תפסיקי כבר לרחם על עצמך

כרגיל אין זמן ולמי יש כוח לכתוב את כל זה

אבל אני חייבת אולי משהו בי יירגע אלוהים יודע כמה אני צריכה רוגע עכשיו.

אני מחורפנת לגמרי מהשבועות האחרונים, אין לי מילים הכל פשוט רע נוראי מגעיל חסר תקווה.

אחות של א' נפטרה לפני כמה ימים.

זה נורא, אני לא יודעת איך עוד לכתוב על זה חוץ מלהגיד שזה לא פייר, זה לא פייר, זה לא פייר.

זה היה צפוי מאז ההדרדרות, א' נקרא להיפרד וכך היה.

ניסיתי לתפקד באוטומט. צריך להגיע איכשהו ללוויה, רחוק מכאן, אין לי רכב ויש את גורה ופצפונת שאידאלית שתיהן צריכות להיות עם סבא וסבתא בזמן הזה- אבל גורה מסרבת לבקבוק ולאחרונה גם מסרבת להיות רחוקה ממני יותר מעשר דקות.

אז אבא שלי המתוק בא עד אלינו, העמיס אותנו, הסיע אותנו לאמא שלי, שם פצפונת ירדה בקלילות בלי להסתכל אחורה, ואנחנו המשכנו עם גורה ללוויה. 

פחדתי מאוד מהשבוע הזה. שבוע בלי א עם מלא נסיעות כשהבנות לא יורדות ממני. פחדתי שלא אוכל להיות בלוויה כי גורה לא משחררת אותי. אז אבא שלי חיכה איתה על הידיים מחוץ לבית העלמין. אמנם כך שמעתי את רב ההספדים אבל בדיוק כשא' דיבר אבא שלי צלצל שאני צריכה לבוא, וכך לא הייתי לידו או אפילו בקהל כשהוא דיבר ולא שמעתי מה אמר.

פחדתי מאיך נגיע לשבעה עם שתיהן… כל מיני עניינים פרקטיים.

וגם הרבה רגשי אשם- כשההורים שלו נפטרו הייתי שם כמעט כל יום. כאן אני בספק אם אצליח להגיע פעמיים. ברור לי שזה ככה כי יש לי ילדות ושזה בסדר, אבל אני לא רואה את א' בכלל.

מעבר לכך זה שבוע שלם בלי א'. המטפלת של גורה אצלנו בהסתגלות- תודה לאל זה מציל אותי ונותן לי כל כך הרבה, אבל בשעות שאני לבד עם שתיהן, רק פצפונת גורה ואני- אני פשוט מתביישת באמא הנוראית שאני. מתביישת באמהות המכוערת הזאת שלי. אני פשוט לא מפסיקה לצעוק על פצפונת.זה נורא. היא בשלב מרגיז כל כך של דווקא… אני מתעלמת ממה שאני יכולה אבל לפעמים זה מרתיח- כשהיא מרביצה לגורה נגיד. אני יודעת שהיא עושה את זה סתם, שהיא אוהבת אותה וסתם רוצה לראות את התגובה אבל אני לא יכולה פשוט לתת לה לעשות את זה נכון? אז אני צועקת. צועקת בהיסטריה שנייה לפני שפצפונת נועלת את עצמה ואת גורה בחדר האמבטיה. מהפאניקה צעקתי כל כך חזק שפצפונת התחילה לבכות. מה יכולתי לעשות? רציתי שתעזוב את המנעול. כמובן שבנוסף להכל אני במחזור, ומחלימה מוירוס בטן נוראי שפצפונת הביאה מהגן כנראה והדביק את כולנו בתורות. אותו וירוס אגב ביטל כבר פעמיים את חגיגת יום ההולדת של פצפונת בגן, פשוט כי העלתה חום בבוקר יום ההולדת. עדיין לא חגגנו לה בגן, בינתיים חוגגים לילדים אחרים והיא שבורת לב.

ופצפונת… לא מגיעה לה אמא מגעילה כזאת. כמה אני כועסת עליה וכמה אני אומרת לכולם שהיא עולה לי על העצבים- היא מטריפה אותי בחיי. ברור לי שהיא בפאניקה כי א' נעלם פתאום (והוא הדמות האהובה עליה- מאחר ואני מפלצת), אבל אין לי איך לתמרן את זה. 

היחסים בינינו בחודש הזה התרסקו- אין לי מושג איך אם בכלל אפשר לתקן את זה. אני מבלה איתן שעות ארוכות לבד ואני על הקצה. גם פצפונת וגם גורה במצב שהן צריכות אותי כל הזמן, אין לי רגע של שקט בשעות האלה, תמיד אחת לפחות בוכה. ואלו תמיד גם שעות עמוסות ארגונים- בבוקר לגן ובערב לשינה. פצפונת אומרת במפורש שהיא לא רוצה לבוא איתי, שהיא לא רוצה שארדים אותה, "בלי אמא" היא אומרת לא' כשהוא מציע לה משהו נחמד. כמובן שהלב שלי נשבר אבל איך אני יכולה להאשים אותה. אני צורחת עליה כל הזמן.

במקום להיות הילדה העצמאית שהיא, היא הפכה פתאום בכיינית. זה ממש נוראי. היא לא מבקשת משהו- היא בוכה בהיסטריה שהוא איננו. כל שלוש דקות על משהו אחר. זה מורט את העצבים באופן שקשה לתאר. כל דבר גורם לבכי היסטרי. היא בוכה משטויות, נקשרת לחפצים מרגיזים ובלתי אפשריים כמו מדבקה או חתיכת נייר, נדמה שהיא עושה הכל כדי להרגיז אותי. או שהיא פשוט במצוקה נוראה כי אמא שלה התחרפנה.

וגורה באיזו חרדת נטישה שאני כנראה רק מגבירה כי אין לי אוויר אני גמורה הילדה לא לוקחת בקבוק ולמעשה לא התרחקתי ממנה יותר משלושים מטר כבר ארבעה חודשים. זה ממש קשה, אני לא יכולה לעשות ככה שום דבר בעצם. במיוחד לא לשחות.

כל מה שאני רוצה זה להיות לבד, לשעתיים, לא בדקת קריאה, לדעת שיש לי שעתיים לעצמי, רחוק. זה מה שאני רוצה.

וכמובן, מליוני נשים היו מתות להתחלף איתי, שתי בנות משגעות ומתוקות כמו שלי-חלום. ועדיין. לא יודעת להעריך את מה שיש לי, מלאה ברחמים עצמיים.

הכי קשה לי אלו הדברים הנוראיים שנאי חושבת לעצמי ברגעי הייאוש האלה שאני איתן לבד ושוב יש איזה טנטרום או התרסקות או משהו שאין לי מושג איך מדלגים עליו עכשיו.

כל זה קשה לי שבעתיים לנוכח הצער הבלתי נתפס על אחות של א'. איך אני יכולה בכלל להתלונן על משהו כשאני יודעת שהיא היתה נותנת הכל, ובאמת נתנה כל מה שהיה לה וגם מה שלא- בשביל עוד כמה דקות עם הילדים שלה.

ואני רק רוצה לברוח.


הכל די חרא.

כל הדברים הרעים האלה שקורים מסביבי לאחרונה.

ממש קשה לי לראות את הטוב. לראות שתי בנות בריאות (טפו טפו) ומתוקות, לראות בעל שאני אוהבת, להרגיש רוחות תשרי ויורה, לקרוא ספר טוב.

הכל ממש רע עכשיו. המחלה הנוראית של אחות של א' אופפת אותנו כמו ערפל סמיך, ואני אפילו לא שם לראות אותה סובלת או לעזור. כל פעם שאני מצליחה לחשוב על משהו מעט שמח תוקפת אותי מייד המחשבה "כן, אבל אחות של א' עוד מעט תמות".

אני לא יכולה לעזור בכלום כי א. אין שום דבר שאפשר באמת לעשות ב. אנחנו גרים רחוק ויש לי שתי ילדות קטנות שאחת יונקת ולא לוקחת בקבוק ג. לצערי יש במשפחה שלי משבר מאוד גדול סביב הסבים שלי.

סבתא שלי נפלה ושברה את האגן. סבתא שלי, העצמאית, הנחושה, שלא מוכנה לשמוע על עזרה בבית ונוסעת לכל מקום לבד גם אם צריך להחליף שלושה אוטובוסים ולסחוב שקיות כבדות. סבתא של נפלה ועכשיו היא בשיקום. יש כל מיני בעיות בריאותיות אחרות שלה ברקע, היא ממש מבוגרת ומן הסתם הבריאות לא משהו גם בלי הנפילה.

סבא שלי, האיש הכי חריף וחכם שיצא לי להכיר, גאון מתמטי, מהנדס בחסד,פיזיקאי, חצי היסטוריון- סובל כבר כמה שנים מדמנציה. זה בא והולך וזה נורא לראות מוח מרהיב כזה נאכל ע"י המחלה הארורה הזאת. אמא שלי וסבתא שלי מאמנות אותו כמה שאפשר. הלב שלי נשבר כשאמא שלי ביקשה ממני פאזלים של פצפונת עבורו. 

בנוסף ישנו דוד שלי, רווק נצחי עם הרבה בעיות נפשיות ככל הנראה, תינוק מגודל, שלא מסוגל לתחזק את עצמו בלי תמיכה מאסיבית מאמא שלו ומאחותו, הלא היא אמא שלי. לעתים זה מצחיק, לרוב מרגיז, ולעיתים מעורר רחמים.

עד כה הטיפול בסבא שלי ובדוד שלי התחלק איכשהו בין אמא ואבא שלי לבין סבתא שלי.

ביום שהיא נפלה התפרק הכל, וכעת אבא ואמא שלי מטפלים בסבתא וסבא שלי. דוד שלי גוייס למאמץ ועבר להתגורר עם סבא שלי וזאת עזרה משמעותית, אבל פרט לכך הוא מסרב להסתגל למצב החדש שבו הוא מטפל ולא מטופל וגורר את אמא שלי לריבים נוראיים ומוסיף כל כך הרבה עבודה ועצבים על הכתפיים העמוסות גם ככה שלה.

וסבתא שלי מנסה לנהל את כל זה ואת כולם מרחוק.

כפועל יוצא מן הסתם אני לא יכולה להיעזר בלוקסוס המפנק של אמא שלי כאן איתי ליום וחצי כל שבוע- זמן שנהניתי ממנו ופצפונת נהנתה ממנו אפילו יותר. אבל זה בקטנה.

הדאגה לאמא שלי ולאבא שלי המתוק שמסיע מביא קונה מחזיר תומך ועושה כל מה שהוא יכול- ואני לא יכולה לעשות כלום כלום כלום כדי להועיל להם. אמרתי שלא נבוא לחג כי זה לא מתאים באמצע כל הטירוף הזה. אמא שלי אמרה "תבואו, אני צריכה לראות אנשים צעירים". באנו, פצפונת והיא התאחדו בחיבוק ארוך ואוהב ונעלמו להרדמה של שעה. התגעגעו אחת לשנייה נורא.

אבא שלי אמר "טוב שבאתם", אז באנו אחר כך שוב.

בנוסף מאיימת עלי החזרה לעבודה. זה קורה עוד מעט ואני מרגישה שלא היתה לי בכלל חופשת לידה. התעסקתי בכל מיני דברים שצריך היה לעשות ואני מרגישה שפספסתי את החופשה שלי עם גורה. בחופשת לידה עם פצפונת הייתי עסוקה אך ורק בה, היא קבעה לחלוטין את הלו"ז ואני נעניתי. בחופשת לידה עם גורה אני מתעוררת, מארגנת את שתיהן ליציאה (שעה) ולוקחת את פצפונת לגן (חצי שעה), ורק אחר כך כשגורה כבר מנמנמת במנשא או בעגלה אני יושבת לשתות קפה לקרוא איזה ספר, והופ כבר שנת צהריים של גורה. בארבע אני מתארגנת לקחת את גורה ולאסוף את פצפונת מהגן, בדרך עושה איזו השלמה של קניות. חוזרות מהגן, תמרון בין שתיהן עד שא' חוזר מהעבודה, סדר לילה ארוך של שתיהן, ורק באיזה עשר שנינו קורסים על הספה. אני חושבת שיש לי עם גורה איזה ארבע שעות ערות של שתינו לבד. זה ממש ממש מעט. בתוך זה אני צריכה לנסות לתת לה בקבוק, לתת טעימות, לקלח – איפה נשאר לי איתה זמן סתם להשתעשע ולהתכרבל? איפה חופשת הלידה שלי?

אנחנו מחפשים מטפלת כבר המון זמן ואולי מצאנו אבל עד שהכל יהיה סגור סופית אני בחרדה נוראית- יש כבר תאריך חזרה לעבודה הוא לא רחוק- מה יקרה אם זה לא יסתדר? אני מרגישה שבפעם הקודמת הכל הלך כל כך חלק ועכשיו הכל קשה. 

לפני שבוע התקשרתי לבוס לשאול אם זה בסדר שאחזור בשבועיים הראשונים לשלושה ימים בשבוע- לא היה לי ספק שהבוס יגיד שברור ואין בעיה- והוא הפתיע אותי ואמר "עדיף שלא יש דד ליין וצריכים אותך". אמרתי שאסדר את זה. ניתקתי ולהפתעתי חשתי התרוממות רוח וגאווה שזקוקים לי- המצב בהייטק כרגע לא אייאייאיי ותמיד יש בי את אותו חשש ישן שאם יצטרכו לפטר יפטרו אותי מייד.

אחרי התרוממות הרוח התחלתי פתאום לשקשק מזה שאני אמורה לעבוד פול פאוור עוד רגע ואין לי ממש מטפלת, התינוקת שלי מסרבת לבקבוק ואני שוב לא ישנה בלילות.

בנוסף.

גורה לא עולה יפה במשקל. למזלנו היא נולדה דובית ושמנמנה, אבל צנחה בטירוף באחוזונים. הרופאה לא מודאגת כי טפו טפו טפו היא תינוקת מדהימה תקשורתית פעילה מאוד וגם לא נראית קטנה- אבל המספרים לא משקרים. ייתכן שמדובר באלרגיה לחלב, ואני כרגע מתנזרת ממוצרי חלב שזה באמת לא נורא אבל קשה לי כי כצמחונית אני חיה על גבינות שמנות. בנוסף יש תמיד ברקע את איום הסכרת ולהחליף את הכל בפחמימה זה מאוד לא מתאים.

הייתי שמחה להפסיק להניק אבל כאמור היא מסרבת לבקבוק והטעימות מתקדמות אבל לאט מאוד. היא פשוט תינוקת שלא אוהבת לאכול.

אין לי כוח לפרט אבל אנחנו גם לא מוצאים דירה.

אתמול א' חזר מהעבודה מבואס נורא כי החבר הכי טוב שלו שהפך לאחרונה לעובד שלו כשא' קודם לניהול- הודיע שהוא עוזב. גם כך יש להם בעיית כוח אדם קשה, וגם חברתית זאת מכה קשה לצוות. א' היה מבואס כל הערב מזה. ואז עדן התקשרה ואמרה שאחותו, החולה, ביקשה לא לראות אותו יותר בעקבות משהו שאמר לה.

לא היה לי אפילו מה לומר לו. ישבנו שנינו שפופים בסוכה, הסכמנו שאין באופק אף אירוע משמח לצפות לו, הכל נראה חרא והכל די חרא. שתקנו, חייכנו במאמץ מה לפצפונת ולגורה.

התפנינו לקבל את פניה של חברה שקפצה אלינו בזמן הקצת לא מתאים הזה. אנחנו גמורים.

אחות של א' שוכבת חולה מאוד בבית החולים. היא עומדת למות. אין דרך אחרת לכתוב את זה. אנחנו יודעים שהיא חולה כבר שנה, בהתחלה חשבו שאפשר יהיה לנצח את זה אבל התקוות התבדו. אחר כך חשבנו שההערכה האופטימית של עוד חמש שנים לא ממש טובות אבל חמש שנים של חיים- חשבנו שזה יתממש. מאז היא נכנסת ויוצאת לטיפולים בבית חולים, לעיתים מרגישה פתאום טוב אבל רוב הזמן מצבה הולך ומדרדר.

