אל תשאלו

היה לי יום (שלושה שבועות תכלס) ממש מרגיז בעבודה, ביחד עם עוד משהו ממש מבאס, וזה הביא אותי לדמעות. זה לא כל כך קשה להביא אותי לדמעות לאחרונה- בעבודה לא להיט ואני רק רוצה להגיע הביתה לשים ראש על א', וברגע שאני רואה אותו אני לא עומדת בזה ובוכה. למרבה המבוכה זה קרה גם בסופר, והמתוק שלי ניחם אותי והרגיע ליד מדף האפייה. בטח כולם חשבו שקרה משהו נורא אבל זה בסך הכל משבר קטן וההורמונים משתוללים.
אז אני לא יכולה לכתוב פה מה כל כך מתסכל אותי בעבודה, כי תכלס זה משעמם רצח (בקצרה: אני הוא סיזיפוס), אבל העצבים רוצים להנתנקז לאנשהו אז אני אכתוב כל מיני דברים שקשורים בהריון ובתלונות שלי לעולם.
בשלב שההריון היה עוד סוד, הייתי בחרדה שמישהו יגלה. בניגוד למה שכל מיני אנשים עלולים לחשוב- לחרדה הזאת היה בסיס- שני הריונות שלי נגמרו לפני שהספיקו להתחיל, וכל עוד לא הרגשתי ביטחון שהוא לא ייעלם מחר, לא רציתי שאנשים ידעו. חששתי שאיאלץ לספר שאיבדתי הריון, חששתי ממבטי רחמים, חששתי מהכל. הבטן שלי, בניגוד אלי, דווקא רצתה לצעוק לעולם. תפיחה מאוד מסגירה התחילה לבלוט כבר בשבועות הראשונים (למרבה המבוכה לא מדובר כלל בעובר, שכן הוא מזערי בשבוע הזה. אלו פשוט מערכת העיכול וההורמונים שמנפחים דווקא שם, והנפיחות הזאת יורדת בהמשך) ואני חיפשתי כל מיני פתרונות יצירתיים. מכנסי הריון היו מחוץ לתחום שכן הם מסגירים לאללה, אז הבטן שלי נזלה בצורה מאוד לא חיננית החוצה.
בזמן הזה קרו שני דברים מרגיזים.
הראשון הוא שבמהלך שיחה עם קולגה לשעבר, מבוגר ממני בערך בעשור- הוא הניח את היד שלו על הבטן שלי (WTF) ושאל אותי "אז מה קורה? יש משהו?" הייתי בהלם. זה היה ERROR בכל כך הרבה רמות- הייתי בשבוע שש, אף אחד לא ידע, מסביבנו היו עוד אנשים שעובדים איתי, והבחור לא שחרר לי את הבטן, מחזיק לי את הגב ומצפה לתשובה. אני לא יודעת אם לייחס את זה לפחדנות שלי (הייתי צריכה להיות תוקפנת יותר) או לטאקט שניחנתי בו (היינו באותו רגע בבית הוריו, בניחום אבלים, שלו), אבל במקום להעמיד אותו במקום רק חייכתי ואמרתי "אם יהיה משהו אני אספר לך, מבטיחה". הוא שחרר אותי, ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני מאוד מאוד מחבבת את האדם הזה, ותכלס הוא היה בימים מאוד קשים אז טוב שלא אמרתי כלום, אבל וואו זה היה לא יפה.
הדבר השני והוא זה שעצבן אותי יותר, התרחש כמה שבועות אחר כך. הייתי בשבוע 12, לחוצה מאוד מסקירת מערכות שעוד לא עשיתי אז, ומי שידע אז היו ההורים שלי, אחים שלי,ואחים של א'. היינו באזכרה של אמא של א' (פתאום אני מבינה כמה מורבידיים החיים שלי נשמעים- אבל אני נשבעת שאני עושה גם דברים כיפיים). היו שם המון המון אנשים- משפחה וחברים של ההורים שלו. שכנה חטטנית ניגשה אלי בהתרגשות, חיבקה אותי, וקראה בקול "או, איזה כיף לראות פה סוף סוף משהו!" והחוותה תנועה מוגזמת לכיוון הבטן שלי. קפאתי במקום. כל המשפחה המאוד מורחבת של א' היתה בטווח שמיעה,כל השכנים וכל החברים של ההורים שלו. בתושייה שאני לא יודעת מאיפה הבאתי אמרתי לה "מה? אין פה כלום" והחזרתי לה מבט קשה. היא מייד התקפלה להתנצלויות ושמחתי לראות אותה מתפתלת. אבל קשה לי להסביר למי שלא עבר את זה כמה קשה זה לשקר על דבר כזה. לשלול בקול, במילים, את הדבר שאתה הכי רוצה ודואג לו. האזכרה עמדה להתחיל. היה יום חם יחסית, אבל אני מייד לקחתי את הסוודר מהרכב, והכנסתי את עצמי להסגר באחד בחדרים הצדדיים של בית הכנסת- מרגישה שאם אעז שוב לצאת בלי הסוודר כולם יוכלו לראות. היה חם מדי כל עוד השמש עמדה, אז חיכיתי שהיא תרד. א' אמר שזה היה טפשי. אני כעסתי שהוא לא מבין. יש פה כל כך הרבה חוצפה ואני לא הייתי מוכנה לעוד מזה. א' ואני נישאנו שנתיים קודם לכן- כלומר מבחינת המשפחה והחברים אני חייבת להם הריון כבר שנתיים. הלוואי והייתי צוחקת. שנה לפני כן מישהי שאני מאוד אוהבת אחזה לי בבטן בשמחה והתחילה לרקוד- עד שאמרתי לה שאין כלום (באמת לא היה כלום,אני פשוט לא רזה כמוהן) וזה היה נורא מביך. אחת השכנות היתה סוקרת אותי במבטים חסרי בושה בכל פעם שהיינו מתראות, ולפעמים מוסיפה מילות זירוז. כל עוד לא ניסינו להכנס להריון- זה הצחיק. אותי. אחרי מה שעברתי זאת היתה חציית גבול שהרתיחה לי את הדם. היא אישה בת שישים פלוס- היא בטח שמעה דבר או שניים על הריונות, נסיונות ומה שביניהם. היא בטוח יודעת שאסור לשאול.
מאוחר יותר חברה שלי שכבר היתה אז עם ילד סיפרה לי איך הוציאו אותה מהארון בשבוע חמש (!)- מישהי שהיא בקושי מכירה, מול כיתה שלמה של סטודנטים. ואיך היא לא הספיקה לעצור את הלשון שלה ואישרה במקום להכחיש. אנשים שהיא לא יודעת את השם שלהם ידעו לפני ההורים שלה, לפני כולם. היא הסכימה איתי שזאת תחושה נוראית, שהיא לא הצליחה להביא את עצמה לשקר למרות שבדיעבד זה מה שהיתה עושה. נזפה בא' שהוא לא מבין, וכינתה את התחושה הזאת כ"רואים לך". זה נכון.
ועוד משהו, שקרה לפני. אירחתי בבית חבר שלא ראיתי הרבה זמן. אפילו כתבתי פה פוסט על המפגש הזה. כשהוא הגיע, התישבנו על הספה אחרי שלא התראינו בערך שנה, מחוייכים ושמחים. חברה שלו בדיוק התקשרה "כן, הגעתי. לא, היא לא בהריון." גיחך וזרק לי חיוך, כזה שמתבדח על זה שכולם בהריון עכשיו, וכך היה אפשר לצפות גם ממני. מה אני אגיד, הוא צדק. לא הייתי בהריון. בדיוק הפלתי. כלומר- בדיוק כשהוא אמר את המילים האלה עדיין דיממתי. זה פאקינג כאב. שחררתי לו חצי חיוך של מבין את הבדיחה. לא דיברנו על זה. רציתי להכנס למיטה ולבכות.
לפני כמה שבועות סיימתי את השנה עם החניכות שלי. הן שאלו אם אמשיך איתן לשנה הבאה, ואמרתי שהייתי שמחה אבל אני אמורה ללדת. הן הסתכלו אחת על השנייה ואז עליי וצהלו "ידענו! ידענו כל הזמן שאת בהריון אבל ידענו שאסור לשאול!". בניגוד לכל הנזכרים מעלה, הן בנות ארבע עשרה.
תמיד ידעתי שלא שואלים, לתומי חשבתי שזה כדי להמנע מהמצב המביך שהבחורה פשוט סתם השמינה. אז לא שאלתי. א' נגיד לא ידע בכלל שלא שואלים, ופעם הוא כמעט שאל או רמז אז הסברתי לו. אחרי ההפלה הראשונה הוא אמר לי שעכשיו הוא מבין למה. ועכשיו לצערי גם אני מבינה טוב יותר למה.

