עמדת המאזין

מאוד חשוב לי להיות בחוץ. לא רק במובן של טבע וירוק (גם זה נכון, אבל אני עירונית במהותי), יותר במובן של ללכת ברחוב, לנסוע באוטובוס, להתנגש בחיים. אני פנאטית של תחבורה ציבורית, ואעשה מאמצים עילאיים להגיע למקומות בלי רכב. אמנם מאז שקנינו אחד, לפני שנתיים, אנחנו משתמשים בו לא מעט- אבל לרב זה א' שלוקח אותו לעבודה ולא אני. זה מוצדק כמובן כי לעבודה שלו יש אוטובוס פחות נח, אבל יש גם לא מעט פעמים שהרכב מוצא את עצמו מובטל בחניה. חוץ מהעובדה שאני כעיקרון לא נוהגת למקומות שאין בהם חניה בשפע (ובניצב), אני לא מחבבת במיוחד את הנהיגה עצמה, אבל בעיקר אני מתגעגעת לרחובות שלי.

אני אוהבת את ההליכה לתחנה. אלו עשר דקות שאת רובן אני הולכת מאחורי הורים ממהרים ופעוטות מדדים לגן, ומדי פעם קשישים צועדים לבית הקפה הקרוב. זה רחוב צדדי שנושק לרחוב ראשי מאוד, והשקט והעצלות שלו לעומת שאון המכוניות שאני עתידה להזרק לתוכו עוד רגע- הופכים את ההליכה הזאת לרגועה במיוחד. בסופה אני עולה במעבר צר בין שיחים ובניינים, ונפלטת היישר לפיח האוטובוסים ולצפירות המאחרים לעבודה.

כאן כבר יש למהר כדי להספיק את הרמזור, לפעמים אני מוצאת את עצמי אפילו רצה. הרוגע נעלם, ועכשיו מתחילה ההגרלה של הבוקר- האם יהיה לי מקום ישיבה באוטובוס. ההמתנה בתחנה מתארכת לעיתים, אז אני מנצלת את הזמן להתקדם קצת בספר שלי ולהתחמק מעשן סיגריות שכל מיני אנשים מרגיזים מתעקשים להדליק לידי.

כשהאוטובוס מגיע, אני מתיישבת, וברב המקרים ממשיכה עם הספר. זאת אחת הסיבות שאני לא לוקחת רכב- זה יהיה מאוד חסר אחריות מצידי לנהוג תוך כדי קריאה, ויש ספרים שלא מותירים ברירה. לעיתים- אם הספר לא דוחק, אם אין מקום או שסתם זה בוקר אפרורי ואני מאחרת ולחוצה, אני עוברת למצב האזנה.

אוטובוס זה דבר כל כך רנדומלי ונפלא, עשרות חיים זרים רוחשים בו, ובבוקר, הלא הוא החלק הכי פגיע ביום, החיים האחרים האלה נוזלים לעברך או ממש מתנגשים בך באלימות. קטעי שיחה בין שני נוסעים, שיחה טלפונית שאתה שומע ממנה צד אחד בלבד, שיחת זרים שזה עתה מצאו נושא משותף להתלונן עליו- כל אלו ממלאים אותי סקרנות. א' אומר שאני תמיד חוזרת מיום רגיל במיוחד ויש לי עשרות סיפורים, חברה אומרת לי שרק בדרכי נקרים כל מיני אנשים הזויים. אני חושבת מה שמביא אלי את הדברים הללו הם כל האנשים האלה שאני מוצאת באוטובוסים. אגב, אם באוטובוס שקט (נדיר מאוד)- אל חשש- אני מיד דואגת לתפוס לי קורבן ולתפור לו איזה סיפור שיתיישב טוב עם דמותו. מה לא יצא לי לשמוע. משיחת טלפון צעקנית על בדיקת אבהות שהדובר לא מעוניין בה, דרך שיחה מקסימה בין סב לנכדו, כאשר הראשון חד לשני מה ההבדל בין קו האוטובוס הזה לזה שלידנו (גם אני השכלתי), וכלה בתיירים תועים שאזרו אומץ לעלות לאוטובוס ישראלי ועכשיו מקשקשים עם סטודנטים רנדומליים שיושבים לידם. בשעות דחק עת עומדים ליד הנהג, אפשר לעיתים לשמוע שיחה בין שני נהגים, או בין נהג לכרטיסן.