היה קשה לי לתפוס את ההערכות הפסימיות בתחילה. היא צעירה, פעילה כל כך, איך זה יכול להיות. א' היה פסימי מההתחלה. הוא אמר דברים דרמטיים כמו "אצלי במשפחה לא יוצאים מזה" איך שגילו את הסרטן. כעסתי עליו ואמרתי שהוא חייב לתת לזה צ'אנס, יש טיפולים, היא צעירה, היא חזקה. זה נכון שההורים שלו לא הצליחו לצאת מזה, אבל זה לא אותו גיל ולא אותו סרטן. וחוץ מזה לאחותו יש ילדה בת שש. היא רק בת שש.

גם כשעדן שהיא מהתחום אמרה שהיא לא רואה איך אחותה תצא מזה-גם אז הדחקתי והייתי בטוחה שיש עוד כמה שנים.

והיו פה ושם החמרות פתאומיות, וכל מיני דברים נוראים קרו לגוף שלה, והיא סבלה נורא, ואני לא עזרתי בשום דבר חוץ מלשחרר את א' לנסוע לשם להיות איתה בטיפולים מדי פעם.

ובכל הזמן הזה היא התעקשה להמשיך להיות האמא הסופר פעילה שהיא לשלושת ילדיה, לפנק אותם כמו שהיא רגילה. הלב שלי נשבר לחשוב על זה. היא אמא בכל מהותה. זה פשוט שובר לב לחשוב שהיא והילדים יצטרכו להיפרד מוקדם כל כך.

בחג בילינו כולנו יחד והיה ממש כיף מצחיק וטעים. אחות של א' בשלנית בחסד עליון, ולמרות מצבה היא עמדה עם עדן ודודה שלהן יומיים במטבח. אין לי ספק שהן נהנו וצחקו המון. ובערב חג השולחן היה עמוס בכל טוב וידה ניכרה בכל תבשיל. ואחרי הארוחה פצפונת והיא שיחקו שעות יחד, והיא חתכה לה פירות וקינוחים ונתנה לה בלי סוף ופצפונת היתה שיכורה ממנה ומהסוכר וכל הנסיעה חזור היא לא הפסיקה לפטפט למרות שהגענו בערך בחצות.

וכמה ימים אחרי זה פתאום שוב מיון והחמרה, ועדן מתקשרת לא' בוכה (עדן לא בוכה בקלות) ואומרת שזה כנראה הסוף, שהיא לא יודעת אם היא תחזיק עוד שבוע. שלחתי אותו מהר לשם, והוא חזר שבור. גם יום אחרי הוא נסע. אנחנו מחכים שיבשרו לה, היא עוד לא יודעת. בינתיים היא מודאגת מתי ישחררו אותה אם היא תספיק לקחת את הבן שלה לחוג.

אח של א' הגיע בטיסה מהשליחות, א' נסע לשם שוב ואמר לי "אני הולך להיות עם כל האחים שלי בפעם האחרונה", ומול העיניים צפה לי התמונה של כל האחים בבית של אח שלו, כמה שעות אחרי שאבא שלהם נפטר, חודש אחרי שאמא שלהם נפטרה, כמה שעות לפני הלוויה של אביהם. אני זוכרת אותם לובשים כל אחד את החולצה השחורה שהביאו לו, מתלוננים בצחוק שזה קטן או גדול להם, מתכוננים לעוד שבעה של מאות מבקרים, מתבדחים מראש על האנשים שיגיעו, מלאים בהומור שחור ובסתם הומור רגיל ועוקצני של אחים.

אני חושבת כמה מובן מאליו היה בשבילי הגרעין הזה של חמישתם, כמה מאוחדים הם היו למרות המרחק בגילאים והמרחק הגיאוגרפי. איך הם התאבלו יחד וצחקו יחד וזכרו יחד. ואני לא יכולה לדמיין איך הם יעשו את כל זה שוב, רק ארבעה.

בכל פעם שאני מצליחה לא לחשוב על זה לאיזו שעה, פתאום עולה לי מול העיניים התמונה של הבת הקטנה שלה.

זה לא יכול להיות, זה נורא, זה לא בסדר.ומה עכשיו? אנחנו מחכים שזה יקרה? פשוט ככה? אמא של א' נפטרה בפתאומיות, אבא שלו גסס כל כך הרבה זמן ורצה שזה יסתיים. א' אומר לי "אבל היא… היא כל כך רוצה לחיות".

אני יודעת שלא יבוא נס.ובכל זאת, אני מקווה לאחד.

משל האבוקדו


מאיפה להתחיל

כל כך אני רוצה לכתוב את הטוב כדי שאוכל לכתוב את הרע ולהתפלש בעצמי קצת ולסחוט לעצמי רחמי מקלדת- שאולי אדלג על הטוב רק כדי לפרוק קצת כי לא קל לי.

כבר כמה חודשים עברו מאז הצטרפה הגורה למשפחה שלנו, והיא חייכנית וטובת לב. נולדה סקרנית עירנית ופטפטנית, ומאז רק חידדה את התכונות האלה בעצמה. איפה שיש התרחשות- מפציע פתאום הפרצוף הקטן שלה. די מדהים בהתחשב בזה שהיא לא זוחלת עדיין. היא פשוט מטה את הגוף שלה ושל מי שמחזיק אותה וגוררת אותו לאקשן.


פצפונת קיבלה אותה בחשדנות מובנת, שלרגעים חששתי שתיהפך לכעס. לשמחתי הרבה הכעס הופנה כלפי ולא כלפי גורה. לעיתים היה זה זעם סמוי, לעיתים מרומז, ולפעמים פשוט אמרה לי "לא להניק את הגורה!". עניין ההנקה קשה לה (לפצפונת) מאוד. לדעתי אין שום סיכוי שהיא זוכרת שינקה בעצמה- אבל ההתכרבלות שלי עם תינוקת חדשה מאוד לא מקובלת עליה. במיוחד שאני נעשית עצבנית מאוד כשפצפונת מטפסת עלי (בכוונה) כשאני מניקה. ככל שסשן ההנקה קשה יותר לגורה ולי- כן גדלה הסבירות שפצפונת תחליט לטפס עלי ולהקשות את הכל עוד יותר. וזה ממש ממש נורא. תוסיפו לכל העניין קיץ מהביל וזיעה- ותקבלו את המפלצת שאני הופכת אליה כשאני מתפרצת על פצפונת שתרד ממני כבר. זה באמת נורא.


הגורה עוררה בפצפונת סקרנות מן הרגע שנחתה כאן. היא חיכתה וציפתה שתצא מן הבטן שלי, ופתאום היא פה. תחילה התנהלה במרחק מה ממנה, ואנחנו לא לחצנו. לאט לאט התקרבה. השתדלנו לא להתערב. ומתישהו קרה הדבר- ועכשיו הן שתיהן צמד חמוד ומצחקק. אין לי מושג איך התמזל מזלי- אבל יש ביניהן יחסים מדהימים וקרבה ראויה לציון.

הן ממש בפירוש מעדיפות להיות ביחד. זה הדהים אותי לגלות שפצפונת ממש רוצה שגורה תשכב לידה במיטה כשאני מקריאה לה סיפור לפני השינה. לא העזתי אפילו להציע את זה בהתחלה כי ברור היה לי שזו הטריטוריה שלה ולכן אין לי סיכוי להכניס לשם את התינוקת. ופעם אחת לא היתה לי ברירה כי שתיהן תבעו אותי ורק אותי- והצעתי מתוך התנצלות לפצפונת שגורה תצטרף אלינו למיטה- ומאז זה דבר קבוע. פצפונת מבקשת את אחותה, ואחרי הסיפור אני שרה לשתיהן פזמון ליקינטון תוך כדי שפצפונת מלטפת את הגורה בחיבה. נכון לפעמים אני צריכה להרגיע את הרוחות כשהגורה שולחת יד לפצפונת ותוקעת אותה בטעות ברעמת התלתלים שלה, או כשבתמימות גורה נוגעת באחד החפצים היקרים ביותר לליבה של פצפונת- פצפונת מגלה אליה סבלנות מרשימה.


זה די מדהים וחתיכת תענוג לראות איך הן מתחברות. אני מיד נאלמת דום כשהן מתחילות לפטפט ולצחוק יחד (כן כן ממש כך!!!) לא רוצה להרוס את הדבר הנפלא הזה שמתרחש לנגד עיני. פצפונת עדינה איתה, יודעת שהיא קטנה ושצריך להיזהר. זה כל כך יפה לראות. פצפונת מצחיקה את הגורה, ושתיהן צוחקות צחוק מתגלגל וערב לאוזניים. לרוב אני מבינה את הבדיחה, ולפעמים- כמו שהזהירו אותי- אני אפילו לא מבינה מה מצחיק- אבל הן כן.
ברור לי שהרבה פעמים פצפונת ממש מעדיפה שאגיע לבד, בלי גורה. וברור לי שזה לא קורה הרבה. לפעמים גילי נשארת עם העגלה ואני מגיעה לאסוף את פצפונת מהגן בלי הגורה. בפעם הראשונה שזה קרה היא הסתכלה בי בהשתאות ושאלה אותי "גורה בתוך הבטן?" שזה מקסים.


ועדיין- כשגורה היתה עם חום והיתה מסכנה ועצבנית- לא היה דבר ששימח אותה יותר מאשר לראות פתאום את אחותה חוזרת מהגן. ואחר כך כשפצפונת חלתה מה שהכי שימח אותה היה לצחוק עם אחותה.

אידיליה.

בערך.


א' ואני מהלכים על פי תהום, כמעט תמיד מרחק הערה אחת שלו או שלי מריב מריר ועייף שמכלה את הסופ"ש. זה מתיש וקשה ולמרות שאנחנו מדברים על זה ("בואי לא נריב עכשיו כל הסופש" או "בדיוק באתי להגיד לך שעברנו סופש בלי לריב! כמעט, כמה חבל") אנחנו לא מצליחים למנוע את זה. אני כלבה כן זה נכון אבל א' גם לא בדיוק מראה איכפתיות כלשהי לזה שכל העולם התהפך עלי.


זה נורא נורא קשה. אף פעם לא היינו ככה, לדעתי גם לא כשפצפונת נולדה. ובעיקר אין לנו זמן לדבר על שום דבר. אני לא מתכוונת לשיחות נפש שחסרות לי- אלא לדברים בסיסיים בהרבה- לחשוב רגע איפה אנחנו בסופש, או מה אוכלים מחר, או כל דבר שהוא לא משימה מיידית דחופה בוערת.



כן אנחנו צוחקים על זה הרבה ולעיתים אני אומרת לו "אתה דווקא די נחמד! אנחנו צריכים לשבת לקפה מתישהו" ושנינו נאנחים אבל זה לא כיף אוקיי זה ממש ממש קשה והומור לא מספיק כדי לצלוח את ים המרירות וההאשמות ההדדיות הזה. אני כועסת עליו נורא רוב הזמן, כנראה הרבה יותר ממה שמגיע לו  ותמיד יש לי נאום מוכן על קצה הלשון  כמה שהוא לא בסדר- אבל אף פעם אני לא מספיקה לדבר איתו על זה. וככה אני הופכת מרירה ומגעילה ואני רק שונאת עת עצמי על זה ועדיין כועסת עליו.



הוא לא רואה אותי, הוא לא  רואה שאני סמרטוט, הוא לא מעריך את ההקרבות שלי וקשה לי עם זה. קשה לי לשמוע אותו אומר שלא יצא לו לעשות ספורט כבר שבוע או משהו- כאילו בן אדם פאקינג תראה אותי לא עשיתי ספורט חודש. או שהוא מתלונן שלא ישן בלילה (באמת????? איך אפשר להתלונן על זה לאישה שמניקה בלילות), או לפני כמה זמן שהוא לא הספיק לשתות את הקפה שלו (!!!!!!!) מי זוכרת מה זה בכלל קפה אני לא מבינה את התלונה.
ואז הוא נעלב "רק לך מותר להתלונן?" ואז אנחנו רבים וחוזר חלילה.

הבעיות שלנו עמוקות הרבה יותר מזה לצערי. לפני איזה חודש הוא בא והתחיל לספר לי על מאמר מרתק שהוא קרא על דחיסה של קבצים ואני רק הנהנתי בעייפות כי זה רחוק ממני שנות אור עכשיו והוא נעלב! נעלב שאני לא רוצה לדבר על דחיסה של קבצים. אמר שהוא רק רצה לדבר איתי על משהו נחמד כי אנחנו כבר כמעט ולא מדברים. והנושא שהוא בחר זה -אני חוזרת- דחיסה של קבצים! מאמר אקדמי! אני לא זוכרת לוח הכפל מרוב שאני תשושה זה גם כלכך לא מעניין אותי כרגע, לא ישנתי יותר משעה וחצי רצוף כבר ארבעה חודשים- איך אפשר לחשוב שאני מעניינת לדבר על זה אלוהים.

גם לפני שבועיים אמר לי "את רואה הכל דרך הקושי שלך" ואני השתוללתי מזעם קדוש כי זה נכון וכי זה פאקינג הגיוני שאני אראה ככה את הכל.

והוא לא מקל עלי. אני עדיין צריכה להיות אחראית על הדברים הקטנים האלה שהוא לא למד לעשות כאדם בוגר כמו לקנות לעצמו בגדים בזמן לכתוב לעצמו אירועים משפחתיים של דודים שלו בלו"ז או לשים את הטלפון שלו במקום שהוא ימצא אותו עוד חמש דקות- אלו דברים שאין לי כוח להתעסק איתם אבל אין לי ברירה וזה מרגיז אותי ממש. אין לי פנאי מנטלי לזה.


והיתה לי יום הולדת. ואני לא טיפוס של ימי הולדת. ופצפונת המתוקה גילתה על זה שבוע קודם, ממש בצאת יום ההולדת של סבא שלה שהיא התרגשה ממנו כאילו היא מתחתנת. איך שהיא גילתה היא פנתה לא' ואמרה "אבא ואני נכין לאמא עוגה!" (לאפות עוגה או עוגיות זה הבילוי המועדף עליה, כשהכנו עוגה לסבא וקישטנו היא לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות וחשיבות) וא' התקשר אלי נבוך באותו יום מהעבודה ואמר הוא צריך שאקנה לו את המצרכים אז קניתי והם הכינו לי עוגה וזה היה באמת מאוד נחמד. וא' הגיש לי את המתנה ומרוב הלם נפלט לי "זאת המתנה שלי" שהוא פירש לא נכונה כהתלהבות. חשוב לי לציין שאני ממש לא טיפוס שמצפה לקבל מתנות ביום הולדת, א' הוא היחיד שנותן לי מתנה ביום הזה והוא היחיד שאני נותנת לו ביום הולדת שלו. אני לא מצפה למשהו יקר או מפוצץ. ממש ממש לא. פשוט זיהיתי את השקית ו.. א' הביא לי גרביים.מה אני פאקינג דמבלדור כן אני אוהבת גרביים אבל הוא לא הביא איזה משהו מיוחד, סתם גרביים צבעוניות מחנות גרביים מגניבה ליד העבודה שלו. נעלבתי כל כך. ולא אמרתי מילה. הכל נעשה לצאת ידי חובה. היחידה שבאמת התאמצה בשבילי זאת פצפונת המתוקה. ולכי תעשי עניין מגרביים.


בכלל הכל די בכאוס מכל מיני סיבות. יש כל מיני לחצים כמו דירה שאנחנו מחפשים ומטפלת שאנחנו צריכים לחפש. ויש עלינו הרבה. בעיקר- סוג של כפו על א' לנהל. א' מאוד מאוד טוב בעבודה שלו. טוב מדי. לא יכל לעשות עבודה קצת מחורבנת שיבחרו מישהו אחר לנהל- לא. רק אותו. דקה אחרי שאני יולדת. הוא ממש בלחץ ואני באמת מבינה אותו ועושה את המקסימום שאני יכולה להקל עליו כדי שיתפנה לזה ויהיה עסוק רק בזה. הוא אכן עובד כמו חמור.