לא איכפת היה לי שידברו מאחורי הגב, שישחקו בניחושים בינם לבין עצמם- אבל הכי הרגיז אותי שבאו לדרוש ממני תשובה. לא אנשים שקרובים אלי, לא בפרטיות, פשוט אילצו אותי לשקר להם. אני לא אוהבת לשקר, ואני לא אוהבת לשקר על זה. זה מרגיש כמו חטא. כמו אי הכרת הטוב. כמו הזמנה למשהו רע. זה טעם מר על הלשון ומשקולת על הלב. אל תשאלו. בבקשה פשוט אל תשאלו. אם יש משהו ואתם רק רוצים להשתתף בשמחה- אתם תדעו, זה הרי לא יהיה סוד לנצח. אבל גלו קצת סבלנות. אין לכם מושג כמה זה שברירי.
מודעות פרסומת

ארוחת בוקר דביקה בסולט לייק סיטי (יומני אמריקה)

להפתעתי מה שאני רוצה לכתוב לא קשור בכלל לכל הנופים המהממים בחיות המופרעות או בחוויות הנהדרות שעברו עלינו שם- אלא לארוחת בוקר אחת. אחרי ימים מופלאים בגרנד טיטון החלטנו לשנות נוף, לרדת דרומה. הנסיעה אמורה היתה לקחת בערך יומיים, כשהפארק הראשון יהיה מואב. השם התנכי עורר בי ויברציות, ואחרי כל האגמים הפסגות המהממות הקרחונים ויערות העד- פתאום היה בי געגוע למדבר.
כדי לא לנהוג יותר מידי שעות ביום החלטנו לעצור לקצת זמן עירוני בסולט לייק סיטי, יוטה. לא היה לנו כל כך מה לעשות שם, אבל היינו צריכים למלא את מלאי המזון שלנו, ולא ראינו בדרך הרבה ערים גדולות (את ערבות ויומינג מאכלסים בעיקר עדרי בקר והבוקרים הקשוחים שלהם). וגם התלהבנו מהאפשרות לראות מורמונים.
הגענו לסולט לייק סיטי בשעת צהריים מאוחרת. לאורך כל הדרך עד כה, בימים שלא ישנו באוהל ישנו בעיקר במוטלים- אלה היו לרוב קטנים ומשפחתיים, אבל יקרים מאוד כיוון שהיו קרובים לשמורות הגדולות. בסולט לייק שכרנו חדר ללילה ברשת מוטלים זולה בשם "6" (או אולי "8"? היו כאלו מפוזרים לכל אורכה של היבשת,שלטים עצומים מפרסמים אותם לצידי הכבישים המהירים). בערב מצאנו מסעדה טבעונית ושוטטנו קצת ברחובות רחבי הידיים של העיר, בניינים גבוהים וחדשים עם חזיתות רומיות אירופאיות- משהו אסתטי אבל מעורר קצת בלבול.
א' אמר לי בלילה שנראה לו שהמלון הזה מאכלס טיפוסים שונים מאלו שראינו עד כה בפארקים ובערים הגדולות. בשלב הזה כבר הבנו שלאמריקה יש כמה שכבות. שהעיר הגדולה מריצה במבוכי רחובותיה, בין הבניינים הגבוהים אנשים מעונבים וחנוטי חליפות לצד צעירים היפסטרים עם זקנים ומזרני יוגה. אתה מתפתה לומר- אמריקה היא כמו בכל הסרטים על ניו יורק. ואז אתה נוסע חצי שעה ממרכז העיר לוולמארט הקרוב, ובין עשרות המדפים נגלים אליך אנשים אחרים לגמרי- מתניידים בחלקם על עגלות ממונעות,קולניים, ממלאים עגלות ענק בשתייה קלה וחטיפים- ואין זכר לאנשי העיר.
א' צדק. בבוקר ירדנו לארוחת בוקר. אולם קטן, פחות או יותר בגודל של סלון גדול, צופף בתוכו שולחנות מספר עם כסאות סביב להם. היה צפוף, אבל מצאנו שולחן. א' מיד אמר שהמקום עושה לו בחילה ושהוא רוצה רק לעוף משם, אבל אני רציתי ופל ולא הייתי מוכנה להתפנת בלעדיו. ארוחת הבוקר, באופן לא מפתיע, היתה מורכבת ממבחר די גדול של זבל מסוכר. מכונה לפנקייקים, מכונה לופל, מיצים מסוכרים, דואנטס, כל מיני קופסאות של ממרחים, מכונת קפה. כבר הכרתי את האובססייה האמריקאים לדיספנסרים, אבל נראה ששם היא הגיעה לשיא חדש. נדמה שכל מה שאפשר היה לקחת שם זלג/נפל/הוגש מתוך מכונה ייעודית. הבלילה של הפנקייק, הסירופים, הקפה, המזלגות, הסכינים. נראה שהאומה הזאת בלחץ מטורף שמישהו ייגע בידיים חשופות באוכל שלהם- ולכן הם עוטפים את הכל בניילונים ומכונות. בינתיים נכנסו למקום שלושה- שני גברים ואישה. אני מניחה שהיא בת הזוג של אחד מהם. הם היו קולניים, בהמתיים, והבטנים של כולם השתלשלו החוצה מהחולצות שלהם. הם נראו באמוק לאכול ולקחת איתם כמה מזון שרק יוכלו. א' ואני ישבנו באי נוחות אל השולחן הדביק שלנו והסתכלנו בהם בעניין הולך וגובר. הם עטו על השולחנות והדיספנסרים, צועקים אחד לשני הוראות לגבי מה לקחת. כל האנשים הסתכלו בהם בהשתאות עצלה. האישה יצרה אחריה פקק בעמדת הופלים, פותחת וסוגרת את הברז של התערובת, ממלאה אגב כך את כל השולחן בנוזל הסמיך, המבחיל. אחת מעובדות המלון ניגשה למכונה אחרת למלא קנקן במיץ, השאירה אותו שם, מתמלא- ונעלמה. בינתיים הלחץ מאחורי האישה גובר, ומישהי מאחוריה פונה אליה, להפתעתי,ושואלת אם הכל בסדר איתה. ואז אני רואה שמשהו איתה ממש לא בסדר- היא אוחזת בשולחן, בוהה ברצפה. ומשיבה לשלילה- לא הכל בסדר. הנוזל של הפנקייקים ממשיך לזלוג מהשלוחן אל הרצפה. האישה המתעניינת אוחזת בזרועה של האישה הגדולה, מוליכה אותה אל כסא, עיניה מחפשות את הגברים שהגיעו איתה. והנה הם באים. הגדול מביניהם, תחת בית השחי מחזיק שתי צלחות פנים אל פנים, ביניהן תחב ככל הנראה עוגות רבות. הוא שואל אותה מה קורה איתה, ומערה אל פיו עוד ועוד אוכל. א' דוחק בי לקום וללכת, אבל אני מרותקת למחזה. האישה הגדולה חוזרת ואומרת שהיא לא מרגישה טוב, והאישה הקטנה שתומכת אותה מביאה לה כיסא. כל הדקות הארוכות האלה שני הגברים שהגיעו איתה לא נוגעים בה, לא מתוך רתיעה אלא מחוסר עניין. הם ממשיכים לאכול ולהעמיס, והאישה התומכת מסתכלת בהם בבלבול, מחכה שמישהו מהם ייקח אחריות על הסיטואציה ויפטור אותה מהצורך להחזיק בה. הקנקן שהשאירה המלצרית כבר מזמן עלה על גדותיו, והמיץ מתפשט עכשיו על הרצפה לכל עבר. עובר אורח מפסיק את המזיגה אבל זה הולך ומתפשט. "בואי נלך מפה" כך א', ולי אין חשק יותר לופל. אנחנו קמים והולכים, מספיקים לראות את האיש הגדול אומר לאישה הגדולה שתיכף יביאו לה מים והכל יהיה בסדר. מישהו אחר מביא מים. כשאנחנו יוצאים משם הוא עוד עומד שם עם שתי הצלחות מעוכות מתחת לבית השחי.
אנחנו מתנערים מהמראה, והולכים לחזות במורמונים. כשהגענו להעמיס את התיקים על הרכב, נגלה לעינינו עוד מראה מבחיל- כמה שבועות קודם לכן בערבות מונטנה הרכב שלנו ריסק אליו כמויות הסטריות של מעופפים, והגופות שלהם נדבקו אל הפגוש מעוצמת המכה. התרגלנו למראה המטונף, אבל כאן בסולט לייק סיטי המיוזעת החום הביא אל הרכב נחיל דבורים שהתענג על כל זה. באווירת הבוקר הדביק והדוחה זה כבר היה קצת יותר מדי. א' נכנס לרכב והתניע, ונסענו משם אל המורמונים.
הרחובות הנקיים של העיר הרשימו אותו מאוד- אותי הם מעט שיעממו. בכנסייה המורמונית הצטרפנו לסיור, בו היינו הכוכבים האמיתיים כיוון שהגענו מישראל ואין מה שמרגש מורמוני יותר מזה, מסתבר. המדריכות שלנו היו בחורות צעירות ונלהבות, שסיפרו לנו כמעט בדמעות של התרגשות על האנשים שהגיעו לכאן כי נרדפו בכל מקום אחר. "ראית איזה להט משיחי יש להן בעיניים?" השתאה א'- ואני אמרתי שלי יותר מהכל הן מזכירות נערות אולפנה. עם החצאיות קצת אחרי הברך השיער הארוך והמבטים המאוהבים ששלחו בספרים הקדושים ובמבני הכנסייה.
שוטטנו עוד קצת בעיר הריקה ונסענו משם באיחור של כמעט חודש לאאוטלט הראשון שלנו באמריקה, להסתובב בעיניים המומות מהמחירים, לרכוש לנו בגדי טיולים שלא היינו חולמים לקנות אחרת, ומשם אל הדרך, דרומה- לאדמה הסמוקה של רמת קולורדו, אל הלילות השחורים להפליא- אל מואב.

