שנייה לפני שהטירוף הזה מגיע לשיאו אני אכתוב את זה כאן, כי אחרת אני אסנן את זה במשך היומיים הקרובים בלי הפסקה וא' יתעצבן ואז אני אתעצבן אפילו עוד יותר מבדרך כלל.
אני שונאת את פסח. אני אוהבת את האביב המגיע, את ליל הסדר, את המפגש עם המשפחות. דווקא אין לי טענות כלפי דודות חטטניות, גיסות מצקצקות וכיוצא באלו. אני אוהבת את המשפחתיות הדביקה הזאת, ונהנית להיות אצל ההורים שלי וגם להתארח אצל הצד של א. אני יודעת שרוב האנשים שונאים בדיוק את זה, אבל עם זה אני ממש בסדר. הבעייה שלי היא טרפת החיטוי מחמץ, והתתנגשויות שהיא גוררת ביני לבין א'.
בבית שאני באה ממנו שומרים פסח- אבל אנחנו חילונים למהדרין. אז החמץ נשאר במקרר ובארונות, הכלים אותם כלים בלי אף טיפול מיוחד, אבל מקפידים לא לאכול שום מאכל שמישהו כבר פתח והשתמש בו לפני הפסח- הוא בגדר חמץ. לסדר אנחנו מארחים כ-10 אנשים, משפחה קרובה שאנחנו רואים גם בזמנים רגילים. זה עדיין מספר מכובד של אורחים עבורנו. מנקים ומצחצחים את הבית לפני- ועל אף שזה מעיק מאוד אני דווקא בעד.
א' מגיע מבית שונה לחלוטין, בו מקפידים על קלה כחמורה. סט כלים סירים ואביזרי מטבח ייעודי לחג, טיפול נוגד חמץ וכל ה-הוא-הא עם הנר וכאלה. א' נזכר בערגה איך ביום לפני אמא שלו מגלה את כל בני המשפחה לאכול חמץ אחרון בגינה, שעה שהבית כולו הופך כשר ונטול חמץ למהדרין. בכלל ל-א' זכרונות מאוד רומנטיים מהחגים, אבל אני חושדת שזה קשור לזה שעקב גבריותו נאסרה עליו איסור מוחלט הכניסה למטבח. אמנם הוא ניקה צבע וטרח לקראת הפסח, אבל אין לו מן הסתם שמץ של מושג מה עבר על אמא ואחיות שלו שעה שהן מכינות סדר לכחמישים מוזמנים שנוטים ללון עד צאת החג. אוטומטית מתחשק לי להגיד שבטח גם היא לא אהבה את זה, אבל אמא של א' היתה טיפוס אנרגטי בטירוף ששאב סיפוק עצום מהידור במצוות, מניצוח על נשות הבית ובעיקר מהתכנסויות משפחתיות, אז יכול להיות שהיא דווקא אהבה את זה. בכל מקרה כבר אין את מי לשאול.
הבעיה מגיעה כמובן כשא' ואני מקיימים משק בית משותף, שכולל מטבח משותף מוכשר לפסח. אני רוצה לקוות שעם השנים זה נעשה טוב יותר, כי אנחנו עושים מאמצים להתכונן לטירוף הזה, אבל הגעלת הכלים היא תמיד נקודת רתיחה (הא) ביחסים שלנו. לי אין בית ענק במושב להחזיק בו שלושה מקררים ושני תנורים ולהכשיר אחד מכל סוג לפסח. בקושי יש לי מדף בארון חדר השינה של הילדה לאכסן בו כמה סירים וקצת כלים לפסח. את כל השאר אנחנו נאלצים להגעיל. כלומר- לחשב מראש במה נשתמש בכל הפסח, על שלל המאכלים הביזאריים שמכינים בו, ואז א' נעמד על יד הכיריים עם הסיר הכי גדול שלנו, שהוא כמובן לא גדול מספיק- מכניס פנימה את כלי המטבח הנבחרים כשהמים בפנים רותחים, ושולה אותם משם בצורה כואבת ומאולתרת כיוון שאף פעם אנחנו לא משכילים להצטייד במלקחיים לפני התהליך הזה.
אפילו יותר מהגעלת הכלים- אני שונאת את איזור הדמדומים בו חלק מהמטבח מוכשר וחלק לא. מכיוון שהתהליך הזה לוקח זמן, ובטח כשיש לנו ילדה קטנה הוא לא ממש רציף- אנחנו אוכלים לפחות שתי ארוחות שהן חמץ במטבח חצי מוכשר, ודי בזה כדי להטריף כל אדם על דעתו, כשא' צועק "אבל המדף הזה היה כשר!!!" ואני עונה "אבל אין לי איפה להניח את זה!" וככה שמחת החג פושה בכל. כמובן אגב שכתמיד הדברים נעשים בלחץ של זמן, כי צריך גם לארוז ולצאת לכיוון ההורים, ואין כמו איחור מתהווה כדי לתבל את המריבות שלנו.