ואז אם זה לא מספיק הגיע אוגוסט. רעדו לי השחלות מהמחשבה שאבלה ימים שלמים בסוף אוגוסט רק אני לבד עם הבנות. ל א' לא נותרו ימי חופש וכאמור הוא מנהל גדול עכשיו, ועד כה אני אמנם מבלה איתן איזה ארבע שעות ביום לבד אבל בדרך כלל א' שם בנקודות הקריטיות של ארוחות מקלחות והרדמות. לא הייתי מסוגלת לדמיין שהוא יגיע רק בערב לעזור לי, אחרי שאשעשע אותן יום שלם בלי גן.

איזו תמימה הייתי.


בשבוע האחרון של אוגוסט, כשאני עוד לא התנסיתי ביותר מיום אחד כזה הודות להורים המדהימים שלי- א' חלה בקורונה. אוגוסט. אין גן. א' סגור בחדר השינה שלנו חולה, ואני ישנה על הספה בסלון ומטפלת בפצפונת בגורה ודואגת להאכיל את א'. שבוע שלם. אין לי מילים לתאר את זה. זה היה נורא. ואז כשא' סופסוף יצא מבידוד (כמובן שיצא מאוחר כי המשיך להיות חיובי)- כל המאמץ ירד לטמיון כי גורה נדבקה ממנו בקורונה. לא בכיתי כשגיליתי כי כבר לא נותר בי כוח וגם עכשיו אין בי כוח לבכות על זה.

כל הזמן שהוא ספון בחדרו ואני תולשת שיערות וצורחת על פצפונת על לא עוול בכפה בעוד גורה צווחת לתשומת לב ואני מנסה להבין איך אני מאכילה את כל האנשים האלה שתלויים בי- כל הזמן הזה וכל מה שהיה לו להגיד אלו הערות בונות.פעם אחת נפלט לו משהו חיובי אבל זהו. באמצע השבוע קיבלתי הודעה שאמור להגיע אלי משלוח מתוק ומייד חשבתי שחברות שלי רוצות לשמח אותי. לא העליתי על דעתי שא' ישכיל לעשות את זה- אבל הוא הפתיע ובגדול.

ואז הוא יצא מהבידוד וגילינו יום אחרי שלגורה יש קורונה, והוא לא אמר כלום, ואז אמרתי שהוא יצטרך לקחת ולהחזיר את פצפונת לגן כי הגורה תהיה בבידוד ואז הוא אמר "אני לא מאמין לא הייתי עכשיו שבוע בעבודה" ורציתי להרוג אותו שהתינוקת שלנו נדבקה בקורונה וזה הדבר היחיד שמצער אותו. ואיזה תמימה הייתי לחשוב על מי לוקח או מחזיר מהגן כי ברור שבעודי נעלבת ממנו פצפונת העלתה חום אף היא ופסטיבל אוגוסט ללא גן נמשך אל תוך ספטמבר בתגבור של פצפונת וגורה חולות. למען האמת ברגע כתיבת שורות אלה עדיין לא יצאנו לגמרי מהלופ המחורבן הזה.


וזה לא שאין לי זמן לכלום אוקיי אני מניחה שמישהי נמרצת ממני וטובה ממני היתה מוציאה את המירב מפרקי הזמן הנדירים בהם היא אדון לעצמה. נגיד הערבים בהם אני מרוחה על הספה עם הסלולרי (איכס) או חצי שעה נדירה ומתוקה של שקט בצהריים. מישהי שהיא לא אני היתה מוציאה את המזרן יוגה שלה ומתרגלת נשימות ומתיחות, מכינה  לעצמה משהו מזין לאכול. אבל אני רק נרדמת על הספה. זה המקסימום שאני מסוגלת להוציא מהסיטואציה. זה מן הלך רוח עייף ולא יעיל. אולי אצליח להסביר את עצמי בעזרת כף האבוקדו.

אותה כף עם אבוקדו שדחפתי למדיח בליל אמש- כשאני יודעת בוודאות שגם אחרי שהמדיח יעבוד יישאר עליה אבוקדו- כי מדיח לא מוריד אבוקדו- והנה היא עכשיו כאן מולי כשהמדיח נקי והיא מלאה כצפוי באבוקדו. ואני מוציאה אותה מסלסילת הסכום ומעבירה אותה לכיור כדי שאשטוף אותה, רק כדי שעוד כמה שעות בערב כשאסדר מדיח אשים אותה שוב עם אותו אבוקדו בדיוק שלא טרחתי לנקות ממנה- במדיח. וככה הכף עם האבוקדו עוברת ארבעה וחמישה מדיחים למרות שאני יודעת וגם הספקתי להיווכח שכך הדבר- המדיח לא ינקה ממנה את האבוקדו- אבל אין בי את הכוח הנפשי לעשות את הדבר הנכון ולשטוף אותה ידנית. (מאז כן שטפתי אותה ידנית אבל כבר באותו יום פתחתי אבוקדו חדש ו… כן. עוד כף אבוקדו.)


וכל זה כדי להתחמק מלכתוב שאני אמא איומה ונוראה לפצפונת, שאני מפלצת זעם מתפרץ, שבשבוע הנורא ההוא שאגתי עליה בלי הפסקה ימים שלמים. שאני יכולה לרחם על עצמי ולהקל ולומר שהסיטואציה היתה בלתי אפשרית, אבל שום דבר לא משנה את העובדה שצרחתי על הילדה שלי צרחות איומות. כן היא העירה את אחותה בכוונה אחרי ששברתי איתה את הגב במנשא. אבל עדיין.


והיום א' נסע בערב לחתונה והשאיר אותי שוב עם פצפונת עצבנית ועייפה וגורה עם חום. ואני בטראומה רצינית מימי סוף אוגוסט וכואב לי הגב רק מלחשוב על לשים אותה שוב במנשא בחוסר ברירה. ופצפונת לא שיתפה איתי פעולה ואני לא צעקתי עליה אבל כן דיברתי בתקיפות. והיא היתה כל כך מסכנה. ובסוף בסוף אחרי שצלחנו את האמבטיה כשהגורה צווחת לידינו מעייפות ופצפונת בהתקפי זעם, וסיפור ולילה לילה כשהגורה עצבנית על הידיים שלי, שתיהן היו במיטות שלהן ופצפונת קראה לי. באתי אליה והיא אמרה לי באלו המילים שוברות הלב "אני כל היום רציתי אותך" וזה היה כמו משקולת של עשר טון שמישהו זרק לי פתאום על הלב. אז זחלתי למיטה הקטנה שלה, ליטפתי חיבקתי נישקתי התנצלתי ונרדמתי איתה שם לשעה מחבקת ומלטפת, ולא רציתי לקום.

אמא לשתיים


בשבוע 38 וקצת הגעתי לביקורת השבועית שלי. שוחחתי קצת עם הרופאה, ידעתי עוד קודם שאם לא אלד לפני, אני הולכת לקראת זירוז עוד כמה ימים. דיברנו על זה שאני כבר שבועיים עם פתיחה, ועל זה שזה יכול להמשך ככה עוד הרבה. ואז בדרך של שתינו משולחן המחשב אל מיטת הבדיקה- שאלתי אותה כבדרך אגב- זה בסדר שאני מרגישה פחות תנועות, נכון?
ואז היא אמרה לי, בלי לשנות לרגע את קצב ההליכה שלה או את המבט שלה, בטון הכי שטוח שאתם יכולים לדמיין לעצמכם- "לא, זה לא בסדר, אנחנו ניילד אותך היום." ככה- שטוח, מונוטוני, ספונטני, איך שתקראו לזה. כשלתי את הצעדים הנותרים לעבר הכיסא, היא בדקה- ראתה המון תנועות אז אמרה שהיא לא מודאגת, אבל שיכול להיות שהעוברית מפתחת מצוקה, השבוע כבר מתקדם מספיק, היא גדולה, גם ככה כנראה נזרז- יאללה למחלקת יולדות. "מה אז ממש כאילו לצלצל לבעלי שיבוא וניסע ללדת?" ניסיתי להבין. "את יכולה גם ללכת בלעדיו ושהוא יצטרף" משכה בכתפיים (ואני חשבתי- אין סיכוי שאני נכנסת למונית לבית חולים בלעדיו אפילו). שמרתי על פאסון לשארית הבדיקה. אחר כך יצאתי מהחדר, התיישבתי על כיסא במסדרון והתקשרתי לא' בדמעות לעדכן שאנחנו הולכים ללדת. עכשיו.


היתה תוכנית והיו גיבויים (בניגוד ללידה של ילד ראשון- הפעם איאפשר פשוט להגיע לבית חולים-צריך לוודא שיש מי שיהיה עם הילד בבית. המועמדים הטבעיים הם ההורים שלי- אבל יש להם שעה נסיעה לפחות. למקרה שזה יתחיל בלילה שריינו את גילי לחפות עד שיגיעו). האמת שזה עבד נפלא- אחרי הטלפון לא' צלצלתי להורים, והם ארזו את עצמם בהתרגשות והופיעו אצלנו תוך שעה וקצת. בינתיים א' כבר הגיע ואני ניסיתי לפתח את הצירים העמומים והלא כואבים שלי ללידה.



[שבוע לפני כן כשגיליתי שיש פתיחה, חזרתי מהביקורת, הודעתי לבוס שאני לא עובדת יותר (באותו בוקר עוד הצגתי משהו, מהבית, והתנשפתי בטירוף. החלטתי שמספיק.) ואז שכבתי במיטה בחוסר מעש וניסיתי סתם בשביל הקטע לתזמן את הצירים. הם היו חלשים נורא, ממש לא מה שזכרתי. ואז, למרבה ההפתעה- הם הפכו לסדירים. ולאט לאט נעשו תכופים יותר. חשבתי שאני הוזה אבל האפליקציה המליצה לי לצאת לבית החולים. א' היה במקרה באיזור ואמרתי לו "זה הכי מוזר בעולם אבל יש מצב שאני עוד מעט יולדת". הבנתי שאין ברירה ודחפתי כמה דברים אחרונים לתיק בית חולים. הוא הגיע ביקשנו מגילי לאסוף את פצפונת וההורים שלי יחליפו אותה. לקחנו מונית לבית החולים, נסיעה קצרה עם נהג חמוד שסיפר על הלידות של הילדים שלו. הגענו לשם וכהוכחה שאני לא טועה המוניטור הראה את הצירים הכי סדירים שראיתי בחיים שלי- ואפילו די חזקים. לא הרגשתי אותם כמעט. שכבתי שם בחדר צירים וא' ואני תוהים לאן זה הולך, עד שאחרי שעתיים הצירים נעלמו. שחררו אותנו הביתה, והלכנו הביתה ברגל, כי זה קרוב- א', הצירים הנעלמים שלי, תיק בית חולים ואני. בדרך ירד עלינו גשם ואמרתי לא' שאני לא מאמינה שאני הולכת עכשיו ברגל בגשם עם תיק ענק כשלפני רגע הייתי עם צירים במחלקת יולדות. עצרנו לשתות קפה כדי לנצל  לפחות את הבייביסיטר, ותהיתי אם רואים עלינו שהייתי יכולה ללדת לפני רגע.]


ההורים שלי הגיעו כמו למסיבה. נזכרתי בבת אחת איך בלידה של פצפונת, א' חיכה ל7 בבוקר כדי לצלצל לעדכן אותם, ואבא שלי היה בדרך לעבודה מיד עשה פרסה והם הופיעו מלאי חששות בבית החולים. הפעם הם נראו רגועים יותר, אולי בעקבות ההקפצת שווא בשבוע שעבר. אני בכיתי לסירוגין, בכי של הלם לא של מצוקה. אבא שלי הקפיץ אותנו לבית החולים- ורגועים לחלוטין הגענו למחלקת יולדות. בדקו, התייעצו, פתחו וריד (איך אני שונאת שרופאים עושים את זה! אחיות עושות את זה כל כך הרבה יותר טוב. תמיד בא לי לומר משהו כשאני רואה את המבט ההססני שלהם ואת ההתעסקות המבולבלת בציוד. שבוע אחרי הלידה אחד הדברים שהכי כאבו לי היו הסימנים הצהובים שהשאיר הרופא ההוא על הזרוע שלי.), ושלחו אותנו להמתנה במחלקת נשים. שאלתי- "אקבל את הזירוז ואז תעבירו אותי לחדר לידה?" ענו לי שמה פתאום, זאת לידה שנייה והם לא רוצים שאלד במחלקה. זאת בניגוד ללידה ראשונה שכזכור ביליתי שם שעות והיו מוכנים לתת לי כל זירוז אפשרי עד שאוכיח שאני ראויה להתקדם לחדר לידה.


העברנו כמה שעות במחלקת נשים,שם מאושפזות נשים בשמירת הריון או שממתינות לקיסרי, או כל מיני כאלה. באופן מפתיע אלו היו שעות מאוד מצחיקות. בכלל, כל האשפוז הזה היה מאוד מצחיק, איכשהו. תודה לאל. בכל אופן את השעות האלה ניסיתי לישון, בפועל הייתי צריכה להילחם על מקומי לצד א' שנדחף איתי למיטה, דוחה בבוז את הכורסה שהציעו לו. זאת בזמן שהוא לא חדל להתלונן על הממתקים שארזתי לו בתיק לידה ("ארזת לי רק שוקולד! זה מה שאת אוהבת, לא אני"), ממתקים שאני לא יכולה לאכול כזכור כי סכרת. בכל אופן בשלב מסויים כן נרדמנו שנינו לשינה נעימה, אחרי שצחקנו בפנטומימה מזוג ממורמר שאושפז לידנו- גבר עייף שלא הבין למה אשתו כועסת עליו- א' הנהן בהבנה תוך כדי שהחנקנו צחוק. עטופה בזרועותיו חשבתי לעצמי כמה נעים לי וכמה טוב שהוא האיש שלי.

באמצע הלילה הגיעה אחות לבשר לנו שהתפנה חדר לידה, לקחנו את התיק והלכנו לשם, חוששים ומתרגשים. האחות שליוותה אותנו אמרה- "מה זה, את מתרגשת? איזו חמודה!"


נכנסנו לחדר לידה, א' אמר שזה החדר בו ילדתי את פצפונת, ואני אמרתי לו שאני לא בטוחה ושכל החדים כאן נראים אותו דבר. ואז הסתובבה אלינו המיילדת, הציגה את עצמה, התנצלה שתיכף תבוא ומיהרה החוצה. א' ואני הסתכלנו זה בזה ואמרתי "היא לא..?" וא' אמר "כן, נראה לי שכן". היא חזרה, לקחה ממני הרבה פרטים והזינה למחשב, ואז שאלה כבדרך אגב "מה יש בבית?" עניתי-"בת, ונראה לי שאת יילדת אותה" חייכנו וראיתי את זה כסימן הכי טוב שיכול להיות. זה הרגיע אותי נורא, על אף שהיא אמרה שלא היא תיילד אותי כי היולדת שלה תיכף נכנסת לצירי לחץ או משהו. אחר כך היא וא' בדקו יחד במחשב ואכן זאת היא שיילדה אותי אז.


אין לי מושג איך הייתי כל כך צ'יל בלידה הזאת- אבל גם בחדר הלידה לא נלחצתי. חיבור אותי לפיטוצין הידוע לשמצה, כי הצירים לא ממש התקדמו. שאלתי אם כדאי לקבל אפידורל לפני ורק כשהמיילדת נשבעה שהמרדים זמין תוך עשר דקות השתכנעתי לחכות.

