שלג

מילדות קינאתי בהם. בכל הילדים שיש להם שלג. בכל הספרים שקראתי הוא מתישהו הגיע, פתיתים צונחים ארצה חרש ומכסים את העולם בקטיפה לבנה מנצנצת. ולי לא היה שלג. כל הילדים בספרים ובתוכניות הטלוויזיה היו נשענים על אדני חלון בבתים מוסקים היטב ומסתכלים החוצה אל השלג הנערם על הארץ. היו להם מושגים שערגתי אליהם- מפלסות שלג, מזחלות, אח בוערת. הם היו מתלבשים בבגדים חמים ודובוניים, ימי לימודים היו מתבטלים הודות לשלג, הם היו מבוססים בו עד ברכיים ויוצרים מלאכי שלג (שנים לא ידעתי מה זה בכלל – זה היה נשמע לי כל כך קסום). ורק אני כאן תקועה בארץ הזאת שמסרבת להוריד עלינו שלג, עם חמסינים באים והולכים, שמש קופחת ואספלט לוהט. הם היו מחליקים על הקרח, ומיידים אחד בשני כדורי שלג מהודקים היטב בין עצים מחטניים ענקיים ביערות שלא יכולתי לדמיין אפילו, ואני שיחקתי קלאס בארץ מדברית וצורבת, שלמת בטון ומלט.


כמה התגעגעתי לשלג הזה, מבחינתי כל אירופה וכל אמריקה היו מושלגות תמיד, לבנות ויפות. ורק אני בשרב. מכנסיים קצרים, שלוליות שאנחנו קוראים לה אגם, זרזיף שאנחנו מעזים לכנות נחל, חול ואבק בכל מקום, תפילות אינסופיות לגשם, וצריבת מדוזות. שנים אחר כך ביקרתי לראשונה באירופה אחרי הצבא והתבוננתי בעיניים כלות באח בחדר ששכרנו בהרים, מדמיינת אותה בחורף בוערת לה ומחממת את החדר. הסתכלתי על הפסגות המושלגות גם בקיץ וניסיתי, באמת ניסיתי לאהוב אותן פחות מאת המצוקים הדרמטיים של מדבר יהודה, אבל זה היה לי קשה.


 מאז עברו אי אלו שנים. טיילתי קצת במקומות האלה והייתי טיפה בשלג. עם השנים הבנתי ששלג זה גם התעסקות והגבלות, אבל תמיד הוא היה מבחינתי משהו שאין לי ויש לאחרים. חוויה שאני שומעת עליה סיפורים יד שנייה מאמא שלי שזוכרת בעיקר את השכבות על שכבות בהן היו עוטפים אותה, את הקור המקפיא ואת איך שהיא ובת דודה שלה יצאו ללקט פירות יער והיא חטפה חום גבוה בדיוק בלילה לפני שהם עלו לישראל (זה היה מבצע כמעט חשאי, מלחיץ. בת דודה שלה שהיתה כבר פיונרית ישבה ליד אמי הקודחת ברכבת, וסיננה לעברה- מה יש לנו לחפש שם, לאן לוקחים אותנו, זאת ארץ רעה, יש שם רק מלחמות ומדבר). תמיד היו ברקע כמובן הסיפורים של סבא וסבתא מסיביר, בו הבליחה בי לרגע ההבנה ששלג זה גם מסוכן (השכנה שיצאה להוציא את הזבל באמצע סופת שלגים ומצאו אותה קפואה יומיים אחרי, החבלים שהיו מותחים בין הבתים כדי לא להיאבד ביניהם בסופות, סבא שלי שאסקימואי שלה אותו מנהר מלא בקרח, ספינות אספקת מזון שהיו מגיעות רק באביב כשהקרח מפשיר- עוקבות אחרי שוברת קרח).



כבר תקופה שאני עוקבת ביוטיוב אחרי בחורה בת עשרים וקצת, אמריקאית, שההורים שלה מתגוררים בסיאטל ולהם בית חווה בהרים מרחק כמה שעות משם. היא החליטה לעבור ולבנות לה "Tiny house" לגמרי בעצמה על האדמה שלהם בהרים, בינות עצים ענקיים, נחלים ופסגות. אני לא לגמרי בטוחה שאני מחבבת את כל הדברים שהיא אומרת, היא מן פיית יער כזאת שיודעת לעבוד עם הידיים ואין לה בעייה לרחוץ במים קפואים, לקום בארבע בבוקר לחטוב עצים ולהשרות כמויות אינסופיות של נבטים. התחלתי לראות את הסרטונים שלה בקיץ, וליבי נמלא קנאה – היא מתגוררת במקום שבו א' ואני התחלנו את הטיול שלנו באמריקה, והנופים הכל כך מוכרים ששנינו התעלפנו מהם – הם הבית שלה. לעיתים קרובות היא מעמיסה על הטנדר שלה כמה חברים וציוד ויוצאת להליכה של כמה ימים בהרים- ככה בדיוק כמונו אז. וככה אני מתבוננת בעיניים קרועות מקנאה בכל שבוע בסרטון החדש.עד לפני חודש. כשכאן עוד היו מדי פעם חמסינים מזדמנים של סוף קיץ בואכה התחממות גלובלית, ירדו אצלה פתיתי שלג ראשונים. בעודה נערכת לסיים את הבנייה של הבית שלה- היא אומרת שהיא צריכה להזדרז, כי עוד מעט יגיע השלג והיא מפחדת להתקע בחווה כשהבית לא ערוך. אני חושבת שפתאום צנחה עלי ההבנה- שכל הטיולים האלה וכל הכיף הזה מוגבל לחודשיים שלושה בשנה. האמת שידעתי את זה- כשתכננו את הטיול שם לקחנו בחשבון שחלק מהדרכים בכלל סגורות רוב השנה בגלל השלג (אני מתכוונת לאיזורים קצת צפוניים משם בקנדה)- בעצם אפשר ליהנות מכל הטוב הזה רק חלק קטנטן מהזמן. שבשאר השנה- הם סגורים בבתים, ממתינים, מעבירים את ימיהם בין מבנים מוסקים אחים עליזות, אבל כל יציאה החוצה היא פרוייקט. כל נסיעה היא התארגנות. הכל כל כך מסורבל ועדיף בכלל להישאר בבית.


וכל זה בזמן שאני בארץ מוכת החמסין שלי, שוחה לי להנאתי בים באמצע דצמבר. אמנם אני שוחה עם חליפה, אבל כשאני יוצאת אל החוף אני פושטת אותה ונותרת בבגד ים, ועכשיו לפעמים עוד יש קרן שמש שמחממת את הגוף החשוף, ויש לי שהות להתעטף ברוגע בסוודר, ולשבת לי בחוץ ולהסתכל על הים. אף פעם לא הבנתי למה תיירים מתרגשים כל כך מהחופים שלנו- בכל זאת לא מדובר בעצי דקל וחול לבן. עד שהגעתי לחופים שלהם. אחים שלי ואני ניסינו להיכנס לים בנזרה (Nazare; פורטוגל) – אמנם זה החוף עם הגלים הגבוהים בעולם אבל היה מדובר ביום רגוע למדי. אחים שלי, שרירנים וענקיים, נכנסו ראשונים. פתאום הגיח משום מקום גל ופשוט הטיח אותם בחמת זעם על החול המהודק- כמו אומר "אני לא ים תיכון שלכם, אני פאקינג אוקיינוס" אחי ההמום יצא מהמים וכולנו החלטנו שלא נכנסים. בחיים לפני זה לא ראיתי גל שנשבר על החול. זה היה מראה מוזר. אחר כך כשא' ואני טיילנו- החלק האחרון של המסלול שלנו היה קליפורניה. כל כך הרבה שמענו עליה בשירים שהיו לנו ציפיות גבוהות. כל הציפיות האלה אגב לא התממשו, ובמיוחד סבלנו מסן פרנסיסקו (אולי זה לא תמיד ככה בעצם, אני יודעת שהרבה עוזבים את קליפורניה עכשיו). כשנסענו על כביש אחד, רצינו להתקרב לאוקיינוס ומצאנו איזה דרך שמגיעה לחוף בין הצוקים. היינו עטופים במעילים, היה קר, החוף היה זרוע אבנים קטנות שנגרסו תחת רגלינו, והכי גרוע- החוף שרץ חרקים דוחים בכמויות היסטריות, כך שנראה היה כאילו כל הקרקע נעה כשהם ההתרוצצו שם. גם החוף של סנטה קרוז לא נראה לנו מזמין בכלל. הסתכלנו על המים הנמשכים על לאופק ואמרנו- רואים שזה אוקיינוס. זה לא ים תיכון כאן.



לפעמים אני כשאני קמה בחמש וחצי ולובשת את החליפה אני שואלת את עצמי מה עבר לי בראש כשכיוונתי שעון לשעה המופרעת הזאת, כשכל העולם עוד ישן. כשאני מגיעה לחוף ורואה שהוא שוקק שחיינים ורצים אני מרגישה שכולם פה מטורפים אז כנראה שגם אני. כשאני נכנסת לים ומים קרים זולגים לחליפה דרך הצווארון אני מצטמררת ולפעמים מתחרטת שבאתי. ואז אני מתחילה לשחות. והכל נרגע. ואנחנו עוברים סמוך לשובר, ולהקות דגים נחתכות לשניים כשהן נמלטות מאיתנו, והים שלי, התיכון, מלא בסודות וזרמים וצריך להיזהר ממנו ומחכות הדייגים, ואז יש רגע- שבו השמש עוברת את ההר, והכל מתבהר באחת, והמים נעשים כחולים יותר וצלולים יותר, והשמש מחממת את הקודקוד כשעוצרים, והחוף נראה יפה ושלו, ואני אומרת לעצמי- זה בסדר. אני מוותרת על השלג. אמנם יש בי רוסיה ואירופה (לך תעקוב אחרי יהודי) – אבל האדם הוא תבנית נוף מולדתו. ואני- אני בדיוק זה. שמש, ים, אורנים שהביאו לכאן מהגולה הדוויה, חמסין, אבק, מדבר. אני פשוט לא שלג. וזה בסדר גמור. 

https://youtu.be/fUl6eYRBZ4w





Sponsored Post Learn from the experts: Create a successful blog with our brand new courseThe WordPress.com Blog

WordPress.com is excited to announce our newest offering: a course just for beginning bloggers where you’ll learn everything you need to know about blogging from the most trusted experts in the industry. We have helped millions of blogs get up and running, we know what works, and we want you to to know everything we know. This course provides all the fundamental skills and inspiration you need to get your blog started, an interactive community forum, and content updated annually.

אני לא מבינה

אנחנו חיים בזמנים מטורפים (בלי קשר לקורונה)- אולי כל הזמנים מטורפים אני לא יודעת. אבל יש לי תחושה שהכל נעשה נורא קיצוני. שכולם נורא החלטיים, שתמיד צריך לקחת איזה צד. זה בא לידי ביטוי בכל כך הרבה צורות, אבל יש תחום שבו זה מעורר בי הכי הרבה שאלות.

אני כבר לא בשוק הפנויים פנויות מעל חמש שנים, ואני יודעת שהמון דברים השתנו מאז, אז אולי הידע והניסיון שלי שם לא רלוונטיים. ובכל זאת- יצאתי עם לא מעט בחורים. עם רובם דייטים ספורים, מקצתם מעט יותר. לפני א' היו לי שני קשרים שהגדרתי רציניים, והיו עוד כמה בחורים שהיו לי תקוות לגביהם והתנפצו. התחילו איתי לא מעט, גם לי יצא להתחיל כמה פעמים, נפרדו ממני, נפרדתי, סיננו אותי,מרחו אותי (לא חושבת שעשיתי משהו כזה, לפחות לא במודע, להוציא פעם אחת), מניחה שמיקבלו אותי (לא עשיתי שום דבר כזה), העבירו איתי את הזמן, לפעמים זה היה הדדי, הכירו אותי להורים, הכירו אותי לחברים… בקיצור. התנסיתי בעניינים האלה. רב הקשרים האלו היו קצרים, לא עמוקים, לא רציניים. נפגעתי לא מעט. אולי גם פגעתי. גילי אומרת שתמיד היו לי עקרונות ולא נתתי לאף אחד לשחק בי. אני לא בטוחה שהיא צודקת. אני זוכרת כמה פעמים שכל כך רציתי שדברים יעבדו שהייתי מוכנה לתת עוד סיכוי ועוד אחד-למרות שברור היה לכל בר דעת שהוא לא בעניין. בקיצור- הייתה לי היכרות עם העולם הזה. אמנם לשמחתי לא יצא לי לחוות את עידן הטינדר- ואני בטוחה שהוא טלטל הכל- אבל אני מניחה שהרבה דברים לא השתנו.


לאחרונה מגיעים אלי כל מני סרטונים של red pill בנושא הזה. אין לי מושג איך הסרטון הראשון מצא אותי- אבל אחרי שראיתי אותו יוטיוב הציע לי עוד ועוד וגיליתי את העולם הקצת עגמומי הזה. התורה בקצרה- נשים צעירות רוצות לעשות חיים עם זכרי אלפא, ואז בגילאים מאוחרים יותר הן נעשות פחות מושכות ומחפשות מישהו שיממן אותן ומתחתנות עם מישהו אומלל כדי לעשות איתו ילדים, לחיות על חשבונו ולא לשכב איתו יותר בחיים. לכן על הגבר החכם להמנע מנשים לחלוטין, או לנצל את "ירידת הערך" שלהן כשהן מתבגרות כדי להנות בלי מחויבות. סליחה אם אני מפספסת לא ממש העמקתי בהגדרות. אני חושבת שיש ביניהם שממש רוצים למצוא מישהי- והם מחפשים אישה "מהזן הישן" ("כבר אין כאלה") שתחכה להם בבית עם ארוחה חמה, תגדל את הילדים ותתן להם לפרנס אותה בכבוד.הם סולדים מ"פמיניסטיות" ומנשים מודרניות. נראה שגם מתירנות מינית לא באה להם בטוב.