על הניסים ועל הנפלאות

אחרי ההפלה השניה, שהיתה בעצם הריון כימי לפי הספר- כזה שיכולתי בעצם לפספס אם לא הייתי רגישה כל כך לכל הסימנים- החלטתי לא למנוע חודש נוסף, בניגוד למה שהורו לי בפעם הקודמת. הבטא התאפסה, ידעתי שהגוף נחשב פורה יותר מהרגיל אחרי הריון שלא צלח- וחזרנו לעניינים. רופאת נשים נתנה לי הפניה לבדיקות הורמונליות שתליתי בהן הרבה תקוות. אחרי כך וכך זמן הבחילות התחילו שוב. הייתי קצת מבולבלת ולא בטוחה בעצמי- כי לא עבר הרבה זמן מההריון הקודם והחלטתי שזה בטח עוד מאז, והתעלמתי. לאט לאט הצטרפו שאר התסמינים, ואני חזרתי הביתה יום אחד מהעבודה, ואמרתי ל-א' שאני כנראה שוב בהריון. הוא הסתכל בי בחשש, משכתי כתפיים, ושנינו הכנו את עצמנו לעוד סיבוב כזה. לא טרחתי לבדוק- אחרי שבוע כבר הבנתי שזה שוב הריון- והייתי מנוסה מספיק כדי להבין ששום בדיקת הריון חיובית או שלילית לא שווה משהו עכשיו. אחרי שהמחזור איחר בשבועיים, הלכתי לעשות בדיקת דם. אני תוהה אם האחות זיהתה אותי מהפעמים הקודמות ומהשיחות שלנו. אם זיהתה אותי אז לא הראתה את זה. אולי לא רצתה להכאיב. בכל אופן קיבלתי את האחות האהובה עלי וראיתי בזה סימן חיובי. באמצע היום קיבלתי את התוצאות, מכינה את עצמי למפח נפש. התפללתי שזה יהיה לפחות אלף- יודעת שזה סף די נמוך. על הצג מולי ראיתי את המספר 10,000. מצמצתי, הוא עדיין היה שם. לא היה מקום בקיוביק להכיל את השמחה הזהירה שלי. אחרי כמה שעות נכנסתי שוב לאתר, לבדוק שלא דמיינתי. ה10,000 עדיין היה שם. ספרתי את האפסים כדי להיות בטוחה. בבית א' חיכה לי, ולא נראה נרגש. הוא חשב שהתוצאות עוד לא הגיעו ולא רצה להלחיץ אותי אז לא התקשר לשאול. "קצת יותר מאלף" עניתי בחיוך. "ולא אמרת לי???" התחבקנו, נזהרים בשמחה העדינה, השבירה הזאת. "אני בהריון" אמרתי לעצמי בקול רם, כמה פעמים באותו ערב.א' חייך "בהחלט".
כמה ימים אחר כך הגענו מתוחים לרופאת נשים. ידעתי שבשלב הזה אמורים לראות כבר דופק, ומאוד חששתי שלא נראה. הלכתי איתה אל מאחורי הפרגוד, וישבתי שם מפושקת רגליים בלב הולם, לא יודעת למה לצפות. "כן, הנה- דופק" היא אמרה בחיוך. הסתכלתי אל המסך, ושם ראיתי נקודה מהבהבת. התחלה של חיים, בתוך הבטן שלי ממש. העיניים שלי נפערו וקראתי לא' לבוא לראות. הוא היה כולו המום כשהסתכל על הנקודה הפועמת על המסך. "0.5 ס"מ, ועכשיו- סבלנות." הרופאה אמרה בחיוך, הראתה לנו איך היא מודדת משהו שנראה כמו בוטן והדפיסה לנו שני עותקים של הנקודה שלנו. לא יכולתי להכיל את עצמי כשהתיישבנו מולה והיא התחילה להסביר על כל הבדיקות האיסורים והחובות שלי. החזקתי ל-א' את הברך וראיתי אותו מאזין וכולו שמחה. יצאנו משם והתחבקנו, לא מאמינים. אמרתי שוב כמה פעמים "אני בהריון" כדי לנסות לעכל את זה.
כשהגענו אליה שבועיים אחרי, הייתי כמובן מפוחדת נורא. כבר איבדתי שתי התחלות, וחששתי שהיא תגיד שאין דופק. לא הסתכלתי על המסך, רק על הפנים שלה. בשיא הרוגע היא אמרה "כן, אפילו רואים קצת תנועות" הפניתי מיד את המבט למסך, ושם ראיתי את הבוטן, קצת יותר גדול, מניע משהו שנראה כמו זרועות ורגליים במין התלהבות מטורפת. א' שמע והגיע מיד, וצפינו בבוטן רוקד את הריקוד הנלהב שלו. ידענו שיש עוד זמן עד שנראה אותו שוב, וחקקנו את המראה המשמח הזה, וחיקינו אותו אחד לשני כל יום. כי המשהו הזה שם יהיה התינוק שלנו, ואנחנו ראינו אותו רוקד.
א' לא אישר לי לספר, אבל הייתי מוכרחה. רציתי להרגיע את ההורים המודאגים שלי, ששאלו מדי פעם מה עם הבדיקות ההורמונליות. סיפרנו להם והראינו את התמונה. הפכנו והפכנו בתמונות עוד ועוד. אחי הקטן התרגש, ניסה לראות שם את התינוק.
אחרי כמה זמן הרגשתי שאני חייבת כבר לספר לגילי- היו לי כל כך הרבה שאלות- בעיקר דברים טכניים כמו איזה בדיקות כדאי לעשות פרטי ומה בקופה. גילי היתה אז בערך בשבוע 25, וידעת שהיא מתהלכת על ביצים לידי בגלל כל הסיפור ההוא. ידעתי שהיא חוששת- מה יהיה אם לה יהיו ילדים ולי לא. הרי אם הייתי במקומה זה מה שהיה מעסיק אותי. בקיצור יום אחד היא אספה אותי מאיפשהו, וישבנו באוטו שלה. שאלתי "כמה זמן את מתכננת להיות בחופשת לידה?" היא התחילה לענות לי, ואחרי חצי דקה עצרה, בחנה אותי, ראיתי את השאלה עומדת על קצה הלשון- "כי נראה לי שייצא לנו להיות כמה זמן ביחד". חיכיתי לצווחות שמחה, ובמקום זה גילי פשוט התחילה לבכות. מבעד לדמעות ומשיכות האף היא אמרה לי "כל כך פחדתי" ואני חיבקתי אותה ואמרתי שהכל ממש ממש בסדר. וישבנו באוטו עוד שעה ארוכה ושאבתי ממנה את כל המידע שיכולתי. צרחנו מאושר כמו מטורפות, וחישבנו כל מיני חישובים לגבי החפיפה של חופשת הלידה.
הבחילות היו ממש לא נעימות, אבל לא הקאתי.הצלחתי לאכול אבל רק דברים מיותרים כמו כל מיני בצקים. ירקות הפכו דוחים בעיני,לגבי תבשילים הייתי חשדנית, ועברתי לחיות על טוסט גבינה צהובה. בכל הזדמנות. בינתיים דחפו לי אנטיביוטיקה, ובצירוף פרוביוטיקה ותוספים הגעתי לכמות נאה של 7 כדורים ביום. בצירוף הבחילה התמידית זאת הפכה למלחמה יומיומית להצליח לבלוע אותם- הייתי גם ככה על סף הקאה והבליעה גירתה עוד את האיזור והתגובה היתה לא נעימה. עייפות מטורפת השתלטה עלי, וכל מה שרציתי היה להיות במיטה. כל זה נמשך לא מעט זמן, אבל אני אומרת תודה על כל רגע כזה.
החשש לפני כל בדיקה- גם החשש הרגיל, שחלילה ימצאו משהו לא טוב- ואליו הצטרף חשש איום שלא יראו דופק. כל בדיקה התחלתי מאובנת מפחד, עד שראיתי את ההבהוב או עד שהרופא התחיל לציין כל מיני דברים שמהם ברור שהעובר שלנו חי.
לא רציתי לקנות מכנסי הריון לפני שאעבור את השליש הראשון- פחדתי שיקרה משהו נורא ואז אצטרך לראות אותם מקופלים בארון כל יום. אבל לא היתה ברירה ומהר מאוד נאלצתי לרכוש כמה. מן הסתם לא רציתי שאף אחד יידע ועסקתי כל הזמן בלהסתיר את הבטן התופחת שלי.
יום לפני סקירת מערכות, במקום להיות בהתרגשות שמחר נגלה את מין העובר- הייתי בחרדה. מה אם לא יהיה דופק. מה אם ימצאו משהו. הגענו אל הרופא, א' שוב שאל אם אני בטוחה שאני רוצה לדעת את המין (הוא העדיף שלא, אבל אין סיכוי שאני אדע והוא לא אז היה ברור שגם הוא ישמע), ואני אמרתי שברור שאני רוצה.