האמת היא ששמעתי סיפורים נוראיים על פיטוצין- אבל החוויה שלי היתה ממש בסדר. כן צירים זה לא כיף אבל אני לא חושבת שהם גרועים יותר מאלו שבלי פיטוצין. עבר זמן, הצירים הלכו והתגברו ואני הדפתי אותם עם נשימות, עם כדור פיזיו, עם מכשיר טנס… ואז קרה דבר די מדהים. הייתי כבר בצירים משמעותיים, לא מטורפים אבל כואבים. והייתי עייפה. שכבתי במיטה עם המכשיר טנס וניסיתי לחשוב מחשבות מרגיעות. חשבתי על הים, דמיינתי את עצמי שוחה, כשהים רגוע, יפה,ביום בהיר. יכולתי ממש להרגיש את הזרועות שלי מתמתחות, את הקור של המים, את השמש מחממת אותי, לשמוע את השקט שמופר רק עם הגלים. ואז פשוט- נרדמתי! עם צירים! איזה מן מצב תודעה מוזר זה?? לא יודעת. בכל אופן השלווה הופרה מדי פעם על ידי המיילדת, וכשהצירים והפתיחה לא התקדמו לשביעות רצונה היא הציעה לפקוע את המים.

בלידה של פצפונת הגעתי לבית חולים בעקבות ירידת מים, אז לא ידעתי ממש למה לצפות. הזוי ככל שזה נשמע המיילדת הביאה מקל מאוד ארוך,ופקעה את המים. ואז הגיעו הצירים. האמיתיים. בבת אחת הבנתי. זה לא כאב לי עד עכשיו- כי ציפיתי לצירים שחוויתי עם פצפונת בתהחלה בפתיחה נמוכה. אבל אז כנראה חוויתי צירים קשים כי לא היו מים. האחות הסבירה לי שהמים מסככים את הצירים- ולכן ההבדל הגדול. בבת אחת הצירים הפכו קשים כל כך, ואחרי שניים שלושה כאלה אמרתי "אפידורל. עכשיו." א' שאל אם אני בטוחה (משום מה הוא טוען שהיתה לי מתישהו פנטזיה על לידה ללא אפידורל- זה לא נכון. לא בלידה של פצפונת ובטח לא אחריה), נעצתי בו מבט מכאיב והמרדים אכן הגיע תוך עשר דקות ארוכות מאוד.


החדרה של מחט אפידורל זה תהליך כואב מאוד בעיקר בגלל הצירים והתנוחה- והמרדים שלי היה לא נחמד במיוחד ועצבני מאוד. הוא נאלץ להכניס אותה פעמיים. אני לא כל כך מבינה למה אבל הוא ממש כעס כשקפצתי כשהוא הכניס אותה- עד שהיית צריכה לבקש בנימוס מתוך הצירים שפאקינג יגיד לי שנייה לפני שהוא מכניס אותה כי הוא עושה את זה מאחורי, אני לא רואה, וקופצת מהפתעה. לא ברור לי איך הוא לא הבין את זה מעצמו.


אחרי האפידורל ציפיתי להקלה משמעותית, ואכן היתה כזאת אבל לא מספקת. קראו לו להגדיל את הכמות וכו (אצל פצפונת אפילו לא הייתי צריכה להשתמש באופציה של להגדיל עם הלחצן- זה עבד הרבה יותר טוב.) עכשיו הייתי חייבת לשכב על המיטה ולהמתין.

בערך ארבעים דקות אחרי, משום מקום, הרגשתי לחץ עצום, והתחלתי לצרוח מרוב כאב והפתעה. א' המבוהל קרא למיילדת שמצידה אמרה לי לא ללחוץ- אבל אני לא יכלתי! הרגשתי שאני חייבת ללחוץ. פתאום היא קלטה כנראה שאלו צירי לחץ, בדקה וגילתה שאני בפתיחה תשע ואמרה לי להמתין עם הלחיצות ושאן אני חייבת ללחוץ רק קצת. זה הקל עלי כי לא יכולתי שלא ללחוץ בכלל.

סוף סוף הותר לי ללחוץ, ועשיתי את זה. הלידה לא ממש התקדמה, והמיילדת מלמלה משהו על ניתוח. אין לי מושג מה היא אמרה אבל אמרתי "קיסרי? אני לא עושה קיסרי" ורק מהחשש התחלתי ללחוץ בטירוף בצירים. הייתי מותשת. א' נשבע לי שאני קרובה אבל אמרתי שאני יודעת שאני לא והייתי מתוסכלת נורא. המיילדת אמרה לי "רק את יכולה להוציא אותה" ואני אמרתי "אני לא רוצה ניתוח!" והיא אמרה מבולבלת "ניתוח?" אמרתי שוב "אני לא רוצה ניתוח" והיא ענתה "לא יהיה ניתוח". רק עכשיו אני קולטת איזה משא ומתן מגוחך זה היה.

דחפתי ודחפתי ואמרתי מלא פעמים "אין לי כוח" וגם "אני לא יכולה יותר" והמשכתי לדחוף בצירים. ואז נתנו לי להרגיש את הראש והייתי בהלם, ואחרי כמה זמן הגיעו עוד אחיות או רופאים לא זוכרת, ואחד מהם שאל את המיילדת "אז את מפרקת את המיטה?" והיא אמרה שכן וזכרתי מהלידה של פצפונת שזה אומר שאני קרובה לסוף וזה נתן לי בוסט אדיר, ונתתי שם לחיצות… משהו מטורף. וצעקתי וצעקתי ואז פתאום בלחיצה ארוכה ארוכה- היא יצאה.


והיא בכתה. והניחו אותה עלי. ללא מעט זמן. וחיבקתי והרגעתי אותה. א' חתך את חבל הטבור, והרשו לי לנסות להניק אותה ממש שם, תוך כדי שהרופאה תופרת אותי או לא יודעת מה, לא היה לי איכפת כלכך. 
והיא היתה שם- התינוקת הקטנה שלי, מכורבלת עלי. ניקשנו וחיבקנו אותה. תפרו אותי ידה ידה, העבירו לחדר אחר, הפעם כשניסיתי להניק היא ינקה ברעבתנות מתוקה כמו אחותה, והייתי רגועה והיה לי טוב. אחרי שעתיים בערך העבירו אותי למחלקת יולדות. כשפצםונת נולדה לא היה מקום ביולדות אז היינו במעין מחלקה קצת מאולתרת- אז זאת היתה חוויה קצת שונה. כאן היתה תינוקייה, וכשהגענו לידה א' והתינוקת המשיכו פנימה ואותי קיבלה אחות מקסימה שלקחה אותי להתרחץ- זה היה מוזר אבל בסדר.


אחר כך היו יומיים עמוסים מאוד- הכרתי לאט לאט את התינוקת, והתגעגעתי מאוד לפצפונת. אמא שלי באה להחליף את א' כמה פעמים, והייתי אסירת תודה על כל העזרה שלה ושל אבא שלי.

א' ואני לקחנו את זה כמין דייט אחד ארוך- חלקנו את המיטה כמו נערים מאוהבים והאזנו לדרמות שהתחוללו בחיי הזוג שמעבר לוילון (אני מקווה שהכל הסתדר להם, היתה שם איזו דרמה משפחתית מוגזמת). התינוקת התגלתה כבעלת אופי נינוח להפליא (טפו טפו), מתיקות שוברת שיאים, ויפה כמו אחותה הגדולה.

התלבטנו בין 3 שמות הפעם, פסלנו אחד, ונותרנו עם שניים. פצפונת חלתה וא' נסע לקחת אותה לרופאה בזמן שאני חיכיתי לתור של משרד הפנים א' התקשר פעמיים בכל פעם מבקש להחליף לשם אחר. אולי אם הייתי מתעכבת שם עוד קצת היינו קוראים לה בשם השני, אין לדעת.


החלטנו שפצפונת לא תבוא לבקר בבית החולים, הה כעקרון איסור על ביקורי ילדים כי קורונה וכו, אבל בשבת המחלקה היתה מפוצצת בילדים. החלטנו בכל זאת לא להכניס אותה לבית חולים,  ודיברתי איתה בוידאו.

כשהגענו הביתה, פצפונת פתחה לנו את הדלת, וזה היה כל כך מוזר. ראיתי שהיא קצת חוששת, מהוססת. היא אמרה מיד את השם של הקטנה, ענתה יפה לכל השאלות, אבל היתה דרוכה מאוד.

מיד רצה להביא את המשטח שנינו לתינוקת ושסיקרן אותה כבר זמן רב.

על הקשר שלהן שהולך ומתהווה, אכתוב כבר בפעם אחרת.

.אני עוד לא יודעת איך אקרא לה כאן, אבל יש לנו תינוקת מתוקה מתוקה ונהדרת, שאנחנו אוהבים מאוד מאוד.
תודה לאלוהים ולכל מי שצריך על הנס הזה.

בדרך אל הגן

הדחיפות שבעניין.
אני רוצה להספיק לכתוב את זה לפני שאני יולדת. אני מסתכלת על פצפונת מחבקת ומנשקת אותה, ומרגישה אשמה על זה שבמו ידי אני לוקחת את הקשר שלנו שהוא היקר לי מכל הקשרים, ומטילה אותו את מערבולת בלי לדעת מה יצא ממנה בסוף.


אני מקווה שאחרי תקופה של הסתגלות לפצפונת תהיה אחות (בריאה, בבקשה, אמן) שתהיה לה נקודת משען בעולם, שיאהבו אחת את השנייה, ירגיזו זו את זו וישעשעו זו את זו. אני מקווה ליצור לשתיהן קן אוהב ובטוח של קשרים חזקים ומשמעותיים, של אהבה ותמיכה. אבל אני יודעת שהדרך לשם לא תהיה תמיד חלקה.

אני מפחדת מהקנאה (כמו שחברה אמרה לי,כשאמרתי שאני מפחדת להגיד לפצפונת שהתינוקת תישן איתנו בחדר, כי אולי היא תקנא "היא תקנא, מים במדבר. פצפונת תקנא." והבנתי שזה נכון ואין לי מה לעשות נגד זה. הבנתי רק- אני לא רוצה שתיעלב.) מהריבים, מהתסכול. מפחדת שפצפונת תרגיש שמעמדה בבית משתנה, ובעיקר מפחדת שהיא תחוש שאני נלקחת ממנה. אני מחבקת ומנשקת אותה ואומרת לה שאני אוהבת אותה. ומקווה שהמילים שלי מתמוססות לה בדם ונשארות שם להגן עליה.


כשרק עברנו לפה והתחלנו ללכת ברגל אל הגן, ראיתי שההליכה קצת קשה לפצפונת. מדובר בכ700 מטר כיוון, שזה לא הרבה בכלל, אבל יש שם עלייה קצת תלולה, ואחרי יום שלם בגן היא לעיתים עייפה מאוד.

בהתחלה היא ביקשה מפורשות שניקח את האופניים. בעלייה פתאום היתה נעצרת, שולחת ידיים למעלה ומבקשת שארים אותה. כמה פעמים חששתי שאיאלץ לסחוב אותה על הידיים אם תתבצר ולא תזוז, אבל לשמחתי הסירוב העיקש שלי הספיק ופצפונת תמיד הסכימה ללכת.

כדי לפתות אותה לשתף פעולה, ניסיתי למצוא כל כמה עשרות מטרים משהו מלהיב להסתכל עליו. פצפונת ילדה סקרנית מאוד, וזה עבד טוב מהצפוי. וכך המסלול הקבוע שלנו לגן ובחזרה משובץ לא מעט נקודות עצירה והתפעלות, ופצפונת מקפידה לעצור בכל אחת ואחת מהן ולתבוע את הזמן שלה שם.

חלק מהנקודות יציבות פחות- כמו החתול שליד הגן. יש ימים שהוא לא שם בכלל. יש נקודות שלא תמיד מתפקדות. כמו למשל מחסום (בכניסה לחניה, שעולה ויורד ומלהיב את פצפונת) שהתקלקל כנראה ונותר תקוע וזקור כלפי מעלה. פצפונת רגילה שאם יש פעילות במחסום אנחנו נשארות לצפות בו והיא מדווחת בהתרגשות על עלייה וירידה. לכן היא נשארה נטועה במקום מחכה שיירד והיא תוכל לדווח לי שהמחסום ירד. עברו ימים לא פשוטים עד שתוקן המחסום. ובכל פעם גררתי אותה משם למורת רוחה.

יש כמה וכמה שיחי פרחים בדרך שהיא יודעת שמותר לקטוף מהם פרח אחד (איכשהו, אחרי כמה מסעות עם סבתא לגן פצפונת מתעקשת שמותר לה שניים.) בהיביסקוס היא יודעת שאנחנו לא נוגעות. כשהרקפות התחילו לפרוח הראיתי לה באצבע שהן צומחות בהמוניהן מעבר לגדר של בית הספר, והצעתי שנשיר את השיר שהיא אוהבת. מאז פצפונת שרה לכל רקפת שנקרית בדרכה, כולל לרקפת המשתלות המגודלת המפונפנת שהועד מטפח בכניסה לבניין.

לאורך זמן רב חתולי הרחוב הקבועים בדרך היו כוכבי הטיול. בכל פעם שחזרנו הביתה היינו מסכמות אם ראינו חתול או לא. על אחד החתולים אנחנו מתצפתות בחצר ביתו, חתול ג'ינג'י (ג'יג'י) מטופח שפעם פצפונת ראתה שמוציאים לו אוכל ומאז היא מדווחת לי אם יש לו או אין לו שם אוכל. החתול פחות מעריך את הפעוטה שצועקת אליו בהתרגשות, ומרבה להיעדר (במקרה או שלא) בשעות הבוקר. אני אומרת לפצפונת שהוא הלך, והיא משלימה "ליער" "לחברים שלו" "לחפש דגים" בהשראת "קרמר החתול" הרלוונטי.

לצערי, אין לי מושג למה, תשומת לב מועדפת מקבלות ערימות קקי ברחוב. עליהן אני נאלצת להסביר שהן של כלב ושאנחנו לא נוגעות. יש גזע עץ כרות שפצפונת מקפידה לעלות עליו, ואז לקפוץ ממנו באומץ. יש ספסל שבו אנחנו יושבות מדי פעם ועליו ראינו פעם את סבתא יורדת מאוטובוס (!!!) כשהיא באה אלינו, והרושם שזה הותיר בפצפונת כל כך חזק שהיא מבקשת שנחכה על הספסל לסבתא באוטובוס מדי פעם כשאנחנו עוברות שם.

יש פתחי ניקוז בשולי הכביש שאני לא מבינה את סוד קסמם אבל הם מושכים  את פצפונת להתכופף ולבדוק אם יש בהם מים או לא (הפעם היחידה בחיים שלי שראיתי גבר מבייץ היתה כשהרחוב היה פקוק והתנועה עמדה, פצפונת ואני הלכנו, היא ראתה את הניקוז ונעמדה והביטה בו  ארוכות וסירבה להמשיך. הפקק התקדם לא מעט, אבל האוטו שלידנו נותר עומד, והאיש שבתוכו הסתכל בפצפונת במבט לח ומתמוגג ולא שם לב שהוא תוקע את התנועה).

ישנם חפצים אקראיים שכנראה נשמטו לאנשים ברחוב, והופעתם הפתאומית במסלול המוכר גורמת לפצפונת לעצור להתבונן בהם ארוכות ולתשאל אותי עליהם. יש פרחים גדולים שאני לא יודעת את שמם, שנפתחים ונסגרים עם השמש, ואנחנו מסתכלות עליהם ואני מצביעה על פרח יחיד ופצפונת מדווחת לי פתוח או סגור. ישנם עורבים שאני מתעבת ופצפונת אוהבת לחקות.

השקדייה פרחה לא מזמן, ויום אחד עברנו לידה והיא היתה הומה כולה דבורים מזמזמות. נעצרנו במרחק בטוח, והסברתי לפצפונת על הדבורים והראיתי לה איך דבורה נכנסת לתוך הפרח ממש- תצפית שהיממה אותה ועליה סיפר אחר כך לאבא "בתוך הפרח!" כאילו פעם ראשונה היא תופסת שיש מישהו שיכול להיכנס בתוך פרח. שרנו לשקדייה את השיר שלה והמשכנו. מה שפצפונת זוכרת לגבי העץ הזה הוא לא שמו או השיר שלו, אלא דווקא הדבורים, שמאז ראינו רק אחדות מהן.


