לדבר אל דג

אני די אוהבת את טונה, אוהבת את הטקסטים המושחזים, את הקצב הטוב והחריזה הלא מתעצלת. יש לי כמה שירים שלו ברשימת השמעה. אני מניחה שאפשר לקרוא לו קולו של דור, ואפילו ממש הדור שלי (שאם מסתכלים מאוד מקרוב אפשר לראות שהוא לא ממש ממש דור ה-Y אלא שניה אחת לפני, מן יצור כלאיים כזה שהילדות שלו עברה במשחקים בחוץ אבל ההתבגרות שלו עברה אל מול המחשב באנטרנט של סוף שנות התשעים תחילת שנות האלפיים).
ממש עכשיו בדרך חזרה מהעבודה השמיעו ברדיו את 'י"א2' – שיר שאף פעם לא הקשבתי ברצינות למילים שלו. ודווקא היום מתוך נסיעה הרגשתי פתאום שיש לי מה לומר לו חזרה. אולי זה לא לעניין להגיד שאני משיבה לטונה, הרי קדמו למילים האלה שאני כותבת כאן כמה שנים טובות של התחבטויות וחשבונות נפש והתנשאות והנהונים ומה לא אל מול כל המאמרים הטורים והתלונות שנכתבו עלינו כדור. עברו עלי כמה מעברים כאלה בין אורוול להאקסלי לראנד, כמה התפכחויות וחזרות ובעיקר המון תהיות ושאלות עם יותר מדי תשובות נכונות סותרות.

ובכל זאת, אני עונה לטונה.

אולי צריך להקדים ולומר שאני לא מכירה אותו. אני שומעת את המילים שלו אבל לא יודעת כלום על החיים שלו. מבדיקה קצרה בויקיפדיה גיליתי שהוא יליד פתח תקווה ושהוא הסטלן מ"האחיות המוצלחות שלי".

מתוך השיר הזה, שהוא כולו הטלת רפש במערכת החינוך, עולים כמה עניינים שהרבה זמן אני מנסה לשים עליהם את האצבע. האווירה הכללית של השיר היא שלא ראו אותו, פספסו אותו, דיכאו אותו. שהוא "נפל בין הכסאות". אני לא יודעת למה בדיוק הוא מכוון פה, ואולי זה הרקע שחסר לי, אבל מלבד החריזה השנונה לא מסופר כאן על איזו התרחשות ממשית שבה כל זה מגיע לידי ביטוי. הוא מצייר תמונה די סטנדרטית של בית ספר שמלמד דקדוק של השפה האנגלית, יום הורים, מבחנים, כיתה…

ולי בראש עולה תהייה אחת- מה פירוש פספסו אותו? האם גם הוא, כמו כולנו, פתית שלג ייחודי? האם היה על המורות שלו לזהות בו את הניצוץ הזה של ליריקה מוצלחת וחריזה נהדרת? מה היתה בעיניו ההתנהלות המצופה עם כזה כישרון? הרבה אומרים עלינו שאנחנו חושבים שאנחנו מיוחדים, למרות שאנחנו רגילים לגמרי. אני חושבת שהטענות "פספסתם אותי" ו "נפלתי בין הכסאות" מאוד תומכת באמירה הזאת. אני חושבת שנוצרה איזו ציפייה לא הגיונית ממערכת החינוך שלנו (שהיא רחוקה מלהיות מושלמת)- להיות בהתפעלות תמידית מכל אחד ואחד מהתלמידים. כל אדם הוא עולם, זה נכון, ואשרי המחנך שמצליח לראות את כל 35 העולמות שיושבים בכיתה שלו וחורפים, אבל צריך להיות גם ריאלי. אם נדלג לרגע על שנות היסודי ואולי גם על החטיבה, בהגיענו לי"א 2 הייתי מצפה מהתלמיד להבין משהו מאוד בסיסי. הוא לא מיוחד. הוא לא לבד. יש עולמות שלמים שחגים סביבו במסלולים זרים לחלוטין שרק לפעמים מתנגשים במסלול שלו. אנחנו לא מיוחדים. יש כמונו מליונים. זאת הבנה קשה ואולי לא נעימה, אבל אני חושבת שבכיתה י"א זה אחלה זמן להתחיל להתמודד עם העובדה הזאת, כיוון שהיא לא נעלמת לשום מקום. להיפך, היא צפויה רק להתגבר. בצבא, באקדמיה, בעבודה, בביטוח לאומי, בגן של הילד. מתי אמורים לפגוש את ההבנה הזאת, אם לא בגיל ההתבגרות? כמובן שההכרה בכך צריכה לצמוח תוך ההבנה הנעימה שיש מקום שבו אתה מיוחד, יש מקום בו אתה פתית שלג, וזה הבית שלך. אלו ההורים שלך והמשפחה שלך שעבורם אתה לא רק אחד ממליון. אלו החברים שלך, הקרובים שלך- שעבורם אתה עולם ומלואו. כשהרגשתי שהמורה לספרות המרשעת וחסרת המעוף מתנכלת לי ולכן התקשרה להורים שלי להודיע שאני מפריעה לה בכיתה- לא עזרו לי כל ההצטדקויות וההאשמות שערמתי עליה- קיבלתי על הראש (כבר אז התמרמרתי בפני אמא שלי שהורים אחרים היו מעמידים אותה במקום, את המרשעת, ולמה הם לא עומדים מאחורי.). היום אני מבינה שזה נכון. בבית אני משהו מיוחד, מחוצה לו אני עוד אחת מיני רבים.