הסקירה היתה בסדר גמור, ראינו שם ממש עובר עם כל מיני מערכות, וכל מיני כתמים שהרופא הציג לנו כקיבה או כיס מרה. לעתים ראינו פתאום יד או רגל או פנים ושנינו התרתקנו אל המסך, מסתכלים על הפנים של התינוק שלנו. זה לא נתפס. הוא סיים לסקור את הכל, אני הייתי בעננים, ואז הוא אמר "יש לכם בת" הסתכלתי על א' שנראה קצת המום (הוא אמר לי שהוא לא כל כך יודע מה לעשות עם בנות), ויצאנו משם בדילוגים. מיד הטלפון שלי התחיל לצלצל- כל מי שידע שאנחנו בסקירה רצה לדעת שהכל בסדר ואם זה בן או בת. אני לא יודעת להסביר אבל מהרגע שידעתי שזאת בת הרגשתי קשורה אליה הרבה יותר. כאילו משהו מאוד חשוב בה נגלה לי ועכשיו אפשר להתאהב. ברדיו התנגן "happy" ואנחנו שרנו איתו בקולי קולות. תהיה לנו בת. היא עכשיו בתוך הבטן שלי, ועוד כמה זמן היא תצא ותהיה לנו תינוקת. א' התחיל מיד לפרט איך ירקוד איתה וישחק איתה. אני הייתי פשוט מאושרת.
אצל ההורים שלי הרגשתי פתאום משהו מוזר בבטן. כמו בועות כאלו. ידעתי שיש שמתארות ככה את התחושה של תנועות עובר, אבל זה נראה היה לי מוקדם מדי אז פשוט התעלמתי. אחרי שבוע שהבועות באו והלכו, א' ואני היינו באיקאה, מותשים, מחכים לשירות לקוחות. כנראה שהעוברית שלנו קצת דומה לי, שאוהבת את איקאה, כי פתאום היא פצחה במחול מטורף בתוך הבטן שלי. א', שהיה מתוסכל כל השבוע שהוא לא מצליח להרגיש אותה, מיהר להניח יד איפה שאמרתי לו. פתאום סובב אלי את הראש בחדות "זאת היית את? את זזת ככה?" "לא" חייכתי אליו. נלהב, הוא התחיל ללחוץ על הבטן שלי עוד ועוד, מפציר בי לשכנע אותה לזוז שוב. לא ידעתי איך לעשות את זה, אבל ליתר ביטחון הוא השאיר את היד שלו שם בכוננות.
יש לי הרבה מה לכתוב אבל זה כבר כל כך ארוך. אז אקצר ואומר. היום עברתי חצי הריון. זה ממש לא נתפס. העוברית שלנו משתוללת לי בבטן לפעמים, ונראה לי שאתמול הרגשתי אותה בועטת, אבל אני לא בטוחה. נתנו לה שם ארכאי לתקופה שהיא בבטן, ואנחנו מדברים אליה הרבה ומשתפים אותה בשיחות שלנו. כל בוקר א' מנשק אותי ואז את הבטן עשרות נשיקות קטנות, וכמעט כל ערב אנחנו שוכבים על הצד ומעודדים אותה לזוז כדי שגם הוא ירגיש. מדי פעם אני מתנערת ומנסה להסביר לעצמי את ההזיה הזאת- שממש בתוך הבטן שלי צומחת עכשיו תינוקת. אני מסתכלת על א', יודעת שכמו שאני מרגישה ביטחון כשהוא מחזיק בי- כך גם התינוקת שלנו תרגיש ביטחון כשהוא ירים אותה, ומשהו חמים מתפשט לי בבטן. א' יהיה אבא מצויין. הרי ככה בחרתי אותו. כל היום אני מתפתה ללטף את הבטן שלי- בלי שום סיבה נראית לעין. אני כל כך שמחה בה. לא מטרידים אותי הקילוגרמים, לא סימני מתיחה ולא כלום. אני מברכת על כל גרם שעושה אותה בריאה, ולא איכפת לי להיות ענקית אחרי זה. ומסתמן שאכן כך יהיה. וזה בסדר. לאט לאט מתגנבות לי לראש מחשבות על הלידה עצמה. לפני שהרגשתי תנועות, לפני שהתחיל השלב הכיפי של ההריון- פשוט התעלמתי מזה. מזה שאני צריכה לדחוף ראש של תינוק דרך העניינים שלי. אבל עכשיו אני מתחילה קצת להתעניין, ועום כל דבר שאני לומדת הפחד נערם קצת ואז מתפוגג. אני שוקלת איך ראוי להתכונן לאירוע הזה- אבל יש עוד זמן.
ויש עוד משהו. משהו שראוי להתכונן אליו. א' שלי ואני כבר בערך שנתיים בתקופה מאוד טובה ופורחת. למעשה כל מערכת היחסים שלנו היתה כזאת עד עכשיו, להוציא את השנתיים בה הוריו חלו ונפטרו- תקופה שהיתה קשה מהרבה סיבות אבל גם מתחה את הזוגיות שלנו בצורה לא נעימה. מאז דברים השתפרו מאוד, ואני מרגישה כאילו זכיתי בלוטו. אני הולכת לישון כל ערב עם הבחור הכי מתוק בעולם, וקמה איתו בכל בוקר. הוא מהמם וכיף לנו וטוב לנו ביחד. מצחיק לנו. מעניין לנו. לפעמים אנחנו רבים אבל אני חושבת שאנחנו נעשים יותר טובים בזה- מתפייסים מהר יותר. עכשיו כשההורמונים שלי משתוללים היו כמה פעמים שהתחרפנתי לגמרי אבל א' היה שם, חזק ויציב, לא לקח ללב, ופשוט נתן לגל הזה לעבור. הוא כל מה שבחורה יכולה לבקש.
לפני ההריון ראיתי את הפרק הראשון של "ואז הגיע ילד" כלומר ראיתי אותו מבעד למסך של דמעות. ככה נהיה? אני לא מוכנה לזה. הזוגות שם היו במצב כל כך קשה, וחשבתי לעצמי- מה אנחנו משוגעים לעשות לעצמנו דבר כזה? שאלתי חברים עם ילד והם כולם הגיבו בביטול. אמרו שקשה אבל לא הגיעו למצבים שמתוארים שם. בינתיים אנחנו מדברים על זה הרבה. כלומר אני מעלה את זה לא מעט- חושבת כמו תמיד שצריכים לדבר על זה. א' לעומת זאת לא מוטרד. אומר שבטח אהיה קצת משוגעת (יש לו זכרונות נפלאים מאחיות שלו אחרי לידה) אבל הוא יכיל את זה וזה יחלוף. מיד אני משביעה אותו שלא משנה כמה משוגעת אני אהיה- הוא לא יקרא לי ככה. א' לא מבין למה אבל מבטיח לציית. חבר מהעבודה שסיפרתי לו על ההריון, ושמע לא מעט סיפורים על א' אמר לי בחיוך "עכשיו יהיו לך שני ילדים בבית". ופתאום קלטתי שכבר תקופה אני מכינה אותו כמו שמכינים ילד לבוא אח קטן. אני מסבירה לו שיהיה לנו פחות זמן להיות יחד, ושהציצים שלי הולכים להיות מופקעים לטובת אדם אחר, והוא עושה לי פרצופים אומללים אבל משלים עם רוע הגזירה.
לפני כמה ימים העליתי שוב נושא שמלחיץ אותי מאוד-ההחלמה מהלידה. שמעתי חלקית כל מיני דברים על מה שצפוי לי, מילים כמו "קרעים" ו"חתכים". זה מטריד אותי מן הסתם בגלל שזה נשמע כאבי תופת, אבל גם בגלל שוואלה אני אוהבת סקס, ויותר מזה אני אוהבת את הסקס שלנו, ולא מוכנה לוותר עליו. אבל ברור לי שייקח הרבה זמן עד שנוכל לחזור להנות אחד מהשני, ומכל מיני דברים שקראתי לא בטוח שזה יהיה אותו הדבר. אז אתמול בלילה דיברנו על זה, ואז אמרתי שקראתי  באיזה פורום פוסט של מישהי שכתבה שלקח לה תשעה חודשים מהלידה לחזור לזה, מחכה לראות איזה רושם המספר הזה עושה על א', ובתגובה הוא חיבק אותי ואמר רק "אל תתני לזה להטריד אותך". עכשיו תגידו לי שהוא לא הגבר המושלם.
ועכשיו, בתוך כל האופוריה הזאת, העוברית שלנו ואנחנו נלך לישון. לילה טוב. תודה ליקום, תודה לאלוהים, על הנס הזה בתוך הבטן שלי.