מן הסתם חלק גדול מכל הכעס כאן נובע מהעובדה שהכשרת המטבח חשובה לא'- ולי ממש לא. אני כן מתאמצת לקחת את זה ברצינות, בשבילו- אבל למצוא פתרונות הלכתיים לתבנית שגדולה מדי כדי להיכנס לסיר ההגעלה- זה לא משהו שיש בכוחי או ברצוני לעשות, ואני פאקינג צריכה את התבנית הזאת אוקיי??? ואז כרגיל בכל דבר שקשור לדת אני נאלצת להתפשר על העקרונות שלי, ולקנות תבנית חד פעמית שזה משהו שאני שונאת ממש לעשות. עוד משהו שאני שונאת לעשות- לזרוק מצרכים טובים לחלוטין כדי לקנות במקומם כשרים לפסח. זה מטריף אותי. לקח לי זמן להבין שאת החרדל הלא כשר ששמרתי לאחרי פסח אפגוש שוב רק בפסח הבא כשאזרוק אותו יחד עם החרדל שקניתי לפסח הזה- ועכשיו אני זורקת בלי רחמים ישן מפני כשר- תבלינים, ממרחים… כל מיני דברים שאין ברירה אלא לקנות חדשים וכשרים. סיוט.בעצם כל היום הזה של לפני כניסת החג הוא מן תצרף מלבב של תסכולים התנגשויות צעקות מריבות ורמיסת העקרונות אחד של השני.
לתוך הבלאגן הזה נכנסה השנה גם המטפלת של פצפונת, שראויה בהחלט לפוסט משל עצמה אבל אין לי מושג איך להתחיל אותו ומאיפה בגלל כמות הרגשות המעורבים שהיא מעלה בי. אז רק אציין שהיא אישה מבוגרת בעלת תשובה- מה שאוטומטית אומר שהיא במירוץ להדר במצוות ולחפור למעסיקה שלה על זה. מה שאומר גם שהיא דפקה לנו ברז דקה לפני החג עת העצבים שלי גם ככה רופפים וסבא וסבתא לא יכולים לעזור. לא משנה. התגברתי על ההלם הזה כשהיא נעמדה אצלי במטבח והתחילה לבכות (דמעות) שהיא חייבת לצאת מוקדם גם היום (ודופקת לי ברז מכל היום מחר) כי היא מארחת איזה עשרים אנשים ומבשלת הכל לבד כי היא לא סומכת על אף אחד שיכין כשר ומארחת אותם לארבעה ימים כמובן כי שבת. עם זה אני עוד מסוגלת (בערך) להתמודד.אבל כשהיא אמרה לי "ומה אתם עושים עם הפסטות" כמובן שלא היה לי חשק לענות לה אבל אמרתי בכל זאת שהן יחכו לנו בסבלנות בארון לאחרי הפסח. וא היא התחילה עם "זה חמץ מוחלט, שתדעי שצריך להוציא את זה מהבית, אסור להשאיר, הרב מה שמו-" – כאן העצבים שלי לא עמדו לי ואמרתי לה נחושות "רוחמה, לי מותר." והסתכלתי עליה בפסקנות. מאיפה החוצפה ללמד אותי איך להתנהג בבית שלי. למה אנשים דתיים (הכלל גסה, ידוע) מרגישים חובה וזכות ליידע אותי איך הם עושים דברים זה פאקינג לא מעניין אותי. ומה פאקינג איכפת לה היא בחופש כל פסח ולא תצטרך לטמא את עיניה בפסטות האיומות שלי שאורבות לה בארון שמתחת לשיש.
אוף. אוף. אוף.הנחמה היחידה שלי זה שבערב החג כל זה אמור להיות מאחורי, וכל מה שיישאר להתמודד איתו זה הגעגוע היוקד לפחמימות תפוחות.
מבאס אותי שהחג שלנו ובעיקר של א' כרוך בכל זה. אבל אני אוהבת אותו ושמחה בו, והחג באמת שמח בדרך כלל. אז הנה אחרי הוצאת הקיטור יש גם קצת פרופרציות.
אחרי שנסיים לקרוא את ההגדה יהיה כבר מאוחר ומהחלונות יעלה פתאום ריח הפרדסים הרחוקים וחום הקיץ המתקרב, ונהיה שבעים ועייפים, והאביב יגיע.
חג שמח.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 