בינתיים האוטובוס יורד את ההר, והנה מתקרבים לאיזור המשרדים האפרורי. אני יוצאת בצעד גדול למדרכה, ורק אז אני קולטת שאני כבר ממש בעבודה, שם כבר נוצר פקק זעיר בכניסה לחניון, ואנשים שהם לא אני מסיעים פנימה את הרכבים שלהם. מאוחר יותר באותו היום סביר להניח שמישהו ישאל מתוך שיעמום "איך אתם מגיעים לעבודה" (מפתיע אבל זאת שאלה שעולה הרבה) ויגיד לי שהוא לא מסתדר עם אוטובוסים, והוא לא מבין איך יש לי סבלנות לנסוע בהם לעבודה כל יום.

ולי הרי אין את כל היריעה הרחבה הזאת לספר לו מה כתבתי כאן עכשיו. אין לי גם איך להסביר לו שלעיתים אני מגיעה ברכב וההליכה ברחוב ממש חסרה לי. אני גם בחיים לא אגיד אבל אני לא מבינה, פשוט לא מבינה, איך אפשר לחיות את כל החיים (או את כל ימות השבוע) במעבר בין מזגן אחד לאחר. מהבית לרכב ומהרכב למעלית מהמעלית למשרד ואז חזור. בימים כאלה אני מוצאת את עצמי מוטרדת מכך שאני אפילו לא יודעת מה מזג האוויר היום.

אז אני עונה שאני לא אוהבת לנהוג.

המרחב הציבורי הזה, הוא כל כך חי ושלם, ולעיתים, אפילו יפה. קשה לי להבין איך אנשים מוותרים על כל זה, מסתגרים ברכבים שלהם, בחניות המקורות שלהם, חווים את העולם הזה דרך זכוכיות. מתקשרים רק עם אנשים שהם מכירים, בלי להקלע לשיחות עם זרים, להתלונן יחד על אוטובוס מתעכב, או סתם להנהן לשלום לזקנה שיושבת קבוע על הספסל מתחת לבניין מחמש עד שבע. יש בזה, עבורי, תחושת חיות. כאן ועכשיו אמיתי ומקורקע. ועם זאת-  יש בכל ההתרחשות הזאת הזמנות לקסמים אמיתיים.

בכל אופן, אם מדי פעם מזדמנת לכם נסיעה באוטובוס- דעו לכם- אני מאזינה.

יש הכרח לכתוב

זה לא שאין לי זמן לכתוב, אני פשוט מתעצלת ומלחיץ אותי להקליד רגשות ותזכרונות על המחשב של העבודה. לא ראוי, לא בטיחותי ולא לעניין. ובכל זאת- המחשב הפרטי שלי מאמלל אותי בכל פעם שאני מעירה אותו מהאבק, וזה רק דוחה עוד יותר את הכתיבה. המשפטים באים אלי בראש כרגיל באוטובוסים, בתורים, בשיחות אקראיות של זרים שאני שומעת בחטף תוך צעידה מהירה. תכתבי, אני אומרת לעצמי. אחרת כל העניינים האלה מתערבלים לך בראש ונוזלים לבטן וללב ויוצרים שם המולה וכאבים עמומים. ואז אני מגיעה הביתה ומתיישבת כמו זומבי מול הסלולרי, ותוך כדי אני, במודעות מלאה, אומרת לעצמי- זה בדיוק הדבר ממנו חששת, איך תגדלי ככה ילדים אי פעם, קרעי את העיניים שלך מהריצוד הזה, הנמוך, הזול, המקולקל, האופורטוניסטי, ושבי כבר לפרוק את עול היום הזה אל המקלדת.