האלמנה

כבר כשנכנסו לדירה, לפני שנה וחצי- היה בה משהו מרתיע. למדתי מיד שיש לה שני ילדים, ושההורים שלה עוזרים לה איתם. היא כמעט תמיד נמצאת שם- בכניסה לבניין או במעלית, עייפה וגדולת גוף. מקשרים בועד הבית למדתי שהיא אלמנה.
היא לא נתנה לי הרבה סיבות לחבב אותה. בתחילה לא היתה מחזירה לי שלום, ולפעמים התגובה שלה היתה לבחון אותי באיזו עצבנות ומבט כועס. הילדים שלה הם השכנים היחידים שאי פעם עשו לי רעש- הם גרים בקומה מתחתינו, ולאורך שעות יכולים לרוץ הלוך ושוב במסדרונות הארוכים ליד המדרגות ולצעוק. מעולם לא שמעתי אותה מבקשת מהם להכנס פנימה. כששיפצנו את הדירה היא הגיעה לכאן יום אחד בכעס איום שהריח של הצבע מפריע לה. א' היה קצת בשוק ואמר לה שהנה הוא סוגר את הדלת. הגזברית סיפרה לנו שלא פעם היא לא משלמת ועד בית ונאלצים לוותר לה כי היא אומרת "קשה לי, אני אלמנה". התחלתי לפתח כלפיה קוצר רוח.
לפני כמה זמן כנראה משהו השתנה- אולי משהו בה, אולי מזג האוויר החם שמוציא יותר ויותר שכנים מבוגרים לשבת בערב על הספסלים מחוץ לבנין- פתאום התחילה להיות חביבה מאוד. תמיד מקדימה לומר שלום,לשאול מה נשמע. הופתעתי מהשינוי אבל אני זורמת עם זה.
לפני כמה ימים עליתי במעלית איתה ועם שני הילדים שלה. הפטפטן שבהם שיתף אותי בתרגילי חשבון שהוא יודע לעשות, והראיתי התפעלות כנדרש. המעלית הגיעה לקומה שלהם, היא פתחה את הדלת אבל הילד נשאר ופצח בתרגיל חדש מולי, מצפה לתגובה. שיבחתי אותו, והיא פתאום התנערה.
"בוא כבר, אתה מעכב אותה" והעיפה מבט בעיניים שלי. "מישהו מחכה לה בבית".
הם יצאו,המעלית עלתה עוד קומה, צעדתי את המסדרון הארוך ופתחתי את הדלת כדי לחבק את א'. חזק, הכי חזק שרק אפשר.

It's not the shade we should be cast in- It's the light and it's the obstacle that casts it

יש לי הרבה שאלות. כמו- איך בדיוק הציגו את השאלה. מה הכוונה פעילות משותפת- חד פעמית, קבועה, בני כמה הילדים שמדברים עליהם. אבל השאלה שהכי מסקרנת אותי היא – למה.
קראתי את הדיווח על הסקר הזה בקיוביק, וזה תפס אותי כמו אגרוף בבטן. דבר ראשון- אני לא מאמינה לזה. זה נשמע לי כל כך מופרך. אני חושבת שלרב האנשים יש במשפחה המורחבת ילד עם צרכים מיוחדים- איך הם יכלו לענות ככה? הנתון הזה מופרך, ומאוד מאוד קשה.
זה מיד זרק אותי שלוש עשרה שנים אחורה. הייתי בתיכון, הדרכתי בתנועה. היו לי שש עשרה תלמידות יסודי מקסימות שהיו מגיעות באופן כמעט קבוע ומשתפות פעולה בקלות. בתנועה היתה גם קבוצה של ילדים עם צרכים מיוחדים. הייתי קצת מחוברת למיזם השילוב שלהם, ונראה היה לי מאוד טבעי לעשות לפחות פעולה אחת משותפת להם ולבנות שלי. הבכירים פרגנו, המדריכים של הקבוצה השניה שמחו, וקבענו תאריך. שבוע לפני עשיתי את מה שנראה היה הגיוני לילדה בת שש עשרה לעשות- והעברתי פעילות שקשורה בקבלת האחר ובמגבלות השונות. בסופה הקדשתי עשר דקות לדיון ובו סיפרתי לבנות שבשבוע הבא הן יעברו פעילות יחד עם הקבוצה ההיא הסברתי להן ממה סובלים החניכים האלו. הן היו סקרניות ושאלו כל מיני שאלות- עניתי במיטב יכולתי.
פגשתי אותן כמה ימים לפני הפעילות המתוכננת, ואחת הבנות, ילדה שקטה ומקסימה ביקשה לדבר איתי בצד. היא אמרה לי שלא תגיע לפעילות הבאה. שאלתי אותה למה, והיא ענתה שאמא שלה לא מרשה לה. לא הייתי מוכנה לזה, לא צפיתי התנגדות מצד ההורים- אלו הילדים שרציתי להכין. שאלתי אותה מדוע, והיום התשובה מעורפלת בזיכרון אבל אני חושבת שהיא היתה קשורה בחשש של האמא שהילדה תידבק במשהו. חייכתי והסברתי הכי טוב שנערה בת שש עשרה יודעת שאין שום דבר מדבק, מדובר בנכות שלא עוברת לסביבה. ביקשתי שתגיד לאמא שאין סיבה לפחד. היא לא הגיעה לפעילות המדוברת, ובפעילות שאחריה חזרה להגיע כרגיל.