בסרטונים שראיתי היוטיובר מראה קטעים של נשים מדברות באופן דוחה על גברים, על הבעלים, האקסים, סתם גברים אקראיים, ואז הוא מנתח את הדברים שהן אומרות, מצביע על הכשלים הלוגיים, על הצביעות, על הניצול, ומזהיר גברים אחרים מליפול למלכודות שנשים טומנות. הם גם נהנים להקריא או להראות סרטונים של נשים מתלוננות על זה שהן לא מצליחות למצוא גבר- ויחד לנתח מדוע הדרישות שלהן גבוהות להחריד, ושאף אחד לא ייפול לזה.


חלק מהדברים שהם אומרים נשמעים לי מאוד נכונים וכואבים. אני בטוחה שלרבים מהקהילה הזאת היה נסיון כואב מאוד. ניכר בתגובות שרבים מהם סובלים הרבה שנים מהשלכות כלכליות של גירושים, מבגידות, ממערכות יחסים מתעללות. הרבה מהדברים שהם מדברים עליהם ממש נוראיים. רבים מהם עברו ניצול דוחה. 


אני כנראה תמימה מאוד, אבל אני מכירה הרבה מאוד נשים. לא את כולן אני מחבבת. אבל אני לא מכירה אף אחת שמתנהגת כמו הנשים שהם מתארים. בצבא נתקלתי בבחורה שהייתה יוצאת תמיד עם שלושה בחורים במקביל (מבלי שידעו זה על זה) וזה רק שיעשע אותה. שמעתי על מישהי שהייתה איתי בשכבה שהיא בוגדת בבעלה על ימין ועל שמאל. אבל זהו. מן הסתם אני לא יודעת וגם לא רוצה לדעת- אבל רב הנשים שאני מכירה מתייחסות לבני הזוג שלהן בכבוד ואהבה. גם כשמערכות יחסים שלהן נגמרות- הטונים לא תמיד נעימים ולא אחת יש משקעים ואפילו שנאה- אבל לא ראיתי אף אחת מנצלת מישהו כלכלית, סוחטת מישהו להישאר איתה, מנסה להתחתן עם מישהו שאין לה כוונה להישאר איתו או רעות חולות מסוג זה. אני מנסה להסביר לעצמי שהסרטונים האלה מגיעים לרב מארצות הברית. ועדיין. אני כנראה מוקפת באנשים שחושבים כמוני, ולכן לא מתנהגים בצורות האלה. 


ונראה לי שזה מה שאני רוצה להגיד לגברים האלה. תחילה- שליבי איתם. התעללות נפשית במערכת יחסים נשמעת לי כמו סיוט שקשה להשתחרר ממנו. אלו שעברו את זה בטח סבלו מאוד. אני רוצה גם להגיד- אם אתם רוצים להמנע מנשים – זה בסדר גמור. אף אחד לא חייב לקחת חלק במשחק הזה, ואם זה גורם לכם רק סבל אז אל תכריחו את עצמכם. אנחנו עוד לא עומדים בפני הכחדה, וספציפית כאן בישראל שיעור הילודה גבוה מספיק. אני לא הייתי רוצה לחיות ללא זוגיות, אבל יודעת שיש אנשים שמעדיפים את זה כך- וזה לגיטימי לגמרי וממש לא ענייני. אבל רוצה רק לפקוח את עיניהם לדבר אחד- הנשים שהם מתארים שם נשמעות חתיכת טיפוס מרגיז. כל מה שמעניין אותן זה שופינג- בגדים, תכשיטים, מכוניות יקרות וחופשות. הן עובדות בעבודות שלא דורשות כישורים מיוחדים ותכלס מחכות שיגיע מישהו שישלם עליהן ויגאל אותן מהצורך לעבוד. הן עסוקות כל הזמן ברשתות החברתיות, בלאותת לכולם כמה החיים שלהן מושלמים. אין להן עניין בקשר אמיתי, רק בארנק. הן בוגדניות,פלרטטניות, רק מחכות להזדמנות למצוא להן מישהו עשיר יותר/יפה יותר/גבוה יותר ולהשתדרג אליו, הן עקרות בית שלא עושות שום דבר ומצפות שהגבר שלהן יעשה את כל עבודות הבית, הן מזניחות את המראה החיצוני שלהן אחרי הנישואין ולא משקיעות יותר עבור הבעלים שלהן, הן מבזבזות את הכסף של הבעל על איפור ותכשיטים,וכו' וכו'. 


רציתי רק להאיר את עיניהם, שמדובר בסוג מאוד ספציפי של בחורות,וממש לא כולן כאלה. ומאחר והם כל כך טובים בלזהות אותן- יהיה להם קל להתחמק מהן. אבל נראה לי שהם לא מעוניינים בכך. הם רוצים לעצמם את הבחורה המושכת, המאופרת, הלבושה בגדים אופנתיים. הם עצמם נחרדים מנשים שלא מסירות את כל שיער הגוף, שלא מתאפרות ומתלבשות עבור הבעלים שלהן. והכי הכי גרוע- וזה משהו שהעציב אותי מאוד- הם עדיין מתייחסים לסקס כאל מטבע. כאל מחוייבות של האישה אל הבעל, כפי שהוא מחוייב לכלכל אותה לטענתם. הם מוכנים, ברב טובם, לקבל הפסקות קצרות אחרי הריונות, אבל נחרדים מהרעיון שאישה מניקה לא מעוניינת יותר שיגעו לה בחזה, מאישה שרוצה קצת ספייס לעצמה אחרי יום שלם ששלושה ילדים טיפסו עליה. הם מתייחסים לעבודות הבית וגידול הילדים כמו חופשה עם קצת מטלות ("הייתי כמה ימים עם הילדים. אתה שם אותם מול הטלוויזיה מחמם אורחה במיקרו ויש לך את כל הזמן לעצמך"), ובאופן כללי וייב של תחילת המאה שעברה.


בלי להתגרות בהם יותר מדי, נראה לי לעיתים שהנשים שהם שונאים, והגברים האלה עצמם- מגיעים אחד לשני בדיוק. שניהם מתייחסים למערכת יחסים כאל עיסקת חליפין ותו לא. יופי סקס ונעורים תמורת כסף ומעמד. שני הצדדים מסתכלים על מערכת יחסים פוטציאלית ושואלים את עצמם "מה אני מפסיד" ולא "מה אנחנו מרוויחים". לדעתי זאת דרך מעוותת לבחון קשר זוגי (אמנם שיש בהחלט מקום לוודא שלא מנצלים אותך) ולא נשמע לי שזה מתכון למערכת יחסים אוהבת במיוחד.


ומנגד, כבר הרבה זמן שאני נעה באי נחת בכיסא כשאני קוראת "פמניזם" ו"פמניסטיות" מודרניות.זה מוזר לי מאוד להגיד את זה כי אני חייבת את כל מה שיש לי בחיים לפמניזם. אני אישה משכילה שעובדת בסביבה גברית ומגדלת ילדה. כל הדברים האלה ועוד רבים אחרים לא היו מתאפשרים בלי פמניזם, ובלי מי שפרצו את הדרך הרבה לפני. אני אסירת תודה להן, ושמחה מאוד על הזכויות של שאני רואה כטבעיות. ועם זאת מאוד מציק לי לראות את המאבק הפמניסטי מופנה לעתים למקומות על גבול הביזאר – במיוחד שיש עוד כל כך הרבה לעשות למען כל כך הרבה נשים נטולות זכויות. אני מרגישה לעיתים שפמניזם הפך לשם כולל לשנאת גברים וזה משהו שאני לא יכולה לסבול. גברים הם השותפים הטבעיים שלנו בדיוק כמו שאנחנו השותפות הטבעיות שלהם. גם אם אנחנו בוחרות שלא לחלוק איתם את חיינו- הם ההורים שלנו, האחים שלנו, הילדים שלנו, הקולגות שלנו. אי אפשר להפוך אותם לאויבים וזה גם מיותר. 
מאוד לא ברור לי איך נוצר הקיטוב הזה, ושני צידי המתרס נראים לי עיקשים וממורמרים. מתבצרים בעמדה של אויבים. נראה לי מאוד עצוב לראות את העולם ככה.

החזר מס

כיאה לעצלה שאני, באיחור רב אני מנסה להגיד בקשה להחזר מס. חיפשתי במייל טופס גמר לימודים. לא מצאתי. במקופ זה מצאתי את זה.


תמיד לא היה איכפת לי לעשות לבד. להתחיל לבד. להיות הראשונה ש.אני לא יודעת מאיפה בא לי האומץ הזה, כי בדברים אחרים אני כולי התקפלות ואין אונים. אבל מול "נהוג" ו"אנשים כמוך לא עושים את זה" אני מפגינה אדישות, אולי אפילו דווקאיות.אני כותבת את זה עכשיו כי סיימתי תואר בהנדסה. תואר שהחברה מתייגת והסטטיסטיקה מאשרת כגברי. אני גאה בעצמי על אי אלו תהפוכות ותקלות שחוויתי במהלך הזמן הזה, במהלך השנים המאלפות הללו, אבל אני גם גאה בעצמי שמעולם לא הטרידה אותי העובדה שאנשים חושבים שהתואר הזה לא בשבילי. 

אף פעם לא ממש עניין אותי מה יש לאנשים רחוקים לומר על הבחירות שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי הפגנתי שוויון נפש אל מול אופנות כאלו ואחרות, אל מול אנשים שלעגו לי על דברים שבעיני לא היו מביישים כלל. ולעגו לי פה ושם. לפעמים הדברים נאמרו בזדון, בליווי גיחוך, ולפעמים מתוך רצון טוב לנווט אותי חזרה אל הכר הבטוח של הדעה הרווחת. בעצם זה קצת לא מדוייק. היו פעמים שזה הכאיב לי, היו פעמים שרצתי אחוזת אמוק אל אותו כר ובחרתי מייד משהו מאוד אופנתי ומאוד כמו של כולם כדי להאפיל על תחושת הניכור של להיות זאת שמגחכים עליה.

יש לי בראש הרבה דוגמאות ובא לי לכתוב את כולן כי כמו הפסיכית שאני, כבר שנים אני כותבת את הנאום הזה לסוף התואר שלי, נאום תוכחה שמיועד לחברה שלי וגם לעצמי, כדי להראות שהמאבק שלי ברצון להיות חלק מהעדר נשא פרי. מתחילת התואר, או בעצם מהרגע שהבנתי שייתכן ויבוא יום ואסיים אותו, אני כותבת ומוחקת חלקים מהנאום. הנאום שלי אמור להתחיל בעצם בזה שכשסיפרתי לאנשים מה אני מתעתדת ללמוד, חלקם אמרו "אבל זה לא מקצוע של בנים?". אני חייבת לציין, שבאמת ובתמים לא ידעתי שהנדסה ובפרט זו שלמדתי, היא מקצוע לבנים. אמא שלי מהנדסת וגם אבא שלי, וזה אף פעם לא נתפס אצלי כחריג. כשביררתי קצת הבנתי שכן, סטטיסיטית, אני הולכת להעביר את התואר עם רוב גברי מוחץ. זה לא הטריד אותי יותר מדי, כי  ידעתי שיהיו נשים, גם אם מעט. בשנה הראשונה שמתי לב שאין הרבה בנות מסביבי, אבל למדנו עם פקולטות אחרות, הטרוגניות יותר, והיה נדמה לי שיש ייצוג חביב של נשים. לא התחברתי עם אף אחת מהן, כי לא אהבתי את החבורות שלהן, ואת מרבית זמני העברתי גם ככה כתף אל כתף עם גברים, שעונים אל מול מסכי מחשב מרצדים ומתלוננים יחד על הקושי.

בשנים המתקדמות של התואר, כשלא למדנו יותר עם פקולטות אחרות, פתאום זה היכה בי. אני זוכרת שישבנו באולם הרצאות ענק, אנ זוכרת אפילו את הקורס. המחשבות שלי קצת נדדו ופתאום קלטתי. אני הבת היחידה בשורה שלי. שורה ארוכה, עשרים גברים, ואני. העינים שלי קפצו מיד לשורות האחרות. היו שם צברי בנות קטנים, ומפעם לפעם בחורה בודדת בשורה, אבל היינו כמעט כלום. אחוז מזערי, פחות מעשירית. נשענתי אחורה והרגעתי את עצמי. את לא לבד. יש פה עוד כמה כמוך. שנה אחר כך, נכנסתי לאיזה תרגול של קורס מתקדם יותר. נכנסתי כשכולם כבר ישבו, ואיך שעברתי בדלת, הרגשתי את זה. אני האישה היחידה בחדר. החדר היה מלא עשרים או שלושים גברים. ואני. הרגשתי תחושה מוזרה. כאילו הסתננתי לשם, כאילו אני לא שם בזכות. הבטחון העצמי שלי נחבט לרגע אל הקרקע- מה אם אני עושה משהו ממש ממש מטומטם, ואין לי סיכוי בכלל מול כל אלה. התרגול התחיל והמחשבות נדחקו למקום אחר.