אז הנה אני כאן.

האמת שיש יותר מזה. לא הייתי כאן חודשיים. נסענו לירח דבש, חודשיים של אוהל, נופים והלם תרבות. יש לי כל כך הרבה מה לומר על אמריקה, על האמריקאים, על העולם הזה, על הנופים, על החיות, על ההפתעות, על א' ועלי. אבל זה כנראה ייקח לי עוד זמן, או שלא יקרה בכלל. אני עדיין חייבת לעצמי את הפוסט ההוא מלפני שמונה שנים, אחרי הטיול למזרח. כתבתי על נפאל והודו, והבטחתי להמשיך לכתוב על כל השאר. זה עוד לא קרה, ואני שוכחת וזוכרת חליפות, בעיקר שוכחת.

אם יש לי זמן ופנאי לכתוב משהו אחד, שיהיה זה.

אני לא הנוודת שקיוויתי שאהיה. אני מאוד אוהבת את הבית שלי, נוח לי בו. אני אוהבת את השגרה שלי, וקשה לי להפסיק אותה. מצד אחד לא חשבתי שכלכך מהר ייגמר השלב ההרפתקני של חיי. מצד שני אני באמת ברת מזל לאהוב את היום יום המשעמם שלי.

הטיול הזה היה מדהים. לא פחות. אמריקה היא בדיוק כמו שראיתי בסרטים. אמריקאים הם בדיוק כמו שראיתי בסרטים. ויש לה טבע מטריף, מקומות לא הגיוניים ובכל זאת הם קיימים, גורמים לך לשפשף עיניים נדהמות. דברים שידעתי שהם מוחלטים, כמו גרוויטציה שפועלת על סלע, צבעים של מים, מהלך הגיוני של קרקע, גוונים מוכרים של ציפורים- פתאום כבר לא מוחלטים בכלל. מישהו התפרע שם לחלוטין, במקום הזה. וזה מרהיב. ואנחנו נוסעים, מתופעת טבע אחת לשנייה, ממצמצים נוכח נופים שנראים כמו הזיה, הרים דרמטיים, יערות גשם סבוכים ומעלי אד, קרחונים תלויים על בלימה, סלעים נוטפי גופרית, גזעים שאפשר לגור בתוכם, שמיים כל כך שחורים ששביל החלב משלים חצי הקפה מעל לראשך- ולא מפסיקים להתפעל. בערב מקימים את האוהל שלנו, הקטן, בינות עשרות הקראוונים- מבשלים לנו משהו זריז, ומתפנים לתכנית האומנותית של אותו הערב. אם השמיים נקיים ולא קר מידי, אני נשכבת על הגב ומסתכלת שעות בכוכבים. אם קר, מתפנים לגרזן ולערימת עצים, מדליקים מדורה קטנה ומכינים שוקו מתוק מתוק וטעים טעים. הלילות האלה ליד האוהל ובתוכו הם חלום שהתגשם. מדי פעם המסלול או מזג האוויר מאלצים אותנו לקחת מוטל, ואנחנו מתבאסים. אף מלון עוד לא התעלה על האוהל שלנו.

ומזל האוויר הוא עניין, כשאתה ישן באוהל. התרגלתי להתייחס לגשם כאל מטרד זמני- משהו שמבאס אם הוא קורה לי במעברים בין מקומות מקורים. כשאתה ישן באוהל, אתה מתרגל להסתכל לשמיים בחשש. לחשב חישובים עם התחזית המתשנה תדיר, עם העננים שכרגע מעל ראשך, עם המרחק ממקום הלינה משוער ועם כיוון הרוח ועוצמתה. כל אלו מתכנסים לנוסחה סבוכה שיש לה תמיד את אותה תוצאה- אולי ירד גשם ואולי לא. מקסימום נכנס לאוטו. האוהל שלנו עמד יפה בלילות סוערים למדי, והתחלנו להרגיש בטוחים ומוגנים בתוכו. הבעיה היחידה היתה סופות הברקים. והדובים. והרקונים. אולי היו כמה בעיות בעצם. אבל עם כולן הסתדרנו יפה מאוד ולמרות החשש שלי- אף דב לא הפתיע אותי בלילה.

