, להכיר, להבין, להתנדב או לתרום כסף — יש אינספור דרכים שבהן עובדי הייטק יכולים לפתח את המודעות ההכרחית למקומם בחברה, ולהצמיח איזו אחריות בסיסית שנגזרת מעצם היותם פרטים בני מזל בתוכה." דבר ראשון- התנדבות כשמה כן היא. התנדבות. זאת לא חובה. אי אפשר לכעוס על אדם כי הוא אינו מתנדב. כנ"ל תרומה. 


דבר שני- החברות עצמן תורמות לא מעט כסף, ומעודדות ימי התנדבות. אבל, וזה אבל גדול- מדובר בחברה. בתאגיד. תמיד אפשר להאשים אותה שהיא עושה זאת למען נראות ציבורית. וזה כנראה נכון בהרבה מקרים. אז נעזוב לרגע את החברות עצמן בצד. מי שכתב את זה הוא איש הייטק בעצמו, ועל כן אני תמהה. נכון, ממש לא כולם. אבל מסביבי עבדו הרבה אנשים שהתנדבו על בסיס שבועי. (עד שנולדה פצפונת עשיתי זאת בעצמי- לימדתי תלמידות כיתה ט' מתמטיקה במטרה שיסיימו 5 יחידות ולא 4 או 3, ובשאיפה יגיעו בסוף לעבוד בהייטק.) לגבי הכסף שתורמים הקולגות שלי באמת שאין לי מושג, כי זה פאקינג לא ענייני, ובבירור גם לכותב אין מושג וזה בהחלט בהחלט לא עניינו.באיזו חוצפה הוא כותב דבר כזה אני באמת לא יודעת.

ולצורך הדיון על פריווילגיות- כן, יש לי, והרבה. כך גם ללא מעט אנשים אחרים. חלקם (עשירים בהרבה ממני, מבטן ומבית)- לא הלכו להמית עצמם באוהלם של ניוטון ולייבניץ. אני כן. לא ביקשתי מדליה. אבל אני לא מצליחה להבין למה זה מרגיז מישהו שאני קוצרת עכשיו את ההשקעה. ואגב, אני בהחלט קוצרת ברינה, למרות שהעשירים בהרבה ממני מבטן ומבית תמיד יוכלו להיות כאלה, בלי להתאמץ בכלל.
אוקיי. הייתי צריכה להוציא את זה.תודה.

נביעות

פצפונת התחילה לדבר. מילים בודדות היא אומרת כבר די הרבה זמן, אבל פתאום בבת אחת התחילה לצרף אותן.

בתחילה שתיים שתיים, אחר כך הצטרפו שלוש, ומאז התפרצו ויצאו ממנה משפטים שלמים, ארוכים, מפורטים.

זה היה כל כך מהיר, אני עדיין בשוק. כשהגשתי לה דיסה, היא פנתה לא' ואמרה לו "אבא חם עשה פווו" כדי שיקרר לה אותה. "גם פצפונת כולה חפש דוב!" היא אומרת בהתלהבות כשהיא מחקה את הילד בספר שמחפש את הדוב שלו, ועוברת בין רהיטי הבית השונים "תחת חן אגדול" ומתכופפת להסתכל מתחת לשולחן האוכל. "תחת פה" מסתכלת מתחת לספה.

 


או לפני חודש כשהיינו בים, אחי, פצפונת ואני- היו גלים סבירים ונכנסנו איתה עם גלגל (טעות שלא אעשה יותר), ופתאום משום מקום הגיחו גלים שהיו קצת יותר גבוהים ממני ושטפו אותנו. החזקתי אותה דרך הגלגל, הגל הראשון עבר ופצפונת היתה המומה. עד שהספקתי לצאת עוד שני גלים גדולים הגיעו. פצפונת לא בכתה, אבל ראיתי שהיא בהלם. היא לא ביקשה לצאת אבל לא רצתה לחזור לגלגל. נשארנו להשתכשך קצת ברדודים עד שנראה היה לי שהחוויה המלחיצה הזאת מאחוריה.