מעולם לא חשתי שמזלזלים בי כי אני אישה. זלזלתי בעצמי מספיק בלי שום קשר למגדר שלי, לא היה צריך שמישהו אחר יעשה את זה בשבילי. דווקא נטמעתי ביניהם, בין הגברים. מצאתי כמה חברים קרובים במקום האפרורי הזה, והיינו צוחקים יחד על הנשיות האבודה שלי ועל חוסר היכולת שלהם להבין מה נשים רוצות. לא הפלו אותי לרעה, לא לעגו לי, לא אמרו לי שאני לא מסוגלת כי אני אישה, למעשה אפילו לא שידרו לי את זה. היו איתי במחזור כמה נשים מבריקות- אני זוכרת שהתמלאתי גאווה כששמעתי אותן דנות עם המרצים בקול בוטח. התפוצצתי מגאווה בשבילן בכל פעם שכיתה מנומנמת ניעורה באחת מצליל קולן הנשי שהדהד פתאום בתשובה או שאלה למרצה- כן, זה היה נדיר לשמוע פתאום אישה מדברת, והן היו חדות ונהדרות והגיע להן החיוך המופתע לעיתים של המרצה.

בכלל, קול של אישה סביבה גברית זה תמיד דבר שאני חוששת ממנו. התקבלת לעבודה כסטודנטית, בחברה שיש בה לא מעט נשים, באופן יחסי. אם אני נדרשת לדבר, או רוצה לדבר באיזו ישיבה, לוקח לי איזה רגע להתכונן. שלא בכוונתם, גברים מדברים חזק יותר מנשים. הקול שלהם רועד פחות ועמוק יותר, ותמיד אני נשמעת לעצמי צייצנית בחברתם. אם אני רוצה לומר משהו אני צריכה לעיתים להלחם על תשומת הלב. לא מרוע, לא מזלזול. זה פשוט שהקול שלי לא חזק מספיק. ואז הביטחון שלי שגם ככה רעוע למדי בין ותיקים ממני יורד עוד. מה אם לא ישמעו אותי. מה אם יקטעו אותי, יכנסו לי לדברים. לא אצליח להחזיר לעצמי את זכות הדיבור. נוכחות אישה נוספת בחדר עושה פלאים. אני מרגישה בטוחה יותר לדבר כשהיא שם. כשאני לא אישה יחידה מול כמה גברים.

בהרבה נקודות בלימודים ובעבודה אני אישה יחידה מול כמה גברים. בכל ההצגות מול קהל שעשיתי, הצגתי אך ורק בפני גברים. אם היה לי שותף הוא תמיד היה גבר. הייתי מתלבטת ארוכות מה ללבוש, כדי שאני ארגיש בנוח מולם. לא כי הם חלילה מסתכלים עלי אחרת. אלא כי אני רגילה להניח שאולי יסתכלו. 

אם להתחיל כרונולוגית אזי יש לציין דברים עיקריים כמו זה שגדלתי בבית שבו לא מעניין מה אנשים אחרים אומרים על הבחירות שלנו, כל עוד זה לא פוגע בהם. בית של אמת נוקבת, של התנערות מהחובה לעשות איזה דבר רק כי מסביב כולם עושים אותו. בית בו הנורמה לעתים קרובות נלעגת, כי אם מסתכלים על זה רגע מהצד זה בהחלט מגיע לה, לנורמה.

לא גידלו אותי להיות בת. זה לא אומר שגידלו אותי להיות בן. אי אפשר לגדל מישהו להיות בת או בן, כי זה נקבע הרבה לפני, ובת תישאר בת גם אם תהיה מהנדסת ובן ישאר בן גם אם ישחק בבובות. לא הלבישו אותי ורוד כי ההורים שלי לא אוהבים את הצבע הזה, וזאת סיבה מספיק טובה. את השיער שלי לא הרשו לי להאריך. הייתי נדבקת בכינים ואמא שלי שנאה להוציא אותן מהשיער שלי כשהוא היה ארוך. נראיתי כמו ילד קטן, וככה גם פנו אלי מדי פעם זרים. לא זכור לי שזה העליב אותי, אבל חברת ילדות שלי זוכרת מקרה בו חבורת בנות צחקה עלי בגלל זה ובכיתי. אולי זה באמת העליב אותי ושכחתי. 

לא היו לנו כבלים. ההורים שלי פחדו שנראה יותר מדי טלוויזיה והחליטו ששני ערוצים זה די והותר. כולם ראו פוקימון ואני ראיתי דיג'ימון. באמת לא היה הרבה לראות, אז לא ישבתי מול הטלוויזיה הרבה. אבל נורא נורא רציתי כבלים. אני מניחה שרציתי להיות כמו כולם, אבל גם הסתקרנתי לראות מה יש שם. אסור היה לי להתאפר, למרוח לק, לנעול עקבים. אמא שלי אמרה שכל הדברים האלו מזיקים ומיותרים, ושכשאהיה גדולה אוכל לעשות מה שאני רוצה אבל לילדות אסור לעשות את הדברים האלה. אמא שלי לא עושה אף אחד מהדברים האלה בעצמה, אז פרט לסקרנות לא היה בי דחף חזק מדי להמרות את פיה.


אם להתחיל כרונולוגית. כאן נגמר המייל שכתבתי לעצמי. התחלתי כרונולוגית ולא המשכתי. להמשיך כרונולוגית? אולי בפעם אחרת. אולי לכתוב שעם הזמן וההתקדמות לתחום שאני יותר טבעית בו חלק מהשיתוק לפני דיבור נעלם. אולי לכתוב שזה כבר לא משנה אם גבר או אישה בצד השני של הקו. אולי להזכיר שאיפשהו זה כן מרגיע אותי לדבר עם אישה. אולי זה קשור לעובדה שכבר לא נפגשים פנים אל פנים.

אולי להמשיך כרונולוגית.

אבל לא עכשיו.

אומץ

נתחיל מהסוף. טוב לי בעבודה שלי. אני לא יודעת אם זאת משרת החלומות, או אם אשאר עד הפנסייה. אבל טוב לי. משמעותית טוב לי ממה שהיה לי לפני כן.

לפני שש שנים קיבלתי להפתעתי טלפון מתאגיד הייטק גדול, ובצד השני הייתה אשת hr שאמרה לי שעברתי את הריאיון השני. אני זוכרת שכל כך התרגשתי שעניתי לה "יואו, איזה כיף!" כמו ילדה בת ארבע. אמנם זה לא שחוויתי המון אכזבות בדרך, סהכ עוד משרה אחת שהתראיינתי אליה ולא עברתי את הריאיון השני- אבל כמובן שלתחושתי אז הייתי חסרת סיכוי למצוא מישהו שיסכים להעסיק אותי. אז מייד אמרתי כן. ואני לא מתחרטת על זה. בכלל. כי אמנם התפקיד שהתקבלתי אליו לא התאים לי, בלשון המעטה, זאת עדיין היתה דרך, ארוכה אמנם- להגיע לאיפה שאני עכשיו.

הגעתי למקום מאוד חברתי. זה היה מאוד מוזר וגם עכשיו אני לא מבינה את זה כל כך. כולם היו מאוד נחמדים, הכירו אחד את השני שנים, המשפחות שלהם בילו יחד, הם בילו יחד בערבים- זה היה מקום מגובש בצורה בלתי סבירה. את העבודה עצמה לא ממש אהבתי. למעשה הייתי בתחושה תמידית שאני לא באמת מבינה מה אני עושה. בדיעבד אחד הותיקים אמר לי שלדעתו התפקיד שנתנו לי לא מתאים לסטודנטים. שצריך הרבה ניסיון. זה ניחם אותי אבל אני חייבת להודות שאני לא הסטודנטית היחידה שקיבלה תפקיד כזה, והיו כמה שהצליחו לא רע. מבחינה חברתית היה שם ממש כיף. מבחינה מקצועית הכל היה עבורי בליל לא ברור של משימות ארוכות ומייגעות. זמני הריצה היו פסיכיים. ממוצע של שעה לריצה בסיסית, ולדאבוני זכור לי שבוע שבו משהו ממש נדפק וכל ריצה לקחה יותר מ24 שעות. זה היה פשוט מייאש. אתה מתחיל משימה, לוקח לך שבועיים לסיים אותה ורוב מה שאתה עושה זה לחכות לריצה שתסתיים. לא הייתי טובה בעבודה שלי. הרגשתי את זה כל הזמן רובץ על הכתפיים. זה הציק לי. בסופי שבוע הייתי מתחברת מהבית (כמו כולם שם) ומריצה כמו פסיכית בתקווה שמשהו יקלע ויעבוד. לא היתה לנו תמיכה. כלומר- היו לנו את השמות של האנשים שאחראיים על כל הדברים שנפלו, דרשו תיקון, דרשו הסבר- אבל האנשים האלה לא שמו עלינו, ממש לא ירקו לכיווננו. היום זה נראה לי מטומטם להחריד אבל אני זוכרת שהיו שולחים אותי "ללכוד" את האדם שיכול לעזור לי. הייתי שולחת לו מייל, ועוד אחד, אורבת לו בצאט הפנימי מחכה שיהיה ירוק, ומדי פעם נשלחת לחכות לו בקיוביק. כן. זה מה שעשיתי ימים שלמים. היינו בתחתית שרשרת המזון של המשאבים. הותיקים דאגו לפתח ולתחזק יחסי ידידות עם האנשים האלה, כדי שכשיצטרכו מישהו אשכרה יענה להם. ידעתי שאני לא אהיה מסוגלת לזה, ובאופן מפתיע אכן אף אחד לא עזר לי אלא אם עירבתי את אחד הותיקים שישיג לי את מי שאני צריכה. נשארתי שם ארבע שנים ארוכות. ארבע שנים בהם לא הצלחתי לקדם את עצמי מבחינה מקצועית. הייתי מגיעה בבוקר למשרד בלב כבד, לא יודעת איך ומה אני הולכת לעשות כדי לקדם את המשימות שלי. במוצש הייתה נופלת עליי תוגה לקראת שבוע חדש שבו לא ממש ידעתי מה אני הולכת לעשות. כמובן שזה לא שהמקום היה דפוק- הוא פשוט ממש לא התאים לי. האם היום הייתי עושה דברים אחרת שם? כן, כמובן. אני חושבת שלא הייתי רצינית מספיק. לא שאלתי, לא העמקתי, לא התעניינתי. ובטח שלא הבנתי.

אין לי מושג מה החזיק אותי שם ארבע שנים מלבד הפחד שלא אמצא עבודה אחרת. חשבתי שאני העובדת הגרועה בעולם. תודה לאל שביקשתי לצאת לחלת לירח דבש ולא אישרו לי. זה פגע בי מאוד, כי למישהי אחרת אישרו. והיא הגיעה שלוש שנים אחרי. טוב שזה קרה, כי אני ידעתי שלטיול הזה אני יוצאת ויהי מה. ולדעתי, רק חיכיתי למשהו כזה שיבעט בי החוצה.

התפטרתי. עשיתי את זה יפה, הודעתי הרבה זמן מראש, והתחלתי לחפש עבודה שאליה אחזור אחרי ירח הדבש. הבוס הגדול תפס אותי לשיחה ושאל אותי מה בא לי לעשות. אני ידעתי שאני לא מתכוונת להשאר בתחום הזה, שאני רוצה לעשות משהו אחר לגמרי. קצת קשה ככה בלי מושגים מקצועיים, אבל רציתי להגיע לתחום אחר, מקביל, צד שונה של אותו מוצר. לא היה לי שום ניסיון בתחום הזה. אמנם עבדתי ארבע שנים אבל זה היה כמעט כמו לחפש משרה בלי ניסיון בכלל. אז בשיחה אמרתי לבוס שלי שתודה, אבל אני לא מחפשת בתחום. ואז הוא שאל מה כן. אמרתי לו, הוא צלצל למישהי ואמר "יש לי כאן מישהי שמחפשת משרת x, אתם מגייסים נכון?" הוא ניתק, ואמר לי – זאת y מצוות x. דברי איתה, היא תוכל לעזור לך." עד היום אני לא מאמינה כמה פשוט זה היה בעצם כל הזמן הזה. כמובן שהתקשרתי אליה. היא סידרה לי ריאיון. היה לי יום אחד להתכונן. זה הלך כל כך טוב שידעתי שזה שלי. המראיינים המשיכו אחרי השאלות המקצועיות ישר לתיאומים. מעבר בתוך החברה זה פשוט לאין שיעור מלקבל עובד חדש. וככה נסעתי לירח הדבש שלי כשיש לי משרה מובטחת בכיס.

היקום חייך אלי, והתייצבתי נרגשת למשרה החדשה. נחושה ללמוד מטעויות העבר – עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לחפות על חוסר הניסיון שלי בתחום הזה. וזה עבד. הבוס שלי נתן לי פידבק מעולה, ואני למדתי כל כך הרבה. בשיחות שכר קיבלתי פתאום העלאה גדולה. במשרה הקודמת קיבלתי תמיד את המינימום, בצירוף משוב לא נלהב. ועכשיו פתאום קיבלתי מחמאות. כבר אחרי חודש הבנתי שעשיתי טעות שנשארתי ארבע שנים במשרה ההיא. כשבעצם זה היה די פשוט לעשות את הצעד אל עבר משרה שמתאימה לי הרבה יותר.

אני כבר לא אורבת לאף אחד בקיוביק. אותם אנשים שהייתי כותבת אליהם בחיל ורעדה ונענית תשובה רפה- היום אני לא חושבת פעמיים ופונה אליהם כשצריך – והם עונים! אני לא מתעסקת בשטויות. אני מגיעה כל בוקר לעבודה ויודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות היום, כמה זמן בערך זה ייקח. אם משהו משתבש בדרך אני יודעת לתקן. ואם זה לא עובד אני יודעת למי לפנות. הכל ברור, מובן, סדור, הגיוני. אני לא צריכה לחכות הרבה זמן לתוצאות. משימה מתחילה ומסתיימת. כל הדברים האלה היו בגדר חלום במשרה הקודמת. שם הייתי עובדת על 5 משימות במקביל, כל פעם שולחת ריצה לשעה, ארבע שעות, ובינתיים עובדת על משימה שנייה. שולחת ריצה, עוברת לשלישית וכן הלאה, עד שהריצות מסתיימות ואני חוזרת אליהן. זה היה כל כך סיזיפי. עשיתי מלא דברים מיותרים רק כי לא זכרתי מה עשיתי כבר ומה לא.

