תמונות מאז

כבר שנה ומשהו שאני צריכה לכתוב את המילים האלה. עברו עלינו אז הימים הכי קשים שהיו לנו בחיים. שני ההורים של א' חלו בזה אחר זה במחלות קשות מאוד. הם סבלו ייסורים נוראיים, א' ואחים שלו סעדו אותם, ואני ראיתי את האיש שלי מתרסק פעם אחר פעם, אבל עדיין עומד בהכל במין גבורה על טבעית. שניהם נפטרו, במרחק מאוד קצר זה מזה. זאת לא היה הטרגדיה האישית שלי אולי, אבל זאת היה הטרגדיה של א' וזה היה נורא. אני הולכת לכתוב על הדברים מנקודת מבטי, כי זה המקום שלי וכי אני צריכה לשחרר את המילים האלה מתוכי. זה הולך להיות פוסט קשה. לא אכביר בתיאורים פיסיים, זה בעיקר יהיה פוסט עצוב.

המחלה של אמא שלו פרצה לחיינו בשבת שמשית. היינו אצל ההורים שלי, ואז א' קיבל טלפון מאחותו. היא סיפרה מה קרה, ואמרה שהיא בקשה שלא נבוא עד צאת שבת. לא ידענו מה לעשות עם עצמנו אז הצעתי שנלך לים. הסתובבנו על החוף מדוכאים ומהורהרים, לא דיברנו כמעט בכלל. היה חם, אנשים מסביבנו היו שמחים מאושרים ובחופש, ואנחנו לא ידענו בכלל למה לצפות.

כמה שבועות אחרי זה, היה נדמה שאפשר יהיה לצלוח את זה. את כל מה שמסביב, וגם שהיא תנצח את המחלה. היא היתה אישה חזקה ועקשנית מאוד, והרופאים לא הפסיקו להתפעל. הייתי בשיעור באוניברסיטה. כשהוא הסתיים ראיתי שא' שלח לי הודעה שאבא שלו חולה. שזה חמור. ושלא אחפש אותו. מבועתת התחלתי להתרוצץ בקמפוס, מצלצלת תוך כדי לכל החברים שלומדים עם א' ומבקשת שיגידו לי אם הם רואים אותו. אחד מהם שמע את הפאניקה בקולי והם הובילו משלחת חיפוש. כעבור כמה דקות החבר אמר שראה אותו בכיתה מסויימת. רצתי אחוזת טירוף והגעתי לשיעור סטטיסטיקה. מתוך החלון בדלת הצלחתי לאתר את א' יושב באחת השורות, נראה כמעט מרוכז, מאזין למתרגלת. השיעור התארך והתארך, ואני עמדתי שם וצפיתי בו ממרחק שנראה לי אינסופי- כאילו אני מתבוננת בו דרך טלסקופ. במהלך השנה שעתידה לעבור על שנינו יזדמנו לי עוד מקרים כאלה, אבל אני חושבת שבאף אחד מהם לא הרגשתי חסרת אונים כמו מול החלון בשיעור סטטיסטיקה.

לרגעים היה נדמה שאנחנו ממש בסדר. אמא שלו הראתה סימני החלמה יפים, ואבא שלו נראה בריא למעט כמה גליצ'ים פה ושם. היו שבבים כאלה של נורמליות בתוך כל זה. נפגשנו הרבה עם האחים, עשינו ביחד לא מעט שבתות. למרות שכביכול מצבו של אביו נראה אותו הדבר- הרופאים המשיכו לחקור והביאו איתם תוצאות קשות. בהתחלה אמרו – גדול אבל לא ממאיר. אחר כך אמרו- ממאיר אבל יש טיפול. ולבסוף אמרו- לא מגיב לטיפול. סופני. אני ממש זוכרת את ההדרדרות הזאת במילים שלהם, ואת הנקודה בסוף.

א' הציע לי להתחתן איתו. מאוד התרגשתי ומיד אמרתי כן. אחרי כמה דקות שאלתי "אתה רוצה שנתחתן כמה שיותר מהר?" והוא הנהן. אמרתי שזה מה שנעשה. היום אני מבינה איזה מטורפים אנחנו, אבל אז זה פשוט לא עניין אותי. מבחינתי היתה לנו הזדמנות לשמח אותם, ואנחנו לקחנו אותה בשתי ידיים. הרופאים אמרו שאמא שלו החלימה- אבל במחלה הזאת צריך להיות זהירים כי היא נוטה לחזור.

הייתי בישיבה בעבודה. ראיתי שעדן, אחות של א'- מתקשרת. לא יכלתי לענות, ראיתי שהיא לא מתקשרת שוב והנחתי לזה עד סוף הישיבה. אחרי זה הלכתי הביתה. צלצלתי אליה באיזה חשש, והיא, ג'דאית בדיוק כמו אמא שלה, ענתה לי בדמעות הסטריות. ניסיתי להבין מה קרה. היא אמרה שהמחלה של אמא שלהם חזרה. בתוך כל הבלאגן של החודשים האחרונים היא תמיד היתה מאוד חזקה, והידע הרפואי שלה הפך אותה למשענת לכל שאר האחים. עכשיו היא היתה הסטרית ולא היה לי מושג מה לעשות. מבעד למשיכות האף אני קולטת שני דברים- הראשון- אמא שלהם עדיין לא יודעת, רוצים לבשר לה את זה בנוכחות רופא, כך שאני יודעת לפניה. והשני- מה שמטריד את עדן כרגע – "איך תתחתנו ככה?". עם הראשון הרגשתי נורא. איך זה שאני יודעת לפניה, הרגשת כאילו הצצתי למקום לא לי. עם השני דווקא ידעתי להתמודד בלי בעיה. אמרתי לעדן שאם צריך אנחנו נתחתן בבית חולים מול ההורים שלהם, ושתסיר את הדאגה הזאת מליבה. עליתי על אוטובוס שהוריד אותי ליד רחוב שבקצהו מדרגות ובסופן אני מודיעה לא' ששוב שני ההורים שלו חולים.

מכאן ואילך מתפצלים עשרות ענפים של סיפורי ביניים. האמת שהסדר הכרונולוגי מעט מתבלבל אבל לא כזה חשוב כבר. מאותו שבוע אני זוכרת שאמא של א' ביקשה להזמין את ההורים שלי אליהם, לסעודת היכרות חגיגית בשבוע הבא. היא היתה שמחה ומלאת חיים והתקשרה לשאול אותי אם אח שלי יצליח להגיע, ואני ניסיתי לשקר באלגנטיות כי תכלס זה לא היה משנה- כולם חוץ ממנה ידעו שהסעודה הזאת לא תתקיים כי ביום ראשון היא נכנסת, שוב, לאשפוז.

תכנון הסעודה ירד מהפרק לאחר כמה ימים כשהיא קיבלה את הבשורה. יום חמישי שלפני האשפוז מגיע, וההורים שלי, שיודעים כבר הכל- מציעים הצעה מאוד לא אופיינית להם. הם מציעים לבוא בהתראה קצרה להכיר את ההורים של א'. אין צורך בסעודה, הם רק יבואו בשישי בבוקר להגיד שלום ולהכיר, וילכו מהר. אני שואלת את א' מה דעתו. שנינו מהססים- שום דבר לא מתאים, אבל ברור לנו שאין זמן טוב יותר. להפתעתנו אמא שלו מגיבה בשמחה. ברור. שיבואו.

יום הביקור הזה היה אחד הימים היחידים שאני זוכרת לטובה מכל התקופה הזאת. ההורים של א' ישבו בסלון, והביאו את עדן והילדים שלה כתגבור. אבא שלו כבר ישב על כסא גלגלים אבל עדיין היה צלול רב הזמן. היתה התרגשות גדולה. גם אצל ההורים שלי. עזרתי לאבא שלי לבחור איזה אלכוהול להביא להם, ובמין חוסר רשמיות שלא מאפיין אף אחד מהצדדים ההורים שלי נכנסו לסלון. אני מניחה שעבור כל זוג זה רגע מלחיץ, אבל הלחץ שלנו היה קצת אחר. הם הסתכלו אחד על השני לשבריר שנייה. אני חייבת רגע להכניס סוגריים- אבא של א' היה אחד האנשים הכי חמודים בעולם. חביב, סלחן, איש של שלום. אבא שלי הוא אחד האנשים הכי מתוקים בעולם, גם הוא איש שלום חייכן. הם לא החליפו מילה לפני שאבא של א' התרומם פתאום מכסא הגלגלים לעמידה מהוססת, לחץ לאבא שלי את היד ואמר "איזה כיף לדעת שא' נפל על משפחה כזאת כמו שלכם. אני כל כך רגוע עכשיו." כאילו באיזה שפת סתרים של אנשי שלום חייכנים הם ראו אחד את השני ומיד ידעו שהם שייכים לאותו מחנה. כולנו היינו המומים. אמא של א' ואמא שלי חייכו אחת לשנייה. ופתאום לא היה מביך. השהות של ההורים שלי שם התארכה. אבא של א' זרח. אמא שלו לא הפסיקה לחייך. ההורים שלי היו שמחים. ואנחנו גם.

התחילו ההכנות לחתונה שלנו. כתבתי פוסט שלם על כל זה, די פרקתי שם הכל- אבל באופן כללי לארגן חתונת ענק תוך חודשיים כששני ההורים של א' נכנסים ויוצאים מאשפוז, ושנינו בכלל לא בקטע של אירוע כזה ענק- זה היה נורא. אם נוסיף לזה את זה שאנחנו גרים שעתיים וחצי נסיעה מכל ההתרחשות- אפשר להבין אולי איזה סיוט היו החודשיים האלה.