על כל אלו התעלו לאחרונה השבלולים. אחרי גל הגשמים הנוכחי, באחת ההליכות אל הגן, בפתח ניקוז שממוקם בדיוק בגובה פרצופה הפעוט, הראיתי לפצפונת שני שבלולים שנקלעו לשם, זוחלים לאיטם על הפלסטיק שמכסה את הפתח. שבלול גדול ושבלול קטן. מאז זאת העצירה החשובה ביותר שלנו במסע אל הגן וממנו, וגם הדרך שלי לדרבן את פצפונת לצאת מהבית בבוקר. לעיתים גם היא שואלת אותי "אולי נראה שבלולים?". אלו מרתקים אותה בצורה מיוחדת. בימים שהם נעדרים משם, היא תוקעת את אפה פנימה לתוך החור (למורת רוחי ולמרות התנגדותי) ולקח לי זמן מה להבין שלא במקרה הם שם תמיד- אלא שהם שורצים בהמוניהם בתחתית החור הזה, מה שפצפונת ראתה הרבה לפני. מחזה די דוחה סך הכל, אבל פצפונת אוהבת אותם כל כך שאנחנו מבלות שם רבע שעה בכל פעם,היא מספרת לי על שבלול זה או אחר, מחווה דעה אם הוא קטן או גדול ומעדכנת אותי אם הוא יוצא או נכנס אל החור. יום אחד צפינו בשניים מהרכיכות הללו, פתאום הופיע שלישי ופצפונת לא ידעת את נפשה "אחת שתיים שלוש!" והצביעה עליו. זאת הפעם הראשונה שהיא ספרה כך באופן מובהק, מיוזמתה, רצתה לעדכן אותי שקודם היו שניים ועכשיו שלושה.


כל אלו בלי למנות את האטרקציות הנוספות- חנות מכולת שאנחנו נכנסות אליה מדי פעם (פצפונת מתעקשת לסחוב לבד את מה שהורדתי מהמדף, ואחרי שאנחנו משלמות היא סוחבת את השקית לא משנה כמה היא כבדה וגדולה, לקול צחוקו של המוכר). או את הירקן- "אמא נלך לחנות" "לא פצפונת אנחנו לא צריכות חנות" "אין תפוזים, נקנה בחנות" היא מחקה את דברי מהבית כאשר היא מבקשת תפוז ונגמר.


וכך לאט אבל בטוח הפך המסע שלנו אל הגן לחוויה חיובית לרוב, לעיתים הרפתקה של ממש. בימים גשומים כשאני לוקחת אותה בעגלה או ברכב היא מסתכלת עלי מאוכזבת ותובעת "רוצה ללכת ברגל" ולמרות שאני יודעת שצריך ללכת פה בזהירות סביב הטנטרום המתהווה אני שמחה וגאה לשמוע כמה פצפונת שלי נהנית מהחוויה הזאת כל יום. לעיתים זה לוקח לנו ארבעים דקות לכיוון, אבל אני והיא כל כך נהנות שלא אכפת לי בכלל. אין זה דומה בכלל לחוויה שלנו בנסיעה לשם ברכב, בה פצפונת שותקת ובוהה במושב האחורי.


לא נותרו לי המון רגעי התכרבלות. גם אלו שנשארו לא יציבים. בבקרים לרוב אני מעירה אותה בליטופים עדינים על ערימת התלתלים היפהפיה שלה, והיא נעמדת במיטה ונותנת לי להרים אותה אל הספה בסלון, שם היא נמרחת עלי כמה דקות, ואני יכולה ללטף לנשק ולחבק כאוות נפשי, עד שמיוזמתה היא פתאום מתעוררת, מזנקת, ורצה אל הפריזר להוציא פיתה ולעדכן אותי מה להכין לה לאכול.


לפני כמה זמן לימדתי את פצפונת ללחוש סוד. בהתחלה החיקוי שלה היה מחריד והיא נשמע כמו באטמן (הצחיק אותנו נורא), אבל אז היא די קלטה את הקטע. אני מניחה כף יד קעורה על האוזן שלה ולוחשת "אני אוהבת אותך" ואם יש לי מזל פצפונת דוחפת לי אצבע לאוזן (כך היא הבינה שעושים) ולוחשת בחזרה "אני אוהבת אותך" והלב שלי מתמוגג.

אני כל כך אוהבת את הילדה הזאת.

עלבון

הפוסט הזה נכתב בראש שלי כבר כמה חודשים, הרבה לפני הטילים של פוטין על אוקראינה. הכל נראה עכשיו בכיינות חסרת פרופורציה, וזה אכן המצב, אבל עדיין אני צריכה לפרוק את זה היכנשהו.

כמה ההריון הזה שונה מהקודם? מאוד. כולן אומרות את זה אבל זה עדיין הפתיע אותי. בהריון עם פצפונת ידעתי בדיוק כמה ימים אני הרה, מה מתפתח בגוף הקטן שלה השבוע וידעתי לשנן את הבדיקות הקרובות. עד לא מזמן לא הייתי בטוחה איזה שבוע אני. כלומר כן זה רשום באפליקציה, אבל הייתי עמוסה כל כך שלא זכרתי את זה בעצמי.

אני מתביישת לכתוב שפספסתי בדיקה. זה כנראה לא נורא, ועשינו בלי קשר דיקור מי שפיר, אבל ברגע שגיליתי את זה, הרגשתי כל כך חסרת אחריות ולא ראויה, וניסיתי בהיסטריה לעשות אותה בכל זאת, באיחור – לשווא. פצפונת מעסיקה אותנו לא מעט, וכבר עכשיו אני אכולת רגשות אשם על העוברית שלא מקבלת די תשומת לב, ובו בזמן על פפצפונת שהולכת לחוות ירידה משמעותית בתועפות תשומת הלב שמורעפות עליה עכשיו. 


אלו צרות של עשירים והכל באמת בסדר, אבל אני מבקרת אצל כל כך הרבה רופאים שזה פשוט לא סביר. בהריון הקודם הלכתי לפיזיותרפיה רצפת אגן שהצילה אותי מכאבים מעיקים בשלושה טיפולים. איך שהכאבים האלה חזרו בהריון הזה ידעתי שאין סיכוי שאגיע אליה. קיוויתי שיום אחד זה יקרה, אבל הנה אני כבר לקראת הסוף, סוחבת את הכאבים המעיקים האלה וכאב מתיחה נוסף עמוק ומקפיא שמתעורר בכל פעם שאני קמה משכיבה- בלילות מסוימים גם חמש ועשר פעמים לפצפונת, אני מחניקה צעקה בכל פעם שהוא מפתיע.

אבל הדבר הכי נורא, והכי קשה, שאני בוכה בגללו כל הזמן. העצבים. אני לא עומדת בזה. אחרי שצעקתי על פצפונת לקחתי את עצמי בידיים ומאז זה לא קרה. אבל אני כן מדברת אליה לעיתים בתקיפות חסרת סבלנות. זה קורה בעיקר כשהיא מעמידה אותי במצבים לא ממש אפשריים- לא מוכנה לצעוד באמצע גרם מדרגות ארוך, בבוקר כשממהרים, אני בשאריות צירים, כואב לי הכל והמחשבה על להתכופף או להרים אותה מייאשת בטירוף. אני יודעת שזה לא עוזר ועדיין אני אומרת לה "את מתנהגת לא יפה." למה אני אומרת את זה לילדה בת שנתיים וקצת? היא לא יכולה להבין את זה. היא כבר הבינה שאני לא מרוצה- למה אני מתעקשת לומר לה משהו שיכול להעליב אותה או להישאר איתה כל היום? בסוף אני מחבקת אותה לפני הכניסה לגן ואומרת לה שאני אהבת אותה. אני מוסרת אותה לגננת- וכתמיד היא נכנסת במעין הכנעה ושתיקה פנימה, וההליכה האיטית השפופה שלה נשארת איתי כל היום להזכיר לי איזו אישה מרירה ועצבנית הפכתי להיות, איזו אמא לא ראויה אני.

אני עולה במדרגות מתנשפת, מתיישבת על הספסל הפנוי הראשון שאני מוצאת, מרימה טלפון לא' ומתחילה לבכות.  זה לא קורה כל יום,תודה לאל. פצפונת ילדה מאוד טובה ומשתפת פעולה באופן מדהים עם הליכה לא קצרה לגן, לרוב אנחנו ממש נהנות- בדרך רואות חתולים, משאיות זבל,שבלולים, פרחים, מכסי ביוב שאפשר לעמוד עליהם, כלבים ומנוף. אבל קרו פעמים ספורות כאלה אחריהן אכלתי את עצמי כל היום.

העצבים הם גם על א'. לפעמים נדמים לי מוצדקים אבל לרוב אני יודעת שאני גורמת לו להתהלך לידי על ביצים, ואני שונאת את זה. אנחנו אמנם צוחקים על זה לא מעט, וא' מכיל ומבין ויודע שקשה וכבד, אבל פצפונת וא' הם האנשים היקרים לי ביותר בעולם והמחשבה שאני מעליבה אותם גומרת אותי.


זה לא שזה כזה מפתיע שאני עצבנית. אחרי הכל הורמונים, ועוד משהו כמו 12 קילו שאני סוחבת על עצמי. והמוח שלי שעבר לעבוד בהילוך ראשון. וגם- אני לא שוחה יותר בים. הפסקתי כשהתחילו הבחילות, וכשנגמרו כבר הרגשתי חלשה מדי לחזור. יוגה אני לא ממש עושה מאז שפצפונת נולדה. אז מה ירגיע אותי בעצם. עברתי לשחות בבריכה. בפעם הראשונה שחזרתי לשם אחרי כל כך הרבה זמן בים, אדי הכלור היכו באפי ואני עיקמתי אותו בתגובה. מה לי ולשלולית הזאת. אבל עם הזמן למדתי להתפשר על זה, והשחייה הרגועה שהפכה לאיטית יותר ויותר עם התקדמות ההריון- היתה מהנה בכל זאת. אז כן, אני שוחה. אבל הים?

לא הבנתי עד כמה הוא חסר לי. ואז נסעתי (לבדיקת רופא, לאן אני כבר יכול לנסוע), והאוטובוס עבר ממש על החוף, וברגע האחרון עצרתי את הדמעות שעלו ונקוו בעיניים מלפרוץ החוצה בפומבי. לא היה לי מושג שככה אני מתגעגעת. היה יום חורפי אחרי סערה, ואמנם אני לא בטוחה מכך כי יצאתי מכל קבוצות הוואטאפ של השחיינים (אחרי שהקנאה גמרה אותי עם כל תמונה שהעלו)- אבל נראה היה לי שהיו תנאי ים מושלמים, כמו בימים אחרי סערות. הים נראה שטוח, לא היתה רוח חזקה, והוא היה כחול עמוק יפה ומזמין. יכולתי להריח פתאום את המלח, להרגיש את הקור הראשוני ברגליים כשנכנסים בחורף, לשמוע איוושת גלים רגועה. וכמעט יכולתי לדמיין שוב שהנה אני מכניסה את הראש ומתחילה לשחות קדימה קדימה קדימה עד המצוף הראשון. געגוע.

חזרתי הביתה ואמר לא' שזה מה שקרה והוא כמובן לא הבין. אמרתי שאמנם אני לא יכולה לשחות שם אבל אני כן יכולה ללכת לשהות קצת על החוף. זה לא ממש קרה כי החיים עמוסים, אבל שבוע אחר כך נסענו לבקר חברים שגרים ממש על הים. ורגע לפני שעלינו אליהם, נופפנו לשלום אל המרפסת שלהם ואמרנו שכבר חוזרים, הלכנו עוד עשרה מטרים והגענו לשפת הטיילת הישנה. היה יום עם גלים מטורפים, וזה חוף גולשים ידוע. כמה גולשים אמיצים תפסו גלים של שלושה וארבעה מטרים, משהו שלא רואים בארץ כל יום. א' ואני ישבנו על הבטון הרטוב מגשם ובהינו בהם. וזה לא היה החוף שלי, ולא הייתי בפנים, ולא שחיתי- אבל זה סיפק משהו מהמליחות שהתגעגעתי אליה כל כך.


ואני עייפה. וקשה לי. והיחסים עם א' היו בשיאים חיוביים כל כך טובים לפני ההריון, שבכנות שאלתי אותו אם בא לו להרוס את זה ולחזור שוב לריב כמו בחודשים הראשונים של אחרי לידה, וא' חייך חיוך יפה ואמר שנהיה בסדר. שאנחנו יודעים למה לצפות הפעם. ואני הזכרתי לו שאין לנו מושג למה לצפות, הפעם תהיה ניו בורנית וגם פעוטה, אין לנו מושג איך מתנהלים עם זה. והוא אמר שנהיה בסדר והוא באמת מאמין בזה. היחסים בינינו עדיין נהדרים למרות כל העצבים שאני מפנה אליו. אני חושבת שהשכלנו לריב טוב יותר, להתנצל מהר יותר, להיעלב פחות. אנחנו טובים ביחד, אנחנו יודעים את זה. ועדיין אני חוששת מהעתיד לבוא. ולמרות כל זה אני רוצה להתלונן.  

זה פשוט עלבון שאני סוחבת איתי כבר כמה חודשים, וכמה שאני מניחה אותו בצד לפעמים- הוא פתאום בועט בי למרות ששכחתי ממנו. לא מדובר במקרה אחד אלא צירוף מתמשך של מקרים קטנים וכביכול חסרי חשיבות. א' לא בדיוק האדם הכי אמפתי. הוא תמיד היה כזה,זה בסדר, אני אוהבת אותו ככה והוא מתאים לי כמו כפפה ליד. אבל יש פעמים שהייתי רוצה שינסה להבין כאב או רגש שלי, הייתי רוצה שלפחות ינסה.

זה לא שהוא לא תומך, ממש לא. אבל יש פעמים שאני מבקשת ממנו עזרה פיזית, דברים שאני יכולה לעשות אבל יכאיבו לי בגלל ההריון- והוא פשוט לא עושה אותם. זה מחרפן אותי. במיוחד שכל העולם ואשתו, כולל אנשים שאני לא מכירה- מציעים לעזור לי עם כל מה שהם יכולים בגלל הבטן הגדולה שלי. ודווקא בעלי, שאת הבת שלו אני נושאת- מצליח להתעלם מבקשות מפורשות שלי לעזרה ממנו. ציינתי את זה כמה פעמים בפניו, כשזה קרה, והוא התעלם. הוא לא יודע שאני אוגרת צוברת וזוכרת בתוכי במרירות את מכלול הפעמים האלה, הוא בטח לא מקשר בין כל המקרים.

ויש פעמים שאני חושבת שהנה אני מתפוצצת ואעמת אותו עם זה, והיו גם חודשיים שהחלטתי לשכוח מזה. בסוף אני עושה בעצמי, סופגת את הכאב או אי הנוחות קצרים. אבל מה שנשאר ומכרסם בי הוא העלבון. לדוגמה- אמא שלי באה לכאן ומכרכרת סביבי ימים שלמים, מפצירה שאשב על הספה. באמת כבר כבד לי והעוברית לוחצת, והעזרה שלה מבורכת. אני מתיישבת על הספה והיא עושה עבורי כל מיני דברים.היא מבשלת לי לדוגמה- מה שלא קרה מאז גרתי איתם. א' גר איתי ויודע טוב מאוד עד כמה מצומצם ולעיתים מייאש ודוחה התפריט שלי בעקבות הסכרת- ועד היום פעם אחת לא הציע להכין לי משהו לאכול. לא רק זה הוא גם מבקש שאעמוד ואכין לו כל מיני דברים (אני המון במטבח עכשיו, בגלל הסכרת. א' כאילו פטור מזה כי אני מכינה בלי סוף אוכל שיתאים לי. אז זה כאילו זורם לבקש ממני שאכין לו כך וכך.) משהו שחירפן אותי בלי סוף ואני עדיין עצבנית עליו- א' שונא את כרית ההריון העצומה שלי, שתופסת לנו שליש מיטה. זה כשלעצמו מרגיז אותי, כי אני אשכרה לא יכולה לישון בלעדיה אבל ניחא. העניין הוא שאם הוא קם אחרי או מסדר את המיטה או משהו- הוא מעיף אותה לרצפה. וככה כל ערב אני נכנסת אחריו למיטה, ונאלצת להתכופף ולהרים אותה. להתכופף זאת הפעולה השנואה עלי בהריון, היא קשה לי ומכאיבה לי ואני מנסה להימנע ממנה ללא הצלחה- כי יש לי פעוטה מתוקה שצריך להתכופף אליה כל הזמן. ואז רגע לפני שהיום נגמר אני צריכה להתכופף להרים משהו כבד מהרצפה.