נזכרתי בכל זה עכשיו כי היתה לי שיחה עם המנהל. אני מאוד מחבבת אותו. יש לו ידע מטורף לחלוטין, הוא מכיר כך ביט במערכת, ותמיד כשאני מדברת איתו אני רושמת כי כל מילה שלו מדוייקת ושווה זהב. יש לנו צוות מצוין, אם אני צריכה משהו מייד יש מי שמתנדב לעזור. בקטע החברתי- אז זהו, שאין כזה. ניגוד מוחלט למה שהיה לי בתפקיד הקודם. אבל האמת היא שזה לא חסר לי ואני מעדיפה את זה ככה. מעדיפה לבוא לעבוד מאשר לבוא לעבודה. האווירה קצת קרירה ולא ממש חברתית, בטח עכשיו בימי קורונה- אבל מקצועית הכל כל כך מעולה. בשיחת חתך עם הבוס הוא הדגיש שקיבל עלי פידבקים מאוד טובים מאנשים מקבוצות אחרות שעובדים איתי. זה באמת נהדר לשמוע. כמובן היו גם דברים שהוא רוצה שאשפר, לא הכל מספיק טוב, אבל קיבלתי הרבה מחמאות ונראה שהרושם הכללי שלו עלי הוא טוב. זה כל כך נהדר סוף סוף להרגיש שאני טובה במה שאני עושה. שאני מצליחה בזה. כל המשוב שקיבלתי ממנו היה כל כך קונקרטי, עם דוגמאות, ממש הבנתי ממה הוא מרוצה וממה לא. וזה בניגוד מוחלט למשובים בקבוצה ההיא שהיו אמורפיים לחלוטין ולא הבנתי מהם כלום רק שהם לא מרוצים.

אני לומדת בלי סוף. משהו פסיכי. לא תמיד אלו דברים ממש מרתקים או חשובים, אבל הם נערמים ומצטברים ואני מרגישה שהם הופכים למה שקרוי ניסיון וידע לאט לאט. המחברת שאני מתחזקת מתמלאת בלי סוף בעוד חוצצים לעוד נושא ותת נושא. המנהל שלי מכניס אותי לתחום כזה ולתחום אחר, אני עובדת עם כל כך הרבה אנשים וקבוצות וגם המשימות המשעממות עוברות מהר ובכיף.

אולי אני מעריכה את כל זה בגלל הנסיון הלא מוצלח הקודם. אבל מה זה משנה בכלל. יש לי עבודה שבה מרוצים ממני. יש לי מנהל שסומך עלי. יש לי משימות שאני עושה בשמחה, יש לי ידע ונסיון שאני צוברת. מה עוד יכול לבקש מהנדס זוטר.

אין יום שעובר עלי בלי שאני מביטה על עצמי של לפני שנתיים, שלוש, ארבע בהשתאות – ושואלת אותה מה לעזאזל היא עוד עושה שם, במקום שכל כך לא מתאים לה.

אומץ, אני צריכה יותר אומץ.

בסוף התגלגל לטובה.

אהובתי שלי

קורה כל כך הרבה (לטובה!) עם פצפונת ואני לא כותבת על זה כלום. היא תינוקת מדהימה, באמת. אני מתנפחת מגאווה בכל פעם שהיא זוכה לתשבוחות, אני באמת לא מאמינה שזכיתי בילדה מתוקה כזאת.


לפני שלושה חודשים בערך גיליתי את הדבר הנעים ביותר בעולם- לישון איתה יחד, מחובקות. זה קרה אצל ההורים שלי אחרי שהיא לא נרדמה בכלל בכלל, היא היתה מותשת והיה לה קשה. לקחתי אותה איתי למיטת הנעורים שלי, ניענעתי קצת וחיבקתי- והיא נרדמה לצידי, שקטה ורגועה, ואני נרדמתי מחובקת איתה- אושר שלא ידעתי שקיים בעולם הזה. כמובן שמאותו רגע ניצלתי כל שינה שלה כדי לחזור על התרגיל הזה- שמחה על מיטת הנוער הצרה שצמודה לקיר ומאפשרת לי לעשות זאת בלי לחשוש שפצפונת תיפול. באחת הפעמים, שיכורה לחלוטין מהמתיקות שלה, ליטפתי אותה כשהיא ישנה ועם כל נגיעה פצפונת שחררה אנחה קטנה, כמעט בלתי מורגשת- כמו מין גרגור. זה היה פשוט מדהים. 


בין הסגרים יצאנו לראשונה שלושתנו לנופש משפחתי- די חוששים מאיך שפצפונת תקבל את השינוי הזה. האמת שהיא זרמה איתו באופן כל כך חלק שאני רוצה לצאת שוב. ביום הראשון היא היתה כל כך שמחה, החיוך לא ירד מהפנים המתוקות הקטנטנות שלה, וכל דבר שעשינו הצחיק אותה.


יש ימים קשים יותר ופחות, אבל אני מודה שזאת כבר לא אני שמתמודדת עם הקושי שלה ברב היום.המטפלת היא זאת שנאבקת בה בארוחות הצהריים, בעייפות, עם התסכולים במהלך היום. אני מקבלת אותה לכמה שעות בלבד, ואמנם יש לנו את המאבק על השינה אבל לרוב הכל ממש בסדר. כמובן שזה גורר את מה שיושב עלי כבר כמה ימים- בשבוע שעבר היתה הפעם הראשונה שפצפונת העדיפה בבירור את הידיים של המטפלת על שלי, אחרי שנפלה וקיבלה מכה. בהתחלה הצלחתי לשמוח מזה שפצפונת כל כך אוהבת את מי שנמצאת איתה רוב היום, אבל ככל שהעניין הזה חזר על עצמו אני מוצאת את עצמי יותר ויותר עצובה מזה ומקנאה. במשך חצי שנה היתה לי כמעט בלעדיות עליה. הייתי עבורה הכל- חום, הזנה, רוגע. אחרי שהמטפלת פרצה לחיינו וההנקה דעכה לה שמחתי לראות את פצפונת מסתדרת גם בלי להיות צמודה אלי. אבל להעדיף בבירור אישה אחרת על פני? זה משהו שלא עובר לי חלק בגרון.


ועדיין- לפני כמה ימים יצאתי מהבית עוד לפני שהיא התעוררה, לשחות. כשחזרתי מהשחייה מצאתי אותה ואת א' מנמנמים על הספה במה שהתחיל ככל הנראה כנסיון שלו להרדים אותה לשנת בוקר. כמובן שברגע שפתחתי את הדלת היא התעוררה. תוך שנייה נמרח על הפנים המתוקות שלה החיוך הכי גדול בעולם, והיא מיהרה לכיווני. ההבעה שלה צעקה- "איזה יופי שאת פה! בואי נעשה כיף".זה אושר לא נורמלי לקבל ממנה את החיוכים האלה.


לקראת גיל שנה היא התחילה ללכת. היא עשתה שני צעדים מהוססים מהמטפלת אלי, ואני עודדתי אותה בקול צווחני מהתרגשות. לאט לאט התחילה ללכת יותר צעדים לבד- שולחת את הידיים שלה קדימה כדי להתאזן, מתנדנדת מצד לצד כמו ברווז שמנמן, מייצבת רגל תפוחה אחרי רגל תפוחה. בהתחלה עוד עברה לזחילה בכל עם שרצתה להגיע מהר לאנשהו, אבל לאט לאט גילתה את היתרונות שבהליכה- בעיקר את האפשרות להחזיק חפצים תוך כדי. ספציפית- ספר שהיא רוצה שאני אקריא לה. הדרך לבקש ממני לעושות זאת היא לצעוד איתו לעברי ולהטיח לי אותו בראש. אמנם עדינות זה לא הצד החזק שלה אבל אנחנו לומדות.


ספרים. היא מעסיקה את עצמה כל כך יפה איתם שלא נעים לי להפריע. זה מגיע אצלה בגלים- אחרי חודש שבו לא היתה מוכנה שיקריאו לה שום דבר- פתאום היא מתעוררת בבוקר ומבקשת שאקריא לה. וכשנגמר הספר מבקשת עוד אחד ואז עוד אחד. ואז עוד… עד שכל הספרים מחוץ לספריה. היא אוהבת גם להעביר עמודים לבדה ולהסתכל בתמונות. זה כל כך מקסים להתבונן בזה- היא נראית כאילו היא כותבת את התזה שלה- יושבת בין 5 ספרים פתוחים על הרצפה, והיא מדפדפת באחד מהם, פתאום נזכרת במשהו מדפדפת בשני, מוציאה ספר חדש מהספריה, מרוכזת ונחושה. הלוואי ותתמיד באהבה הזאת, יהיה נחמד לחלוק איתה תחביב.

אני חושבת ומשחזרת בהנאה קצת אובססיבית את היום בו היא באה אלי. את שרשרת הרגעים מיד לאחר שא' אמר לי בדמעות שהיא פה. את הפנים הנרגשות שלו, של ההורים שלי. את הגודל הזערורי שלה שהיום נראה לי רחוק כל כך. אני זוכרת איך היא ינקה ממני והראש שלה היה קטן בהרבה מהשדיים הגדושים שלי ומשהו נראה לי מעוות בתמונה הזאת ולא הבנתי כמה מהר היא תגדל ותשתנה. איך שכל מה שהיא רצתה זה שאזין אותה ושנחבק אותה ונצמיד אותה אלינו. לפני שהעולם כולו סקרן אותה ומשך אותה. היום פצפונת קצת חולה ולכן נתתי לה להרדם עלי ולא במיטה, ובמקום לקום ולהניח אותה במיטה שלה- פשוט נשארתי איתה על הספה ושחזרתי בפעם המי יודע כמה את הרגעים שאחרי הלידה, והתסכלתי עליה, על הלחיים התפוחות שנמרחו עלי, התלתלים המושלמים שנמעכו בין הידיים שלי, ועל הנשימות הקטנות, המתוקות האלה שמדי פעם מביאות איתן איזה צליל גבוה שאני מפרשת כגרגור. הסתכלתי על כל אלה ובכיתי קצת, כי אני באמת לא מאמינה שזכיתי בכל זה. וסיפרתי לה כמה אני אוהבת אותה, ואמרתי שנראה לי שהיום שבו היא הגיעה הוא היום המאושר בחיים שלי. ואז השכבתי אותה במיטה למרות שיכלתי להמשיך ככה עוד הרבה.


כשהיא מתעוררת בבוקר ישנו חלון הזדמנויות קטן שאני אוהבת. אם אקח אותה מהר מספיק על הידיים ואלך לשבת על הספה- היא תמרח עלי ותתפנק לעוד כמה דקות של אושר. אני מלטפת אותה וממלמלת הברות מרגיעות כדי לזכות בכמה דקות של פינוק וכרבול, כשהיא כולה חמימה מהשינה ונמרחת. אני יכולה להעביר יד בתלתלים, על הגב המתוק, לאחוז את כפות הרגליים השמנמנות וללטף את כולה. עד שבבת אחת היא מזדקפת וחוזרת להיות הפרא האהוב והמסחרר שהיא. דוחפת אותי ומשתחלת מהידיים מטה אל הספה ומשם לשטיח, והנה היא כבר מתחילה להוציא את כל הצעצועים והספרים מהמקום- עוד יום של תגליות מתחיל.


אני לא יכולה להפסיק לחייך כשהיא מחווה או מצביעה לעבר דברים שמרגשים אותה בחוץ (עץ, אוטובוס, חתול, ספסל, כלב, גדר) ואומרת "את זה" אבל בצליל כל כך גבוה שזה נשמע יותר כמו "צצצ" מתפלא. לפעמים אני רואה שזרים רנדומליים נהנים מזה גם הם. זקנים לעיתים מדווחים לי כשאנחנו באות מולם שהיא אמרה להם שלום. זה תענוג אמיתי לצאת איתה לרחוב.

כשנגמר הסגר אמא שלי, שלא ראתה את פצפונת חודשיים וחצי והיתה די על קוצים לפגוש אותה- התקשרה לפני שבאנו אליהם לסופש. היא התקשרה איזה חמש פעמים ובכל אחת מהן הציעה כאילו באגביות שניסע לאיזה פארק שהיינו מבלים בו את כל השבתות שלנו כשהיינו ילדים. האמת שההצעה מצאה חן בעיני מהרגע הראשון, והתרגשתי מהמחשבה שאקח אותה ואת א' לשם. אמא שלי כנראה התרגשתה מזה יותר כי היא פשוט לא הפסיקה להזכיר את האפשרות הזאת, וגם הכינה מבעוד מועד אוכל לתת לחיות שמסתובבות שם- זה היה מקסים מצידה ולא הצלחתי להתנגד כי פצפונת כנראה תהיה כבר עייפה. נסענו מצופפים ברכב שלנו, חמישתנו, ואמא שלי התרגשה במושב לידי. חנינו, הרכבתי את האופניים ואבא שלי בינתיים הוציא את פצפונת מכיסא הבטיחות. אמרתי לו שהוא יכול להושיב אותה באופניים, והוא אמר "אם זה בסדר, כל עוד היא לא בוכה, אני אקח אותה עלי" וככה הלכנו במשלחת מכובדת- אמא שלי עם השקית אוכל לחיות, א' לידי לא מבין את פרץ הנוסטלגיה, אני מסיעה לפני אופניים ריקים, ואבא שלי בראש מחזיק את פצפונת וזורח מגאווה. הוא היה כל כך  שמח שכל הדרך הסתכלתי רק עליו. כשהגענו לפארק הוא אמר בצער מסויים שנראה לו שהיא תהנה יותר באופניים והושיב אותה שם, וכולנו פצחנו במסע נוסטלגי, מסבירים לא' המשועשע מה כל כך מיוחד פה בעצם.


