פסח מצה ומרור

שנייה לפני שהטירוף הזה מגיע לשיאו אני אכתוב את זה כאן, כי אחרת אני אסנן את זה במשך היומיים הקרובים בלי הפסקה וא' יתעצבן ואז אני אתעצבן אפילו עוד יותר מבדרך כלל.


אני שונאת את פסח. אני אוהבת את האביב המגיע, את ליל הסדר, את המפגש עם המשפחות. דווקא אין לי טענות כלפי דודות חטטניות, גיסות מצקצקות וכיוצא באלו. אני אוהבת את המשפחתיות הדביקה הזאת, ונהנית להיות אצל ההורים שלי וגם להתארח אצל הצד של א. אני יודעת שרוב האנשים שונאים בדיוק את זה, אבל עם זה אני ממש בסדר. הבעייה שלי היא טרפת החיטוי מחמץ, והתתנגשויות שהיא גוררת ביני לבין א'.


בבית שאני באה ממנו שומרים פסח- אבל אנחנו חילונים למהדרין. אז החמץ נשאר במקרר ובארונות, הכלים אותם כלים בלי אף טיפול מיוחד, אבל מקפידים לא לאכול שום מאכל שמישהו כבר פתח והשתמש בו לפני הפסח- הוא בגדר חמץ. לסדר אנחנו מארחים כ-10 אנשים, משפחה קרובה שאנחנו רואים גם בזמנים רגילים. זה עדיין מספר מכובד של אורחים עבורנו. מנקים ומצחצחים את הבית לפני- ועל אף שזה מעיק מאוד אני דווקא בעד.

א' מגיע מבית שונה לחלוטין, בו מקפידים על קלה כחמורה. סט כלים סירים ואביזרי מטבח ייעודי לחג, טיפול נוגד חמץ וכל ה-הוא-הא עם הנר וכאלה. א' נזכר בערגה איך ביום לפני אמא שלו מגלה את כל בני המשפחה לאכול חמץ אחרון בגינה, שעה שהבית כולו הופך כשר ונטול חמץ למהדרין. בכלל ל-א' זכרונות מאוד רומנטיים מהחגים, אבל אני חושדת שזה קשור לזה שעקב גבריותו נאסרה עליו איסור מוחלט הכניסה למטבח. אמנם הוא ניקה צבע וטרח לקראת הפסח, אבל אין לו מן הסתם שמץ של מושג מה עבר על אמא ואחיות שלו שעה שהן מכינות סדר לכחמישים מוזמנים שנוטים ללון עד צאת החג. אוטומטית מתחשק לי להגיד שבטח גם היא לא אהבה את זה, אבל אמא של א' היתה טיפוס אנרגטי בטירוף ששאב סיפוק עצום מהידור במצוות, מניצוח על נשות הבית ובעיקר מהתכנסויות משפחתיות, אז יכול להיות שהיא דווקא אהבה את זה. בכל מקרה כבר אין את מי לשאול.



הבעיה מגיעה כמובן כשא' ואני מקיימים משק בית משותף, שכולל מטבח משותף מוכשר לפסח. אני רוצה לקוות שעם השנים זה נעשה טוב יותר, כי אנחנו עושים מאמצים להתכונן לטירוף הזה, אבל הגעלת הכלים היא תמיד נקודת רתיחה (הא) ביחסים שלנו. לי אין בית ענק במושב להחזיק בו שלושה מקררים ושני תנורים ולהכשיר אחד מכל סוג לפסח. בקושי יש לי מדף בארון חדר השינה של הילדה לאכסן בו כמה סירים וקצת כלים לפסח. את כל השאר אנחנו נאלצים להגעיל. כלומר- לחשב מראש במה נשתמש בכל הפסח, על שלל המאכלים הביזאריים שמכינים בו, ואז א' נעמד על יד הכיריים עם הסיר הכי גדול שלנו, שהוא כמובן לא גדול מספיק- מכניס פנימה את כלי המטבח הנבחרים כשהמים בפנים רותחים, ושולה אותם משם בצורה כואבת ומאולתרת כיוון שאף פעם אנחנו לא משכילים להצטייד במלקחיים לפני התהליך הזה. 