זה מעליב אותי ממש. מתישהו הוא הפסיק להעיף אותה אבל זה לקח המון זמן. זה כל כך מטומטם וזה כל כך מעליב. היו פעמיים סך הכל שביקשתי ממנו שיעזור לי לקשור שרוכים. בראשונה הוא התחמק וסירב. בשנייה עשה זאת בחוסר חשק מובהק. נעלבתי ובחיים לא אבקש שוב. אתמול בערב הייתי גמורה על הספה, בקושי זזה ולפני הרדמה ארוכה מאוד של פצפונת. ביקשתי ממנו שלוש פעמים לפרוק את המדיח. פעולה שאיכשהו שמורה לי. לא פרק ויצא לספורט שלו. כשחזר ביקשתי שוב. לא פרק. הלכתי לישון. ידעתי שלא יפרוק. קמנו בבוקר הוא התבונן במדיח הפתוח מחכה לפריקה עוד מאתמול ואמר "אוי לא פרקתי." ויצא בלי לפרוק, משאיר אותי עם פצפונת לקחת לגן, ולדעת שכשאחזור אני צריכה להתכופף איזה עשרים פעמים לפרוק אותו ואז למלא אותו בכלים שהצטברו בכיור מאז ביקשתי ממנו עזרה בפעם הראשונה. הפעם כתבתי לו הודעה אחרי ששאל איך אני מרגישה -"פרקתי את המדיח שביקשתי ממך לפרוק. זה היה לי קשה וכאב לי, שתדע." הוא לא ענה. 

זה באמת העלבון שמציק לי הכי הרבה. ביחוד כשכולם חוץ ממנו מכרכרים סביבי בניסיון להקל עלי.

אני כאילו יודעת שזה יתפוצץ מתישהו ויהיה מכוער, אבל באמת שלא יודעת מה לעשות. זה לא שאני מסתירה את העלבון והאכזבה. אני אומרת לו בפנים שזה מעצבן. והוא פשוט ממשיך. מה שהוא לא יודע זה שאני בהיעלבות מתמשכת מזה. וכבר זנחתי את זה כמה פעמים ואמרתי שלא שווה להעלות את זה. ומה עכשיו. פשוט פתאום לשלוף לו פנקס עם כל ההיעלבויות האלה? נעלבתי נעלבתי נעלבתי כל כך.

שאלו יהיו הצרות שלי.


אני לא יודעת איך להעתיק לכאן וידאו מוימאו. אז הנה הקישור. דבר ראשון זה כל כך אסתטי ויפהפה, בחיים לא ראיתי אנימציה של צבעי מים לפני. ודבר שני זה מעורר בי געגוע. הכל. הצלילים, הצחוק של הנשים. זה משחיית אגמים, זה קצת שונה אבל כל כך כל כך יפה.

http://vimeo.com/596662522

החוק השלישי של ניוטון

"כאשר שני גופים נמצאים באינטראקציה של כוחות – הכוח אותו מפעיל גוף אחד על הגוף השני שווה והפוך בכיוונו לכוח שמפעיל הגוף השני על הגוף הראשון."


מסקנות חשובות- לעצמי, על פצפונת, על א' ועלי.


בכל הבלאגן של החודשיים האחרונים, פצפונת עברה להתנהג בצורה קשה ומרגיזה. הדרך הטובה ביותר לתאר את זה היא התנגדות. לכל דבר. כל בקשה מובילה לזעם, כל קביעת עובדה שלנו מובילה להשתטחות, טנטרומים בלתי פוסקים ופשוט התנגדות כללית אלינו.


הבקרים הפכו לסיוט לא ייאמן, כתבתי על זה. אבל גם כל שאר התחומים- הגמילה שהיתה סבירה לפחות עברה רגרגסיה משמעותית, אחרי שהיתה גמולה לחלוטין בגזרת הפיפי היא חזרה לפספס המון. עם הקקי תמיד היה לנו קשה אבל בחודשיים האלה היא פיתחה חרדה נוראית מתסכלת ושוברת לב מלשבת על הסיר כשהיא צריכה קקי, מה שהוביל אותה להתחכם לנו בלי סוף כדי למצוא שבריר שנייה של חוסר השגחה ולעשות בתחתונים. (היא יודעת שאני יודעת מתי היא צריכה, לכן לדוגמה כשהיינו אצל ההורים שלי היא קלטה שנרדמתי על הספה ומיד עשתה. אגב זה גרם לי להבין שהיא גמולה לגמרי- היא מסוגלת להתאפק גם יומיים ושלושה אם צריך, עד לשעת כושר. היא פשוט חרדה מהאסלה או הסיר.)

מבחינת אוכל- לא יכולה להגיד שבעבר היא היתה ממש אוכלת הכל, אבל היתה אוכלת מגוון סביר, אוהבת ירקות, מוכנה מדי פעם לטעום משהו חדש.בחודשיים האחרונים היא אכלה רק פיתה עם גבינה לבנה. זהו. סירבה לכל דבר אחר (חוץ מפירות ומתוקים כמובן).


מן הסתם עשיתי את הקישור לגיל שנתיים האיום, ומצאתי את עצמי מתלוננת עליה לאמא שלי, לא', לגילי. האשמתי את גיל שנתיים ואת האופי העיקש שלה, שתכלס אני כל כך מכבדת ואוהבת.


ואז, לפני שבועיים בערך, נרגענו מהלחץ. ואחת אחת התופעות האלה התחילו להיעלם. זה מדהים אותי. פשוט מדהים. ראשונים חזרו לעצמם הבקרים הרגועים. עדיין יש לעיתים ויכוחים וטנטרומים, אבל ההתנהלות הכללית שלי רגועה בהרבה, ושלה בהתאם.


אחר כך, פתאום, בבת אחת, ואני מקווה שזה באמת כאן כדי להישאר- פצפונת התחילה לעשות באסלה. טוב אולי שווה להתעכב על זה שלראשונה מאז שנולדה השתמשתי בשוחד, דבר שלא חשבתי שאעשה- אבל ההתאפקות שלה עם הקקי גרמה לה סבל אמיתי שלא יכולתי יותר להתעלם. אני חושבת שממש כאב לה, היא היתה ממש אומללה, וזה היה או שוחד או לאפשר לה לעשות בחיתול ולחזור אחורה. אמרתי לה שמי שעושה קקי בסיר או באסלה יקבל שוקולד. אמרתי את זה כמה פעמים בלי שנראתה השפעה, ואז, יום אחד, במקרה תפסתי אותה בדיוק ברגע והושבתי אותה על האסלה. היא כמובן התנגדה,אבל הפעם הרגעתי אותה ואמרתי לה שאם היא תעשה באסלה היא תקבל שוקולד. בלית ברירה היא עשתה שם, אבל לא בכתה, והיתה נלהבת לקבל את הפרס. מאז היא מוודאת איתי מדי פעם "פצפונת תעשה בשירותים תקבל שוקולד?" ויושבת מיוזמתה ישיבות ארוכות על האסלה.

כבר תקופה יפה (שבוע וחצי? שבועיים?) בלי פספוס אחד (אמן שיימשך ככה), ועם הרבה מוטיווציה לשוקולד. אני לא מתחרטת על כלום. השוחד הזה היה הכרחי.


ועכשיו, כך נדמה לי- לאט לאט היא חוזרת לאכול דברים שהם לא פיתה עם גבינה. א' ואני לא לוחצים, עושים את עצמנו לא רואים כשאנחנו מזמינים אותה לחתוך איתנו ירקות, ורואים שהיא מגניבה עגבניה לפה. נותנים לה יוגורט עם ירקות ומתרחקים כאילו לא מעניין אותנו מה תעשה עם זה, ונדהמים לראות שהיא אוכלת אותו בהנאה.

הבת שלנו עקשנית, וכמו שאומרים הרבה על גיל שנתיים- צריך לתת לה לרדת מהעץ בכבוד.היום אני מבינה שזה היה מטומטם, חסר כבוד, חסר רגישות ומעליב להגיב להתנגדויות שלה בהפעלה של התנגדויות חזקות יותר. זה מה שהוביל אותנו לסחרור הזה, המייאש. 


היא פשוט התנהגה כמו כל גוף- הפעילה כוח שווה בעוצמתו בכיוון ההפוך.

אז הנה אני רושמת לעצמי, מקווה שאין בזה באמת צורך- יש לי ילדה נבונה, חכמה, שלומדת מהר ומכירה טוב מאוד את החולשות שלי. כל ניסיון ללחוץ אותה כנגד רצונה עתיד להוביל לתגובה חריפה ממנה. היא לא נכנעת בקלות, והתנהגות קשוחה רק מקשיחה אותה יותר. אמנם אני קשוחה אבל היא לא פחות. 


סבלנות, ליטופים,טון רגוע, מגע מנחם- אלו משפיעים עליה אלפי מונים טוב יותר מצעקה, עקשנות, סנקציות. צריך לתת לה לרדת מהעץ בכבוד, להציע פשרה שתהיה מוכנה לעמוד בה. היא יודעת לנהל משא ומתן, צריך לכבד את זה. ובעיקר- צריך להודיע לה מראש מה הולך לקרות. להסביר לפני. לתת לה שהות להתכונן.

כמו שלהוציא אותה מהאמבטיה היה גורר צרחות אימים ובעיטות, אבל אם אני אומרת לה- "פצפונת, אנחנו עוד מעט נצא כי המים כבר קרים וצריך לישון". ואחרי כמה דקות אגיד "אמא סופרת עד עשר ואז יוצאים" – ואנחנו סופרות יחד ובסוף הספירה היא יוצאת בלי התנגדות.
העצמאות שלה חשובה לה. אסור לפגוע לה בתחושה הזאת. אם זה משהו מסוכן או לא הגיוני שהיא מבקשת לעשות- צריך למצוא שבריר קצה קצהו של דבר שניתן לאפשר לה והיא תתרצה. היא לא יכולה לקחת את האוכל מהשיש לשולחן. אבל כן אפשר לתת לה לפתוח את המגירה ולבחור בעצמה צלחת ולסחוב אותה בעצמה לשולחן. אי אפשר לתת לה לרדת לבד לגמרי בגרם מדרגות ארוך ותלול בכניסה לגן, אבל אחריו יש שניים קצרים ואותם מותר לה לרדת לבד. אי אפשר לתת לה לקפוץ במדרגות האלו, אבל בכל מדרגה אחרונה מותר לה לקפוץ למטה. היא לא יכולה לסחוב בעצמה את הסיר שמלא בפיפי לשירותים- אבל היא יכולה להחזיק את הקצה שלו ביחד איתי כשאנחנו צועדות לשם יחד. צריך תמיד למצוא משהו קטן לאפשר לה, וזה ירצה אותה.

ואני? אני נהנית מהילדה שלי, החכמה, המצחיקה, הסקרנית. מדהים אותי כמה הדבר שהכי מעניין אותה הוא פשוט לעשות איתנו את דברי היום יום הפשוטים. לבשל איתנו, ללכת איתנו לסופר, לצעוד איתנו ברחוב, להרכיב רהיטים עם אבא (לי אין כוח ויש לי הנדימן- מקווה שהיא תדע טוב ממני להשתמש במברגה), לאפות עוגה עם אמא, לפזר כביסה מקופלת לארון, לנקות את השיש, לטאטא את הרצפה-פשוט להיות איתנו ולעשות בדיוק מה שאנחנו עושים.


האמת שזה כיף גדול. אחת הרכישות המוצלחות שלנו היא מגדל למידה. חשבתי שעם הזמן היא תפסיק להתרגש ממנו, אבל עברה כבר חצי שנה (טעות שלא קניתי לה קודם…) והיא רק מבלה עליו יותר ויותר זמן. היא אוהבת לאפות איתי, ועכשיו עם הסכרת אני אופה הרבה בלית ברירה- אני מקפידה לחכות עם זה לשעות שהיא בבית כי היא כל כך נהנית מזה. היא מכירה את כל כלי המטבח, מזהה את החומרים ("קמח שקדים!" "קוקוס!" "שמן זית!"), דורשת לעשות בעצמה את השלבים שהיא יודעת ששמורים לה.

היא אוהבת גם לבשל, להיות לידי, אני מסבירה לה כל שלב כמו בתוכנית בישול- ובפעם הבאה שאנחנו מכינות את אותו מתכון היא מדי פעם מקדימה אותי ("מברשת!" היא אומרת בהתלהבות אחרי שאנחנו מסיימות להכין את הרוטב שנמרח על הדגים, מחכה מבחינתה לרגע השיא בו היא מקבלת את המברשת, הכלי האהוב עליה, ומלטפת באושר את הדגים עם הרוטב). האצבעות הקטנות שלה קולפות שום נהדר, והיא יודעת שזה התפקיד שלה והיא לא מוכנה לקבל אף חריגה מהטקס- מרגע שהוצאתי ראש שום מהמקרר היא מזכירה לי בלי הרף שהיא תקלף לבד. כשאנחנו סוחטות תפוז לעוגה היא ממתינה בסבלנות, יודעת שאחרי שאמדוד היא תוכל לשתות הישר מהקערה את המיץ שנשאר. 


כשרק עברנו לפה, ההורים שלי הגיעו לעזור בשישי. כשהיא חזרה מהגן עשינו הפסקה, שתינו תה על הדשא בחצר. זה היה יום יפה, פצפונת היתה מאושרת מהחצר החדשה ומהנוכחות של סבא וסבתא. מאז אמרה לי כל הזמן "סבא וסבתא יבואו ונשתה תה בחצר." חשבתי שזה חמוד ולא ייחסתי לזה חשיבות.

כעבור שבוע ההורים שלי הגיעו בשעת ערב מאוחרת. פצפונת קיבלה כמובן הארכה לשעת השינה, היא כל כך התרגשה שהם הגיעו. מתישהו הכנו תה, היא ביקשה, מהלתי לה קצת תה בכוס מים קרים, וכצפוי היא שפכה את זה על עצמה. היה מאוחר, היא היתה עצבנית והרבה אחרי שעת השינה שלה, ואנחנו חשבנו שהדבר ההגיוני לעשות הוא לקחת אותה למקלחת ולישון.

הבכי וזעקות השבר שלה כשנשאנו אותה מהשולחן לאמבטיה היו איומות, ולא פסקו גם כאשר כבר היתה באמבטיה, וסבא וסבתא בכבודם ובעצמם נדחסו שם איתנו. היא המשיכה לצרוח "תה! תה!" בגרון ניחר. זאת היתה השתוללות לא ברורה, משהו ממש העליב אותה עד עמקי נשמתה. 

באיחור מה הבנתי. התה עם סבא וסבתא בחצר נצרב כזיכרון כל כך טוב ונעים, שבועיים היא חיכתה שזה יקרה שוב. ואז כשזה כבר התממש- פתאום לקחנו אותה משם. היתה לה ציפייה כל כך עמוקה לרגע הזה- ואנחנו לא נתנו לה להנות ממנו. האמת עכשיו זה שובר את ליבי שלא הבנו את זה בזמן. שלא הבנו שכבר יש לה מוטיבים והתרחשויות שהיא מצפה להן בראש. 


אני מקווה שהיום אני חכמה יותר.