את סבא וסבתא שלי ראיתי פנים אל פנים רק השבוע, אחרי בערך ארבעה חודשים. הם וגם אנחנו חוששים מהקורונה, והם הסכימו להפגש רק בחוץ במרחק סביר. אמנם זאת תקופה ארוכה שפצפונת ואני עושות איתם שיחת וידאו פעם או פעמיים בשבוע, אבל המפגש היה מאוד מרגש. סבא וסבתא שלי הם אנשים קשוחים, שהחיים בגלות של סטאלין כילדים חישלו אותם. הם לא בדיוק הסבא וסבתא המחבקים ומבשלים, הם משהו אחר. הם דור הנפילים, וזה ניכר בכל דבר שהם עושים. מהחסכנות המטורפת, החפצים שהם אוספים מהרחוב ומשמישים (אין להם צורך בהם, כן? יש להם כל מה שהם צריכים בבית. הם פשוט לא מסוגלים לראות משהו יקר המציאות ברחוב), ותחומי העניין שלהם (סבא שלי: פיזיקה, מתמטיקה, מלחמת העולם השנייה. סבתא שלי: כל סוג ספורט אפשרי, מציאת קשרי משפחה מסובכים לכל מיני אנשים מפורסמים, אסטרולוגיה- אין לי מושג איך זה קרה). לכן זה פשוט ממיס אותי לראות איך האנשים הרציניים האלה לא מפסיקים לצחוק ולהנות משיחת וידאו בה אני מראה להם את פצפונת סתם יושבת ומשחקת בצעצועים שלה. היא לא עושה שום דבר מיוחד- אבל סבא שלי כבר מתגלגל מצחוק. היא מחייכת אל המצלמה- סבתא שלי מתחילה עם "אוי איזה יופיייי" היא הולכת ובוחרת צעצוע, והם מפרשנים ברקע כל תנועה. זה כל כך מקסים שאני לא מעירה להם שעל המסך רואים רק את קצה הקודקוד שלהם- את ההנאה שלהם אי אפשר לפספס.

התפילות שלי השתנו. בכל פעם שאני עולה על ההגה, כל פעם לפני שאני עושה מה שנראה לי מסוכן (נגיד נכנסת לשחות בים)- יש לי תפילה אחת בלב- שפצפונת תהיה בסדר, ושאני אחזור בשלום, בשבילה. בכל פעם שאני חושבת לעשות משהו חסר אחריות (נגיד להיכנס בים גבוה) אני מזכירה לעצמי שאני אמא, שפצפונת צריכה אותי. זה אולי דרמטי, זה אולי מוגזם-אבל נראה לי שהמצפן הפנימי שלי השתנה. 

כאן אין קורונה

"זה לא כמו בבריכה" אמר לי סעיד."ממש לא כמו בבריכה" הסכמתי.300 מטר אל תוך הים, משקיפים על החוף, זה היה האימון השני של סעיד ושלי עם קבוצת מים פתוחים. השיחה שלנו לא נמשכה זמן רב כי מיד הגיעה המשרוקית וחזרנו לשחות צפונה.זה היה ים שטוח כמו פלטה וצלול כל כך שהקרקעית נראתה קרובה אל כפות הרגליים שלי כשאחזתי במצוף למנוחה והסתכלתי למטה. פסים יפהפיים משורטטים בחול, אם תרצה הם יעזרו לך בניווט- אבל אל תסמוך עליהם שיהיו שם גם מחר, או אפילו עוד שעה. הים משתנה כל הזמן, גוף עצום, חי, נושם ועתיק.


תמיד שחיתי. זה התחיל בגיל ארבע כשרשמו אותי ללמוד שחייה, והיה הספורט היחיד שהתמדתי בו לאורך השנים. כשבהתמדה אני מתכוונת לגרור את עצמי בכוח ולעיתים (במיוחד בחורף) כנגד רצוני לבריכה, לעשות טובה שאני עושה את התרגילים ולהיות שחיינית גרועה מאוד. בגיל ההתבגרות הפסקתי עם זה, אבל בכל פעם שעלה בי הרצון להזיז את עצמי- שחייה הייתה הדבר היחיד שהכרתי והרגשתי שאני עושה סביר.


כשהתחלתי ללמוד ועברתי לעיר שלי- הכרתי לראשונה את הבריכה האולימפית. זה היה מדהים. אחרי שהתגברתי על ההלם הראשוני של הקיר החסר, הבריכה הפכה עבורי למפלט, מדיטציה, מקום לפרוק בו עצבים על הלימודים הקשים, תסכולים, מקום להזיז בו את הגוף שקפא והתאבן על כסאות הפקולטה. השחייה הפכה מדיטטיבית, הבריכות הצטברו בלי ששמתי לב והמרחקים ששחיתי התארכו והלכו. התאזנתי על שלושה קילומטרים לאימון, שישים אולימפיות- וזה הפך להיות הסטנדרט שלי. פעם בשבוע, שלושה קילומטרים, שלאחריהם מקלחת במלתחות, ארוחה ענקית, ובדרך כלל שינה טובה. הייתי מגיעה לקמפוס בבוקר, לוקחת איתי עוד שקית מינימליסטית של הדברים ההכרחיים לשחייה, וביציאה מהקמפוס, בתשע בערב, הייתי נכנסת לחלל הבריכה המפואר, לאדי הכלור, לובשת את בגד הים ונכנסת לשלושה קילומטרים שבסופם הייתי גמורה.לקחתי כמה קורסים של שחייה תמורת נקודות אקדמיות, אבל זה לא היה מאמץ מיוחד ובסופם הייתי נשארת להשלים את הקילומטרים החסרים. מדי פעם ניסיתי להעלות את המרחק, ויום אחד שחיתי ארבעה קילומטרים- הבנתי שאני יכולה אבל זה כבר לא כיף לי ולא חזרתי על זה.


מהרגע שאני כאן בעיר שלי והים משתקף מכל חלון אני תמיד חולמת אותו, גם כשאני לא רואה. הגוש הכחול הזה תמיד משמח אותי. כל שנה אמרתי לעצמי- את הרי שונאת כלור, את לא צריכה לשחות בבריכה את צריכה לשחות בים. וכל שנה פחדתי יותר ויותר מהים- כי הוא מסוכן ומפחיד הרבה יותר ממה שהוא יפה ומרגיע. כל שנה אמרתי לעצמי שהקיץ אלך לקורס מים פתוחים, וכל שנה מצאתי לעצמי תירוץ אחר. לפני שלוש שנים נרשמתי לקורס גלישה. אף פעם לא גלשתי לפני כן- אבל זה תמיד קסם לי. א' גלש שנים, והזהיר אותי- להיות גולש בישראל זה בעיקר מבאס. אין כאן גלים. וכשפתאום יש- צפוף. לא הקשבתי לו ומאוד נהניתי מהקורס, הצלחתי לתפוס כמה גלים נהדרים והרוח הלמה בפרצוף המשתאה שלי. כבר ראיתי את עצמי שזופה ובלונדינית על הגלשנים הקטנים היפהפיים, חיה את החיפוש אחר הגל- אבל כמה שזה קסם לי נאלצתי להודות ביני לבין עצמי שמה שאני הכי אוהבת זה את הים עצמו ואת ההמתנה לגל. כשתפסתי אותו המהירות הלחיצה אותי יותר משהסבה לי הנאה. וכמובן בקיץ הגלים נעלמו ונטשתי את התחביב הזה מהר מאוד. השארתי לצעירות יפות ונועזות ממני את הקליפים היפהפיים של אחוות גולשים, רגליים יחפות וגלי ענק שבחורות צנומות שולטות בהן ביד רמה.


והנה השנה נגמרו התירוצים. הבריכות נסגרות ונפתחות בעקבות הקורונה, והגוף רוצה לשחות. חבר ששוחה בים עצמאית אומר לי קני מצוף ובואי איתנו. אני מפחדת, מסרבת, קונה מצוף ונרשמת לקבוצה מסודרת עם מדריך והכל.

אני לא יודעת כמה אם בכלל אמשיך עם התחביב הזה, אבל-מעולם בכל ימי חיי לא הרגשתי כזאת תחושת חיות, שלווה, שלמות והתמזגות עם הטבע, מעולם לא הרגשתי קטנה כל כך וחלק אינטגרלי כל כך מהעולם הזה כמו שהרגשתי בפעם הראשונה ששחיתי בים. זאת היתה חוויה שאני  לא חושבת שאשכח מתישהו. זה היה ים כל כך יפה, מעלינו טסו שחפים, הגוף שלי שחה מעצמו והייתי שקטה שלווה ועם זאת מפוצצת באדרנלין. לא מזכיר במאום את ביצת הכלור האהובה שלי. היה ברור לי ברגע אחד שבגיל 30 מצאתי את הספורט שלי. שזה מה שאני רוצה לעשות. לא הרגשתי כמעט מאמץ- רק תחושה משכרת של חופש ואושר. זה מזכיר אולי את הטיול שלנו באמריקה, את האוהל הקטן שלנו במרחבי הפארקים הגדולים. את הטיפוס שלנו לאחד ההרים בגרנד טיטון, כשהגענו לאיזור הסאב אלפיני ושלג טרי מלפני שני לילות נצץ אלינו בצידי הדרך ומהפסגה המסנוורת. זאת תחושה שאין לי מילים להסביר.כשהאימונים הסתיימו הגוף שלי היה כולו נרגש וקפיצי, כשאני מהדסת על החוף לכיוון המקלחת שניצבת על במה מוגבהת. אני מושכת בידית וזרם מים חזק ניתך עלי, שוטף ממני את המלח ואת החול ומותיר אותי רעננה, הולכת, עדיין קפיצית להתנגב ולשבת כמה דקות לבהות בגלים בין הפרלמנטים, השחיינים והרצים. אני יושבת שם רגע, נדהמת עדיין, לוגמת מים או קפה, ובצער מנתקת את עצמי מכל זה לכיוון הרכב. עכשיו יש לי עשר דקות של נסיעה רגועה רגועה על פלייליסט שקט הביתה, השיער רטוב, ואני מאושרת.


וזה כאן. נגיש כל כך. עשר דקות נסיעה ממני. זה גילוי מדהים, משכר. לכן כמובן אחרי חמש פעמים כאלה נסגרו עלינו שערי קורונה והקבוצה כרגע לא מתאמנת. אנשים מתאמנים בזוגות- אבל אני לא מכירה אף אחד ובטח לא סומכת על עצמי מספיק כדי להיכנס בלי מדריך וקבוצה לים. ודווקא להכעיס- ים של סתיו- נעים, נטול מדוזות, חלק כמו בריכה. בקבוצה שולחים תמונות מאימונים מחתרתיים ואני מקנאה כל כך.


הרי אם וכאשר יוסר הסגר כבר יהיה קר וסוער- אני לא אכנס בים כזה. תמיד קינאתי באנשים שאומרים "אני מכבד את הים". מובן שאני מכבדת- אבל יותר מכך אני יראה ממנו. אמנם אני שוחה טוב אבל תמיד חוששת ממשיכה מסתורית אל הקרקעית, מסחיפה מסתורית הרחק מהחוף. לא יודעת אם כוחי יעמוד לי ואם אזכור את כל כללי הבטיחות- ולא רוצה לבדוק.אם כך איאלץ אולי כבר לחכות לאביב. ההמתנה נראית לי עכשיו מייגעת כל כך. למרות שעם הסגר הזה אני מייחלת להיכנס אפילו אל בריכת הכלור שנטשתי. 


אני נזכרת בערגה בטיול הראשון של א' ושלי לחול (כשאני חושבת על זה, אחריו היה בינתיים רק אחד נוסף)- טסנו ליוון, ומשם שכרנו רכב ונסענו עד לחצי האי פיליון לכפר דייגים קטן וציורי, אליו הגענו בנס (גם פיזית- דרכים קשות, וגם בכלל מדובר באיזור לא כל כך מתוייר. המארחים שלנו לא ידעו אנגלית, הכפר כולו מורכב משמונה בתים והכספומט היחיד שעה נסיעה משם.) בימים הראשונים היה חורפי וירד גשם מבאס, אבל תוך כדי טיול עם מעילים על החוף של העיירה ליד יצאה פתאום שמש קיצית ומסנוורת, א' ואני הסתכלנו אחד על השני ועל החוף השומם,  הלכנו אל סלע גדול, התפשטנו, ועירומים כביום היוולדנו רצנו אל תוך המים, מקווים שאף אחד לא רואה. ידענו שיש לנו חצי שעה של שמש ולא התכוונו לבזבז אותה בנסיעה לכיוון בגדי הים שהשארנו בכפר. למחרת התבהר ושתי דקות הליכה מהחדר בכפר היה המפרץ הפרטי שלנו, כך מסתבר- כי כל תושבי הכפר עסוקים במיון ערימות ענק של ערמונים. שחינו בחדווה (הפעם עם בגדי ים) במים הצלולים ביותר שראיתי מימיי, ואחרי ארוחה קלה שכרנו קיאק וחתרנו אל מפרץ חולי ולא נגיש ברגל שנחבא בין הצוקים. זה היה לא פחות מדהים. אבל רגע נסחפתי בסיפור.