אפילו יותר מהגעלת הכלים- אני שונאת את איזור הדמדומים בו חלק מהמטבח מוכשר וחלק לא. מכיוון שהתהליך הזה לוקח זמן, ובטח כשיש לנו ילדה קטנה הוא לא ממש רציף- אנחנו אוכלים לפחות שתי ארוחות שהן חמץ במטבח חצי מוכשר, ודי בזה כדי להטריף כל אדם על דעתו, כשא' צועק "אבל המדף הזה היה כשר!!!" ואני עונה "אבל אין לי איפה להניח את זה!"  וככה שמחת החג פושה בכל. כמובן אגב שכתמיד הדברים נעשים בלחץ של זמן, כי צריך גם לארוז ולצאת לכיוון ההורים, ואין כמו איחור מתהווה כדי לתבל את המריבות שלנו. 



מן הסתם חלק גדול מכל הכעס כאן נובע מהעובדה שהכשרת המטבח חשובה לא'- ולי ממש לא. אני כן מתאמצת לקחת את זה ברצינות, בשבילו- אבל למצוא פתרונות הלכתיים לתבנית שגדולה מדי כדי להיכנס לסיר ההגעלה- זה לא משהו שיש בכוחי או ברצוני לעשות, ואני פאקינג צריכה את התבנית הזאת אוקיי??? ואז כרגיל בכל דבר שקשור לדת אני נאלצת להתפשר על העקרונות שלי, ולקנות תבנית חד פעמית שזה משהו שאני שונאת ממש לעשות. עוד משהו שאני שונאת לעשות- לזרוק מצרכים טובים לחלוטין כדי לקנות במקומם כשרים לפסח. זה מטריף אותי. לקח לי זמן להבין שאת החרדל הלא כשר ששמרתי לאחרי פסח אפגוש שוב רק בפסח הבא כשאזרוק אותו יחד עם החרדל שקניתי לפסח הזה- ועכשיו אני זורקת בלי רחמים ישן מפני כשר- תבלינים, ממרחים… כל מיני דברים שאין ברירה אלא לקנות חדשים וכשרים. סיוט.בעצם כל היום הזה של לפני כניסת החג הוא מן תצרף מלבב של תסכולים התנגשויות צעקות מריבות ורמיסת העקרונות אחד של השני. 



לתוך הבלאגן הזה נכנסה השנה גם המטפלת של פצפונת, שראויה בהחלט לפוסט משל עצמה אבל אין לי מושג איך להתחיל אותו ומאיפה בגלל כמות הרגשות המעורבים שהיא מעלה בי. אז רק אציין שהיא אישה מבוגרת בעלת תשובה- מה שאוטומטית אומר שהיא במירוץ להדר במצוות ולחפור למעסיקה שלה על זה. מה שאומר גם שהיא דפקה לנו ברז דקה לפני החג עת העצבים שלי גם ככה רופפים וסבא וסבתא לא יכולים לעזור. לא משנה. התגברתי על ההלם הזה כשהיא נעמדה אצלי במטבח והתחילה לבכות (דמעות) שהיא חייבת לצאת מוקדם גם היום (ודופקת לי ברז מכל היום מחר) כי היא מארחת איזה עשרים אנשים ומבשלת הכל לבד כי היא לא סומכת על אף אחד שיכין כשר ומארחת אותם לארבעה ימים כמובן כי שבת. עם זה אני עוד מסוגלת (בערך) להתמודד.אבל כשהיא אמרה לי "ומה אתם עושים עם הפסטות" כמובן שלא היה לי חשק לענות לה אבל אמרתי בכל זאת שהן יחכו לנו בסבלנות בארון לאחרי הפסח. וא היא התחילה עם "זה חמץ מוחלט, שתדעי שצריך להוציא את זה מהבית, אסור  להשאיר, הרב מה שמו-" – כאן העצבים שלי לא עמדו לי ואמרתי לה נחושות "רוחמה, לי  מותר." והסתכלתי עליה בפסקנות. מאיפה החוצפה ללמד אותי איך להתנהג בבית שלי. למה אנשים דתיים (הכלל גסה, ידוע) מרגישים חובה וזכות ליידע אותי איך הם עושים דברים זה פאקינג לא מעניין אותי. ומה פאקינג איכפת לה היא בחופש כל פסח ולא תצטרך לטמא את עיניה בפסטות האיומות שלי שאורבות לה בארון שמתחת לשיש. 



