פצפונת ואני עבדנו על היכולת שלה לשחק לבד, כשאני לא שם לידה. זאת יכולת שאני רוצה לפתח- כדי שבעתיד תדע לשעשע את עצמה. אחרי ימים מספר זה קרה, וצפיתי בה ממקום מסתור במטבח, משחקת עם צעצוע תלוי בסלון. היא היתה מרוכזת ונהנתה, ולא נראה שהרגישה בחסרוני לאורך זמן. ופתאום, באחת, הגאווה שלי בה הפכה לצביטה בלב ודמעות מטפסות לקצוות העיניים. הנה היא שם- כל כך קרוב אלי, אבל אני לא איתה. היא לבד. מתמודדת עם העולם הזה בלעדי. הרגשתי כאילו נטשתי אותה.
מישהי אמרה לי שהורות זאת בעצם סדרת פרידות אחת אחרי השנייה. זאת דרך איומה להסתכל על זה אבל אני נאלצת להסכים.
עוד מעט אחזור לעבודה. אמנם כנראה שאעבוד מהבית אבל השינוי הזה מלחיץ מאוד. א' דוחק בי לדבר עם המטפלת, לקבוע מתי תגיע להסתגלות עם פצפונת, ואני בינתיים פיתחתי כלפיה איבה. כמובן אני לא באמת שונאת אותה- אני עתידה להפקיד בידיה את הבת שלי שעות ארוכות. פשוט היא הפכה בעיני סמל, משהו להשליך עליו את הכעס, את הדאגה ואת התסכול שלי. לתומי חשבתי שזה יעבור לי בקלות- שלא אבכה אפילו. והנה אתמול, עוד לפני שהמטפלת הגיעה לכאן ליום אחד בכלל, בעודי מתקלחת הבנתי פתאום שהיא תהיה כאן השבוע ועד שאחזור לעבודה. שהיא בעצם תיקח לי את הזמן היקר שנותר לי מחופשת הלידה שלי. הכל הציף אותי באחת ויצאתי מהמקלחת ובכיתי לא'. ותוך כדי שאני מסבירה לו את כל העניין המאוד הגיוני הזה, נזכרתי בתמונה שלה ישנה שלווה במיטה שלה בחדר הסמוך, ונדחפתי דחף עז ללכת להעיר אותה ולחבק עד אינסוף. המחשבה עליה ישנה ככה פגיעה ובודדה- בלעדי! בעולם הזה, מעכה את ליבי.
העברנו אותה לישון בחדר שלה לפני כמה שבועות. לא רציתי בזה אבל צריך היה להכיר בעובדות- העריסה קטנה עליה. ואם לא נעשה את זה עכשיו כשהיא עוד קטנה- זה יהיה קשה יותר.נתתי את הסכמתי והשכבנו אותה שם לשנת לילה. "אולי נישן איתה בחדר לפחות הלילה" א' אמר. ברור שהסכמתי. א' פרש שם את מזרני הקמפינג שלנו ועליהם סדין, והעברנו שנינו את הלילה למרגלותיה. נראה שפצפונת לא שמה לב לשינוי בכלל. מי שהיו צריכים לעכל את זה הם אנחנו. כמה חודשים שאני רגילה לראות את הפנים המתוקות שלה לידי בלילה, ופתאום היא בחדר אחר.
בכלל כל ההורות הזאת. כל כך הרבה אתה מגלה על עצמך. הנה לדוגמה גיליתי דבר מוזר. לפעמים קורה שיש לפצפונת התקפי בכי קשים מאוד. בכי שנמשך דקות ארוכות וממאן להתנחם. למדתי שצריך להחזיק ללטף לנענע לדבר אליה ואחרי זמן מה זה בדרך כלל יירגע. באחת הפעמים, אחרי בכי ארוך במיוחד הצלחתי להרגיע אותה בחדר חשוך במגע עם העור שלי.היא נרגעה והתכרבלה בחיקי, מסכימה לינוק. עברו כמה דקות כאלה של שקט מלבד קולות היניקה, ופתאום היא שחררה אנחה קטנה שיש בה שחרור של לחץ גדול. בבת אחת הרגשתי איך כל הגוף שלי נרפה, ואני בכלל לא ידעתי שהוא כל כך קפוץ. הבכי שלה משפיע עלי פיזית.
ועוד דברים שלמדתי.