המצב של אבא שלו הוסיף להדרדר. המחלה פגעה בכל דבר, ומאדם עצמאי, חקלאי, איש פעלתן- הוא הפך להיות הצל של עצמו. אני חושבת שרק עכשיו אני מבינה את הביטוי הזה- הצל של עצמו. לפעמים היו לו הבלחות של צחוק- אבל רב הזמן הוא סבל מכאבים מטורפים ומחוסר יכולת לתפקד. עובדת זרה הגיע לעזור. זה היה נצרך בעיקר כיוון שאמא של א' היתה נכנסת ויוצאת מבית החולים, תשושה בעצמה. כשהעובדת היה יוצאת לחופש- עדן וא' היו מגיעים להחליף אותה, בכל מה שכרוך בזה. מכל האחים, שניהם היחידים שהיו מוכנים. עדן כי יש לה רקע רפואי וכי באופן כללי היא פייטרית, וא' כי הוא איש קשוח גם אם הוא לא מודה בזה. שאר האחים התעסקו בכל מליוני הדברים האחרים שיש להתעסק בהם כשהעולם קורס על שני אנשים מתפקדים- כל מיני ענייני בנקים כספים ונכסים, ובעיקר מלחמה עיקשת מול מערכת הבריאות, כולל קרבות רבים מספור בחדר המיון שאותו הם היו פוקדים פעמיים בשבוע בערך. ביני לבין עצמי סיכמתי שא' לא הולך לישון אצל ההורים שלו לבד. כבר אז החלו לקנן בי פחדים לגביו, כי בניגוד לאחים שלו שלכולם יש ילדים- לא' אין. הייתי באה איתו, והיינו ישנים בדלת פתוחה ושומעים את אבא שלו גונח מכאבים בלילות. א' היה קם אליו כשהיה מתעורר, מטפל בו ומנסה להרגיע אותו כשהיה בוכה מכאבים. זה היה בלתי נסבל אפילו לשכב שם בחושך ולדעת מה קורה לא' ולאבא שלו בחדר לידי.

יום אחד נסענו לבקר את אמא של א' במחלקה. אני לא זוכרת באיזה מהסבבים של המחלה זה היה, נראה לי שדווקא הראשון. אצלי במשפחה לא נהוג כל כך לבקר אדם חולה, אלא אם הוא מאוד קרוב- מתוך איזה כבוד לאותו אדם שלא נעים לו שיראו אותו במצבו. לכן בתחילה לא רציתי להכנס. אמרתי לא' שאחכה לו באוטו. כשהוא שמע את הסיבה הוא צחק ואמר- אצלנו זה אחרת, את כבר תראי. השעה היתה תשע בלילה כשנכנסנו למחלקה. א' פתח את הדלת של החדר, ופתאום היתה מסביב המולה של צחוק ודיבורים. אמא של א' היתה המאושפזת היחידה בחדר, וסביבה לפחות חמש עשרה בני משפחה שכנים וחברים, וגם כמה פרצופים שאני לא הכרתי. היא היתה בעננים. אח שלה הצחיק את כולם בסיפורים מופרכים, וכל מיני אנשים ניסו להסביר לי מי הם. היתה שם המולה של חג. נראה היה שאף אחד לא ממש חושב על הסיבה בגללה כולנו היינו שם. זה באמת היה מאוד שונה ממה שהכרתי. אמא שלו היתה כל כך שמחה.

אין לי הרבה חשבונות עם אלוהים, אבל המחלה של שניהם, אנשים הגונים וישרים כמו סרגל, מאמינים בו באמונה אמיתית ושלמה – כעסתי. והכי הרבה, כעסתי שאחרי כל כך הרבה שנים ביחד, את הקרב של חייהם נגזר עליהם לעשות לבד. בימים הכי קשים הם לא יכלו בכלל לראות אחד את השני. זה היה בלתי נתפס. אבא שלו היה בסוג של הוספיס ביתי, ואמא שלו היתה מאושפזת כמעט כל הזמן. באחת השבתות שהיינו, עדן א' ואני בבית של ההורים שלו, אבא שלו נשבר. הכאבים הטריפו אותו, והוא דרש להגיע לבית החולים. עדן דאגה מזה- היא לא היתה בעד. אין להם איך לעזור לו, אין דרך לרפא את מה שהוא סובל ממנו ואת משככי הכאבים הוא מקבל בבית, ומעל הכל קיים הפחד שיחליטו לאשפז אותו- והוא לא יוכל למות בבית כפי שהוא רוצה. אבל האמבולנס הגיע ואבא שלהם עדיין מתעקש. הם נוסעים לבית החולים. אחרי כמה שעות שלהם במיון אני נוסעת לקחת את א', כי אחותו הגיעה להחליף אותו. אני מגיעה ומוצאת אותם עדיין במיון, עצבניים ומתוסכלים. באותו בית חולים, באגף אחר, שוכבת אמא של א'. מכיוון שגם כך שום דבר לא מתקדם ומחכים לתוצאות- אנחנו רוצים להפגיש אותם. לא זוכרת כמה זמן כבר לא התראו. אחרי דין ודברים אנחנו מקבלים אישור, ויוצאים לכיוון המחלקה של אמא שלו. בחדר הביקורים אנחנו מתיישבים ועדן הולכת להביא אותה. לא היה לי האומץ להסתכל על המפגש הזה. הורדתי את העיניים. יצאנו מהחדר והשארנו אותם לבד. עד היום אוכל אותי- מה אומרים במפגש כזה. כל החיים אתם עוברים הכל יחד, ועכשיו, כשהכי קשה- לבד. מה אומרים כשנפגשים ויודעים שזאת אולי הפעם האחרונה. זה לא יוצא לי מהראש.

אנחנו יודעים שאבא שלו חי על זמן שאול. מצבה של אמו לא ברור. לעתים יש שיפור אבל מדי פעם סימנים מדאיגים. הגוף שלה עוד חלש מהסיבוב הקודם. הרופאים אומרים שזה מדהים שהיא מצליחה בכלל להיאבק. אבל זה רק כי הם לא מכירים אותה- מדובר באישה מאוד עקשנית, ומאוד מאוד חזקה. פתאום מצבה מדרדר באחת. א' טס לבית החולים. אני פוגשת אותו למחרת היום, הוא אוסף אותי מהרכבת ואנחנו נוסעים לבית החולים. בדרך הוא אומר לי שזה כנראה הסוף. עכשיו מחכים. אני לא יודעת מה לומר. אנחנו מגיעים, וכמו שכבר למדתי לצפות- טיפול נמרץ מלא במשפחה וחברים. אנחנו יושבים, ממתינים. ואז קוראים לכל הילדים פנימה. הם נשארים שם מה שנדמה כמו כמה שעות, ואז יוצאים, בוכים. זהו האות לקינות האבל של הנשים המבוגרות סביבי. הלוויה תתרחש עוד באותו הלילה.

אני מוצאת את עצמי בבית הוריו, רגעים לפני הלוויה. הבית מלא עד אפס מקום באנשים מהמושב- כולם עסוקים במשהו- טלפונים כדי להשיג מקרר, מזרנים, אוהל אבלים. הנשים מנקות ובוכות. בלוויה עצמה יש המון אנשים. אבא של א' נשאר בבית. הוא במצב כל כך קשה כבר שלא רוצים להוציא אותו משם. אחרי שהרב מדבר, יוצאת השיירה לכיוון הקבר, ואז עולה צעקה מהקהל- "נשים לא ללכת! גברים בלבד! היא היתה אישה דתייה תכבדו אותה". הדוברת היא הבת של השכנים, ובכל זאת משהו נראה לי מוזר. אני לא חושבת שזה מה שהיא היתה רוצה. אבל אף אישה לא מתקדמת וגם אני נשארת מאחור. בדיעבד מתברר שצעקה זאת על דעת עצמה, ואחיות של א' זועמות. אחרי שמתפזרים רב האנשים אני ניגשת אל א' והוא שואל אותי במבט מאשים "למה לא באת" ואני מסבירה לו שביקשו שלא אז הסתכלתי מרחוק. בגלל ה"למה לא באת" הזה אני שונאת את בת השכנים הזאת עד היום.

הלוויה נגמרה וכל האבלים יושבים בבית, ומסביב נשים עמלניות עסוקות באלוהים יודע מה. אני נוסעת עם ההורים שלי הביתה, כי רק האבלים רשאים לישון בבית. ליד הרכב אני נזכרת ששכחתי משהו בפנים וחוזרת לקחת. אני נכנסת אל תוך ההמולה של אחרי חצות, ורואה את א' אחיו ואחיה של אמו יושבים על הרצפה ואוכלים איזו פיתה שהכינו להם. א' לא שם לב שאני שם. אני מתבוננת בו מרחוק נוגס בפיתה שלו, וליבי יוצא אליו. יותר מכל דבר בעולם הזה אני רוצה להיות לידו הלילה כשהוא מנסה להירדם- אבל זה לא אפשרי.

ימי השבעה עמוסים במבקרים. הוריו של א' דמויות מאוד אהובות וידועות במושב שלהם ובמושבים מסביב, ולכל אחד מהם משפחה עצומה שקשורה בקשרי נישואים למשפחות ענקיות אחרות. מעולם לא ראיתי כמות כזאת של אנשים. הבית שלהם גדול והחצר רחבה, ועדיין מדי פעם השבעה זולגת לרחוב. אחיה של אמו יושבים באוהל בחוץ עם א' ואחיו, ובפנים יושבות אחותיה והבנות שלה. אבא שלו על מיטת חוליו. א' מספר לי שאבא שלו כנראה לא ממש זוכר או מבין שהיא נפטרה, ומדי פעם הוא מתעורר, כבר לא מוציא מילה, מסתכל על החולצה הקרועה של א' ועל הבית ההומה- ומבין בכל פעם מחדש. זה סיוט שאני לא יכולה לדמיין. ביום הראשון של השבעה א' ואני יושבים על המדרגות מאחורי הבית ולא אומרים כלום. אני מחבקת אותו קצת והוא אומר לי שאין לו כח לשבוע כזה. אני מתחננת לישון איתו אבל אסור.

נשות המשפחה והמושב מתפעלות את האופרציה המורכבת של האכלת מאות אנשים. אני מנסה להשתלב שם. תחילה כחיילת פשוטה- הולכת להביא, זורקת את הזבל. ולאחר מכן נמצאתי שימושית מאוד- שכן לבנות של המנוחה אסור לעבוד, וחוץ מהן אני היחידה שיודעת היכן מונחים כל מיני דברים במטבח שלה. זה מקנה לי נקודות ככלה וכאישה. לאט לאט הקרח איתן נשבר ואני זוכה לקבל משימות מורכבות יותר. הן סומכות עלי ומתחילות לשתף אותי בריכולים. מדובר בחבורת נשים קשוחות ומצחיקות, ואני שמחה להיות בצד הנכון של הלשון הארסית שלהן. אחת מהן מספרת לכולן למבוכתי שאמרתי לעדן "ההורים שלכם יהיו בחתונה שלנו גם אם זה אומר שנתחתן בבית חולים", ושמיד היא ידעה שא' בחר לו אישה טובה. אין לי לאן לברוח אז אני מחייכת בנימוס. כמה מגוחך מצידי היה לחשוב שמשהו שאני אומרת למישהי מבנות המשפחה יישאר בין שתינו. אבל אני אוהבת אותה, וגם את הנשים מסביב. הן מאוד שונות ממה שאני מכירה, אבל הן לא פראייריות בכלל.