שנה אחרי ביקשתי להדריך את קבוצת הצרכים המיוחדים- וקיבלתי. מאוד התרגשתי (ביקשתי להדריך אותם גם בשנה הקודמת, אבל במקום קיבלתי את קבוצת הבנות המקסימה שלי) והשנה החלה. היו לי ארבעה חניכים. כל אחד בנפרד שווה פוסט, וזה לא הזמן לדבר עליהם למרות שאני מאוד מאוד רוצה ולמרות שעברו הרבה שנים המילים נשפכות ממני בהתלהבות בכל פעם שיוצא לי לדבר על זה.
מה שזכור לי בבהירות ובעוצמה מהשנה ההיא, אלו האנשים המיוחדים שפגשתי. ואני לא מתכוונת רק לחניכים שלי. בתחילה, נעלבתי קצת לגלות שעבור החניכים אני רק אחת ממאה פעילויות בערך אליהן הם הולכים כל שבוע. אם זה ספורט מותאם, מרכזי יום, טיולים, מפגשים, וסתם בית הספר המשגע שלהם. עבור החניכים שלי הייתי אחת ממאה פרצופים שקיבלו אותם מדי שבוע במאור פנים ובשמחה, נלהבים לשמח אותם ולתת להם. כל אדם שהיה קשור איכשהו לילדים האלה- החל מהנהג, עבור בסייעת וכלה במתנדב גרמני תמוה- כולם היו פשוט אנשים שמחים,מקבלים, מצחיקים, שופעים אור. עם הזמן הפכתי שמחה וגאה בכך. בכך שאני חיה במדינה שבה ילדים שדורשים הסעה מיוחדת כדי לצאת מהבית עמוסים בפעילויות בכל יום- לו"ז שקשה להכניס בו סיכה. בכך שיש כל כך הרבה אנשים בארץ שלי שנרתמים לעזור בזה- אם בעבודה יומיומית ואם בהתנדבות מדי פעם. הייתי שמחה במאור הפנים של כל אחד מהאנשים האלה, ובצהלות השמחה של החניכים שלי לקראתם. הרגשתי שאני פשוט מוקפת בטוב. זה התחיל מקורס ההדרכה של צרכים מיוחדים שהועבר על ידי התנועה- וראיתי שם עשרות מדריכים מכל הארץ נחושים לעשות לילדים האלה שנה מהממת. המשיך בקבלה הנהדרת של הילדים ה"רגילים" את החניכים שלי, את הטבעיות שבה מצאו בהם חברים למשחק, וגם בכל פעם שביקרתי בבית הספר שלהם- באתי כדי להגיד שלום ונתקעתי לארבע שעות, מובלת ע"י החניכים שלי בגאווה מכיתה לכיתה ובכל מקום רואה אנשי צוות מחייכים ומסייעים. כנראה שבכל השנים שלי כמדריכה בתנועה הרגשתי שאני עושה משהו חשוב- אבל אף פעם לא הרגשתי כזאת גאווה בעשייה שלי כמו בשנה ההיא. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שהרגשתי מה שנקרא התעלות נפש.

ואני שואלת, כל האנשים האלה שפגשתי- היו בהם חילונים, דתיים, חרדים, יהודים, נוצרים ומוסלמים- כולם היו כאלה נהדרים. מן הסתם גם המשפחות וגם החברים שלהם לא שונים מהם בהרבה. ואני הרי פגשתי את קצה קצהו של העניין- היו לי ארבעה חניכים, ובכל הארץ יש ילדים רבים עם צרכים מיוחדים ועוד המון המון מתנדבים- כל האנשים האלה והמשפחות והחברים, כל האנשים שיש להם במשפחה ילד מיוחד, כל האנשים שהיו רוצים להתנדב אבל אין להם זמן- האם הם לא יותר מ-10% מהאוכלוסיה? ובכלל, לא צריך להיות אדם שהנושא קרוב לליבו כדי להבין את חשיבות העניין הזה- של השילוב.
אולי זאת הסיבה, שיום אחרי שקראתי את תוצאות הסקר, היתה לנו נסיעה ארוכה וא' נהג, ופתאום פשוט התחלתי לבכות (כאילו, זאת הסיבה בתוספת הורמונים). א' לא הבין מה עובר עלי, וניסיתי להסביר לו. שאני חייתי לי עד עכשיו במן גאווה ושמחה שאני חיה במדינה בה לכל כך הרבה אנשים הנושא הזה מספיק חשוב כדי לעסוק בזה- הרגשתי באמת אושר כשחשבתי על זה בשנים שעברו מאז (במיוחד כשראיתי איך מתייחסים בנפאל, למשל, לבעלי מוגבלויות), ורוגע שאנחנו הולכים לכיוון כל כך טוב ונכון. הסקר הזה היה כמו סטירה מצלצלת. הרגשתי מרומה, מטופשת, ילדותית. אמונה מאוד גדולה שלי באדם ובחברה שלי התנפצה לרסיסים, ולא היה לי איך להכיל את זה.
א' אומר שאני סתם דרמטית אבל לא הצלחתי להפסיק לבכות.
יש לי כל כך הרבה מה להגיד בנושא, כל כך הרבה לשאול את אותם הורים, ובעיקר- כל כך הרבה פחדים. מה יקרה אם חלילה יוולד לי ילד שמצריך טיפול כזה. איזו חברה הוא יראה.
וכדי לסיים, בכל זאת, במשהו מאוד משמח-
וגם אספר שמתוך ארבעת החניכים שלי (לצערי, אחד מהם נפטר בגיל מאוד צעיר)- שניים משרתים בשירות לאומי ואחד בצבא. אחד מהם לא זוכרת אותי (אבל אני בהחלט זוכרת אותו), ולשניים האחרים העזתי רק לכתוב בפייסבוק שאיזו גאווה זה להכיר אותם.

 

Gunpowder, gelatin ; Dynamite with a laser beam

פוסט של יום יום ומה שנלווה אליו.