יום למחרת היא אמרה לי "ים, גל גדוווול". אמרתי לה נכון, היינו בים והיה גל גדול. מה הגל עשה לפצפונת? "בום טראח!" הפתיעה אותי. מיום שהיא נולדה אנחנו מנהלות שיחות ארוכות ומלאות, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהשיחה כולה היתה במילים ממש. וגם דיברנו על אירוע שקרה אתמול,שזה בכלל הדהים אותי.


אמא שלי אמרה לי- "תמיד אמרת שהיא מבינה כל מילה", וזה נכון. מיום שפצפונת הגיעה אלינו אני חופרת לה. בחופשת לידה היה זה אולי קצת כדי להפר את הבדידות (לא הרגשתי בודדה, פשוט הייתי שעות רבות איתה לבד, ומצאתי שזה נעים לי לדבר אליה. להסביר מה אני עושה), ואחרי כן ראיתי שהיא מאזינה לי, מאזינה ממש ברוב קשב, ראיתי שהקול והמילים שלי מרגיעות אותה אז המשכתי לדבר. הסברתי לה כל דבר שאני עושה, וראיתי את שתי העיניים היפות הסקרניות החקרניות שלה מביטות בי וידעתי שהיא מבינה. היו מילים שבבירור הבינה, לא זוכרת כבר מתי זה התחיל. אבל לקראת גיל שנה היא ממש נענתה לחלק מהבקשות המילוליות שלי. כל הזמן הזה היא למדה ואגרה וספגה את המילים, את הפעלים. והנה פתאום כולם פרצו ממנה בבת אחת.איזו גאווה זאת.


אני מדברת איתה בלי סוף, היא משלימה כמעט כל משפט בכל הספרים שלה, משלימה אולי לפי החרוזים, הרבה מזיכרון או מתמונות, ולפעמים היא פשוט זוכרת ויודעת בדיוק.

כמו עם השירים. כמו פזמון ליקינטון שהיא יודעת על ארבעת בתיו, ושרה ממנו בלי הפסקה- הברה אחת מכל מילה, מדגישה מילים מסויימות בצורה משעשעת, ואוהבת להתחיל לשיר אותו דווקא מ"ומחר נצא כולנו אל הגן" וכשהשיר מגיע אל קיצו היא מתחילה מיד מהתחלה, בדיוק כמוני כשאני שרה לה לפני השינה. 


הרבה מדברים על הצעד הראשון- וזה באמת היה מרגש נורא. אבל אני חושבת שזה בכלל לא באותה סקאלה של ההתרגשות שאחזה בי כשהתחילו לנבוע ממנה משפטים. ברור שהיא אדם קטן מהרגע הראשון- רצונות, העדפות, רגשות. אבל עכשיו היא יכולה להביע את כל זה במילים. קשת הביטוי שלה התרחבה כל כך באחת, והלב שלי מתפוצץ מגאווה. וחוץ מזה אני פשוט נהנית לדבר איתה. שותפה קטנה לחוויות שלי, מתארת את העולם שסביבה במילים פשוטות.

"אבא מרים רגל" היא אומרת כשא' עושה מתיחות בסלון.

"שבת שולחן אגדווול" בהתרגשות, כשהוצאנו את המגש והיא ישבה איתנו אל אותו שולחן ממש. 


זה גם צוהר שנפתח פתאום לעולמה הפנימי, שעד כה יכולתי רק לנחש אותו מהמבטים ומהמקומות שנמשכה אליהם. דוגמה טובה היא המרזב.