כל השבעה הזאת מתנהלת במוד מוזר. כולנו יודעים שעוד מעט נהיה כולנו שוב באותה סיטואציה. מצבו אל אבא של א' חמור ביותר. הוא בקושי מתקשר עם הסביבה שלו, ונראה שהמעט שהבין לגבי אשתו הוציא ממנו את מעט הרצון שעוד נותר. אבא שלי ניגש אליו ומציג את עצמו, ולמרבה ההפתעה אבא של א' מראה ניצוץ של זיהוי. אבא שלי רוכן אליו ואומר "מה שלא יהיה, אנחנו דואגים ל-א'". אני חושבת שמעבר לערפילי ההכרה שלו הוא הבין את זה. אני רציתי להגיד לו משהו דומה כבר זמן רב ולא העזתי. לא ידעתי לנסח את עצמי טוב כמו אבא שלי, ופשוט לא אמרתי כלום. גם אחרי. לא אמרתי לו שום דבר. קיוויתי שהוא יודע לבד. זה היה כמובן מטופש.
השבעה נגמרת, כולם מנקים מסדרים ומתפזרים. על הדשא נותרים א', אחים שלו ובנות הזוג שלהם, ואבא שלו, מבטו כבוי. פתאום יש שקט.

א' ואני נוסעים אחרי השבעה הביתה. על כביש שש אין תנועה, ומסביב הכל כל כך ירוק ויפה- צבע כמעט לא אמיתי. אני מסתכלת על א' נוהג ופתאום ממש מפחדת. מה נעשה כשנגיע הביתה, עכשיו כשהוא יתום.

לא עובר חודש, וא' מוזנק. נראה שזה, שוב, הסוף. הפעם הם בבית כולם. אחרי כמה שעות הוא שולח לי הודעה שזהו. אבא שלו נפטר. אני נוסעת לשם, פוגשת את האחים המתורגלים. הרבה הומור שחור מתבל את התלונות שלהם לגבי השבוע שעומד לעבור עליהם- שוב. אני רואה את א' צוחק ומתמלאת תקווה. שוב הלוויה בלילה. כמות הסטרית של אנשים. האוויר קפוא. שוב יוצאת השיירה, ושוב עולה הצעקה לנשים לא ללכת, מפי אותה אישה. הקהל שלא יודע שמדובר בהחלטה שלקחה על דעת עצמה- מציית. וכך גם הפעם אני נשארת מאחור- לא מעזה להיות האישה היחידה שחוצה את הקווים. אני עדיין אוכלת את עצמי על זה.

השבעה היא שידור חוזר של השבעה הקודמת. אני לא מאמינה בחיים אחרי המוות, אבל מתעודדת לדמיין את אמא שלו מקבלת את אבא שלו בחיוך נוזף באיזה מקום שם למעלה. יש בזה נחמה מפתיעה. אני מסתכלת על א'. הוא יתום. תלוש. לבד בעולם. זה לא נכון, כמובן. יש משפחה ענקית- ויש אותי, ויש את המשפחה שלי שמאוהבת בו וגם הוא אוהב. אבל הוא אומר שהוא מרגיש תלוש. אנחנו חוזרים הביתה. והפחד שידעתי שיגיע משתלט עלי.

עד אותו זמן נהגתי לצאת מהבית מוקדם, לפני שא' מתעורר. אחרי השבעה איני מעזה. אני מתעוררת איתו בבוקר, מוודאת שהוא קם, שותה קפה. מתחלחלת מאימה- מה יקרה אם יקום לבית ריק. אני לא יכולה להרשות את זה. בעבודה הבוס מתבדח שאני כבר לא משכימת קום. לא איכפת לי אז אני אומרת לו "אני לא רוצה שא' יקום לבית ריק". אין לי מושג למה אני חולקת את זה איתו. אני משגיחה עליו בשבע עיניים. אין לי מושג מה לעשות איתו. הוא כל כך מדאיג אותי. אני חוששת להשאיר אותו לבד. מתקשרת אליו באובססיביות אם אני לא בסביבה. יש בי פחד איום שלא יעמוד בזה.

כמה שבועות אחרי זה, בן דוד שלו- בן גילנו- מתאבד. אני לא מכירה את האיש וגם א' לא קשור אליו במיוחד אבל אני נכנסת להסטריה. אני כל כך כל כך מפחדת. אני מתייעצת עם חברה שלמדה פסיכולוגיה והיא אומרת שהוא חייב לראות פסיכולוג. אני אומרת לה שזה לא יהיה קל, כי א' גבר קשוח ולא מאמין בשטויות האלה, וכשהיה נער עקב צירוף מקרים משעשע הפגישו אותו עם אחת שהשאירה בו טראומה. לא כתבתי, אבל לכל אורך השנה הזאת- היחסים של א' ושלי חווים קשיים רציניים. הנסיבות מובנות. אנחנו לא הזוג החמוד והמתוק שהיינו. אנחנו שנינו בעיצומה של טרגדיה, ויש לזה השלכות על כל מה שקורה מסביב. אני זוכרת פעם אחת לפני החתונה שהלכנו ברחוב, ופשוט צעקנו זה על זה. הדברים הגיעו לנקודת רתיחה ושנינו לא יכלנו להכיל את זה יותר. אני זוכרת את עצמי, לבושתי, צועקת "גם לי קשה, אוקיי? את בכלל רואה אותי?" כאילו אני לא יודעת באיזו סיטואציה הוא נמצא. והרי בדיוק התחתנו. לרגעים מתגנבים אלי חששות שככה ייראו חיי הנישואים שלנו- אף על פי שאני יודעת שאנחנו טובים ביחד, והנישואים הרי לא ממש משנים משהו- אני מפחדת. הוא משתנה מול העיניים שלי, ואני משתדלת להכיל אותו ולא תמיד מצליחה. אני אומרת לחברה  שלי שזה כנראה לא יקרה אבל שאנסה. ואז עולה בי רעיון. היחסים בינינו נותרים קשים, ובאחת ההתפרצויות שלנו אני דורשת שנלך לטיפול זוגי. הוא נאבק בי, מסרב, אבל נגרר לתת לי איזה פתח שאולי כן, אם זה כל כך חשוב לי.

עבר זמן מאז. דברים נראים טוב יותר עכשיו. א' שלי צוחק שמח ואוהב למרות שהוא יתום. ההורים שלו חסרים. הם לא היו שם כשקנינו את הדירה. הם לא היו שם לראות אותו עם גלימה מסיים את התואר. לא היו כשהמאמר שלו התפרסם. אני משתדלת יחד איתו שאחים שלו יהיו נוכחים בכל האירועים האלה. הם משתפים פעולה. גם הם נראים טוב יותר. ביום הנישואים האחרון, מחכים לקינוח במסעדה, א' שואל אותי פתאום – "את מצטערת שלא הלכנו אז לטיפול זוגי?". אני מופתעת. אני עונה לו "כן, למרות שאנחנו בסדר,אני חושבת שאולי זה היה מקל עלינו." הוא לא חושב ככה. ונראה שזה לא משנה.

זהו, הייתי צריכה לכתוב את כל זה. יש לי איש מדהים בבית, אני אוהבת אותו בכל ליבי, ולמרות שאני חוששת לו עדיין- אני מקווה שיהיה בסדר. ובכלל, בתור תעודת ביטוח- אני מתכוונת לעשות לו ילד.

 

מודעות פרסומת

אני לא מאמינה שזה עד כדי כך מעצבן אותי- שאני יושבת כאן וכותבת על זה פוסט- כאילו אין לי מליון דברים בראש לפרוק.

זה אולי קצת מגוחך, אבל אתמול סיימתי את "כמעיין המתגבר" של איין ראנד, ואני רותחת. עכשיו רגע, שנייה, זאת לא הפעם הראשונה שאני פוגשת את הרעיונות שלה. עם חלקם אני אפילו מסכימה. את "מרד הנפילים" ממש נהניתי לקרוא. זה זה לא שאני מתנגשת אידאולוגית- אולי קצת אבל לא משהו לרתוח עליו יומיים.

פשוט מעצבן אותי שמישהי שמטיפה כל כך על התכלית שלנו בעולם הזה לעשות דברים באופן מושלם- ואז כותבת כזה ספר- לא יודעת- פשוט ספר- לא טוב. עלילה שכמעט ולא קיימת- רק התנגשויות חוזרות ונשנות בין הדמויות- ומלחמה שתוצאותיה ידועות מראש. כאילו- אפשר היה לכתוב את זה בעשרים עמודים ולא חמש מאות. אפשר היה לכתוב רק את נאום הסיום של הדמות הרעה והדמות הטובה- וזהו. כל השאר לא תרם כלום.

הדמויות בספר הזה פשוט גרועות. טוב, תמיד הדמויות שלה סובלות מרדידות כלשהי- הטוב הוא טוב מוחלט, הרע הוא רע מוחלט- אין שום אנושיות באף אחת מהן. אבל כאן, כמו גם במרד הנפילים- היא חוטאת במה שהכי מעצבן אותי- הדמויות הטובות יפהפיות. הדמויות הרעות מכוערות. בסוף הספר מובאות רשימות שהשתמשה בהן בעת הכתיבה- היא מציינת שהדמות הראשית היא אדם "כמו שאדם צריך להיות" – הווה אומר- מושלם. הייתי סולחת לה אם היתה עושה אותו, ורק אותו- כל כך יפה. אבל לא. היא הגדילה לעשות את כל ה"טובים" יפהפיים, ואם לא די בכך- הסוציאליסט המרשע- הוא לא סתם מכוער- הוא נכה. הוא נכה שמפצה על הנכות שלו בסוציאליזם רשע. בוגר פחות או יותר כמו דיסני.

אבל מה שהכי עצבן אותי- היא הדמות של דומיניק. היא האישה המושלמת- ולראייה- היא יפהפייה. אבל נראה שחוץ מעקרונות שגם ככה מתגמשים מדי פעם, ושאיפות קצת אובדניות- היא לא עושה כלום מלבד לשכב עם כל הדמויות הראשיות. ראנד מתארת אותה ברשימות שלה "אישה שראויה לאדם כמו שהוא צריך להיות." וזאת פחות או יותר האשה היחידה בספר (להוציא את כל הנשים האומללות האחרות שנמצאות שם כדי לפאר אותה). באמת? זה כל מה שמגיע לאדם הנעלה? אישה יפה ורזה? שמעריצה אותו? זה הכל? מאוד התאכזבתי, כי לא חשבתי שראנד, שכתבה את הדמות הקשוחה של דאגני טאגרט- והעמיסה עליה את כל הנובלה- יכולה לפשל ככה כשזה מגיע לנשים שמגיע להן לשכב עם האדם הנעלה.