הקשר שלה עם ההורים שלי הוא הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי. האהבה ביניהם כל כך מורגשת, פצפונת לא מפסיקה לחייך כשהיא איתם, והם מצידם מאושרים וצוחקים איתה בלי הפסקה. יש משהו כל כך טהור בקשר בין נכד לסבים- מזוקק יותר מהקשר עם ההורים. אצלנו יש גבולות, שגרה שצריך לשמור עליה, איסורים, דרישות. אצל סבא וסבתא יש רק כיף, פינוקים, חום אהבה צחוקים וכרבולים. אני יכולה להרדים אותה בליטופים אבל יוצאת בשלב כלשהו מהחדר, כ חשוב לי שתירדם לבד. סבתא שוכבת לצידה במיטה, מלטפת אותה ושרה לה עד שהיא נרדמת, סבלנית לפטפוטים שלה. אבא קונה לה ארטיק, אבל סבא יכול לבלות אחר צהריים שלם בלמצוא לה את הגלידה המושלמת.

אני תמיד מספרת לה שאנחנו נוסעים אליהם או שהם באים אלינו רק מעט זמן לפני- כי היא לא מכילה את ההתרגשות בידיעה, והולכת מיד לדלת בציפייה לצאת כבר או לראות אותם שם.פעם אמרתי לה שעוד מעט ניסע אליהם, והיא מיד התייצבה בדלת. צחקתי ואמרתי "רגע אמא צריכה לארוז תיק- בתגובה היא לקחת את תיק הגן שלה, דחפה פנימה את שני בקבוקי המים שלה ונעמדה שוב ליד הדלת, ממתינה לי. צחקתי "רגע את צריכה להתלבש". היא מצאה את הסנדלים שלה ונעלה אותם בחופזה, נעמדת שוב ליד הדלת.

ככה היא אוהבת אותם, אהבה טהורה מתוקה ומרגשת.והם אוהבים אותה כל כך. היא נכדה ראשונה, ולי נדמה שהם נולדו לסבתאות. כל עניינם רק לבלות איתה ולפנק אותה. אנחנו לא משפחה שקונה הרבה מתנות, אבל איכשהו זה לא תקף לגבי פצפונת. והיא מבחינתה נרגשת הרבה יותר מעצם נוכחותם מאשר מהמתנות. לפני יומיים כשהם נכנסו בדלת היא רקדה סביב עצמה בהתרגשות כמה דקות, ואז מיד ברחה לאבא שלי כדי שיתפוס ויניף אותה באוויר.תענוג אמיתי להסתכל על השלושה האלה.

כל הכדורים באוויר

תכתבי, ממה את מפחדת?

ככל שעובר הזמן בלי שכתבתי כן גואה בי הצורך לכתוב, אבל בד בבד עולה בי החרדה מהישיבה מול המסך וההחלטה מה לכתוב בכלל- מכל הזמן המטורף הזה. הרי ברור שלא הכל יוכל להכנס. והרי כל כך הרבה דברים חשובים ומשמעותיים קרו וקורים לי מאז שכתבתי. ואין לי מספיק זמן לכתוב את הכל. אני מרגישה כמו במפגש קצוב עם גילי ששתינו צריכות להספיק לספר דברים נורא חשובים ואנחנו יודעות שאין לנו זמן. ואנחנו מדברות מהר ומנסות להספיק הכל.

מאיפה להתחיל בכלל?
מהדבר הכי חשוב. אני בהריון. זה מדהים. זה משמח. זה מפחיד. רוב הזמן לצערי אני מתעלמת מזה כי החיים שלי, שארגנתי אותם להיות שקטים ורגועים- הפכו לעמוסים כל כך לאחרונה. אני בהריון, ובבטן יש לי עוברית קטנה ושמנמנה.

אני כבר אחרי החצי, והלידה מתקרבת מהר מאוד. ניסינו כמה פעמים, ובפעם הראשונה שתפסתי את א' למיטה בביוץ זה הצליח. לעומת ההריון הקודם שהגיע אחרי שני הריונות כימיים, זה היה מהיר. כמובן שמיד ידעתי. אני תמיד יודעת. למודת נסיון שמרתי את המידע הזה לעצמי ולא חלקתי אותו עם א'. דילגתי על בדיקת השתן המבלבלת, חיכיתי המון זמן ועשיתי בדיקת דם מאחורי גבו. כשהוא הגיע הביתה באותו יום ישבנו על הספה והראיתי לו בלי שום הסבר את תוצאות הבדיקה. הוא היה מבולבל לחלוטין,שאל מה זה אומר, אמרתי לו בשמחה- זה עבד. אני בהריון. שאל למה לא שיתפתי. אמרתי שאחרי הפעמים הקודמות וכל המתח- רציתי שיקבל את הבשורה הזאת פעם אחת באופן נקי, משמח, תוצאה חד משמעית וכיפית.


חשבתי שהפעם יהיה לי קל יותר לדמיין איך היא תהיה, איך היא תצא. אבל באופן מדהים, למרות שההריון עם פצפונת לא היה מזמן כל כך- אני פשוט לא מצליחה לדמיין את זה. מסתכלת על חברות עם תינוקות וכאילו שכחתי איך זה. פצפונת לא כזאת גדולה. כמובן שהרבה מהשאלות שרצות לי כל הזמן בראש קשורות לאיך פצפונת תגיב, ואיך נסתדר עם שתיים. אין לי תשובות, והשאלות ממשיכות להתרוצץ.

ההריון המתוכנן והרצוי, בשילוב עם כל מיני ענייני נדל"ן, גרם לנו בתחילה לחפש בית גדול יותר לקנייה, וכשהבנו שזה לא יקרה לפני הלידה, הוא בעט אותנו לבליץ חיפושי דירה להשכרה, שהסתיים לא מזמן במעבר הכי מהיר וחלק שהיה לי עד כה. יש לנו דירת שלושה חדרים שאנחנו מאוד אוהבים. רכשנו אותה לפני כמה שנים, ותכננו שתשמש אותנו חמש שנים קדימה. זה בדיוק מה שהיא עשתה. כשרכשנו אותה לא עניין אותנו בכלל מה יש בסביבה מבחינת גני משחקים, גני ילדים וכו. עניין אותנו לקנות משהו בתקציב שלנו באיזור נגיש ומרכזי יחסית כדי שנוכל להמשיך עם רכב אחד בלבד. זה כמובן הוביל אותנו לקו תפר שבין שכונה ישנה עם אוכלוסייה מבוגרת מאוד לשכונה קצת חדשה יותר. כשחיפשתי גני ילדים מומלצים לא היה שום דבר בשכונה, ממש כלום. אלו שהלכתי לראות בכל זאת לא באו בחשבון. הבנתי למה אנשים אוהבים לגור בשכונות ייעודיות למשפחות צעירות.

יש גני שעשועים אבל האחד שקרוב פצפון מלוכלך וממש על הכביש, והשני, שהוא גן נהדר- דורש טיפוס רציני. עד כה הסתדרנו עם זה יופי, אבל המחשבה לעשות את כל הדברים האלה ברגל עם תינוקת ופעוטה נראתה לי לא נוחה. במיוחד הגן של פצפונת שלוקח בערך 25 דקות כיוון איתה על תלת אופן. דבר שאני עושה בשמחה אבל חזיתי שבחודשים מתקדמים זה יהיה לי קשה, ועם רכב אחד זה יהפוך להיות פאזל מתיש של תיאומים.

אבל האמת שמה שבאמת בעט אותנו מהדירה היה המדיח. אין לנו כזה. כלומר עשינו הכנה ולגמרי יכולנו להתקין אחד, אבל הייתי צריכה למצוא איפה לשים את כל מה שיושב בארון במקומו. אולי זה הזמן לציין שהדירה שלנו נאה ולא עמוסה אבל הדרך שלנו לשמור עליה ככה היא לא לקנות כמעט שום דבר. כל דבר שקניתי הביתה- הוצאתי משהו אחר. זה נעשה קשה יותר ויותר כי לפצפונת יש המון ציוד שאנחנו רוצים לשמור, אן לנו מחסן, ובד בבד אנחנו ממשיכים לקבל בגדי ילדים לשנים הקרובות מחברים ומשפחה- ולאט לאט מצאתי את עצמי ישנה בתוך ערימת שקיות בגדים. הקורונה כבר מזמן אילצה אותי להקים לי משרד בבית, ולא היתה לי ברירה אלא להציב שולחן קטן ליד המיטה. זה לא היה נוח אבל לא מתלוננת. שנה וחצי זה עבד יופי. המחשבה על ניו-בורנית וערימות הציוד שלה בנוסף לציוד של פצפונת, והפאזל המורכב של איפה אניק אותה בלילה בלי להעיר את פצפונת וכו- גרם לי לתפוס יום אחד את היד של א' ולהגיד לו בפאניקה- אני חושבת שאין ברירה. אנחנו חייבים לעבור דירה.

זאת החלטה שהיה לנו קשה לקבל, בעיקר בגלל שהיא תכלס פינוק- ברור לי שאפשר לגדל גם שלושה ילדים בדירת שלושה חדרים, אין לי ספק. אבל אנחנו עושים כלים כשעה בכל ערב וזה פשוט לא סביר. מהצד הפיננסי- מדובר בכמה אלפים על שכר דירה שכרגע אנחנו לא מוציאים בכלל. זה שינוי גדול. אנחנו יכולים לעמוד בזה ועדיין לחסוך- אבל התרגלנו לא לשלם שכירות. (ענייני המכירה של הדירה שלנו וקנייה של אחרת מתעכבים מכל מיני סיבות.) וגם הודעתי חד משמעית לא' שאם אנחנו כבר עושים את המעבר הזה- אני רוצה להתפנק. כן. אני רוצה דירה משופצת לעילא, מטבח גדול, משרד- שיהיה לנו באמת שווה לעבור לשם. מהר מאוד החלומות התנפצו אל קרקע המציאות- בעיר שלנו אין דירות גדולות להשכרה באמצע שנת הלימודים. אין דירות חדשות כמעט. אין דירות עם סורגים, עם הכנה למדיח, מעלית, ברגל מהגן של פצפונת. פשוט אין. ואז פתאום הופיעה איזו דירה שנראתה כמו חלום, במחיר אסטרונומי. לקחנו. ואנחנו נהנים מכל רגע.

בחודש שבין חתימת החוזה לבין המעבר, פנטזתי כל הזמן על איך זה יהיה לגור בה, כמה החיים יהיו פשוטים יותר. איך לא אעמוד בפקקים ואצטרך למצוא חניה ליד הגן של פצפונת. איך לא אעשה יותר כלים בחיים. איך יהיה לי מחסן לאחסן את כל הדברים שמסתובבים לי בין הרגליים. איך אני לא אעיר את פצפונת בלילה כשבטעות היד שלי תפגעה במאוורר ליד המיטה כשאתהפך בלילה כי חדר השינה שלנו הפך למחסן.

ובין לבין הרבה הלקאה עצמית על שאני מוכנה להוציא את הסכום הזה תמורתה. עבר הרבה זמן מאז א' ואני היינו סטודנטים שמחשבים כל הוצאה, השכר שלנו (תודה לאל) קפץ כמה רמות מאז שסיימנו ללמוד, מאז שא' התחיל לעבוד, ואני עברתי לעבוד המקום שבו מעריכים אותי וזה מתבטא בשכר.  אבל איפשהו מחשבתית נשארנו קצת שם. עם רהיטים יד שנייה או איקאה, קניות מחושבות יחסית של דברים גדולים, בלי הרבה חו"ל או יותר מדי אוכל בחוץ. מדי פעם תפסתי את עצמי מתלבטת מאוד על משהו שאני רוצה לקנות, ממש חושבת על זה חודש שלם ואז תופסת את עצמי, מתנערת, אומרת לעצמי- זה באמת לא כזה יקר בשבילך. פשוט תקני. חלק ממה שתרם לעניין הוא כמובן הבית הקטן שלנו שלא איפשר לקנות יותר מדי.

 
כל ההחלטה הזאת לוותה בהתחלה הרבה רגשות אשם. אבל עם הזמן הצלחתי להירגע. זה זמני. אנחנו יודעים שזה יהיה בערך שנתיים. חברה שלי שסיפרה לי כמה חברים שלה משלמים על דירה פצפונת ומעאפנה בתל אביב (כמה אלפים יותר ממה שאנחנו משלמים על דירה נהדרת ומרווחת פה) גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי. ובעיקר- חוזרת ומשננת לעצמי- השנים הקרובות כנראה יהיו עמוסות מטלות, נטולות שינה, קשות פיזית ומנטלית- אנחנו הולכים, איכשהו, לגדל פעוטה ותינוקת, בלי משפחה שגרה קרוב. בואי, לפחות, בואי נעשה את זה נוח. בואי נעשה שלא נריב מי עושה כלים. בואי נעשה שאוכל ללכת לאסוף את פצפונת מהגן ברגל עם עגלה. בואי נעשה שיהיה לך חדר שינה מרווח עם מקום לעריסה. בואי נעשה שתהיה לך פינת עבודה של יותר מ60 ס"מ. בואי תעזרי לעצמך ולא' לצלוח את הקשיים האלה, לארגן לעצמכם סביבה נוחה להתהלך בה טרוטי עיניים ועצבניים.


וזהו. מאז שעברנו אני שמחה על ההחלטה. כיף לנו פה, פצפונת מאושרת מהבית החדש. רכשנו מדיח! (יד שנייה, אולד האביטס דיי הארד) והוצאנו מלא כסף באיקאה. אבל אנחנו בסדר ומאוד אוהבים את התוצאה. החיים- זה מדהים- באמת יותר נוחים פה.



הפעם, הניגוד להריון הקודם- ידעתי שהסוכרת תגיע. כלומר היו רגעים שבהם השתעשעתי במחשבה שזה ייחסך ממני הפעם- אבל תודה לאל היה לי השכל להבין שמדובר בפנטזיה נחמדה לכל היותר. העניין הוא שאת הסכרת בהריון עם פצפונת גיליתי בהעמסה בשבוע 24- כלומר כבר באמצע וקצת של ההריון. הפעם כבר מהרגע הראשון ידעתי שאני מועדת לזה. זה שונה לחלוטין לשמור תזונה דלת פחמימה 14 שבועות או 40 שבועות.

באמת שמכל סיבוכי ההריון שלא נדע- זה הדבר הכי סביר, ובהריון של פצפונת הצלחתי לאזן את הסוכר בתזונה בלבד, יחסית בקלות. ולשמחתי זה הגיע עם הבונוס שהשלתי את משקל ההריון בלי מאמץ אחר כך (הודות להנקה, בנוסף לסכרת). זה לא משהו שעניין אותי בכלל לפני, אבל בדיעבד אני מבינה שזה ייתרון משמעותי. בכל אופן, בהריון הזה הייתי עם בחילות קשות מאוד עד שבוע 16 כמעט. ואחריו תקף אותי צינון שלא עזב אותי שבועיים. באופן כללי הייתי סמרטוט מורעב על סף הקאה. המחשבה על להכניס לפה משהו מלבד לחם לבן לא עברה בראשי. זה היה פשוט בלתי אפשרי. למזלי הסוכר בהתחלה במדידות ספורדיות שעשיתי התנהג ממש יפה. כשהבחילות חלפו מיתנתי קצת את התזונה. ואז פתאום אחרי התפרעות עם איזה טייק-אווי אסיאתי (אוכל אסיאתי הוא בבסיסו סוכר) מדדתי תוצאה גבוהה- הבנתי, ועברתי לשמור. לקח עוד חודש עד לאבחנה רשמית, אבל סך הכל אני באמת בסדר, מכינה לעצמי את הארוחות המוזרות שלי והעוגות העצובות שלי. עברתי סוג של גמילה מסוכר, זה קשה בהתחלה אבל עכשיו זה סבבה. שדרגתי את ה"מתוקים" שהייתי מכינה לעצמ עם כמה מתכונים מהממים ותכלס אני באמת שבעה וטעים לי. מצאתי גם כמה פתרונות מהירים לארוחות שלא אכלתי בפעם הקודמת- זה מאוד עוזר. אני אוכלת טוב. ממש ממש טוב.