אוף. אוף. אוף.הנחמה היחידה שלי זה שבערב החג כל זה אמור להיות מאחורי, וכל מה שיישאר להתמודד איתו זה הגעגוע היוקד לפחמימות תפוחות.

מבאס אותי שהחג שלנו ובעיקר של א' כרוך בכל זה. אבל אני אוהבת אותו ושמחה בו, והחג באמת שמח בדרך כלל. אז הנה אחרי הוצאת הקיטור יש גם קצת פרופרציות.

אחרי שנסיים לקרוא את ההגדה יהיה כבר מאוחר ומהחלונות יעלה פתאום ריח הפרדסים הרחוקים וחום הקיץ המתקרב, ונהיה שבעים ועייפים, והאביב יגיע.


חג שמח.

שני נושאים שונים בתכלית

אני מנסה, באיטיות מחרידה, לקרוא את מובי דיק. זה מוצא חן בעיני אבל לפעמים המשפטים מלאי הפאתוס מעייפים אותי והעפעפיים שלי צונחים. לפצפנות שני ספרים על חיות הים שמלמדים אותי הרבה. אני מבקשת ממנה להצביע על לויתן, והיא כבר יודעת להצביע על שני סוגים. יוטיוב משום מה התחיל להציע לי סרטונים של לוייתנים סועדים את ליבם בלהקות דגים מפרפרות. לכולם זה אולי נראה מוזר וחריג שלוויתן נפלט אל חופי ארצנו הצחיחה בשבוע שעבר. אבל ביקום שלי, בו הכל סובב סביבי- זה רק מתבקש. הספר של פצפונת והרמן מלוויל עוזרים לי לנסות לפענח איזה הוא הלויתן שהתרסק אל חופינו, שלא מורגל בדגה גדולה כל כך. אני מדמיינת את האומלל הענקי הזה שט לו בחלקו המערבי של הים התיכון, שמח וטוב לב, לא יודע שנגזר דינו להתנפץ אל חופי הלבנט. 