מאוד, מאוד התרגזתי.

זהו.

מה ידעתי בתיכון

פעם בשבוע אני מלמדת שתי תלמידות מתמטיקה. הן ילדות על סף הנערות, יש להן שכל אבל לא תמיד יש להן חשק להתאמץ. עכשיו הן התחילו ללמוד על פונקציות, ואני יושבת איתן ומסבירה להן כמיטב יכולתי.
אחרי שני שיעורים כאלה, אני שמה לב שהן ממש לא תופסות את הקונספט הבסיסי של מערכת הצירים, למרות שבכל פעם שהן מעלות שאלה שחושפת אי הבנה בתחום הזה- אני תוקפת את הנושא מכיוון אחר, מקווה שהפעם זה ייקלט (אולי זאת בעצם הבעיה? אולי הן לא מצליחות להבין שאני מסבירה להן את אותו דבר בכל פעם, כי מבחינתן אין קשר?).

בבית אני מדברת עם א', מספרת לו על השטויות שהן עשו הפעם (יש להן חוש הומור מצוין, לא פעם אני עושה מאמצים כבירים לא לצחוק איתן ולהסחף לבדיחה), ובין השאר על מערכת הצירים שלא נקלטת. א' טוען שזה לא הגיוני, שהן צריכות להבין את זה בקלות. אני מסנגרת עליהן, אבל נאלצת להודות שמדי פעם הן שואלות אותי בהיסח הדעת "כמה זה שמונה חלקי ארבע?" ותולות בי עיני עגל (מהפעם הראשונה שהן עשו את השטות הזאת, בתחילת השנה, הבהרתי להן שאני לא עונה על שאלות כאלה ושאני לא מרשה להן להתעצל. הייתי מצפה שעד עכשיו זה יחלחל, אבל מדי פעם מבליחה השאלה).

כחלק ממסע ההגנה על הבנות אני אומרת שאני לא יודעת מה הבנתי בתיכון מכל הדבר הזה. א' מבטל בהינף יד "שטויות, בטוח הבנת. מה כבר יש להבין." אני מהרהרת בכך בזמן שאני יושבת על הספה, ואז עולה בי זיכרון. אני בתיכון, מתכוננת לאיזה מבחן, משננת לעצמי "כדי למצוא נקודת חיתוך עם ציר ה-X, צריך להציב y=0." אם הייתי צריכה לשנן את זה, הרי שלא הבנתי דבר וחצי דבר על מערכת הצירים.

מש"ל.

היהפוך נמר חברבורותיו

גיא יושב על הספה מולי. אנחנו צוחקים ומדברים, כאילו לא עברו בערך שנתיים מאז התראינו. הוא בחור טוב, ואני דואגת לו. גיא למד איתי. במהלך השנים העמוסות האלה, בילינו הרבה יחד בין כתלי האוניברסיטה- אבל כמעט אף פעם לא מחוץ לה. מעין הסכמה שבשתיקה שאנחנו חברי לימודים בלבד. אולי זה לא כזה משמעותי אם במילא אתה נמצא בפקולטה שמונה עשרה שעות ביום, הרי אין בדיוק זמן להפגש אחרי הלימודים במצב כזה. בכל אופן- גיא מצחיק אותי נורא. הוא בחור גבוה וחסון, שמישהי לפני עשור שברה לו את הלב ומאז הוא יצא למסע נקמה בכל המין הנשי, תובע את כבודו האבוד. על הנייר, גיא ואני לא אמורים להסתדר בכלל- הוא אדם שמאוד חשוב לו איך הוא נראה, מה הוא לובש, מה אנשים זרים חושבים עליו. הוא הסתובב תמיד עם המגניבים של המחזור, אנשים שעוררו בי לעיתים בחילה קלה, וחרד מכל בינוניות שהיא (בניגוד אלי, שמאמצת אותה בחום). כבר לאורך שנות הלימודים התגלעו בינינו חילוקי דעות מאוד משמעותיים בעניינים שבינו לבינה- הוא לא הצליח לפרוץ את מחסום הדייט השלישי, ונראה שלא רצה במיוחד- למיטה הוא היה מגיע מהר מאוד, מופתע לפעמים מעצמו. הוא חיפש בחורה מושלמת, חיצונית בעיקר, עם פיצ'רים נוספים. אני לעומת זאת- רציתי מאוד מערכת יחסים רצינית ויציבה, וסלדתי מבחורים כמותו. צחקנו אחד על השני הרבה- עלי שאני מוזנחת, לא יודעת להתלבש, לא טורחת להתאפר, ובאופן כללי נראית זוועה. ועליו שהוא דושבג, שבנות מנצלות אותו מינית או מנצלות אותו שיכין עבורן תרגילי בית- כי החולשה האמיתית של גיא הוא שהוא לא יודע, פשוט לא יודע- להגיד "לא". מדי פעם, בתקופות היובש שלו (שבוע בלי סקס) היה מבקש ממני להכיר לו חברות שלי. אף פעם לא עשיתי את זה. לא רציתי שיפגע בהן, ולא נראה לי שהוא חשב אחרת.
גיא הוא אדם מאוד סגור, והקשר בינינו נוצר בטעות, שאני מקווה שהוא לא מתחרט עליה היום. איפשהו בשנה השנייה של התואר, חבר משותף ומקסים חגג יום הולדת על חוף הים בלילה. הגענו שנינו, עדיין עטופים בשכבת ציניות עבה שליוותה אותנו לאורך הזמן בו היכרנו וצחקנו זה על זו. אחרי שעתיים לערך, וכמה בירות יותר מדי, גיא סיפר לי משהו שאני לא חושבת שהוא התכוון לחלוק ככה, לא באופן ספונטני ובטח לא איתי. פשוט ישבנו מרוחקים מהשאר, דיברנו ברוגע ובהינו במדורה. ומשהו שיחרר את לשונו והוא סיפר לי על הבחורה ההיא ששברה לו את הלב. זה אולי סיפור ממש ידוע ולא משהו להתבייש בו- אבל גיא לא חולק אותו, בטח שלא ככה. פתאום נשפכו ממנו המילים, והוא סיפר על השנים שבאו אחרי אותה בחורה, על הדחף לזיין (כלשונו), ועל זה שהוא לא מפיק מזה שום הנאה. די הופתעתי מגילוי הלב הזה, אבל לא נפלתי מהכסא. המשכנו לדבר וניסיתי להיות תומכת כמו שאני חושבת שאני יודעת לעשות. הערב הזה היה מלא בשתיקות ובהייה באש, והיא בו משהו עצוב אבל אני חושבת שגם משחרר. נסעתי משם, ואני מניחה שמתישהו כשהוא הגיע הביתה, הוא התחרט שנחשף כך בפניי.
מה שלא יהיה, אחרי אותו ערב גיא התחיל לשתף אותי יותר ויותר במה שעובר עליו, ואני שמחתי לשמוע, ומדי פעם ניסיתי לתרום משהו מעצמי. היו בנות שיצא איתן וקיווה שיתפתח מזה קשר רציני, ואני ניסיתי לסייע בידו. אני לא חשפתי את עצמי כמוהו, ונראה שזה היה בסדר מבחינתו. גם ככה כבר הפקיד אצלי סוד, מה יכול להיות.
אחרי סיום התואר היתה לו תקופת הוללות די רצינית, אפילו בהשוואה אל עצמו. הוא חזר מהטיול בעיניים בורקות, וסיפר לי על כל הקוק שעשה וכל הבחורות שזחלו אליו למיטה. הקשבתי לסיפורים המצחיקים ושמחתי בשבילו שהיה לו כל כך טוב. הקו האדום שלי היה הסיפור על הזונה הקולומביאנית, שלא הייתי מוכנה לפרגן לו עליה. הוא לא הבין למה אני כל כך כבדה. אני לא הבנתי איך מישהו יכול לשלם לילדה בת שש עשרה שתשכב איתו, ועוד יותר לא הבנתי למה בחור כמו גיא, שלא חסר לו סקס, בכלל מגיע לסיטואציה הזאת. ראיתי שהוא מתאכזב מחוסר שיתוף הפעולה שלי בעניין הזה, הרי לאורך כל הדרך הקפדתי מאוד שלא לשפוט אותו- ידעתי שהוא סומך עלי ואולי קצת צריך אותי, וגם אם לא אהבתי את ההתנהגות שלו עם הבחורות, לכל היותר צקצקתי אבל לא הרבצתי נאומים. ייאמר לזכותו שחלק מהן היו רעות מאוד בעצמן, ובשלב מסויים לא הרגשתי צורך להגן עליהן יותר.
מאז אותו זמן פחות או יותר נפרדו דרכנו. הוא שכר לעצמו דירת רווקים הוללים, ואני נשארתי בעיר שלי בחיים הרגועים של א' ושלי.
לפני כמה ימים קיבלתי ממנו הודעה מצחיקה. שמחתי שיצר קשר, ואחרי כמה שורות שנונות מכל צד קבענו להפגש. מאוד שמחתי, התגעגעתי אליו וידעתי שיהיה לנו כיף. הוא הגיע אלינו, ואז א' היה צריך ללכת. א' מעולם לא חיבב את גיא- הם הפכים גמורים, והיה לי ברור שהם לא יכולים להסתדר, אבל מעבר לזה אני חושבת שא' ממש נפגע מהדברים שגיא אמר עלי- שאני צריכה להתאפר, שהשיער שלי נראה נורא וכו'. אני חושבת שהוא לא יכול לסלוח לו על זה, וכל סיפורי המין שלו ודאי לא מוסיפים לו חן בעיניו של א'- בוגר ישיבה תיכונית.
במובן מסויים עדיף ככה. הרגשתי שגיא ממש רוצה לספר לי משהו, וידעתי שכשנשב רק שנינו יהיה לו קל יותר להפתח. ישבנו על הספה, משקיפים על הנוף וטובלים עוגיות בתה, והתעדכנו זה בחייו של זה. גיא סיפר לי על הדירה שלו ועל השותפות המעצבנות (מייד בתחילת הסיפור כשהוא סיפר לי שאחת מהן כוסית אמרתי "אוי לא, אל תגידי ששכבת איתה", והוא התפלא "איך את יודעת? למה כולם יודעים שאסור לעשות את זה ורק אני לא? כן, הייתי צריך לדעת שזאת טעות, היא פאקינג מכשפה") ועל החיים שהוא כל כך חיכה להם אחרי התואר. התאכזבתי בשבילו כשסיפר על ההתפכחות מהאשליה שתל אביב היא ניו יורק (למרות ששנים אמרתי לו שזה לא מה שהוא חושב שזה), ושמחתי על כל הדברים המצחיקים שהוא סיפר. ואז הוא אמר, גאה וללא ספק מרוצה מעצמו- שיש לו קשר. רציני. הוא חושב לפחות. ומקווה. יש איזו בחורה, היא מאוד מוצאת חן בעיניו, הם יוצאים תקופה שמבחינתו היא נצח. כל כך שמחתי בשבילו, במיוחד כשראיתי שהוא נעשה נבוך כשמדברים עליה, ולא סיפר לי שום דבר לגבי איך היא במיטה. אף פעם לא ראיתי אותו ככה, וזה היה מאוד יפה. ואז הבנתי בשביל מה הוא בא. הוא אמר לי שהוא לא יודע אם הוא יכול להרגיש. שהוא לא יודע אם הוא יכול להרגיש אהבה למישהי, ושהוא מפחד, מפחד נורא, שהוא עושה לה עוול כי אולי הוא לא יכול לאהוב אותה. "ואיך בכלל יודעים שזה זה?" הוא שאל בפאניקה. מאוד התפלאתי מעצם השאלה- הם כל כך מעט זמן ביחד, עדיין לא צריך לדעתי לדעת אם "זה זה", בטח לא כשהיא עוד צעירה ולא נשמע שהיא לחוצה להתחתן בקרוב. פתאום ראיתי אצלו חרדה אמיתית – אולי הוא לא יכול לאהוב וזהו זה. לא ידעתי איך להגיב, מה ראוי לומר במקרים כאלה. ניסיתי להוציא אותו מהפאניקה, שהרי אין סיבה ממשית לכל זה בכל הנוגע לקשר שלהם, ואין שום סיבה שיאכל לעצמו את הראש ויעשה רק נזק. ובנוגע לשאלה הכללית- לא ידעתי מה לומר. הרגשתי שכל כיוון שאקח בתשובה שלי יפיל עלי איזו אחריות שאני לא יודעת אם אני רוצה בה. אני לא מבינה בדברים האלה. תמיד ידעתי שאני יכולה לאהוב, למרות שלקח לי זמן ללמוד איך עושים את זה. תמיד היו לי חרדות שאהרוס ואשבור ואקלקל קשרים, אבל מעולם לא מצאתי את עצמי משותקת מהפחד הזה. לא ידעתי איך לעזור לגיא, וניסיתי פשוט לנווט אותו כמיטב יכולתי למים בטוחים, או לפחות סוערים פחות. פתאום הוא שאל אותי מלא שאלות על הקשר שלי עם א'. מעולם הוא לא התעניין בזה, מן הסתם כי רומנטיקה ומחיובות לא עניינו אותו אז, כשניסה לשכב עם כמה שיותר בחורות כדי להראות לה, לבחורה ההיא, ולו עצמו- הילד החנון שטען שהיה. בזמנו אפילו אמרתי לו "אבל גיא,זה לא מספיק? לא הוכחת כבר לעצמך שאתה יכול להשכיב בחורות? שאתה יכול להשכיב בחורות יפות?" הוא ענה לי "כן, אבל אני אף פעם לא משתכנע שזה נכון." – והנה עכשיו הוא פתאום נחוש בדעתו להצליח עם הבחורה שלו. מצד אחד כל כך שמחתי, מצד שני חששתי לו. ואם זה לא יעבוד? מה תהיה ההשפעה של זה עליו? ואם, פתאום עכשיו אני חושבת- אם היא תפגע בו? האם היא תפתח את תיבת הפנדורה הזאת מחדש? וכמה זמן ייקח לו להתאושש מזה?
הבחורה המדוברת צלצלה, וראיתי לשמחתי באיזו עדינות הוא מדבר איתה, וכמה טוב זה נשמע. אמרתי לו את זה כשניתק וביקשתי לשמוע קצת עליה. פתאום, לראשונה בכל שנות הכרותינו, הוא ידע לספר לי הרבה יותר מאיך קוראים לה ומה הכתובת של המיטה שלה. הוא האריך ממש בכל מיני פרטים לא מעניינים ואני חייכתי לעצמי מבפנים, כשראיתי אותו מתלבט בקול רם על איזו דילמה שהיא שיתפה אותו בה. הבנתי שאין לי מה לעשות ואיך לעזור, במיוחד כי נראה שהדברים הולכים לכיוון טוב. ורק כתרופה מונעת אמרתי לו, כשהוא נכנס שוב ללחץ לא הגיוני מהאפשרות שלא יתחתנו בסוף- שהכל ממש בסדר, וגם אם לא תהיה כאן חתונה- זה עדיין היה שווה את זה.
אני לא חושבת שהצלחתי לשכנע אותו שיהיה בסדר, אבל הוא היה נראה לי רגוע מעט יותר, כשהוא קם ללכת. הוא חיבק אותי חיבוק שובר עצמות, אמר שהיה לו כיף לדבר איתי ונשבע שיבוא שוב.
אני יודעת שיעבור עוד זמן מה עד שנתראה, אבל אני מקווה בשבילו שעד אז יוכיח לעצמו שהוא הרבה יותר טוב ממה שהוא חושב.