בין חיפוש הדירה למעבר, היה לי איזה קורס מקצועי שהצריך אותי לא להיות בבית כמה לילות. הקורס היה שבועיים, ולגמרי חשבתי שאחזור הביתה כל יום מתל אביב בתחב"צ. זאת היתה מחשבה הגיונית אולי אם לא הייתי הריונית כל כך. מהר מאוד התפכחתי ונשארתי לישון במרכז. זה אומר שלראשונה בחיי עשיתי כמה לילות בלי פצפונת. זה היה מוזר. התגעגעתי אליה בטירוף, הייתי אכולת רגשות אשם, אבל גם היה לי חופש מסויים, שוטטתי בתל אביב, פגשתי חברים ומשפחה. גם בימים שכן חזרתי הביתה הספקתי רק להשכיב אותה לישון ולנשק אותה בבוקר אחרי. כשהציעו לי את הקורס מטעם העבודה, קורס חביב, לא חובה אבל כן יתרום לי- חשבתי לעצמי- איזה באסה, כבר הרבה זמן אני מחכה שיתפנו מקומות אליו, ועכשיו אני לא אצא אליו כי זה לא הגיוני.כי א' יצטרך לקחת ולהחזיר כל יום, כי יהיה קשה גם לפצפונת ויהיה עמוס לא', כי אני בהריון ויהיה קשה לתאם את כל הבדיקות והנסיעות יהיו סיוט- ואז אמרתי לעצמי- תתייחסי לזה כמו ביזנס טריפ (מעולם לא הייתי באחד)- אם היו מבקשים ממך לנסוע- לא היית מסרבת. ויתר על כן- אם לא' היו מציעים לנסוע ברור בלי לחשוב פעמיים שהיית מתגייסת בעצמך ומגייסת את סבא וסבתא לעזור. אנשים הם הורים ועדיין עושים את הדברים האלה, עדיין מתקדמים מקצועית. ובכלל- מתי זה יהיה נוח יותר? כשיהיו לך שתי בנות? זה לא ייעשה פשוט יותר. א' הסכים מייד. ואמרתי כן. והקורס באמת היה ממש מהנה! חוץ מזה שהוא היה מאוד רלוונטי ולמדתי המון, גם היו איתי אנשים טובים והיה לי ממש כיף.



אבל שילמתי על זה. היה איזה דד-ליין  שעמדנו בו בדוחק- כי הייתי צריכה לסיים לפני הקורס. ואז מישהו הכניס לי זבל לקוד שדפק אותי יופי- ובמשך שבועיים אחרי הקורס עבדתי הרבה שעות בערב, עם עצבים מרוטים מאוד, לתקן את הנזק. העבודה שלי בדרך כלל מתנהלת על מי מנוחות, ואז פעמיים שלוש בשנה יש איזה שבוע שהוא סיוט. זה בסדר גמור, זה דיל מצויין שאני חותמת עליו כל יום. הבעיה היא שהלחץ הגיע אחרי שלא הייתי בבית שבועיים, שבוע לפני מעבר דירה, כשאני בהריון, עם מלא מלא בדיקות שדחיתי לאחרי הקורס. זה היה מאוד מאוד אינטנסיבי. ואיכשהו צלחנו גם את זה. עם הרבה עזרה מהצוות שלי, שהם מקסימים אחד אחד. והבוס שלי, שהוא נכס, ואני מאחלת לכל אחד ואחת ובמיוחד לאמהות לעבוד תחת אדם כזה, שלמרות שלא חווה את זה בעצמו- מבין את הלחץ של ההריון ויודע לאזן את המשאבים של הצוות שלו, ולשים גבולות ברורים כשמבקשים מהאנשים שלו דברים לא הגיוניים.



ושילמנו ואנחנו עדיין משלמים בעוד עניין. פצפונת. בדיעבד אולי לא הייתי צריכה לצאת לקורס. בזמן הקורס עצמו היא התנהגה למופת, היה לה זמן איכות עם אבא וזה עשה לקשר שלהם רק טוב, ותכלס מהווה הכנה לא רעה לעתיד לבוא כשלא אהיה זמינה לה בבלעדיות. אבל שנינו סבורים שההיעדרות שלי השפיע עליה בכל זאת. ביעותי לילה שהחלו לתקוף אותה אחרי, בהם היא דורשת שרק אני אשב לידה לילות שלמים, הודפת ובועטת את א' כשהוא מתקרב במקומי. הבכי שלה הפך פתאום להיות "אמא אמא" גם כשאני ממש לידה. זה קורע לב. דרישה מפורשת שלה להיות רק איתי, דחייה של א' לעיתים. יש עוד כל מיני דברים קטנים, אבל לנו זה די ברור מה קרה פה. אני המון בבית עכשיו, המון איתה. מנסה לפצות. לא יודעת אם אפשר.



ותכלס העניין הכי כואב. פצפונת עוברת את ההתבגרות של גיל שנתיים. זה מורגש בכל דבר שהיא עושה. היא מתנגדת לכל מה שאנחנו מציעים, וכל סירוב שלנו גורר אחריו טנטרומים קשים ומתישים. כל מה שקשור באוכל הפך להיות מלחמה. ההתארגנות בבוקר הפכה מייאשת והביאה אותי לא פעם קרוב לדמעות. זה נראה כאילו היא פשוט מנסה לריב. אני יודעת שהיא בת שנתיים ושזה לא מה שקורה, אבל ככה זה נראה. היא מבקשת לאכול בננה, מקבלת, לא אוכלת אותה, משחקת איתה, שוברת אותה- ואז בוכה חצי שעה על זה שהבננה שבורה. מבקשת כריך עם גבינה. מקבלת. לא אוכלת אותו. צורחת. מורדת אחר כבוד מהכיסא. לא מסכימה לשבת על הסיר, לא מסכימה להתלבש. דורשת שוב את הבננה. צרחות ובכי היסטרי. ככה כל בוקר מחדש, כשאימת הפקק הנורא שמתהווה בדרך לגן מרחפת עלינו.ואני, מטומטמת שכמותי, מוצאת את עצמי כבר כמה פעמים צועקת עליה. בדרך כלל זה מתפרץ ממני אחרי משהו מסוכן ומבהיל שהיא עושה, כמו לדוגמה לזרוק את עצמה אחורה מהידיים שלי. אבל מהרגע שאני מתחילה קשה לי מאוד להשתלט על עצמי. והצעקות מעליבות אותה נורא, והיא בוכה, ואני כמו מטומטמת ממשיכה לצעוק, יודעת שאתחרט על זה. ובאמת אני לוקחת אותה לגן אחרי שעה וחצי של עצבים, והיא נכנסת פנימה עצובה ומותשת, וכל היום אני חושבת על דמותה השחוחה והמובסת נכנסת לגן, ואני מתחרטת על הכל, וחושבת שכל אחת בעולם היתה יכולה להיות לה אמא טובה יותר ממני. ואחר הצהריים אני על קוצים כדי לאסוף אותה ולנסות לתקן. אנחנו מכינות יחד עוגיות (הדבר האהוב עליה) ואני מתנהגת כמו אמא טובה, ובערב בוכה לא' על המפלצת שאני.


ואני יודעת שהכל קשה לי יותר כי הכל לחוץ מסביב, כי אני באמת מפחדת ודואגת מאיך נסתדר, כי ההורמונים משפיעים עלי מאוד והפתיל שלי קצר קצר קצר, כי אני לא מצליחה להשתלט עליה כשהיא מתפרעת כי קשה לי כבר להחזיק אותה, וכשהיא משתטחת על הרצפה מאוד קשה לי להתכופף אליה, כי לא ישנתי בלילה בגלל שהיא דרשה שאשב ליד המיטה שלה, כי הכל באמת עמוס וקשה- וכל זה לא מצדיק את קוצר הרוח שלי כלפי ילדה מדהימה ואהובה, כלפי הבת שלי.וזהו, תכלס איו לי מסקנה, חוץ מזה שאם יש משהו שאני רוצה לשנות בחיים שלי- זה לא לצעוק עליה אף פעם בחיים יותר.



וגם כל זה ועוד תקרית נוראית שקרתה לנו- מה את כל כך ממהרת להביא עוד ילדה, כשאת בקושי מצליחה לטפל באחת? קודם תהיי אמא ראוייה לפצפונת ואחר כך תחשבי להביא עוד ילדה.זה נכון. זה עובר לי בראש הרבה.אני רואה בבקרים אמהות מביאות לגן ילדים מחוייכים ושמחים, עוטפות אותן בחיבוק, יורדות איתם אחוזים בידיים טובות ובטוחות במדרגות לגן. ורק אני ופצפונת זעופות אחת על השנייה, אני לא מרימה אותה כי קשה לי, פצפונת יורדת לאיטה במדרגות ואני דוחקת בה. אני יודעת שלכל אמא יש קשיים, אבל בבקרים האלה אני יודעת שפצפונת הגרילה את האמא הכי איומה בגן.



זאת אחת מהסיבות שרציתי כל כך לעבור- אנחנו לא גרים ולא עובדים בגוש דן, הפקקים הם לא מנת חלקינו. א' יוצא לעבודה בשעות שמקדימות את הפקקים שיש כאן ולפעמים נתקל בהם בחזור, אני תמיד נסעתי בתחבצ אבל המשרד שלי קרוב מאוד ומגיעים אליו כמעט תמיד עם לכל היותר שני רמזורים. ובכלל מאז הקורונה אני עובדת רוב הזמן מהבית. אנחנו בני מזל בקטע הזה. כל התרחיש הזה של לעמוד עם הרכב מאחורי טור זוחל או עומד של מכוניות די זר לנו. אז כשזה קורה אנחנו מאבדים סבלנות מהר. ומאז שפצפונת בגן, זה קורה לנו כמעט כל יום. כלומר זה או הלחץ לצאת לפני שמתהווה הפקק, או לעמוד בפקק הזה. עכשיו- מה זה פקק? תושבי גוש דן לא היו מתייחסים לזה בכלל, מדובר סה"כ בלהמתין כמה רמזורים. אבל אני מוצאת שההשפעה של זה עלי היסטרית. לפעמים אני כל כך מתרגזת מהעמידה בפקק, כל כך מזרזת את פצפונת במדרגות לגן- ואז פתאום נזכרת שבעצם אני תמיד מגיעה לפני כולם למשרד, שהבוס שלי בחיים לא יגיד לי מילה על איחור, שאני בעצם לא ממש ממהרת לשום מקום. שהכל בסדר. אבל עצם העמידה מאחורי הרכבים, עצם נסיונות ההשתחלות ברמזור, עצם הצפיפות הזאת על הכביש, המתח אם תהיה לי חנייה סבירה- כל אלו גורמים לי עצבים קשים מאוד. ואת זה רציתי לחסוך מעצמי. את המיני פקק הקטן הזה כל בוקר וכל אחר צהריים.



מה שאני מנסה לומר, אני מניחה, זה מה שאמרה כל אמא שחיה בעידן הזה. אני מנסה לתחזק את כל הכדורים באוויר, אבל לפעמים זה לא הולך. וזה כואב.

ניצחון ושמחה

ביום ההולדת עצמו א' שלח לי באמצע היום ברכת יום הולדת ספונטנית. זאת ברכה מקסימה ששימחה אותי מאוד. כל שורה בה היא בדיוק מה שרציתי. ושורה אחת היא ניצחון וזיכרון והוכחה.

"…ויש לי חיים כל כך כיפיים בזכותך."

כל כך התרגשתי לקרוא את זה. מה לא הייתי נותנת לפני ארבע שנים כדי לקבל סימן כלשהו, שהוא יכתוב לי את השורה הזאת.



שתי סיטואציות צפות לי בזיכרון.

הראשונה היא היום הראשון של השבעה על אמא של א'. היא נפטרה אחרי הדרדרות של כמה ימים. חשבנו שהיא תעבור את המחלה הארורה הזאת, ודאגנו מאוד לאבא של א' שידענו שלא יעבור אותה. ואז פתאום אמא שלו קרסה. זה לא היה לגמרי לא צפוי, אבל היינו די בשוק.

אחרי הלוויה בלילה נסעתי הביתה עם ההורים שלי ובכיתי לסירוגין. לא הותר לי להשאר לישון עם א' למרות שזה כל מה שרציתי בעולם. כאב לי לדעת שהלילה, דווקא הלילה- אני לא יכולה לחבק אותו.

כשהגעתי בבוקר המחרת לבית הוריו, השבעה כבר התנהלה ביומה הראשון. מצאתי את א' שלי המום ושבור, מיד ניגשתי אליו והוא אמר לי שבא לו לעוף משם אבל הוא לא יכול. הבית המה אנשים. הקפנו את הבית ועברנו לשבת על מדרגות בטון באחוריו, נסתרים מעט מבאי השבעה. ישבנו ושתקנו, בוהים בערימות הציוד החקלאי שכבר לא ישמשו אף אחד. לא אמרנו כלום, והעצב היה נורא. כנראה גילי ראתה את הפנים של א' כשיצאנו משם, ואת הייאוש שלי. היא אמרה לי "אני יודעת שקשה לך לדמיין את זה עכשיו, אבל עוד חודשיים, עוד שנה- הוא יצחק כמו פעם". וידעתי שהיא צודקת, אבל לא ראיתי איך זה קורה.


הסיטואציה השנייה.

בתום השבעה נסענו חזרה הביתה. עזבנו את הבית של הוריו בתחושה כבדה מאוד. הותרנו שם את אבא של א', שהיה כבר סיעודי ורוב היום לא תיקשר עם הסביבה. וכאילו לא די בזה כדי לשקוע בתהומות של עצב, ידענו שזמנו קצוב.

א' התעקש לנהוג, אחרי שבוע שלא יצא מהבית. אני זוכרת את זה חד ובהיר. זיפים כיסו את הפנים היפות שלו, נסענו על כביש שש, ואני הגנבתי מבטים אל האיש שלי. א' שלי היה יתום. עד היום קשה לי להודות בזה שא' יתום. אז זאת היתה הפעם הראשונה שפתאום הבנתי את זה.

א' נהג ואנחנו שתקנו, ומשני צדי הכביש עשב ירוק זרחני צימח בפראות, מסנוור, חי, כמעט מתגרה. האביב היה בפתח, כל השדות המוריקים נענעו עשביהם ברוח קלה, העולם היה יפה כל כך ושמח, ורק באוטו הקטן שלנו הכל היה עצוב וכבד ודחוס. אני זוכרת שרק רציתי לפתוח את כל החלונות, אולי העצב ייצא. אבל ידעתי שלא משנה כמה מהעצב יזלוג החוצה, הוא ילך ויתחדש כי הוא נובע מאיתנו.



לא עברו שלושים יום ואבא של א' נפטר. זה היה נורא לא פחות. וא' שלי היה יתום משני הוריו. ואנחנו הגענו שוב לבית שלנו, הרחוק, ואני התפלצתי מבפנים- מה אעשה איתו עכשיו. איך אקח אותו מהנקודה הזאת, הנמוכה, הרעה, המייאשת, אל עבר הנקודה הפוטנציאלית שגילי הבטיחה לי שעוד נגיע אליה. לא היה לי מושג.


האמת היא שא' צחק עוד הרבה קודם. אחים שלו נעזרו בלא מעט הומור כדי לעבור את השבעות מרובות המשתתפים. ובין כל הבכי סביב עלו מדי פעם גלים של צחוק. ופעם אחת נכנסתי אחרי יום שלא הייתי, וראיתי את הפנים של א' קורנות אליי, ודוד שלו צחק עליו בפני כולם שהוא כולו זורח כשאני באה. וליטפתי אותו בשקט על השיער הארוך ארוך (שתי תקופות אבל רצופות) וקיוויתי שיהיה טוב.



וא' גזר על עצמו לא לטוס ולא להשתתף באירועים, והלכתי לבד, חוץ מלחתונה של גילי שאותה הוא סירב להפסיד. ובחתונה שלה הוא היה כבר שמח ורקדנו מלא והיה אירוע כל כך כיפי, והיינו באמת שמחים.

והעצב לא ממש עזב. אבל הוא כבר לא היה נוכח כל הזמן. הוא הגיח פחות ופחות. ועוד הרבה דברים שינו ועיצבו אותנו.
ואין לי מושג תכלס איך זה קרה, אבל ממש לא מזמן א' כתב לי שהחיים שלו "כל כך כיפיים". והלב שלי התפוצץ משמחה. תודה על הכל, בחיי.