הייתי צריכה איזה שירות מחברת-סלולר-א. אחרי שנתנו לי בטלפון תשובה אחת ומרכז השירות תשובה אחרת, התקשרתי שוב נתנו לי תשובה שלישית ואמרו שאני צריכה לחזור למרכז השירות, חזרתי אליו בעצבים. המתנתי שם שוב, פעם שנייה באותו היום. כמה שעות לפני כבר התבוננתי בצוות העובדים, וציינתי לעצמי שיש בהם משהו דוחה חסר סבלנות ואלים אפילו יותר ממה שאני מורגלת בו במרכזי שירות. ההמתנה התארכה ובינתיים לידי התרחש איזה אירוע לא ברור שאליו התוודעתי דרך נהמות של זוג צעירים לכיוונו של האחמ"ש, שמצידו השיב להם באיומים. לא עוברת חצי דקה ושני הגברברים קמים לעברו באופן שיש לו רק משמעות אחת. הם סבורים שהוא צילם אותם ודורשים שיראה להם את הטלפון שלו. הנהמות הולכות ומתגברות ואלו כבר זוקרים חזה לכיוון אלה, האחמש"ית הנוספת מתחילה לצעוק לעברם איומים בקול נשי צפצפני, מישהו מתקשר למשטרה וכל הג'אז הזה- ובסוף הכל בסדר וחוזרים לקרוא אחד לשני אחי והאחמש"ים חוזרים להסתובב בפרצוף מזרה אימים ולנבוח מדי פעם הוראות לעובדים. אני צופה בשעמום, יודעת שתיכף נכון לי קרב מול נציגי השירות. בינתיים אני מנחשת מי מהם יקבל אותי, כלומר מי מהם יריב איתי, ועיני נופלות על מישהי מהן שמתעסקת בסלולרי שלה ומעפעפת בשעמום מובהק. מדי פעם היא קוראת לאחמש"ית "חיים שלי בואי תעשי לי העברה" "יפה שלי בואי תעזרי לי", לא נראה שכל הלרלורים האלה עושים רושם על האחמש"ית העצבנית והיא פשוט מתעלמת או לא באמת שומעת אותה. בינתיים נכנס מישהו ומתקבל על ידי אחד העובדים בקריאות רמות "איש יקר, איזה איש" ודברי חנפנות מהסוג הזה. אני מרגישה כאילו נקלעתי לאורגיית ליקוקי ישבנים. המעפעפת קוראת לי אליה. היא לא יודעת כלום ומספקת לי תשובה רביעית למה הם לא יכולים לעשות מה שאני מבקשת. עכשיו- אני לא מהצועקים. אני לא יודעת להרים את הקול. אם אנסה זה יהיה בעיקר מגוחך, סתם אשמע בכיינית וצפצפנית. אבל במקרים האלה, להשתאותו והפתעתו של א'- אני דוגלת בשיטת הכיבוש. אני לא זזה מהכסא שלהם. עונה קצרות, בנימוס, עושה את עצמי שוות נפש לזה שהם לא מסוגלים לתקשר עם עצמם, ומתעקשת. כלומר- הנה אני מתקשרת עכשיו שוב לטלפון שבו אמרו לי משהו שאתם אומרים שאינו נכון. הם כמובן לא מוכנים לעשות את הטלפון בעצמם, זה למטה מכבודם לצלצל לקולגות הטלפוניות שלהם. אני ממתינה שוב על הקו כעשרים דקות, ובינתיים יושבת על הכסא מול המעפעפת, שמדי פעם מנסה מולי את מזלה באמרות כמו "נשמה שלי המחשב לא נותן את ראית" ו "מאמי חבל שתבזבזי את הזמן שלך". אני לא מתפנה. כמו תמיד, אחרי התעקשות מאסיבית מתגלה שיש עוד דרך, קלה יותר, לעשות מה שהם מסרבים- אבל כמובן שהם לא מציעים אותה בהתחלה. כלומר- לא אצטרך להגיע אליהם שוב ויסגרו איתי את העניין מחר בטלפון. סמי- ניצחון, לפחות לא צריכה לשוב להיכל הלרלורים הזה גם מחר.
אני יוצאת משם, יורדת קומה. מולי מרכז שירות של חברת-סלולר-ב. אני נכנסת לשם. איש מבוגר ואדיב מקבל אותי. עונה לי בסבלנות ומסביר לי כמה יעלה לי אותו עניין ומתי אוכל לקבל את השירות. כמה- הרבה פחות. מתי- עכשיו. אני מעבירה את א' ואותי לחברת סלולר-ב.

בכוונה ככה בלי שמות, כי ברור לי שזה לא שחברת-סלולר-א עצלים וגנבים וחברת-סלולר-ב יפי נפש, אלא שחברת-סלולר-א עצלים וגנבים וחברת-סלולר-ב עצלים וגנבים באותו אופן. פשוט האפשרות למשוך לקוח חדש מסנוורת אותם.

ולמה בעצם לא יכולנו להתנהג כולנו בנימוס. כלומר כשהאמריקאים דיברו איתי היה ברור לי שאני יכולה להתפגר להם מול הפנים ולא יהיה להם איכפת, אבל לפחות הם לא היו גסי רוח ולא קראו לי מאמי. כשאני צריכה להפגש עם נותני שירות ישראלים אני תמיד מכינה את עצמי לקרב. כשהם אדיבים אני ממש מתפלאת, ומציינת זאת בפניהם. זה, אני מניחה- עניין של תרבות.

"אתם, הצברים, קוראים עברית בלי ניקוד. באמת, אינכם קוראים מה שכתוב. שום אדם אינו יכול לקרוא שפה כזאת. מילדות אתם צוברים לא רק מילים, אלא את היחסים ביניהן.אותה מילה מתנהגת כך בחברת מילה אחת ואחרת בחברת מלה שניה, כך כשהיא בראש המשפט וכך כשהיא בסופו. הניקוד הזה שאינו על הדף, כי אם בראש, זהו הנימוס. לא חוסר-נימוס אלא נימוס מיוחד, אחר. לא יותר"
"אנשים מנומסים יותר מדי מפחידים אותי. תמיד יש לי הרגשה, שההקפדה על כל הגינונים האלה- לפתוח דלת לגברת, לקום לפניה, לא להרים את הקול, לאכול בפה סגור- היא מעיל קטיפה על פגיון מורעל. שאנשים לובשים נימוסים כמו מסכות-"
"כך לימדו כנראה את כולכם- להתנהג בטבעיות ולדבר בגילוי-לב. זוהי הדרך הקצרה ביותר לגיהינום, הטבעיות הזאת וגילוי-הלב הזה. נכנסים באצבעות מלוכלכות זה לתוך נשמתו של זה. הנימוס מציל אותנו מזיהומים, מבטיח קצת סטריליות ביחסים שבין בני-האדם…"

שטרן, עולה חדש, ורקפת- צברית.
שש כנפיים לאחד/ חנוך ברטוב

ובלי קשר, בהשראת רפסודה בוהמיינית, השיר האהוב עלי שלהם –

Dark doom honey, I follow you

כי יש דברים שמחים, כי אני אוהבת את הסיפור שלנו, כי אולי עוד מעט אני עשויה לשכוח, כי מניפה כתבה על סיפור היכרות חמוד- למה לא שאכתוב פה על א' ועלי, איך נהיינו בעצם. זה הסיפור שלי, מלא בדיעבדים שהשלמתי ממנו.

לפני כמה שנים, בהיותי רווקה למודת דייטים, למחרת סיום מערכת יחסים לא רצינית במיוחד- מצאתי את עצמי באוטובוס לכיוון המדרשה. בהמלצת חברים נרשמתי לתוכנית קיץ לסטודנטים- אחת מיני רבות שמדרשות נוהגות לקיים בחודש אלול. נסעתי לשם, למדבר, לחודש. בהיותי על סף האתאיזם בואכה ציניקנית ממורמרת, לא הייתי בטוחה שזה צעד נכון אבל מאוד חיכיתי לזה ושמעתי הרבה דברים טובים על המדרשה הספציפית ועל התוכנית הזאת. תכלס- בחורות דתיות מגיעות לשם לצוד חתן. ידעתי את זה אז וכמובן לא פסלתי את האפשרות שאכיר שם מישהו, אבל באתי לשם כמתנה לעצמי. אחרי שנתיים של לימודי מתמטיקה ופיזיקה כבדים, לימודי רוח- ספרות, תיאטרון, אמנות, הסטוריה, פילוסופיה תנ"ך וגמרא- נשמעו לי כמו רעיון טוב.

את המפגש הראשון שלי עם א' אני לא זוכרת. הוא זוכר. זאת לא אשמתי כמובן- זאת היתה הפגישה הראשונה של הקבוצה שלנו, וכל אחד במעגל הציג את עצמו. אני הייתי אחת לפני הסוף ומן הסתם הייתי עסוקה בשינון של מה שאני הולכת לומר (דיבור בפני קהל- מהפחדים הגדולים שלי) ולא שמתי לב לאף אחד מהדוברים לפני, כולל א'. לטענתו לא רק שהוא זוכר אותי- הוא גם מאוד התרשם (אין לי איך לוודא אז אני מאמינה).
כמה ימים אחר כך, בסוף שיעור ציור, הזזנו אחת השולחנות בחזרה למקומם, ושמעתי מישהו אומר שהוא מגיע ללמוד באוניברסיטה שלי. הרמתי את המבט לראות מי הדובר, ואמרתי שאני לומדת שם. א' חייך אלי, והצעתי בנדיבות לעזור לו אם הוא צריך, ושהוא מוזמן לשאול אותי מה שהוא רוצה. אחרי שהוא הסתובב ויצא הסתכלתי על הגב שלו, ועברה לי בראש מילה אחת- "מעניין".

עבר עלי (ועל כל מי שלמד איתי) חודש מיוחד מאוד. המקום הזה יוצר מעין אידיליה, מאפשר הרבה מאוד מפגשים, פוקח עיניים, ובאופן כללי משיל ציניות ומגננות. אני מאוד אוהבת את המקום הזה- את הקסם של למצוא את עצמך בשתיים בלילה על איזה טקסט עם מישהו שהכרת לפני שבוע, מנסים לפענח ומתפלפלים בזמן שלידך חברותות מפענחות איזה דף גמרא. כולם מתהלכים כאילו חשופים לגמרי, עם כל הקישקע שלהם בחוץ. האווירה הכללית מאוד מאפשרת ומקבלת, למרות שלעיתים הטקסטים קשים ועוסקים בנושאים נפיצים מאוד. גם העירוב- של דתיים חילוניים, נשים גברים, ימנים שמאלנים- מאוד נפיץ בפני עצמו- אבל הוא בעצם כל הקסם. מדי פעם גם מתעצבנים אבל בסך הכל זה מקום מאוד מכבד שנותן תחושה שהכל עוד אפשרי. במקום הזה הכרתי את א', ואין לי דרך לתאר עד כמה האווירה הקסומה הזאת חיברה בינינו.