Harry potter saved my life

תודה לכל מי שהגיבה לפוסט הקודם שלי. אני לא יודעת אם אתן יודעות כמה טוב זה עשה לי- לקרוא את התגובות שלכן. זאת אחת הפעמים היחידות בחיי שלא היה לי עם מי לדבר, ודווקא כשכל כך הייתי צריכה. החברה הכי טובה שלי, שיודעת עלי הכל- בדיוק נכנסה בעצמה להריון והיה לי קשה לשתף אותה בזה. לא שיתפתי אפילו את אמא שלי, למרות שאני חופרת לה על כל פרט משעמם בחיי. זה אולי טפשי, כי הרי מתישהו אני אספר לה על זה והיא תיעלב ותכעס, וברור שזה היה מקל עלי לדבר איתה. זה אולי מטופש, אבל יש לי פנטזיה להתיישב יום אחד מול ההורים שלי ולומר להם "אם הכל יהיה בסדר- עוד שבעה חודשים אתם תהפכו לסבא וסבתא" – דמיינתי את זה כל כך הרבה פעמים ואני לא מוכנה לוותר על זה כל עוד יש לי סיכוי.
 דברים השתפרו בשבילי עכשיו, לא לפני שני ביקורים במיון נשים עם חשד להריון חוץ רחמי, שככל הנראה נשלל. כמובן שגם שם האחות אמרה לי לפחות שלוש פעמים "אבל את כבר לא בהריון", ורק בגלל שהיא היתה באמת חביבה לא אמרתי לה "אני יודעת! אבל אני פאקינג מדממת שבועיים כמויות הסטריות ועם סחרחורת מטורפת וכאבים חזקים! זה מיון נשים, לא מיון הריוניות למען השם!", והסתפקתי ב "אני יודעת" חלוש. אחריה כבר חיכתה לי רופאה שאמרה שהכל בסדר, שזה ימשיך עוד קצת, וליתר ביטחון נעשה שוב בטא. כשהגיעו התוצאות אפילו לא טרחתי לקרוא לא' להכנס איתי שוב לרופאה, חיכיתי שתשחרר אותי הביתה, אבל במקום זה היא אמרה – "הבטא נשארה אותו דבר כבר שבוע. יכול להיות שמה שראינו באולטראסאונד זה אכן חוץ רחמי." ואמרה שאם זה לא ייעלם לבד אנחנו נלך לכיוון של כדור או גרידה. וכן, שזה יכול להיות מסוכן לי אם לא נטפל בזה. תודה על היחס, כל מיני רופאות ואחיות שפטרו אותי בלהגיד שאולי זה קלקול קיבה.
היום, כמעט שבועיים אחרי -המצב שלי הרבה יותר טוב, וזה כמעט מאחוריי בינתיים בלי התערבות רפואית.
אז תודה לכן, הקלתן עלי מאוד.