משהו שאני נשבעת שהסתירו ממני עד שהבאתי ילדה. האם ידעתם שתינוקות עייפים לא נרדמים? שהם גמורים מעייפות אבל לא מסוגלים לישון אם לא ירדימו אותם? אני לא ידעתי את זה! כאילו באחורי מוחי זכרתי שילד עייף זאת התמודדות, אבל אף אחד לא ממש הסביר לי שככל שתינוק עייף יותר ככה קשה לו יותר להרדם. שלא נדבר על השילוב ההרסני של רעב ועייפות (עייף מדי לינוק, רעב מדי לישון ועייף מדי לישון). רגעים כתבה לי עוד כשהייתי בהריון שכדאי לי לקרוא על שנת תינוקות אבל למרות זאת איכשהו זה חמק ממני. כנראה שהפחד והציפייה ללידה לא אפשרו לי בכלל להבין את זה. עכשיו כשאנחנו מלמדים אותה להרדם, ואני יושבת לצידה שעות ארוכות ושרה בלופים את פזמון ליקינטון, לעיתים זה מצליח ואני מרגישה שאני ממש מוליכה אותה לאט לאט בבטחה אל השינה. כמה פעמים חזיתי בתדהמה בעיניים היפות שלה נעצמות אט אט לנגד עיני. לפני שזה קורה היא שולחת אלי יד קטנטונת ושמנמנה, כמו מבקשת ממני להיות איתה בתהליך הזה. זה שובר לב היד המושטת לעברי, ובמקום להרים אותה אל חיקי ולחבק ולנשק ולהגיד כמה אני אוהבת- אני מניחה את היד שלי על הבטן שלה, והיא מיד אוחזת אותה בחוזקה, מצמידה אותה אליה. ואני שרה פזמון ליקינטון ורוצה להיות קטנה מספיק כדי לשכב על המיטה לצידה ולאסוף אותה אלי בחיבוק גדול ומנחם. האם הילדה שלי מרגישה כמה שאני אוהבת אותה.
וכמה זה לא שוויוני. שאתם יכולים לנהל משק בית שהוא חצי חצי בדיוק בכל דבר, אבל ברגע שיש תינוק בבית- האיזון הזה כל כך מתערער.כל עוד את בחופשת לידה לפחות, ומניקה. ההנקה עצמה בלבד היא כמה שעות מצטברות ביום בהן את מקורקעת. בהתחלה עוד קראתי תוך כדי אבל ככל שהיא גדלה היא דווקא צריכה אותי יותר ויותר שאעזור לה להתעלם מהעולם סביבה ולהתרכז באכילה. ואת היחידה שקמה בלילה. ומפה לשם בלי שהתכוונתם בכלל את היחידה שמסוגלת להרגיע אותה במצבים מסויימים. לא התכוונתם שזה יקרה אבל זה מה שקרה. ואת זאת שצריכה להחליט בכל מה שקשור אליה כי את כביכול מכירה אותה טוב יותר. ובראש שלך היו כל מיני מודלים לאיך זה אמור להיות אבל בפועל ובלי שהתכוונתם בכלל- כל דבר שקשור אליה- זאת ההחלטה שלך והתפקיד שלך. וא' נהדר, אבל לפעמים בא לי לנער אותו שיראה רגע כשהוא נרדם לו לשנצ ספונטני במקום לקחת אותה שלא ישנתי יותר משלוש שעות רצוף כבר ארבעה חודשים, כשהוא יוצא לבירה עם חברים שישים לב שלא עשיתי שום דבר להנאתי הבלעדית מאז הלידה. שכשהוא חוזר הביתה ואני מעבירה לו את הילדה אחרי יום שלם שהיא היתה רק על הידיים ואני רק רוצה להשתין בשקט והוא נעמד לי איתה מחוץ לדלת של השירותים ומדבר איתי— אינסוף דוגמאות כאלה. לפני שהיא נולדה אמרתי לא' שהוא הולך לעשות הכל חוץ מלהניק אותה. והוא גבר החלומות ובאמת עושה הכל. אבל חצי חצי? חייתי בסרט. אני לא מכירה זוג כזה שזה עובד לו. אני חושבת שהיה לנו קל יותר אם היתי משלימה עם זה עוד לפני שזה קרה.
והחלומות. אני בקושי ישנה אבל אני חולמת בלי סוף. אני שונאת לחלום. החלומות האלה רעים, מלחיצים. אני מרגישה אותם תוקפים אותי בשנייה שהעיניים נעצמות. מפחידים, אלימים ורעים. קשה לי להשתחרר מהם, במיוחד כשאני קמה כמעט תמיד בפאניקה לצליל של בכי. קמה מזועזעת, חוזרת לישון עוד לפני שעיכלתי את החלום ההוא ומיד נתקפת חלום אחר. זה נורא קשה ואני מרגישה שגם בשינה אין לי מנוחה. אין לי מושג מה לעשות עם זה. שלשום היה השיא עם חלום אלים כל כך שכלכך שמחתי שפצפונת העירה אותי ממנו. הוא עדיין הופך לי את הקרביים כשאני נזכרת בו.
יש כל כך הרבה רגעים קשים ושוברים. בעיקר כשאני מתמודדת איתה לבד, בלילות. יש לילות שהיא מתעורת כל שעתיים. היה יום כמעט שלם שהיא התעוררה לאכול כל שעה. שמונה עשרה שעות. שמונה עשרה הנקות. אני זוכרת במדוייק. אין לי מושג איך צלחתי את זה. פשוט השלמתי עם זה אני מניחה וזה עבר.עכשיו כשאני מרגישה שעוד רגע ובקושי אראה אותה בגלל העבודה- אני נוצרת אפילו את הרגעים האלה. וכשקשה במיוחד, נגיד כשהיא בוכה בלילות לפעמים אני אומרת לעצמי- זה הרגע שאת אמא. עכשיו היא צריכה אותך יותר מבשאר הרגעים הטובים והשמחים. את לא יכולה לכעוס או להתעצבן או לרחם על עצמך. עכשיו את בשבילה העולם כולו.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 