ויש את הערים. שתי וערב של רחובות לא נגמרים, עשויים גורדי שחקים, בניינים ישנים, ומבני ציבור. השמש לא חודרת כמעט את הבניינים הגבוהים, מותירה אותך לשוטט בזמן לא זמן- כשסביבך כולם ממהרים לאנשהו. אגב שגרה, בערים הגדולות מה שעורר בי געגוע היה בחורות שחוזרות מהעבודה עם מזרן יוגה מגולגל בתיק. התגעגעתי ליוגה, זה תפס אותי לא מוכנה ועקב כך החלטתי לתרגל יותר כשאחזור.

ואז ישנה ניו יורק. ישנו הסבווי, ויש את האנשים שהם תערובת מלחיצה ומופלאה של כל הגנטיקה שיש לאנושות להציע- כולה מתפוצצת בתוך קרון אחד וזה כל כך מגניב ונהדר ומסקרן לראות אנשים כל כך שונים יושבים כולם שקועים באותה פוזיציה משועממת של בהיה וגלילה של המסך. חששנו שלא נאהב אותה, כי אנחנו לא כל כך יודעים מה לעשות בערים- אבל החששות התבדו. התאהבנו בה מיד. השוטטות שם לא נמאסה לרגע. מה שאני בדרך כלל עושה בערים זרות גדולות ומנוכרות זה בהיה מעמיקה וגלגול של סיפורי חיים והעמסתם על פרצופים שמושכים אותי בסקרנות. כך למשל עלתה בתחנת וול סטריט בשעת ערב מאוחרת מאוד בחורה אסיאתית לבושה בצורה הכי משרדית-נקייה-יפה-אלגנטית-מטופחת שראיתי מימיי. היא לבשה חליפה אפורה בהירה, בצבע שהוא כמעט אסור מרב שהוא מושך לכלוך. כל קפל בבגד היה מדוייק, כמו גם האורך של המכנסיים, והצורה בה נח המקטורן על הגוף. התיק כמובן היה גם הוא בהיר ומדוייק, השיער אסוף בצורה מוקפדת ואגבית מספיק. לא יכלתי להפסיק להסתכל. היא נראתה כמו סקיצה של מעצב אופנה, כל כך מדוייקת. בהיתי בה כל הנסיעה, ושמתי לב גם לנעליים שטוחות, אותן היא נעלה לא נכון. אחורי הנעל היו מקופלות פנימה, כך שהיא דרכה עליהן כמו על כפכף. הי לי ברור שהן פצעו את עורה הצח והעדין, מה שרק עודד אותי לרקום לה סיפור מאוד לא מקורי- היא הרי צעירה שאפתנית ומוצלחת, שהגיעה להיות ברוקרית באחת החברות המצליחות בעולם. אבל היא בודדה בעיר הזאת, ומותשת, העבודה שוחקת. לכן היא בוהה בטלפון שלה כך. לכן היא יוצאת מהעבודה כל כך מאוחר. ולכן היא נועלת נעליים כמו כפכפים.

בניו יורק אגב, הגשמתי חלום ישן והובלתי אותנו להופעת ג'אז. במרתף קטנטן, שבעים סנטימטרים בלבד מבמה סמלית, ישבנו ושתינו יין, בזמן שעל הבמה נגנו יחד בתיאום מושלם סקסופון, חצוצרה, תופים, פסנתר וקונטרבס. המוזיקה משכה אותי בעדינות לתוך טריפ חמים ונעים, צמודה לא' ושיכורה במקצת, שנינו מתנועעים בהנאה גלויה על הספסל, חוויה רוחנית כמעט. אני עדיין מחייכת כשאני נזכרת בשעה המופלאה הזאת.

והיו עוד, עוד הרבה. ואני צריכה לכתוב. אבל מאוחר.