אז כמו שמשתמע מהאומללות שהשפרצתי פה בחודשיים האחרונים, עברו עליי שבועות קשים. מי שעזר לי לשרוד אותם, הוא לא אחר מאשר הארי פוטר.
לפני שבועיים עוד קראתי את "למי צלצלו הפעמונים" ולא מאוד אהבתי אותו. החלטתי שאסיים אותו, ושאחריו אתחיל לקרוא מחדש את כל סדרת הארי פוטר- כי נמאס לי לקרוא על מלחמות המאה שעברה (כל ספר שאני מניחה עליו את ידי), ואני צריכה משהו שיוציא אותי מהמציאות שלי לעולם אחר, קסום. זאת היתה ההחלטה הכי טובה שיכולתי לקחת.
אני בת גילו של הארי. כלומר- התבגרתי איתו ביחד. בכל פעם שיצא ספר, הארי ואני היינו בערך באותו הגיל, והספרים ליוו את ההתבגרות שלי באופן כל כך הולם עד שהפכו להיות חלק ממני. מאז ומעולם הרביתי בקריאה, אבל פנטזיה אף פעם לא היתה חביבה עלי. עד אותו שיעור ספריה בכיתה ד'.
מה עושים בשיעור ספריה? לא זוכרת. אבל הילדה החנונית שהייתי אהבה מאוד את השיעור הזה. היתה בי הערצה עצומה לספרים, כזאת שזיכתה אותי באהבתן של הספרניות בספריה העירונית- שהרשו לי לקחת חמישה ספרים בבת אחת במקום השניים המותרים. ספריית בית הספר היתה קטנה ודלה בהרבה, ושם לקחתי מדי פעם ספר אחד או שניים. המורה לספריה אהבה אותי כי הייתי חנונית בדם, והתחביב שלי היה לעזור לה למיין ספרים בהפסקות. אולי היא פשוט ריחמה עליי? אני לא יודעת. בכל אופן, באחד השיעורים, המורה לספריה אמרה לנו שהיא רוצה להקריא לנו פרק מתוך ספר חדש שיצא לא מזמן. לא היה לי מושג באותה העת במה מדובר, ראיתי רק שהוא היה מונח גבוה על המדף, לראווה. היא בחרה לקרוא לנו את הפרק בו האגריד מוצא את הארי ומגלה לו שהוא קוסם. תמיד שנאתי שמקריאים לי. זה היה לאט מדי, והרגשתי חוסר שליטה. העדפתי לקרוא לבד. אבל הפעם, בהיעדר מילה אחרת- הוקסמתי. דמות הענק עם המטרייה והנקניקיות שבתה אותי. אחרי הצלצול ניגשתי למורה, ושאלתי אם אני יכולה לשאול את הספר. היא נאנחה ואמרה שלא, עוד לא. זה ספר מבוקש, יש לה רק עותק אחד, והיא רוצה להקריא ממנו לשאר הכיתות. אני לא יודעת למה שינתה את דעתה, אבל פתאום שאלה אותי "תוכלי להחזיר לי אותו בתוך שבוע, נכון?" מאושרת, לקחתי את העותק היחיד ההוא והחזרתי לה אותו תוך ימים מספר, מאוהבת לחלוטין.
כשיצא הספר השני, השגתי אותו מאחת הספריות, ואני חושבת שזה היה הספר היחיד שקראתי תוך כדי הליכה. באותה תקופה הייתי נבדקת מדי פעם אצל רופא עיניים, אליו אמא ואני היינו נוסעות באוטובוס, ושם הוא היה מרכיב לי מיני עדשות מוזרות ושולח אותי לקרוא ספר חצי שעה. אחרי שלא הסכמתי להניח את הספר באוטובוס בדרך לשם, אמא שלי נחרדה פתאום שאסיים אותו לפני שנגיע ואז לא יהיה לי מה לקרוא עם העדשות. אני זוכרת אותה מנסה לשכנע אותי לחדול מהקריאה תוך כדי שאני מתאמצת להספיק לקרוא כמה שיותר.
אני לא יודעת מה הופך את הסדרה הזאת למדהימה כל כך. יש כל כך הרבה מה לומר על זה. תמיד חשבתי שהעולם המשגע שרולינג בראה הוא זה שמשך אותי לשם. אני אוהבת את הדרך האגבית שבה היא כותבת מדי פעם על מוצר או התרחשות קסומים, בלי קשר לעלילה- מעין רקע לדברים החשובים באמת. גם עכשיו כשקראתי שוב, צחקתי בקול מדי פעם. היום אני לא יכולה שלא להתפעל מהאופן שבו היא תפרה את העלילה. מי שקורא את הספר הראשון בראי אלו שבאו אחריו- יכול מיד להבין שהיא כתבה את כל הספרים, רעיונית לפחות- ביחד. הרמזים טמונים לאורך כל הסדרה, בדייקנות מופתית, ויחסית לרוחב היריעה- עם מעט מאוד גליצ'ים של אי התאמות. אלו בפני עצמן היו תענוג- למצוא סתירה בספרים היה מאכזב אבל מתגמל באותה מידה. לא קל לנצח את רולינג. עם הזמן ותחילתו של האנטרנט התברר לי שבניגוד מוחלט לכל שאר הספרים שאני אוהבת- כאן אני לא לבד. כולם קראו הארי פוטר. וכולם רצו לדבר על זה. להעלות השערות, לתהות בנוגע לטיבה של דמות מסויימת (סנייפ, מאז ומעולם), לתעב את הארי (היה איזה טרנד כזה), לדבר כמו גמדון בית וכו'. היו פורומים, דיונים, אתרים שלמים שהוקדשו לסדרה- לפני קצת פחות מעשרים שנה זה היה דבר מרגש. כשהסרט הראשון יצא, התאכזבתי כמו כולם. זה היה השיעור הראשון שלי לגבי סרטים מבוססי ספרים. מאז אני לא טורחת.
הארי והחבורה שלו המשיכו להוציא אותי להרפתקאות שעולות על כל דמיון, ובינתיים העלילה הפכה אפלה יותר ויותר. הספר הרביעי היה הראשון בסדרה שקנו לי ממנו עותק. מתנתם של סבא וסבתא שלי לכבוד פסח. זכור לי ליל הסדר ההוא, אחרי שקיבלתי אותו מהם, ידי מעקצצות ומלטפות אותו מתחת לשולחן הסדר, מחכה שההגדה תיגמר ואני אוכל כבר להתייחד איתו בחדר. אין זה פלא, אם כן, שקראתי אותו קרוב לעשר פעמים. סיומו של הספר הרביעי פתח שורה של מקרי מוות של דמויות אהובות. גם עכשיו כשקראתי את כל הסדרה מחדש, לא יכולתי שלא לבכות כש(ספויילרים, אם מישהו עדיין, מסיבה לא מוצדקת כלשהי, לא קרא)קברו את דמבלדור, כשדובי מת בגבורה, או בסוף הקרב על הוגוורטס שם שלוש דמויות שאהבתי מתו.
במהלך השבועים האלה, בהן קראתי שוב מחדש- חיכיתי להגיע לספר השביעי. לא זכרתי ממנו כלום, קראתי אותו פעם אחת וכיוון שזה היה באנגלית- לא ממש הבנתי אז מה אני קוראת. למעשה, מוזר ככל שזה יהיה, קראתי אותו עכשיו לראשונה. זה היה מדהים. פשוט מדהים.יומיים לקח לי לחסל אותו, יומיים בהם לא תקשרתי עם א', רק בנהמות של כן או לא להצעה שלו לאכול (בעיקר לא, כי אני קוראת). מבריקה, רולינג, פשוט מבריקה.
כשהנחתי את הספר, הרגשתי תחושת ריקנות. כמו לעבור לארץ אחרת ולהשאיר שם חברים. הידיעה שאין ולא יהיה עוד המשך להרפתקאות הללו, לדמויות הללו, היתה קשה לי מאוד. כמובן, זה קורה לפעמים כשמסיימים ספר טוב. אבל לא בעוצמות כאלו, לא לא.
בראייה קצת יותר בוגרת, אני מוצאת בספרים האלה יותר עומק ממה שראיתי בהם קודם- אני מניחה שאהבת הקסם וההרפתקה היא זאת שהובילה אותי בקריאה בפעמים הקודמות. אבל הפעם מצאתי את עצמי מהרהרת בדברים של דמבלדור, של לופין, של מולי- וראיתי בהם הרבה יופי שלא שמתי לב אליו קודם. רולינג מקפידה בראיונות להגיד שמה שמוביל את כל הסדרה הזאת- היא אהבה. רוצה לומר- זה הקסם הכי חזק. וגם אומרת, בעצם, בכל התמודדות של הארי מול וולדמורט, ושמה את המילים האלה בפיו של דמבלדור, בחזרה עיקשת שמחרפנת את שאר הדמויות. יש משהו מאוד נוצרי בדמבלדור, מאוד סולח, כמו כומר. האנושיות שבו מתגלה רק בספר השביעי, ועד אז הוא נותר מעין אל, מעיין של חוכמה ושל "הדבר הראוי לעשות". הסצינה בה הארי הולך את מותו היתה פתאום קשה לקריאה עבורי. פתאום הרגשתי את הצער, את השניות נוקפות.
אני באמת מודה לרולינג על הסיום, על העדנה שנתנה לנוויל, וכן- גם על הסצינה ההיא בקינגס קרוס 19 שנה אחרי, שכולם שונאים. בכיתי כמו כולם, כמובן.
אני מוצאת את עצמי חסרת יכולת לנסח בכתב את מה שאני מרגישה כלפי הספרים האלה. ניסיתי לכתוב על זה, אבל שום דבר שאני כותבת לא מתקרב להעביר את האהבה שלי לסיפור הזה. אני פשוט רוצה להגיד תודה לרולינג, שהיא הרי הקוסמת הכי מוצלחת, על קסם שהוא לא אחיזת עיניים, אלא אמיתי. מי שלא קרא את הסדרה הזאת כשהיא יצאה- לא יוכל אולי להבין את ההמתנה המייגעת לספר הבא שייצא, את ההתרגשות ואווירת הקרנבל כשזה קורה, את הנסיון להתחמק מספויילרים כל עוד מחכים לתרגום העברי. כל אלו שפשוט קראו את הספרים בזה אחר זה אולי לא יודעים להעריך נכונה את האוצר שהם מחזיקים. אני חושבת שיש עדיין אנשים שלא מבינים מה רולינג עשתה- לכמה ילדים היא גילתה את חדוות הקריאה. וגם לכמה מבוגרים.
הלוואי והיתה לי יכולת למחוק את הכל מהראש, ופשוט להתיישב עכשיו מייד, ולקרוא את הכל שוב.