וכל כך קשה לי לשבת מול החלון, להסתכל על הים הגדול מרחוק, ולדעת- 300 מטרים מהחוף צפים 7 מצופים אדומים גדולים, מכוסים צדפות קטנטנות שנפתחות ונסגרות. מרחקם האחד מהשני הוא בערך 250 מטר. הים רגוע, חלק. אפשר לנפח את המצוף האישי, לחגור אותו על הבטן ולהכנס.  אפשר לעבור בקלות את הגלים ולשחות אל המצוף הראשון שמישהו נבון כתב עליו "כאן אין קורונה". ומשם לשחות דרומה- אין קיר, אין מסלול, אין כלור. רק מלח, מדי פעם להקת דגים. צריך להרים את הראש לחפש את המצוף הבא- או להסתמך על הרגליים של מי שלפניך. אחרי כמה מצופים להסתובב, לחזור את הדרך, ואז לשחות את 300 המטרים עד החוף, להנשא על גל את המטרים אחרונים, ולצאת מאושרת אל החוף.

אדל

בגינה היתה רק משפחה אחת. זוג הורים, סבא וסבתא, ושתי ילדות. לילדה הגדולה קראו אלה, ואחותה הקטנה היתה בדיוק בגיל של פצפונת. לכן לא הופתעתי כשראיתי שאלה נדרכה ברגע שפצפונת ירדה מהאופניים והתחילה לזחול בטירוף בגינה. ראיתי את מבטה עוקב אחריה כשפצפונת טסה לכיוון הנדנדה ("דה! דה!"), כשפצפונת טיפסה במדרגות למגלשה, וכמובן כשפצפונת זחלה בשמחה לכיוון הבימבה האדומה של המשפחה. ברגע האחרון הרמתי אותה, אבל לאלה זה הספיק. ברור היה שהיא ראתה זאת כאיום.

מעתה בכל פעם שפצפונת החליטה לאן מועדות פניה, אלה קלטה אותה ורצה לשם לפניה, חוסמת את דרכה במדרגות, מתיישבת לפניה על הנדנדה, מטפסת במעלה המגלשה שפצפונת בראשה. אבא של אלה נראה נבוך מהסיטואציה אבל חוץ מלנזוף בה בעצלות לא עשה שום דבר (להוציא כדור שאלה כיוונה ישירות אל פצפונת והוא עצר ברגע האחרון, וגם כמה פעמים שאלה נגעה בה והוא מיהר לנתק אותה ממנה). הוא התנצל רפות ואמרתי שאני מבינה את הסיטואציה, ונראה היה שהוא רואה בזה אישור. השהייה בגינה הפכה להיות מעצבנת מאוד.

במעלה השביל המוביל לגינה הפציעו שניים. איש צעיר לבוש בהידור- חולצה לבנה מעומלנת, נעליים מבריקות, כיפה שחורה לראשו- והבת שלו, בערך בת שנתיים, לבושה גם היא בגדי חג. הוא סחב איתו אופניים אדומים, וניסה לשכנע את ביתו, אדל, לשחק עם אלה. זה היה נחמד מאוד כי אלה נטשה את השמירה האובססיבית על פצפונת, ואני התפניתי לבחון את הסיטואציה.


אין קהילה חרדית בשכונה שלנו, ובכלל האב וביתו נראו אורחים כאן. ראיתי שהאב מתקשה קצת להתמודד איתה, והנחתי שהוא לא מבלה איתה יותר מדי. אחרי כמה זמן הוא אמר לאדל שהם צריכים ללכת. אדל לא רצתה. האבא ניסה לשכנע אותה ואמר "אני צריך להחזיר אותך לאמא", והאופן בו אמר את זה גרם לי להבין שהוא לא גר איתן. הוא המשיך ואמר "אבא יבוא שוב" וכשהדקות התארכו הוא פתאום נלחץ ואמר "אבא צריך להחזיר אותך לאמא אנחנו לא יכולים לאחר כי כולם יכעסו על אבא". בשלב הזה כבר הייתי כולי בסיפור הזה, ותהיתי אם הוא פגש את אדל ב"מרכז קשר" ברחוב הסמוך. תודה לאל אני לא יודעת כמעט כלום על המרכזים האלה אבל ככל הנראה לא מדובר בסיפור נעים במיוחד.

אדל לא התרצתה אבל כנראה שלא היתה ברירה אז הוא לקח אותה, את הבימבה האדומה והתחיל ללכת באחד הרחובות היוצאים מהגינה. שמתי לב פתאום שהוא לקח איתו בימבה אדומה, ואני כמעט בטוחה שהבימבה הזאת שייכת דווקא לאלה. עודי מתלבטת אם לומר משהו והם מתרחקים, אדל מתרעמת ורוצה לחזור לגינה- אולי כדי לקחת את האופניים שלה. לא  ידעתי מה לעשות, לא רציתי להביך את האב, אני בטוחה שהחליף בטעות- הוא כנראה לא גר איתן ולא מכיר את החפצים של ביתו, והוא בטח פשוט ממהר. מצד שני ברור שיש כאו טעות שצריך לתקן- כי אבא שלה אלה עסוק בשיחה ברוסית עם סבא של אלה, הסבתא האמא והילדה הקטנה נעלמו לאנשהו, ואף אחד לא שם לב לבימבה המתרחקת.

אדל מחזירה את אבא שלה על עקביו והנה הם שוב בגינה. נראה שאבא של אלה שם לב לבימבה שהחליפה בעלים והשיחה ברוסית הופכת מהירה, והנה אדל כבר קרובה אליו ומרימה את הכדור הצהוב של אלה. אבא של אלה מסתכל עליה ואומר במהירות לאבא של אדל "היא יכולה לקחת אותו אם היא רוצה" ובבת אחת אני נמלאת הערכה לאיש הזה שראה ילדה עצובה ואבא שמשום מה לוקח בימבה לא שלו והאינסטינקט הראשוני שלו היה פשוט לתת לה עוד משהו שאולי חסר לה.אבא של אדל שכמובן לא מבין את ההצעה הנדיבה רק אומר במבוכה ובלחץ "לא, זה בסדר, היא תמיד עושה לי את זה כי היא לא רוצה שאני אלך."

ושוב אדל ואבא שלה יוצאים מהגינה, והפעם הם נעלמים ברחוב. כמה דקות אחרי אני חוגרת את פצפונת באופניים שלה ואנחנו יוצאות לכיוון הבית.ליד מרכז הקשר אני רואה את אדל יושבת בכסא באוטו, ואישה צעירה ורזה לבושה חג חוגרת אותה שם וממהרת להיכנס למושב הנהג.

בבת אחת מציף אותי כל צער העולם. צער על אדל שבגיל קטן כל כך משפחתה נקרעת מולה, צער על אבא שלה ועל התחנונים שלו שתבוא כבר וההבטחות שהוא יבוא שוב, צער על השבר הזה, וצער גם על אלה שלא די בכך שאחותה הקטנה לוקחת לה את כל תשומת הלב, עכשיו גם נתנו את הבימבה שלה לילדה זרה.

במרחק בטוח מאדל אני מרימה טלפון ל-א' ומספרת לו מה ראיתי והוא לא נעצב מספיק בשבילי. אני נוזפת בו ושואלת אם זה לא עצוב. "קצת" הוא בא לקראתי. "איך קצת אם אני בוכה ברחוב" א' צוחק. את בוכה מכל דבר. זה נכון אבל לא הופך את זה לעצוב פחות. 

לפחות ראיתי את אבא של אלה מוותר על הבימבה ומציע את הכדור. זה היה יפה כל כך בתוך כל העצבות הזאת.

לא שאני מתלוננת


הכל בסדר סך הכל (בהתעלם ממגיפה עולמית).

הרבה דברים שחששתי מהם לפני הלידה נראים לי פחות מאיימים עכשיו. גם היחסים של א' ושלי בסדר. הם ידעו ימים טובים יותר, אבל אנחנו סך הכל די משתפרים לדעתי מהימים העצבניים של ההתחלה.כמה פוסטים פה דוחקים אותי לכתוב מה שאני רוצה ולא רוצה לכתוב כבר הרבה זמן.זה לא שאני מתלוננת אבל הייתי רוצה לכתוב את זה כדי שזה יפסיק להסתובב אצלי בראש ובדם, יפסיק לקפוץ לי את הידיים והשפתיים, יפסיק להכריח אותי לקחת נשימה כי אחרת אתפוצץ.

אז למען הסדר הטוב- א' מהמם. הוא הגבר שלי ואני אוהבת אותו, נשענת עליו, נהנית איתו, נמשכת אליו- הוא כל מה שרציתי ואני עדיין רוצה. אבל מאז שפצפונת נולדה שמתי לב שאנחנו לא מהזוגות האלה.אנחנו לא מהזוגות האלה שתמיד מציעים אחד לשני לעשות עבורם דברים. אצל הרבה מהחברים שלנו אני רואה את האחד מביא לשני צלחת עם אוכל מהשולחן עליו מונחים המאכלים, מוזגים אחד לשני שתייה, מציעים לקחת את הילד כדי שהפרטנר יאכל רגע בשקט, מעסיקים את הילד כדי שהשני יוכל להמשיך שיחה שהתחיל, כאלה דברים. אלה ההתנהגויות שאני רואה מול העיניים שלי אבל יש דברים שאני יודעת שאצל זוגות אחרים קורים בבית ואצלנו קורים פחות- כמו למשל לשלוח אחד את השני לישון בזמן שהראשון ידאג לכל הבלאגן או להעסיק את פצפונת, להכריז שהיום אני שומר על פצפונת ואת יוצאת להתאוורר, דברים כאלה.זה פשוט משהו שאנחנו לא. אנחנו משתפים פעולה ומפרגנים אחד לשני, אבל אין בנו את הנדיבות הזאת שאני רואה אצל חברים שלי ומשהו בי רוצה גם.

מה יש לנו? פנקסנות. בשפע. זאת אחת התכונות הדוחות ואין לי מושג איך היא מצאה מקום כזה בזוגיות שלנו. הרבה פעמים אנחנו מתווכחים מי צריך לעשות משהו. כשאלו דברים שקשורים בשהייה עם פצפונת- כמו מי ירדים אותה למשל- נצבט לי הלב במחשבה שאנחנו מנסים להתחמק מלבלות זמן איתה. כמובן שמנקודת מבטי אני מבקשת מא' שהערב הוא ירדים אותה כי זה יכול לקחת גם שעה וזה מה שעשיתי כל שבוע האחרון- ובא לי קצת לשבת להתבטל על הספה, אבל עצם הבקשה מרעידה בי עצב ועלבון בשם פצפונת. לפעמים אנחנו אומרים "אולי תעשה כלים? עשיתי כבר הבוקר ובצהריים". אנחנו אף פעם לא אומרים- "אני אעשה כלים, עשית כבר הרבה היום". 

כמובן זאת רק ההרגשה שלי אבל אני מאשימה בזה את א. בהתקשר לפוסטים על זה שגברים פשוט לא רואים- הם לא רואים את הכלים, את הכביסה, את הבקבוקים שצריך לעקר, את האוכל שצריך להכין, את הצעצועים שצריך לסדר- אני מרגישה שאני צריכה להגיד לו. במפורש. אני צריכה שתעשה סטריליזציה. אז אני אומרת. כמה שבועות ביליתי בלקוות שהוא יציע או פשוט יעשה- אבל זה לא קרה, והחלטתי שאני לא משחקת יותר את המשחק של הכל מושלם וזורם ופשוט מתחילה להגיד לו מה לעשות. וא' עושה. לפעמים הוא מתווכח, אבל עושה. ועדיין- זה מעכיר מאוד את האווירה בינינו. לדוגמה אתמול הוא זרק לי "כל היום את אומרת לי מה לעשות". עניתי בכנות שהוא יכול להתחיל לעשות לפני שאני אומרת ואז לא אצטרך להגיד. כמובן שזה יצא עוקצני- אבל זאת האמת.


ועוד משהו אחד ספציפי שיושב עלי מהחודשים הראשונים אחרי הלידה. היתה תקופה ששאבתי, יותר נכון שניסיתי לשאוב. לא שהיו לי בעיות טכניות- להיפך- זה הלך די טוב. היו לי בעיות עם א. אני לא יודעת אם זאת הסיבה או משהו אחר- אבל שאיבה היא מלאכת ההורות השנואה עלי. מעבר לכל ההתעסקות, והעובדה שאת נשאבת ממש כמו פרה ברפת- ישנה הסטריליזציה אחרי השאיבה. תמיד הגעתי לשאוב בערב לפני השינה- זה הזמן היחיד שפצפונת ישנה (כלומר לא זקוקה לי) ויש עוד ידיים בבית למקרה שהיא תתעורר. הייתי מתחילה לשאוב קצת לפני שעת השינה שלנו, ובסיום, בערך כעבור חצי שעה- היה צריך לעקר את כל חלקי המשאבה המרובים והמרגיזים. אלו היו ימים שרק אני קמתי בלילות כי הנקתי והייתי בחופשת לידה- ולכן ביקשתי, ממש התחננתי בכל פעם- ל-א' שיישאר איתי בזמן שאני שואבת. רציתי לא ללכת לישון במיטה שהוא כבר נוחר בה. רציתי ללכת לישון איתו. אי של שפיות וזוגיות בכל הכאוס. מכיוון שידעתי שאם ישכב במיטה הוא יירדם, ושגם ככה אני צריכה להעביר את הזמן על הספה- ביקשתי שיישב איתי את החצי שעה הזאת. מדי פעם גם ביקשתי ממנו שיעקר בעצמו את חלקי המשאבה. באופן קבוע, אחרי כמה פעמים- הוא היה מתעלם מהבקשות שלי והולך לישון. עד היום אני פגועה מזה. עד היום אין בעיני שום הסבר מניח את הדעת למה הוא התנהג בצורה מגעילה כזאת. נסיונות לדבר איתו על זה לא עלו יפה והשיגו לי רק תגובות מרגיזות כמו "אבל אני עייף" (כאילו שאני לא. בכלל זה לא משהו שאומרים למניקה) או "חיכיתי לך במיטה ולא באת" (כן, כי שאבתי על הספה). בהיעדר תמיכה- הפסקתי עם השאיבות. זה ממש יושב עלי ולא מרפה, למרות שהפסקתי לשאוב לפני כמעט חצי שנה. זה עלבון שמכרסם בי ובא לי להטיח בו אותו בכל פעם שהטונים שלנו עולים, אבל אני יודעת איזה מגעיל זה יישמע- להתלונן פתאום על משהו כל כך לא רלוונטי. אבל העצבות הזאת לבד על הספה בלילה עם המשאבה הדוחה הזאת, והטיפוס העלוב למיטה כשהוא כבר ישן- לא יוצאים לי מהראש.