מחוץ לבנין שלנו, צינור פלסטיק כעור מנקז אליו את מי המזגנים של הבניין. קצהו של הצינור מסתיים כמה סנטימטרים מעל אספלט רטוב ומלוכלך, אליו מתנקזים המים בטפטופים.עבור פצפונת המרזב הזה הוא פלא אמיתי, מעיין נובע של טיפות מרתקות. וכך כבר שבועיים כל יציאה או כניסה לבניין מלווה בלפחות עשר דקות של כריעה מול המרזב, פצפונת בוהה בו בהערצה, ובלי הפסקה אומרת "טיף טף פות מים!" נרגש ומשתאה נוכח התצוגה המרהיבה הזאת של גרביטציה. לפעמים הוא לא מטפטף, והיא מסתכלת בו באכזבה, מנענעת ראשה לשלילה כמה פעמים ואומרת "אין", מרימה גבות ואת הקול בסוף, כמעט שואלת. לפעמים צונחת פתאום טיפה והשמחה גדולה על שעולם כמנהגו נוהג והמרזב ממשיך למלא את תפקידו כראוי.


חמודים פי כמה המשפטים שהיא מפיקה על עצמה, מכנה את עצמי בשם שהעניקה לעצמה- קצת קל יותר להגייה מהשם היפה שלה. "רק פצפונת נדנדת נדנדה" או "פצפונת או-כלת בננה". בגאווה לא מוסתרת.


כשהתחיל פרץ המשפטים האלה היא הפסיקה להרדם לבד במיטה שלה. ההרדמות הפכו היאבקויות קשות, מתישות. וגם כשכבר נרדמה היתה מתעוררת באמצע הלילה, קוראת לנו בבכי, ובליבה משאלה אחת- לדבר. עכשיו, ארבע לפנות בוקר, הפעוטה שלי שקראה לי בזעקות שבר מתיישבת לה בנחת במיטה, "מא שב פה" מחווה בידה על הכיסא כמו מזמנת אותי לשבת במשרדה, ומתחילה לספר לי על הגל הגדול שהיא ראתה בים. 

הגדילה לעשות לפני יומיים כשקראה לי אחרי שחשבתי שנרדמה, וכשהגעתי הניחה אצבע קטנה על האף שלי ואמרה "אף אמא", ועוד לפני שהתעשתתי הצביעה על האף שלה ואמרה "גם פצפונת יש אף"- ההתחלה הכי אלגנטית לשיחה ששמעתי עד כה. הנה אמא, יש לנו נושא שיחה משותף. שבי נא בלשכתי והבה נפטפט לנו על אפים.


רוטינת הערב שלנו כוללת מן הסתם צחצוח שיניים. אחריו אנחנו הולכות יחד ומורידות את התריסים, ואז אני מנשקת ומחבקת את פצפונת ומכניסה אותה למיטה. מאחר והיא יודעת שאחרי הצחצוח היא הולכת לישון, היא עושה הכל, אבל ה-כ-ל כדי לדחות את הקץ. וזה כל כך משעשע שאני מועדת בשמחה לכל המלכודות הקטנות שהיא מציבה לי. שיחות שהיא פותחת פתאום, שעות ארוכות עם המברשת בפה, התעקשות לשבת מאחורי הגב שלי, לשבת על הרגליים שלי, לצחצח לבד, מודיעה לי שנגמרה המשחה "שחה אין! אמא שחה פה" ומובקשת עוד כמובן, בקשה שאני נאלצת לסרב לה ולהגיד לה שמחר תהיה עוד משחה. "חר, שחה פה!" מצביעה על המברשת ומהנהנת באגרסיביות כדי לחזק את דבריה. לפעמים היא פותחת פתאום בצעדה רועשת וסיבובים סביב עצמה בחדר האמבטיה הקטן שלנו, מסתובבת עד שהיא מסתחררת וקורסת מבולבלת לישיבה. הכל רק לא לישון.

ואני אוהבת את הרגעים האלה בדיוק כמוה, ואני קרובה אליה ואין לאן להימלט באמבטיה- זה רק היא ואני בלי צעצועים, בלי הסחות דעת, חלל קטן צפוף ומלא אהבה.



הילדה שלי גדלה ואני לא יכולה שלא להתפעל מהיופי שהיא, מהעיניים הזורחות שלה, מהפראות שלה, מהשובבות, העקשנות, הסקרנות.