My only guiding light

גם אם כבר לא, אני צריכה לכתוב את זה. שורות שרצות לי בראש כבר חודש. ואני עצובה, ובוכה לפעמים, ולא יודעת להסביר לעצמי.
המחזור שלי תמיד היה מוזר. וכואב, מאוד. כבר בפעם הראשונה שקיבלתי, אי שם בשלהי החופש הגדול אחרי כיתה ח'- בכיתי נורא. כאב לי כל כך הגב, ולא ידעתי למה. אני זוכרת את עצמי מתפתלת המומה מהכאב וכשהבנתי מה קרה, הבכי הפך לרחמים עצמיים, מתוך ההבנה והפחד שזה מה שעתיד לקרות לי כל חודש. אבל לשמחתי אז, זה ממש לא קרה כל חודש. הוסת שלי היתה מגיעה מתי שמתחשק לה, נעלמת לעיתים ליותר מחודשיים. לא ממש הטרדתי את עצמי בזה, והחשש שמא היא תתקוף אותי בהפתעה התבדה מהר מאוד כשהבנתי שהכאבים מתריעים לפחות יומיים לפני. ככה היינו היא ואני כמה שנים טובות. יום ראשון שלה תמיד לווה בכאב משתק, שגזר עלי לבטל כל פעילות שהיא. למדתי לקחת טיפות אופטלגין, שהיו הופכות את כאב הגב לעמום יותר, והייתי מתפנה להרגיש את הבטן שלי פועמת בכאב שלא ידעתי להסביר. היום אני יודעת לומר לי שפשוט כאב לי הרחם. כשהתחלתי לקחת גלולות, גיליתי לשמחתי שהכאב פשוט נעלם. שמחה בגילוי הזה, נהניתי מהגלולות לסירוגין עד לפני כמה שנים. הבחנתי בכתמי שמש מכוערים על הפנים שלי, רופאת העור האשימה את הגלולות, ואני- שיוצאת מהבית עם קרם הגנה גם בחורף, ויתרתי עליהן בכאב. שנתיים לקח לכאבים לחזור, והם חזרו. לפני שנה החלטתי להגמל מהאופטלגין ביום הראשון של המחזור, כי אמא שלי אמרה שבטלוויזיה הזהירו שאנשים שלוקחים אופטלגין בטיפות מתים לפעמים בפתאומיות. קניתי ערימות של בקבוקים חמים ומשככי כאבים יעילים פחות, ובינתיים לא נכנעתי לטיפות. בשנה הזאת קרה גם דבר נחמד, והמחזור שלי התחיל להיות סדיר. שמחתי מאוד שכן ידעתי שבקרוב נרצה להכנס להריון, ושזה סך הכל סימן טוב.
 בחודש הראשון שניסינו, חשבתי משום מה שיש לביוץ שלי עוד שבוע לפחות. אבל אז, פתאום, מול המסך בעבודה, התחלתי להרגיש כאבים עמומים. שמחתי. כבר תקופה שאני חושבת שאני יכולה להרגיש את הביוץ. בעבר הייתי חושבת שהמחזור עומד להגיע מוקדם, אבל אז לא היה קורה כלום בערך שבועיים. מתישהו התאפסתי על עצמי והבנתי שמה שאני מרגישה אלו כאבים שקשורים לביוץ. לפני או אחרי- לא יודעת. אבל באיזור. קראתי שזה אפשרי, ושיש נשים שמרגישות. מאחר והכל אצלי סביב המחזור תמיד כל כך כואב ופועם, נראה לי הגיוני שגם את זה אני מרגישה. בכל אופן- מול המסך בעבודה, אני מרגישה את הכאבים המוכרים, בצד ימין. ימים ספורים אחרי, אני פתאום שמה לב שיש לי תחושת "מלאות" שלא עוברת. כאילו אכלתי יותר מדי, ואני צריכה להקיא. אבל בפועל אני קולטת שאני לא אוכלת יותר מדי, ולפעמים אפילו נמנעת מאוכל- לא מתחשק לי כל מיני תבשילים. אני מכינה קפה בעבודה, ומתמלאת גועל כשאני מריחה אותו. בשלב הזה כבר התחלתי לחשוד שאולי עבד לנו- ואני בעצם מתחילה הריון. אבל אז הצד הרציונלי שלי התערב- הרי ברור שזה פסיכולוגי- את מכירה את כל התופעות האלו מקריאה, ועכשיו את מדמיינת שאת מרגישה אותן. וחוץ מזה- קוראים לזה בחילות בוקר, ואת הרי קמה בבוקר רעבה, לא נגעלת אפילו מהקפה, והבחילות מופיעות לקראת הערב דווקא. ואז קרה דבר מפחיד- שוב מול המחשב, בעבודה, תקפה אותי תחושה מטרידה- מעין החסרת פעימה, כאילו מישהו הבהיל אותי. נלחצתי קצת אבל המשכתי כרגיל. אבל זה קרה כמה פעמים ביום, והתחיל להדאיג אותי. שלא נדבר על זה שיום אחד, בעודי קוראת מייל רגיל ומשעמם לחלוטין, הרגשתי פתאום את הלב שלי מאיץ- כאילו אני רצה בעלייה. לא יודעת אם זה קצב הלב שעלה, או שהפעימות נעשו חזקות יותר- אבל התחושה היתה מבהילה. פניתי לד"ר גוגל, ושם למדתי שגם זאת תופעת הריון. עכשיו, חייכתי לעצמי- אני יכולה להיות בטוחה. לא יכלתי לדמיין תופעה שכלל לא ידעתי על קיומה.
התחלתי להשתין על כל מיני מקלות, אבל הם כולם הסכימו שאין שום הריון. קראתי שוב ושוב את ההוראות- ולא ידעתי אם אני פשוט לא בהריון, או שמוקדם מדי לבדוק- כי הרי, מעשה שטן, אחרי כמעט שנה של מחזור סדיר של 30 ימים, המחזור האחרון שלי פתאום ארך 42 ימים. לא היה לי מושג מתי אם בכלל היעדר המחזור שלי נחשב איחור. בינתיים חיפשתי כל קצה חוט באנטרנט כדי להבין מה קורה איתי. אם זה לא הריון, משהו חייב להיות ממש לא בסדר. היו ימים שחזרתי הביתה ונרדמתי על הספה. לא הצלחתי לעלות במדרגות. היה לי קשה לעמוד. לא היה איכפת לי מכל אלו אילו רק יכלתי להיות שמחה, אילו רק היו שני פסים על המקל. אבל הם מיאנו להגיע. עם הזמן א' התחיל לפקפק בתחושות שלי, וזה מאוד הרגיז אותי. ניסתי להסביר לו את המורכבות של המקלות האלה, אבל ראיתי שהוא כבר חושב על הנסיון הבא. התפתחות מעניינת נרשמה כאשר יום אחד התעוררתי בבוקר מורעבת ורצתי לטגן לעצמי חביתה. המום, הוא עמד מאחורי ואמר "את זה לא ראיתי אף פעם, את כנראה באמת בהריון." בינתיים עברו כבר שבועיים של תחושות כאלו, ואני נעשיתי סמרטוט. אחרי שיוגה ופילאטיס גרמו לי לסחרחורות- הפסקתי להתאמן. מדי פעם ניסיתי את המקל אבל כלום. האנטרנט הניב כמה עמודים דלוחים ממקור אמין (של קופת החולים) שכללו בעיקר הסתייגויות, ובלית ברירה מצאתי את עצמי חופרת בפורומים שההודעה האחרונה בהם היתה מ2010. בכוונה לא נכנסתי לפורומים של פוריות. אכולת חרדות גם ככה מגילי המתקדם (נושק לשלושים) לא רציתי למצוא לעצמי עוד סיבות לפחד. ומי כותב על הריון, מלבד מי שנמצא בטיפולי פוריות? נשים דתיות. והרבה מהן. אני חושבת שקראתי את כל הפורום "הריון ולידה" ב"כיפה" ובערוץ שבע. הרבה דברים שמחים לא קראתי שם. בעיקר מצוקות שונות והריונות שהסתימו מוקדם מדי. הימים עוברים, אין מחזור, אני מותשת מכל התופעות, ואני מתחילה לחשוש.
יום אחד אני קמה עם כאב ראש מהגיהנום. אולי לא ישנתי מספיק. אני מתקלחת, אוכלת, שותה קפה- והוא ממאן להרפות. כל עוד המחזור לא מגיע אני לא לוקחת כדורים, אולי אני בהריון. וגם הופיע דימום קטן שיכול להיות הכל- התחלה של הריון או מחזור. ואז בעבודה, אני לא מצליחה להתרכז. מסוחררת, אני רואה מטושטש, ופעם אחת כשאני קמה אני חוטפת כזאת סחרחורת וכאלו דפיקות לב שאני לא מצליחה להרגיע גם אחרי שאני מתיישבת שוב. בשלב הזה אני כבר עם דמעות תסכול בעיניים. אני מתקשרת למוקד של הקופה, שם עונה לי אחות, מקשיבה לסיפור ושולחת אותי "דחוף, עוד היום" לראות רופאה. לדעתה זה לא קשור להריון, אבל הסחרחורת שלי וכאבי הראש מחייבים בדיקה. אני נוסעת לקופה. הרופאה המקסימה שלי יוצאת אל חדר ההמתנה ושואלת אם איכפת לי שהמתמחה שלה יבדוק אותי לפניה. בשלב הזה אני כלכך מסוחררת שאני לא מצליחה לסרב. גבר? עכשיו?? לתאר לו הפרשות? ובכלל הילדון הזה נראה לי מוכר, כלכך לא מתאים. אבל אני נכנסת לחדר ומתארת לו הכל. ערימה של תלונות. אחרי זה אנחנו יושבים שלושתנו, הוא הרופאה ואני, היא שולחת לאקג שחוזר תקין. לאורך כל ההסברים אני חוזרת, כמעט מתחננת, יודעת בערך כמה פתטית אני נשמעת- "בבקשה, אני מנסה להכנס להריון, יש אולי איחור, יכול להיות שזה קשור?" הם לא משתכנעים. הרופאה שולחת אותי לבדיקת דם, אולי שוב אנמיה. רגע לפני שאני יוצאת מהחדר אני אוזרת אומץ- "אפשר אולי להוסיף בדיקת הריון?". היא מחייכת- "בטח". עד לבדיקה שתתרחש למחרת- אני כבר משתכנעת שאני פשוט שוב אנמית.
תוצאות הבדיק מגיעות- ואני נדהמת- יש משהו. יש בטא קטנה, יותר מ-20, והרי אצל אישה שאינה הרה אמור להיות אפס מאופס. בהתרגשות עדינה אני מחייכת, ואז נזכרת בפנים נפולות- אני הרי יודעת בדיוק מתי שכבנו לאחרונה- כי מי יכל בדיוק לחשוב על סקס כשאני עם בחילות כבר שלושה שבועות. הבטא הזאת לא מתאימה כל כך לקו הזמן הזה. לשמחתי, יש לי למחרת תור לרופאת נשים. היא בטח תפתור את הכל. איני מספרת לא' ומורה לו שלא ישמח יותר מדי. אבל אני רואה שמאוחר מידי, והוא מדביק אותי בתקווה.
רופאת הנשים לא מתרשמת ממני. "למה בכלל עשית בדיקה, מבחינתי את לפני איחור". אני מסבירה שהרגשתי נורא וגם כך שלחו אותי לבדיקת דם. היא אומרת שאין ברירה אלא לחכות, אי אפשר לדעת. אני מנסה לדבר ולהסביר- אבל אני רואה שהיא לא מקשיבה לי. לרגע יש לי אומץ ואני מסמנת לה על לוח השנה את התאריך האחרון בו שכבנו ושואלת אם זה יכול להיות תקין, בהתחשב בזה. היא נראית לי מאוד מהססת ואומרת שצריך לחכות. בטא עוד שבוע.
אני יוצאת משם נזופה ומתוסכלת, אבל עם הרבה תקווה. השבוע זוחל, ואני סופרת את הימים. פתאום, אני שמה לב שהתופעות מורגשות הרבה פחות. והדימום, לחרדתי, הופך רציני יותר. זה עדיין לא מחזור, אבל מהנבירה בפורומים אני מתחילה לחשוש שמה שהיה לי בבטן הולך ונעלם. אני מייחלת לכל התופעות- אבל נאלצת להודות שאפילו הבחילות פחתו. מטופשת שכמותי, אני מוצאת נחמה בכאבים בחזה ובכאב בטן שמתגבר מדי יום. ואז, יום לפני בדיקת הדם, הכאב הופך בלתי נסבל. כואב לי הרחם. ממש ממש כואב. אני מבינה שאני עומדת לאבד את ההתחלה שלי, וזה כואב לי. נהיגה של עשר דקות הביתה הופכת לסיוט. אף פעם לא כאב לי ככה. אני מתקשרת שוב לאחיות במוקד, ועונה לי אישה רעה ומגעילה. "את בכלל בהריון?" היא שואלת אחרי שאני מתארת לה הכל, נאנקת מכאבים. אני מסבירה שוב שיש משהו אבל לא ברור לאן זה הולך, והיא מבטלת אותי מיד "מבחינתי זה לא הריון. אם כואבת לך הבטן כבר שלושה ימים למה לא הלכת לראות רופא?" המומה אני עונה לה שראיתי שני רופאים השבוע ושניהם אמרו לי שזה נורמלי ואין מה לדאוג. "כדאי שתפני למרפאה שלך, זה אולי קלקול קיבה". ואני לא יודעת למה, אבל המשפט הזה שלה, של אולי קלקול קיבה, אחרי שאני מתארת לה את הכל, ואני מרגישה את הרחם שלי נקרע- זה פגע בי כל כך. מעולם לא הייתי זקוקה כל כך למישהו שזלזל בי ככה. אחרי כמעט חודש שבו אני יודעת טוב מאוד שאני בהריון, או לפחות שמשהו מתחיל להתהוות שם- ואף אחד לא מאמין לי ברור לי שלתחושות שלי אין מקום בכל מערך הבדיקות הזה. אז מה אם אני מכירה את הגוף שלי כבר שנים. אני מנתקת, בוכה מכאב, ומצליחה להרים את עצמי לשירותים. אני אחסוך כאן תיאור של מה שראיתי שם, אבל באותו הרגע היה לי ברור שמה שהיה כבר איננו. א' חוזר הביתה ואני בוכה לו. הוא המום, לא יודע איך להגיב. אופטימי קצת יותר מדי ואומר שאולי בכל זאת, הרי יכולים להיות דימומים, ככה אמרה הרופאה. אנחנו נכנסים למיטה, ואני בכאבים נוראיים. אני לא מצליחה לישון. מותשת, נרדמת, והכאב מעיר אותי. גם א' לא ישן. איפשהו בין שלוש לחמש ובין בקבוק חם וכדור אני מצליחה לישון קצת. במהלך כל הלילה אני מדממת הרבה מאוד.
בבוקר אני קמה מלאת אנרגיה, וא' מופתע. מבחינתי חוסר הודאות נגמר, ואני יודעת- אני מכל המומחים האלה, מכירה את עצמי הכי טוב. ידעתי בדיוק מה קרה לי, בכל אחד מהשלבים- ואף אחד לא האמין לי מלבד עצמי. ועכשיו אני יודעת גם שצדקתי, עצוב ככל שזה יהיה. אני ממהרת לאחות שתיקח דם, אבל כבר יודעת את התשובה. ואכן הבטא כבר משמעותית יותר, אך עדיין לא תקינה.
הדימום לא מפסיק, ואני מדי פעם בוכה. אני יודעת מה המשמעות של כל זה, ומרגישה פתטית- הרי לא היה שם שום דבר, בעצם. א' הוא האיש הכי מהמם בעולם, אבל הוא לא יודע לתת תמיכה במקרים כאלה. הוא פשוט לא מבין למה אני לוקחת את זה כל כך קשה. ולי נמאס להסביר. אני צועקת עליו שיעזוב אותי, אחרי שפעם אחת נפלט לו "הרי זה כבר עבר"- כשאני עוד מדממת כמויות שלא ידעתי שיש בי.
ובתוך כל זה, שתי חברות קרובות שלי מודיעות לי שהן בהריון. אני שמחה בשבילן שמחה אמיתית וכנה, אבל לרגעים לא מוכנה לשמוע כלום על זה. הפחד שלא אצליח פוגש את השמחה שלהן, ואני חורקת שיניים בנסיון להבין שההריונות שלהן לא קשורות להריון הכימי שלי. ושאף אחד מהם לא קשור לילד הקטן, המתולתל, שאוחז ביד של י' בחלומות שלי. אני צריכה כאן ועכשיו להאמין שהילד הזה בוא יבוא, ושהוא יהיה בריא, ושהעצב שאוכל אותי בימים האחרונים מתישהו ייגמר.
אבל, בחיי, זה קשה.