עוד סיבה לא להעלות את זה, היא כי אחת התכונות הקשות יותר אצל א' היא שהוא לא מתנצל. זה יכול לחרפן אותי. הוא יודע שהוא פגע בי והוא לא מתנצל. גאווה מטופשת. זה משהו שמטריף אותי כשאנחנו רבים. אחרי דיש אינסופי במי אמר למי ואני מסבירה לו שנפגעתי כי כך וכך, אני מבקשת במפורש שיתנצל והוא פשוט שותק בצורה מכעיסה ומכוערת. לי אין בעייה להתנצל. אני עושה זאת מייד כשאני מבינה שפגעתי. חושבת שזה הגיוני וראוי ומכבד את הצד השני. זה משהו שאני לא זוכה לו בחזרה. וזה יכול לפוצץ אותי בזעם מבפנים.


מה אני רוצה.אני רוצה נדיבות. אני חושבת (אולי אני מדמיינת) שאני דווקא כן אישה כזאת- שמציעה לגבר שלה את כל הדברים האלה. אני דווקא כן מפרגנת, לוקחת על עצמי, נהנית לפנק. אבל עם הזמן הבנתי שאני בעצם עושה את זה כל הזמן ובקושי מקבלת יחס דומה- והעלבון והגאווה גרמו לי להפסיק. א' גדל בבית שבו לא מצופה ממנו לנקוף אצבע בכל מה שקשור למלאכות הבית והטיפול בילדים. ובהתחשב בעובדה הזאת- הוא מדהים. הוא באמת חולק איתי את הכל. אבל הדברים הקטנים- הם אינם. נדיר שהוא יגיש לי משהו לשולחן. אם הוא עורך שולחן הוא תמיד יביא כוס וסכום רק לעצמו. כשהוא מסיים לאכול הוא פשוט מתחיל לקפל ולהחזיר למקרר דברים למרות שאני עוד אוכלת, אם אני מכינה לנו ארוחה הוא יתחיל לאכול ברגע שדברים יהיו על השולחן ולא איכפת לו שאני, שטרחתי והכנתי- עדיין מכינה כמה דברים ולא התיישבתי. הוא יכול לסיים לאכול לפני שאני מתחילה בכלל, ואז לשבת בקוצר רוח רק כי אני מכריחה אותו. הוא קורה לזה "הנימוסים המטופשים" שלי, אבל בעיני אלו לא רק נימוסים בסיסיים, אלא פשוט כבוד הדדי.  בהתחלה צחקנו על זה אבל אני מרגישה שעם השנים ההתנהוגיות האלה פשוט מעליבות אותי. ושהוא ילד קטן שרק אומר "מה אעשה ככה אני" במקום להבין שהוא פוגע בי ולנסות לשנות. כשהוא מבין שנפגעתי הוא עושה לי פרצוף ילדותי של "אופסי" ועיני כלב כדי שאסלח לו. ואני תמיד סולחת כי למי יש כוח עכשיו לריב על שטויות כאלה. אבל זה נערם ונערם ונערם, וזה מעציב אותי בכל פעם- ולא איכפת לו. ואיזו דוגמה זאת לפצפונת.

‐————

העולם סביבי קורס, אנשים מאבדים הכל, ואני יכולה לשבת ולשתות לי קפה מכוס קרמיקה מהממת שרכשתי ולא להפסיק להתפעל ממנה- כמה היא מדויקת ויפה ונוחה (הכוס, כן?), בזמן שהכל בחוץ עולה בלהבות. אני אדם כל כך מוזר לפעמים.

חצאיות

הצטברו לי יותר מדי ימי חופש. זה קרה בגלל חופשת הלידה, ולא היתה ברירה אז לקחתי לי יום סתם ככה.בהתרגשות מה החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי אף פעם- לטייל לבד. טיול תמיד היה אירוע חברתי בשבילי, או לכל הפחות זוגי. רוב הטיולים שלי היו עם חבורות בגדלים שונים, לפעמים רק גילי ואני. ומאז שהכרתי את א' בעיקר הוא ואני. לבד ממש לא יצא לי לטייל אף פעם. אני מודה שזה תמיד הפחיד אותי. אני לא ממש מסתדרת לקרוא מפה כמו שצריך, ודי מסתמכת על היכולות של חברים שלי. מאז שהכרתי את א' שהוא חיית שטח ופשוט זוכר על פה שבילים שהלך בהם (אני עד היום לא מבינה איך זה אפשרי- כולל שביל ישראל)- אני גם לא טורחת לנסות. אבל לא' אין ימי חופש לבזבז וכולם עסוקים- אז יצאתי לבד. באופן רנדומלי החלטתי על נחל עמוד עליון- ואחרי שנרשמתי לשמורה ליום המיועד שמחתי כי הלכתי את המסלול הזה הרבה פעמים, כי הוא מוצל כמעט כולו, וכי יש בו בריכות נעימות לטבול בהן גם בשיא הקיץ, וגם כי אין שום סיכוי שאהיה שם באמת לבד, ואין שום צורך ביכולת ניווט כלשהי.
יצאתי מוקדם ככל שיכולתי והגעתי לא הרבה אחרי שעת הפתיחה. המקום לא היה עמוס ואנשים רק התחילו להגיע. ראיתי לפני שבאתי שלא אוכל לרדת הרבה- המעבר מטה למה שקרוי עמוד תחתון סגור בתקופה זאת של השנה, וכך גם עוד דרך שאפשר ללכת בה. זה השאיר אותי עם בערך 5 ק"מ- תכלס בול מה שרציתי. יצאתי לדרך, עברתי מהר את הפיצול למסלול הקצר, ואז התיישבתי לי, לבד, והתבוננתי בקרע נוף. בחלק הזה של המסלול לא היתה נפש חיה בשעה הזאת, וזה היה נהדר. שחרור טס לכיווני וברגע האחרון נבהל ושינה כיוון בצרחות, שנייה לפני שהתנגש בי. הלכתי לבד, ניסיתי ללכת לאט אבל הכל היה יפה והרגליים משכו אותי הלאה הלאה, ותוך שעה כבר הייתי בבריכות שכוי.
לא הבאתי איתי בגד ים, תכננתי לטבול בתחתונים וחזיה אם לא יהיה צפוף מדי. לא היה צפוף. כמה קבוצות קטנטנות התגודדו בבריכות, ואני מצאתי לי פינה מקסימה כמעט שלי לבד. לא הרגשתי בנוח להוריד את החולצה, והמכנסיים גם ככה מתייבשים ברגע אז נכנסתי עם הכל ושכשכתי עד גובה המותניים. זוג שטבל לידי סיים והמשיך הלאה, ואני נשארתי די לבד, פרט למספר נערות אולפנה כמה מטרים ממני. מפל קטנטן קרץ לי, אז הורדתי חולצה, הנחתי אותה על סלע באמצע הבריכה וטבלתי כולי- מים קרים וצלולים וחיוך בלתי נמנע על הפנים. תחושה של חיות פתאומית. אני באופו מוחלט טיפוס של ים. מעיינות זה נחמד והכל אבל הרבה פחות מדבר אלי. אבל הנה הבריכות הקטנות האלה היו פשוט יופי משכר והקור של המים מול החום שבחוץ – זה היה מושלם. ראיתי את הנערות מגניבות אלי מבטים, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. אחרי כמה סבבים של הראש בתוך המפל- הספיק לי. יצאתי לקחתי את החולצה ולבשתי אותה. הייתי רעננה כל כך פתאום. עכשיו צריך לטפס בחזרה את כל מה שירדתי. גם ההליכה חזרה, על הגדה השנייה- היתה יפה. אמנם פחות רגועה- המסלול הקצר קורץ ליותר אנשים וגם השעה התחילה להתאחר- אבל ממש לא היה עמוס וזה באמת היה כיף ללכת ככה. מבלי שהרגשתי הגעתי שוב לחלק החשוף לשמש שמוביל לחנייה. הרפתקה קצרה הזדמנה לי עם טלפון אבוד שמצאתי על הרצפה ואחרי כמה שיחות איתרתי את בעליו.
משם במקור רציתי להמשיך למירון לסיבוב קצר על שביל הפסגה, אבל הייתי רעבה ולא ידעתי אם אספיק לאכול אז מצאתי מסעדה מומלצת בראמה, וכשהגעתי גיליתי שאני שם לבד. היחידה. האמת שכאב לי לראות את המקום הזה, שיכול בקלות להכיל 100 אנשים- ריק. הצטערתי בשבילם, ובאופן מוזר לא הרגשתי את התחושה הרעה הזאת של להיות לבד במסעדה (קרה לנו פעם כשטיילנו ביוון באוף סיזן והיינו לבד בכל מסעדה שאכלנו בה. זאת היתה תחושה מאוד לא נעימה ללכת ברחוב ולראות את כל בעלי המסעדות עומדים בחוץ ומקווים שתיכנס אליהם- ואם רק הצצת בתפריט כבר לא נעים לך ללכת.) הזמנתי כמות מופרזת של אוכל והתיישבתי עם הספר שלי. הערבתי ככה קרוב לשעה מאוד נעימה, עד שהודיתי להם ונסעתי משם לפצפונת שלי. זה היה יום כל כך טוב ונעים, ופצפונת היתה קסומה ומתוקה- התגעגעתי אליה והיא שמחה לקראתי כשבאתי, העניקה לי את החיוך הכובש שלה ונענתה לחיבוקים ולנשיקות שלי.

האמת שבכלל לא תכננתי לכתוב על היום הזה (אבל זה נבע ממני אז שיהיה), רק על בנות האולפנה ועל המחשבות שעלו בי. אני לא יודעת למה אבל בזמן האחרון, ביתר שאת, המחשבות האלו. על מה היה אילו. לא דברים דרמטיים מדי. מן מחשבות שעולות בי מדי פעם כשאני יוצאת מהקונכייה שלי ופוגשת באנשים אחרים שלא דומים לי.
תמיד עולה בי התהייה איך זה להיוולד דתייה. פחות בקטע האמוני והפרקטי של לסחוב איתך את הסידור הזה ולהיות תמיד עם חצאית, להתפלל, להתחתן מוקדם וכאלה. אלא יותר במובן החברתי. מהי התחושה להיות חלק מחברה כזאת. זאת מחשבה שתופסת אותי פעם ב, כשאני רואה נערות כאלה. זה קורה בעיקר בטיולים בחגים. זה מין משהו שהולך איתי שנים, אני זוכרת את עצמי ילדה, בטיול עם המשפחה, מתבוננת בקבוצה ענקית של מטיילים דתיים- ושואלת את עצמי איך זה להיות כמוהם. בתחושתי אז הם היו שונים ממני בהכל, ולכן הכל סיקרן אותי. אפילו מה יש להם בסנדוויץ. עניין אותי איך זה לגדול עם כל כך הרבה אחים.
תמיד היתה לי תחושה שזאת יכולה להיות אני שם. אולי כי יש לי רחוקי משפחה מהציונות הדתית, אי שם מעבר לקו הירוק. אולי כי הם אנשים מקסימים שתמיד שמחתי והסתקרנתי לפגוש- אבל בקושי התראינו. אולי תמיד הרגשתי שבתרחיש לא כל כך מופרך יכולתי אני להיות עטופה בחצאית הארוכה הזאת, אבל בסיבוב פרסה חד של התהוות המשפחה שלי הגענו לחילוניות.
זה, בשילוב עם הסדרה המעניינת שעולה ליוטיוב של כאן – השריקה של התנועה (מבט בוחן על כל תנועות הנוער בארץ. מאוד מעניין אותי כי הייתי חברה באחת, ובמבט לאחור יש לי הרבה תהיות לגבי זה). מדי פעם מדברים שם על בני עקיבא ואני רואה את החצאיות האלה, הצמות, ההתגודדות הזאת של הבנות ואני לא יכולה שלא לתהות.
איך זה מרגיש לדעת את התשובה להכל. או לפחות שיש תשובה להכל. איך זה מרגיש להיות הנבחר. איך זה להיות בטוח בצדקת הדרך. איך זה מרגיש להיות מוקפת רק בבנות (אני, שבכל מקום שלמדתי בו תמיד הייתי כמעט יחידה בין בנים, כי פיזיקה ומתמטיקה ומדעי המחשב), איך זה מרגיש להיות לא היחידה שלא משקיעה בעצמה בטיפוח ואיפור (אני יודעת שיש כאלה שכן, אבל אני מכוונת לטיפוס ספציפי של חצאית עד אמצע השוק סנדלי שורש גדולים מדי שיער אסוף על העורף משקפיים קטנים חולצה מאיזה טיול של התנועה – אתם מבינים למי אני מתכוונת). איך זה שעולם המושגים שלך מכיל בתוכו תפילה, שבת, צדקה- ומה עוד הוא מכיל בעצם? איך זה שאין בעולם הזה גברים, תהיות על מפגשים מיניים שהיו לך, תהיות מתי יהיה לך חבר רציני ומתי תשכבו, תהיות איך את נראית בבגד החשוף הזה, אינסוף מחשבות על נערים שאיתך בבית הספר, בתנועה, על מגע מכוון או לא מכוון, על לילה בטיול שנתי או באיזה מחנה, על נשיקות, על ידיים מתחת לחולצות, על היקים שצריך להסתיר- כאילו איפה כל זה והאם זה חסר או שיש רווחה בזה שאת בעצם פטורה מלחשוב על זה, פטורה מלתהות על זה, בין כך ובין כך יש לך עד גיל שמונה עשרה מעין פטור מזה. ואז? אז כבר יהיה בסדר? כבר ידאגו לך? או שגם את תיאלצי לצאת עם כמה דושבאגס כדי ללמוד מה ומי את מוכנה להכניס לחיים שלך. או שאולי גם זה נחסך ממך כי הכל כל כך מוכוון משפחה וחתונה.
אולי אני חושבת על זה הרבה גם בגלל א'. כי לא מזמן ראיתי כמה תמונות שלו בתור ילד עם הכיפה הענקית הזאת על הראש וחשבתי לעצמי- הנה הוא היה ה"אחר" הזה שהייתי מתבוננת בו בסקרנות בתור ילדה. השונה ממני כל כך. המשפחה הזאת הגדולה עם הכיפות החצאיות הציציות המשתלשלות. ומי יודע אולי מתישהו חלפתי על פניו באיזה חול המועד איפשהו באיזה אטרקציה לילדים או טיול- אחד מהמקומות האלה שהיו הפעמים היחידות שראיתי דתיים לאומיים או ערבים. אולי הוא היה שם, כולו זר ושונה ורחוק ממני, מכיל בתוכו את הגרעין של האיש הזה שאני כל כך כל כך אוהבת.