 מישהו זיהם את הים שלי. בשבוע שעבר התחילו הודעות בקבוצה של השחיינים, הודעות על כדורי זפת שנפלטים לאחד החופים. אני לא מבינה בזה בכלל ולא התייחסתי.יום קודם לכן שחיתי בים, ובדרך חזרה הסתכלתי עליו עד האופק וראיתי את הצבעים המשתנים של המים וחשבתי לעצמי "אלוהים, זה כל כך כל כך יפה." היום אני תוהה אם ייתכן כי הכתמים הללו היו חלק מכתם הנפט הגדול הארור ההוא. בסוף השבוע הייתי קצת מושבתת מהחיסון ולא הצטרפתי למתנדבים. אז במהלך השבוע הצלחתי לגרד שעה וחצי פה ועוד שעתיים שם, והתייצבתי חמושה בבגדים שלא איכפת לי להשליך לפח ובשקיות ניילון על הנעליים- מול עמדת ההסברה. בשני החופים בלט הייאוש של המתדרכים. הנה קחי יש כאן ציוד (מחווים בידיים לכיוון ערמות של מיני מגרפות חדשות ומבהיקות). עם מה הכי קל לנקות? עם הידיים, הם נאנחים. החוף הראשון הוא שמורת טבע, ובמקום חול יש עליו אבנים קטנות ושברי קונכיות. בשעה שאני שם אין עוד איש מנקה מלבדי. במבט זריז אפשר לראו כתמים שחורים קטנים פה ושם, אבל המצב נראה די בשליטה. טעות. אני מתקרבת לאחד הכתמים ומנסה להרים אותו. במצב צבירה לא ברור, מושך אחריו קונכיות וצדפים, הוא נמתח ומאיים להיקרע. אוי. אני מתחילה להבין את הברוך. השיטה שנקטתי בה היתה להרים את הכתמים בשלמותם, עם כל מה שעולה יחד איתם. בעמדת הקליטה אמרו שלמרות שהם ערכי טבע מוגנים- אפשר להשליך את הצדפים שהזפת דבקה בהם. מדי פעם אני מנסה להפריד אך לרוב הזפת נמרחת והנזק עולה על התועלת.יומיים אחר כך הגעתי לחוף אחר, כמה קילומטרים משם. זהו חוף חולי, כולו מנוקד בכתמים שחורים קטנטנים. לדעתי חלק מהם בכלל גחלים. אני לא מבינה במבט ראשון למה כתבו שצריך הרבה מתנדבים לחוף הזה. הנציגים מסבירים שזאת נקודת הטלה של צבי ים, ולכן לא יעלו עליה עם כלים כבדים. נראה שאין ברירה ונצטרך לסנן את החול. אני מסתכלת על המקום בייאוש. איך אפשר לסנן חוף שלם. יש לי שעה ורבע. למרבה ההפתעה, אחרי חצי שעה נראה שהשתלטנו על שטח נרחב. אין לנו מושג אם מה שאנחנו עושים מועיל. אבל אני כבר כאן אז שיהיה. למרות שלאורך השעה האומללה שהצלחתי לתרום למאבק הרגשתי שאני בקושי מוצאת זפת, כשאני יוצאת משם אני מגלה להפתעתי שכולי מרוחה בה. החרא הזה פשוט בכל מקום. זה כל כך כל כך מייאש.



כבר כמה חודשים אני חושבת על זה בלי הפסקה, מה שאולי רומז הכי טוב שהגיע כבר הזמן. אבל יש כל כך הרבה שאלות לבטים וחששות. פצפונת כבר בת יותר משנה, ונראה לי שייתכן שזה יכול להיות זמן שאולי מתאים להיערך להביא לה אחות או אח. מדהים אותי כמה ההחלטה הזאת מורכבת יותר מההחלטה להביא ילד ראשון. לא חשבתי שארצה הפרש קטן ביניהם, אבל יש בי את החרדה האופיינית לגבי הביציות שלי שלא הולכו ונעשות צעירות יותר. ואולי במקרה ארצה יותר משניים (אולי?) אז צריך לקחת גם את זה בחשבון. אבל רגע, איך נסתדר עם שניים? מה זה אומר? שלעולם לא נוכל יותר לנוח? הרי עכשיו אנחנו מפנקים האחד את השני מדי פעם- מישהו מחליט שהוא לא מוכן לקום בבוקר והשני קם איתה ונותן לו עוד שעה לישון בסופי שבוע. את כל מטלות הבית אנחנו עושים כשהשני מעסיק אותה. אם יהיו שניים לא נוכל לעשות כלום בעצם? איך מסתדרים עם תינוק בן יומו במשכב לידה וילדה בת שנתיים שלוש? זה נשמע לי בלתי אפשרי. המחשבה על זה מלחיצה אותי נורא. איך ייראו הלילות? איך אפשר לישון בכלל אם שניים קמים בלילה? 