עמדת המאזין

מאוד חשוב לי להיות בחוץ. לא רק במובן של טבע וירוק (גם זה נכון, אבל אני עירונית במהותי), יותר במובן של ללכת ברחוב, לנסוע באוטובוס, להתנגש בחיים. אני פנאטית של תחבורה ציבורית, ואעשה מאמצים עילאיים להגיע למקומות בלי רכב. אמנם מאז שקנינו אחד, לפני שנתיים, אנחנו משתמשים בו לא מעט- אבל לרב זה א' שלוקח אותו לעבודה ולא אני. זה מוצדק כמובן כי לעבודה שלו יש אוטובוס פחות נח, אבל יש גם לא מעט פעמים שהרכב מוצא את עצמו מובטל בחניה. חוץ מהעובדה שאני כעיקרון לא נוהגת למקומות שאין בהם חניה בשפע (ובניצב), אני לא מחבבת במיוחד את הנהיגה עצמה, אבל בעיקר אני מתגעגעת לרחובות שלי.
אני אוהבת את ההליכה לתחנה. אלו עשר דקות שאת רובן אני הולכת מאחורי הורים ממהרים ופעוטות מדדים לגן, ומדי פעם קשישים צועדים לבית הקפה הקרוב. זה רחוב צדדי שנושק לרחוב ראשי מאוד, והשקט והעצלות שלו לעומת שאון המכוניות שאני עתידה להזרק לתוכו עוד רגע- הופכים את ההליכה הזאת לרגועה במיוחד. בסופה אני עולה במעבר צר בין שיחים ובניינים, ונפלטת היישר לפיח האוטובוסים ולצפירות המאחרים לעבודה.
כאן כבר יש למהר כדי להספיק את הרמזור, לפעמים אני מוצאת את עצמי אפילו רצה. הרוגע נעלם, ועכשיו מתחילה ההגרלה של הבוקר- האם יהיה לי מקום ישיבה באוטובוס. ההמתנה בתחנה מתארכת לעיתים, אז אני מנצלת את הזמן להתקדם קצת בספר שלי ולהתחמק מעשן סיגריות שכל מיני אנשים מרגיזים מתעקשים להדליק לידי.
כשהאוטובוס מגיע, אני מתיישבת, וברב המקרים ממשיכה עם הספר. זאת אחת הסיבות שאני לא לוקחת רכב- זה יהיה מאוד חסר אחריות מצידי לנהוג תוך כדי קריאה, ויש ספרים שלא מותירים ברירה. לעיתים- אם הספר לא דוחק, אם אין מקום או שסתם זה בוקר אפרורי ואני מאחרת ולחוצה, אני עוברת למצב האזנה.
אוטובוס זה דבר כל כך רנדומלי ונפלא, עשרות חיים זרים רוחשים בו, ובבוקר, הלא הוא החלק הכי פגיע ביום, החיים האחרים האלה נוזלים לעברך או ממש מתנגשים בך באלימות. קטעי שיחה בין שני נוסעים, שיחה טלפונית שאתה שומע ממנה צד אחד בלבד, שיחת זרים שזה עתה מצאו נושא משותף להתלונן עליו- כל אלו ממלאים אותי סקרנות. א' אומר שאני תמיד חוזרת מיום רגיל במיוחד ויש לי עשרות סיפורים, חברה אומרת לי שרק בדרכי נקרים כל מיני אנשים הזויים. אני חושבת מה שמביא אלי את הדברים הללו הם כל האנשים האלה שאני מוצאת באוטובוסים. אגב, אם באוטובוס שקט (נדיר מאוד)- אל חשש- אני מיד דואגת לתפוס לי קורבן ולתפור לו איזה סיפור שיתיישב טוב עם דמותו. מה לא יצא לי לשמוע. משיחת טלפון צעקנית על בדיקת אבהות שהדובר לא מעוניין בה, דרך שיחה מקסימה בין סב לנכדו, כאשר הראשון חד לשני מה ההבדל בין קו האוטובוס הזה לזה שלידנו (גם אני השכלתי), וכלה בתיירים תועים שאזרו אומץ לעלות לאוטובוס ישראלי ועכשיו מקשקשים עם סטודנטים רנדומליים שיושבים לידם. בשעות דחק עת עומדים ליד הנהג, אפשר לעיתים לשמוע שיחה בין שני נהגים, או בין נהג לכרטיסן.
בינתיים האוטובוס יורד את ההר, והנה מתקרבים לאיזור המשרדים האפרורי. אני יוצאת בצעד גדול למדרכה, ורק אז אני קולטת שאני כבר ממש בעבודה, שם כבר נוצר פקק זעיר בכניסה לחניון, ואנשים שהם לא אני מסיעים פנימה את הרכבים שלהם. מאוחר יותר באותו היום סביר להניח שמישהו ישאל מתוך שיעמום "איך אתם מגיעים לעבודה" (מפתיע אבל זאת שאלה שעולה הרבה) ויגיד לי שהוא לא מסתדר עם אוטובוסים, והוא לא מבין איך יש לי סבלנות לנסוע בהם לעבודה כל יום.
ולי הרי אין את כל היריעה הרחבה הזאת לספר לו מה כתבתי כאן עכשיו. אין לי גם איך להסביר לו שלעיתים אני מגיעה ברכב וההליכה ברחוב ממש חסרה לי. אני גם בחיים לא אגיד אבל אני לא מבינה, פשוט לא מבינה, איך אפשר לחיות את כל החיים (או את כל ימות השבוע) במעבר בין מזגן אחד לאחר. מהבית לרכב ומהרכב למעלית מהמעלית למשרד ואז חזור. בימים כאלה אני מוצאת את עצמי מוטרדת מכך שאני אפילו לא יודעת מה מזג האוויר היום.
אז אני עונה שאני לא אוהבת לנהוג.
המרחב הציבורי הזה, הוא כל כך חי ושלם, ולעיתים, אפילו יפה. קשה לי להבין איך אנשים מוותרים על כל זה, מסתגרים ברכבים שלהם, בחניות המקורות שלהם, חווים את העולם הזה דרך זכוכיות. מתקשרים רק עם אנשים שהם מכירים, בלי להקלע לשיחות עם זרים, להתלונן יחד על אוטובוס מתעכב, או סתם להנהן לשלום לזקנה שיושבת קבוע על הספסל מתחת לבניין מחמש עד שבע. יש בזה, עבורי, תחושת חיות. כאן ועכשיו אמיתי ומקורקע. ועם זאת-  יש בכל ההתרחשות הזאת הזמנות לקסמים אמיתיים.
בכל אופן, אם מדי פעם מזדמנת לכם נסיעה באוטובוס- דעו לכם- אני מאזינה.