איך כותבים אהבה

זהירות, זה הולך להיות משתפך ודביק כמו פוסטים בפייסבוק שמנסים לסחוט מכם לייקים.
זה לא אומר שאין רגעים קשים, זה לא אומר שאנחנו בטוחים בעצמנו, זה רק אני נהנית מתקופה נהדרת של פצפונת- אז למה לא לכתוב על זה.
וגם- זה יותר בשבילי כדי שלא אשכח את הרגעים הבאמת מופלאים האלה.

אני אוהבת בה הכל.
אני אוהבת את איך שבלילה היא ישנה עם הטוסיק זקור מעלה. אני אוהבת את ההתרגשות שלה לראות אותי כשאני נכנסת לחדר שלה בבוקר. אני אוהבת את הסקרנות הבלתי נגמרת הזאת לכל דבר שהוא. אני אוהבת את קריאות השמחה שלה,ואת רגעי ההתרפקות.

מישהו אמר לי פעם, כשהיא הייתה בת כמה שבועות- עכשיו את והיא גמורות מעייפות ואתן עוד לא יודעות כלום. עוד מעט היא תיעשה חמודה יותר ויותר ואת לא תדעי מאיפה זה בא לך.
הוא צדק.

הילדה שלי נבונה. מאוד. כבר מגיל חצי שנה הרגשתי שהיא מבינה הכל- כל מילה שנוגעת אליה היא מבינה ומאזינה ברוב קשב למה שנאמר לידה. בשבועות האחרונים היא מוכיחה לי שצדקתי. היא אמנם רק מתחילה לדבר אבל אני רואה איך למשמע מילים מסויימות היא מפנה מבט לדברים שקשורים אליהם. איך כשאנחנו מדברים בינינו על בקבוק היא מייד מסתכלת במתח על המטבח- מקור הבקבוקים. איך כשאומרים ביי ביי היא מסתכלת על הדלת, תוהה מי ייצא בה. איך שאני אומרת ספר או סיפור היא מסתובבת מיד למדף שפינינו עבור הספרים שלה. איך כשאני רק מזכירה אופניים היא צוהלת ומחפשת אותם במבטה, זוחלת אליהם בהתרגשות. איך כשמישהו שם מסכה היא מנופפת לו לשלום, כי זה מה שעושים כשיוצאים מהבית. שמים מסכה.

קצת לפני תשעה חודשים התחילה לחקות אותנו בדיבור. א' קרא לי בשמי- והיא חזרה אחריו באינטונציה ובהברות דומות. הייתי בשוקף ומאושרת. עכשיו נדמה לי שהיא חוזרת על מילים שאני אומרת- מנסה בכל כוחה לחקות אותן- ציפור, אמבטיה, פשטידה. כן אני יודעת בחירה מוזרה, אבל ישנם גם מים אבא אמא ומוצץ.

בערך באותו זמן התחילה להצביע, ומאז האצבע שלה שלופה- מוכנה לכל דבר מה מסקרן. מאז שעברנו מהעגלה לתלת אופן, היא בגובה הרחוב, ועולמה התמלא פלאים. אני מניחה שההבדל בין העגלה לאופניים הוא בערך כמו ההבדל בין אוטו לאופנוע- כל המראות והקולות עוטפים אותה, ועכשיו היא בגובה של יצורים מסקרנים חדשים. יום אחד יצאנו לסיבוב לפנות ערב יחד עם כל בעלי הכלבים- היא לא ידעה את נפשה מרוב אושר, האצבע שלוחה קדימה מהלך כל הטיול, משמיעה קריאות התפעלות מתוקות שמספקות לי סיבה לשמוח גם שעות אחרי.אני יכולה ממש להבין אותה אומרת לי "אמא תראי! את לא תאמיני מה יש פה!" ואלו הרגעים האלה שבהם העולם פשוט מחייך אליך, והקיום בו נעים ושלו. בעלי הכלבים עוצרים בשמחה, והכלבים עצמם מתרגשים גם הם. זקנות על ספסל מנפנפות אליה לשלום ומחייכות- העולם יפה והרמוני והכל בזכותה.

קצת אחרי שחזרתי לעבודה הבנתי שההנקה לא תחזיק מעמד. בלב נחמץ ראיתי איך היא מחליפה אותי ביותר ויותר בקבוקים. א' לא הבין את העצב ואני ניסיתי לנחם את עצמי שחצי שנה זה מכובד מספיק. באחת ההנקות לפני שנת הלילה, היא היתה עלי כל כך שלווה ושבעה- שלא עצרתי אותה לגרעפס ופשוט הנחתי לה להירדם על השד- משהו שלא קרה כבר הרבה זמן. ידעתי שעוד מעט תזנח את ההנקה ולא יכולתי לוותר על עוד רגע מתוק אחד כזה. ובאמת כמה ימים אחרי זה כבר הבנתי שאני מכריחה אותה לינוק ושחררתי. ואני נזכרת עכשיו ברגע המתוק ההוא בערגה.

מאז יש לי משמעותית פחות דקות כרבול איתה. נותר הבקבוק בבוקר ובלילה- אותו היא שואבת בשניות, ובזמן הזה אפשר לערסל וללטף אותה באין מפריע. בשאר הזמן אין לה הרבה עניין בזה- תמיד יש לה משהו דחוף יותר לעשות. אבל הנה לפני שבוע היא התחילה לבקש ליטופים בעצמה. בפעם הראשונה שזה קרה- חזרתי משעתיים בחוץ כאשר היא עם סבא וסבתא. נכנסתי ולקחתי אותה. פתאום היא נשכבה עלי והניחה עלי ראש, חיבקתי ונישקתי והיא נשארה איתי ככה כמה שניות ואני, שוב, לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. עכשיו היא עושה את זה מידי פעם ל-א' ולי מתרפקת עלינו- ואם בהתחלה כשהיתה קטנטונת זה היה מכורח המציאות שלה- היום זאת כבר ממש בחירה. ובכל פעם שהיא בוחרת בנו- משהו בי נמס.
מדי פעם א' ואני מדברים בינינו "את קולטת מה אנחנו בשבילה?" זה באמת מטורף. אנחנו כל עולמה. זה מרגש ומפחיד מאוד.

אני אוהבת, כשאני שומעת את המעלית עוצרת בקומה בשעה הקבועה- לחכות עוד דקה ולשמוע את מנעול הדלת מסתובב ולשאול אותה "מי בא פצפונת? מי זה בא?" לצפות בה נדרכת ומסתכלת על הדלת בציפייה, ואז כש-א' נכנס בה לראות את החיוך המדהים הזה מתפשט על פניה, את העיניים הצוחקות, לשמוע את צווחות האושר ולראות איך היא זוחלת במהירות מפליאה אליו, מטפסת בידיה עליו- ואז הוא מרים אותה ומניף אותה באוויר, והיא זורחת מאושר כמו בכל הסרטים האמריקאים- אבל טוב יותר. ואז היא מצביעה עלי, ואני מצטרפת. היא אוהבת ששנינו איתה, וזה הדבר הכי מתוק בעולם.

פצפונת מסתבר היא תינוקת דעתנית ואוהבת את העצמאות שלה. זה מוצא חן בעיני מאוד. במיוחד מוצא חן בעינינו ההרגל שסיגלה לה בלילות. עכשיו היא כבר ממש מסרבת בכל תוקף להירדם על הידיים שלנו- ממש בועטת בנו בחוסר סבלנות. אנחנו מניחים אותה במיטה, והיא מיד קמה ונעמדת, מחליפה איתנו מיני פטפוטים. בינתיים אנחנו מתיישבים על כסא ליד המיטה, ומשתדלים לא להיות כיפיים מידי. אחרי כמה שניות היא מתיישבת, מסתכלת קצרות על המזרון, ואז מטילה עצמה קדימה לסוג של שכיבה על הבטן- ומנסה להירדם. אבל אז משהו בה שנדמה כנגד רצונה כמעט- מושך אותה לישיבה, ואז שוב לעמידה, אוחזת בסורגים, מחייכת אלינו ומפטפטת. ואז ישיבה, שכיבה- וכך הרבה מאוד פעמים- עד שגומלת בליבה ההחלטה-אפשר ממש לראות את זה- והיא מטילה את עצמה לשכיבה על הבטן, משתבללת לכיוון החלק במיטה שמוסתר מהאור שבוקע מחריץ הדלת, ממששת את השמיכה, ואחרי כמה דקות פשוט נרדמת. זה לא מפסיק להדהים אותי. כבר בגיל שלושה חודשים היא הסכימה לעיתים להירדם במיטה, כל עוד היא מחזיקה אצבע של אחד מאיתנו. זה הרגל שובה לב שמעלה בי גם עכשיו דמעות. בהתחלה כשהרדימה את עצמה בתהליך שתיארתי קודם היתה מבקשת לעיתים את האצבעות שלנו, אבל עכשיו חדלה מזה- ואני חדלתי מהליטופים בגב ומה-"שששששש" שהיה עוזר לה בעבר- כי נראה שזה מפריע ולא עוזר. לעיתים אני לא מתאפקת ומלטפת את הראש- אם אני רואה שזה נעים והיא נענית אני ממשיכה עד שהיא נרדמת.

עוד עניין מדהים אצלה זה הסקרנות. אני מאוהבת בתכונה הזאת שלה. דבר מה חדש, אנשים זרים- המבט שלה הופך מיד להיות רציני, והיא נכנסת למצב סקירה. בהאזנה מלאה, מתבוננת במתרחש, לא מוציאה הגה- רק קולות מחאה אם מרחיקים אותה מההתרחשות. אני חושבת שהדבר האהוב עליה ביותר זה טכנאי או כל איש שירות שמגיע אלינו הביתה. אדם זר בבית שמתעסק עם חפצים- היא יכולה להתבונן בזה שעות, עסוקה כל הזמן בשיפור עמדות כדי להיטיב ולראות אותו,זוקרת אוזניים, משרבבת את ראשה דרך הידיים שלנו או מעל הכתף, נחושה לא לפספס אף פרט.

עוד דבר שאני חושבת שהיא אוהבת הוא דברים מתגלגלים. יש לנו בסלון חלון גדול, וכשכלו כל הקיצים והבכי לא נרגע- אני לוקחת אוה להסתכל ממנו על המכוניות שעוברות ברחוב מתחתינו. היא מייד משתתקת וממתינה להן שיבואו. בשעת לילה מאוחרת אני מתפללת לבליין שיחזור או למישהו שייצא מהחניה כדי לממש את ההבטחה שטמונה בחלון. אוטובוס נגיד זה זה שיא השיאים, ובגן המשחקים היא עומדת, נשענת על הגדר ומלווה אותו במבטה כשהוא מסתובב בכיכר עד שהוא נעלם מהעין.

אני כל כך רוצה לדעת מה עובר בראש שלה, אבל אני מסתפקת במה שהיא נותנת לי בינתיים. תודה לאל, נראה לי שטוב לה.


והנה עוד משהו עלי.
שמתי לב למשהו. המחזור שלי תמיד היה שנוא עלי ביותר. יש לי מחזור כואב מאוד- עכשיו אחרי שילדתי אני יודעת שביום הראשון שלו אני חווה צירים של בערך פתיחה שתיים. הכאבים, ההתעסקות, העובדה שלא ידעתי מתי יגיע. והנה מאז שהיא כאן, והוא חזר- אני מתייחסת אליו בסלחנות, כמעט באהבה. הוא לא מועקה בעיני יותר- הוא פוטנציאל. אולי ממנו יום אחד אביא לפצפונת אח או אחות.