מעבר לחשיבות של ההבנה הזאת להמשך החיים במדינה ים תיכונית שיש לה די בעיות גם כך, אני חושבת שמי שלא מבין את האמת הפשוטה הזאת מפספס אמת מדהימה אפילו יותר. זה די אבסורדי אולי בניסוח הזה, אבל מתוך ההבנה שאתה לא מיוחד, שאף אחד לא מיוחד, שאתה לא מעניין אף אחד ברחוב- צומחת וזוהרת ההכרה בזה שכולם מרגישים מיוחדים בדיוק כמוך. ושהם אכן מיוחדים. שכל איש אפרורי וחסר זהות שעובר מולך ברחוב- הוא יחיד ומיוחד עבור אנשים מסויימים. שיש בו עולם שלם, שיש קהילה שלמה שעבורה הוא בלתי ניתן להחלפה. ממש כמו שאנשים מסוימים יקרים לליבך- כך הוא יקר לליבם של אחרים- אנונימיים או בלתי נסבלים ככל שיהיו.

אני לא כאן כדי להלין, אבל זה מאוד מעצבן אותי לשמוע ולקרוא את הטענות המטופשות של בני דורי- את ההלם והאכזבה כשהם מגלים שגופים ממשלתיים או אקדמיים לא רואים את ההילה של הייחודיות הקורנת סביבם. שעבור מעסיקים פוטנציאלים הם רק עוד גליון ציונים, ושלא שוכרים אותם רק על סמך האישיות המרתקת שהם.

אולי אני פשוט נעלבת בצורה הכי בסיסית ומביכה מהשורה  "תודה לאל אני לא עוד רובוט", כי מה זה אומר עלי? זה שהסתדרתי בה והמשכתי בתלם שלה עד האקדמיה ועכשיו ההייטק- האם אני רובוט? אני לא רואה את עצמי ככזאת.

יש מקום לדעתי לפתוח את הנושא הזה- מה בעצם אנחנו רוצים ללמוד וללמד בבית הספר. מה התפקיד שלו. איפה עובר הגבול בין ללמד ולחנך (אולי אין כזה) – ואיזו אחריות אנחנו תולים על כתפי המורים. מה ניתן לעשות במשאבים הקיימים, מה הכרחי, מה מיושן, מה צריך לחדש. הדיון הזה ראוי בהחלט, ואין לי התנגדות לאופן שבו טונה פותח אותו, ושואל שאלה מאוד חשובה – מה נתן לי הזמן שביליתי בכיתה.

מה שבטוח, הוא שדבר אחד מנסה מערכת החינוך שלנו לעשות בכל הכח (בין אם בכוונה או מחוסר ברירה)- ללמד אותנו ענווה. ללמד אותנו שאנחנו לא יודעים הכל, ושלא פשוט ללמוד הכל. וכפועל יוצא – שבעולם האמיתי -אנחנו לא פתיתי שלג מיוחדים.

*אני מבינה את הפריווליגיות העצומות שנולדתי איתן- והן בראש ובראשונה בית מדהים והורים משגעים. אבל אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שרב הילדים בארץ גדלים בבתים שאוהבים אותם ותומכים בהם. פריוולגיה נוספת היא שיש לי ראש ריאלי וככזאת מסלול הלימודים די האיר לי פנים (טוב נו עד תקופת הבגרויות בה עשיתי היכרות עם המונח "נכשל"- אבל באופן כללי). לא התקשיתי לשבת בכיתה ובסוף החומר היה נהיר לי די הצורך כדי לקבל ציונים נחמדים. אבל גם לי היו מקצועות שלא אהבתי ללמוד, שהישיבה בכיתה שעממה אותי והחומר לא נקלט כל כך בקלות (לשון, תנ"ך הסטוריה, אזרחות- די בהלם שהשגתי בגרות סך הכל). מעולם לא ציפיתי שהמורים של המקצועות האלה יפנו אלי באופן אישי ויחפשו דרך מיוחדת עבורי בסבך הזה. בלעתי את הגלולה ולימדתי את עצמי לשנן חומר משעמם שאין לי בו עניין. דבר זה הוכיח את עצמו יעיל מאוחר יותר בקורסים משעממים באקדמיה. יש דברים שלא משנה מה תעשה איתם- יהיו מייגעים.