אני זוכרת שכשהייתי בהריון חברה שלי שיש לה ילד גדול בשנה וחצי מפצפונת אמרה שגם היא רוצה להצטרף להיות בהריון איתנו (גילי ואני היינו בהריון כמעט חופף וזה היה מושלם). אמרתי לה שהיא עוד יכולה להספיק, והיא אמרה לי "אני לא מסוגלת לעשות לו את זה". היא התכוונה לבן שלה. הוא היה בן שנה וקצת. ואני זוכרת שלא הבנתי. מה זאת אומרת, למה שזה יפגע בו.ועכשיו אני קצת מבינה. הפחד הזה לערער אותה. שהיא תחשוש שהמקום שלה נלקח ממנה. לקחת ממנה את רוב תשומת הלב שהיא נהנית ממנה עכשיו. ובכלל- מה זה אומר עלי שאני רוצה עוד אחד- מה, היא לא מספיקה לי? ובכלל איך אני אוהב עוד תינוק או תינוקת? הרי אותה אני אוהבת.ואני עונה לעצמי שאחים זאת מתנה. ומקווה שאכן זאת תהיה מתנה עבורה, כי אני מכירה פה ושם אחיות שממררות את החיים לאחותן. ואני מזכירה לעצמי שאם כבר אז שיהיו קרובים בגיל, כדי שיוכלו להיות חברים טובים. ואני מזכירה לעצמי שהאחיות שממררות את החיים קרובות מאוד בגיל לאחותן, וששום דבר לא מובטח. ואז אני רגע מתנערת ומזכירה לעצמי שהיחסים של א' ושלי חזרו לעצמם רק לפני איזה חצי שנה, ומה דחוף לי לערער אותם שוב, עם פאניקה עצבים והורמונים.


ועל כל ערימת הלבטים הזאת מתווספת ערימה ענקית של לבטים וסימני שאלה. הקורונה. מי נכנס להריון בזמן מגיפה עולמית. שאלה שבטח אני צריכה לשאול את עצמי. אבל הביציות. ומי יודע כמה זמן זה יימשך.אין לי את הפריווילגיה להמתין פרק זמן לא ידוע. אולי כדאי לחכות קצת שעולם הרפואה ידע יותר על הריוניות עם קורונה? ואולי ממש לא לחכות, כי עד לפני חודשיים לא היתה עם זה בעייה בכלל ועכשיו המצב מפחיד מאוד. והחיסון. אולי לחכות קצת. אולי בעצם לא כי התחסנתי הרגע והוא יהיה תקף לחצי שנה כלומר מתישהו במהלך ההריון אצטרך להתחסן, וכדאי שזה לא יהיה בשליש הראשון (כנראה?).


ומי בכלל מבטיח לי שנצליח. בפעם הקודמת היו שני הריונות כימיים בדרך. אבל זה היה שווה את כל הכאב הזה.
א' מגיב ללבטים שלי בהזמנה נלהבת למיטה. הוא זורם עם כל החלטה ומבחינתו מתי שאהיה מוכנה זה טוב. אנחנו משתעשעים ברעיון של הריון כאילו זה הולך להיות פיקניק. כשבעצם, אפשר לשער שאם וכאשר נצליח ההריון יביא איתו סכרת הריון כמו בהריון עם פצפונת. וזה דורש הרבה זמן ופניות. זמן להכין ארוחות דלות פחמימה, זמן להתעמל (תודה לאל שכרגע לפחות הבריכות פתוחות, הים לא נראה לי מקום מתאים להריוניות), זמן להתלונן, זמן לישון.


ובעצם. אפשר לחשוב שאהיה היחידה בעולם ש(אולי) יהיה לה יותר מילד אחד. רבות עשו את זה לפני בתנאים הרבה פחות נוחים. והרי זה לא שיגיע רגע שבו נרגיש שאנחנו לגמרי מוכנים. אולי, ממש כמו בהחלטה לגבי ההריון הראשון- צריך פשוט לקפוץ למים.