חיברה- כלומר ישבנו יחד למדנו יחד דיברנו התווכחנו- אבל שום דבר לא קרה. באחד הימים יצאנו כולנו לטייל בואדי. א' ואני התהלכנו מאחורי הקבוצה ודיברנו, בעצם הכרנו. הוא סיפר לי שחזר לפני רגע מהודו, החלפנו חוויות ודיברנו קצת גם על האוניברסיטה. משהו בו מצא חן בעיני. אני לא מאמינה בעניינים מיסטיים, קצת אולי בקארמה, ובכל זאת- מאותו טיול אני זוכרת את השמש חורכת את האבנים, את כולנו מזיעים, ואותי מתפלאת קצת שמשהו בריח הגוף שלו מושך אותי. סיימנו את הטיול, התחלנו לדבר הרבה יותר. זה חודש מאוד אינטנסיבי בלי יותר מידי שינה ודרכינו כל הזמן הצטלבו. מדי פעם מצאנו נקודות דמיון מוזרות בינינו. למשל- יש לי תיק שאני מאוד אוהבת מכיתה ז'. הוא מעולם לא היה פופולרי, וכבר עשור שלא ראיתי אותו אצל אף אחד אחר. לא' יש אחד כזה בדיוק. אנחנו צוחקים. אני משתמשת באיזה מוצר ספציפי ונדיר- מסתבר שגם א'. בקיצור התחלתי לתהות האם יש פה משהו.

אחרי שבועיים של היכרות- בארוחת הצהריים- א' מזכיר בדרך אגב שהוא דתל"ש. אני מודה- לא ראיתי את זה בא, למרות שזה פאקינג היה כתוב לו על המצח. אני לא יודעת אם המידע הזה שינה אבל זה לא משנה עכשיו. באחת השבתות אני מוצאת את עצמי בוהה בשרירי החזה שלו מבעד לחולצה. עד היום הם עושים לי את זה, אבל אז פתאום הבנתי שאני אולי נמשכת אליו קצת יותר ממה שחשבתי. איפשהו באותו זמן אני עוברת באחד הלילות ליד בית המדרש ורואה אותו יושב שם עם מישהי שאני לא מכירה. כמובן- יש לו חברה. התבאסתי קצת וקיוויתי שאני טועה. בינתיים אני מנסה למצוא הזדמנויות להיות איתו לבד- ולא נראה שהוא מתרשם. בטיול ההוא לדוגמה מצאתי משהו מגניב על השביל והבאתי לו. "מגניב!" הוא אמר, והשליך את זה למטה. פרח נתתי לנורית – החידוש. אנחנו קובעים לרדת למעיין למחרת. אני מתעוררת והולכת לחפש אותו, רק כדי לגלות שהוא מצטרף בסוף לקבוצה גדולה בדרך למעיין אחר. אפילו לא טרח לשמור לי מקום באחד הרכבים. מאוד התבאסתי ואפילו קצת נעלבתי, למרות שיש מקום ואני מצטרפת אני מחליטה לרדת מזה. בדיעבד- לא היתה לו חברה, והוא סתם גולם שלא מבין כלום בנשים ולא זוכר התחייבויות. אבל לא ידעתי את זה אז. מסביבי כל מיני עלמי חמד שאני משתעשעת במחשבה עליהם, ונראה לי שחלק מהם תוהים לגביי.

החודש מתקרב לקיצו. לילה לפני כיפור, אנחנו מוצאים את עצמנו שנינו לבד משקיפים על המדבר השחור, מדברים אל תוך הלילה. שיחות נפש. שעות. באופן מוזר אני יודעת שהוא לא הולך לנשק אותי או לחבק או אפילו לגעת. אנחנו רק מדברים. השחר כבר עולה ואנחנו עדיין שם. רק שנינו. עד היום זאת התמונה שעולה לי בראש כשאני שומעת את הביטוי "נפשי נקשרה בנפשו". בשלב מסויים אנחנו קמים והולכים משם בחזרה למגורים. בדרכנו אנחנו פוגשים את אחד מעלמי החמד המדוברים, והוא נועץ בי מבט הרה משמעות. א' לא מבין שום דבר, אבל העלם ואני מדברים עם העיניים ונדמה לי שהוא מאחל לי בהצלחה. שלושתנו אומרים בוקר טוב ואני מתרחקת ומשאירה את שניהם שם.

החודש מסתיים וא' מגיע העירה. כלומר- לעיר שלי. למצוא דירה. מבולבל כמו שרק דתלש סטלן יכול להיות, הוא צונח אצלי בדירה, לא נוגע בקפה, בורח ממני מהר. בדיעבד – חשב שאני יפה מאוד ונבהל. לכי תביני בנים. הוא מוצא לו דירה, הלימודים מתחילים, ומדי פעם אני רואה אותו בקמפוס. המעגלים שלנו נפגשים לעיתים. בימי שני בבוקר יש לו שיעור בפקולטה שלי, ואני רואה אותו שם בהפסקה, מדי פעם מצטרפת אליו , יושבת לידו כשהוא מדליק סיגריה. בשלב הזה אני כבר מאוד בקטע ומנסה להבין אם הוא בכיוון. נראה שהוא נהנה מאוד להיות איתי אבל הוא לא עושה שום דבר. אני נאנחת לעצמי ומבינה שהגיע הזמן להפשיל שרוולים. באחת המסיבות בקמפוס אני רואה אותו. אני קוראת לו שיבוא לרקוד עם החברים שלי, והוא מגיע. נבוך הוא עומד עם הסיגריה שלו, מחייך אלי וצופה בנו משתוללים. הוא יפהפה והוא מחרפן אותי. והוא לא עושה כלום.

א' הופך להיות האדם הכי קרוב אלי. אנחנו מבלים יחד שעות. לפעמים עם עוד הרבה אנשים אבל רב הזמן רק שנינו. אנחנו יורדים בשבתות לטייל בואדי, לוקחים איתנו תנ"ך ולומדים ביחד, בצל המצוק. פאקינג רומן של בת אולפנה. הוא לא עושה כלום. ביום גשום הוא בא אלי לדירה, אנחנו יושבים על המיטה ואני מנסה להתקרב אליו. הוא לא מתרחק אבל גם לא מחקה אותי. בדיעבד- הוא היה כל כך מבוהל ולא היה לו מושג מה לעשות אז הוא ברח.

בבית קפה עלוב אני מכנסת את פרלמנט הבנות- שוטחת בפניהן את העובדות היבשות. בחור מתוק, נאה, נחמד, מאוד אוהב לבלות איתי, לא מבין אף רמז או פשוט ממש לא מעוניין. בן הזוג של אחת החברות שנגרר למפגש מציע- אולי תרדי ממנו, מה נדבקת אליו. אני מוצאת את עצמי אומרת לו – "אני לא יכולה, אני צריכה להתחתן איתו". שזה, חייבת להודות- מאוד לא שגרתי. היו לי שתי מערכות יחסים רציניות- לא רק שלא חשבתי על חתונה איתם- ידעתי שלא נתחתן. אני לא יודעת מאיפה בכלל הגיע המושג הזה לתוך חיי פתאום.

בשלב הזה כולם חוץ מא' יודעים שאני מעוניינת בו. מה זה מעוניינת- משוועת. כל החברים שלי שבינתיים נעשים גם חברים שלו מודעים לעניין, מנסים לקרב אותנו בתחבולות. לא שיש צורך- א' ואני מבלים יחד כל הזמן. הוא מסיע אותי הביתה, מלווה אותי, מטייל איתי. הוא פשוט לא עושה כלום בכיוון. ואנחנו מגיעים לסיטואציות שבהן כל בחור שהכרתי, אפילו אם היה קצת בעניין- היה ממנף אותן בהצלחה, ולו רק בשביל הספורט. אבל א' מנתק את החיבוקים שלנו מהר, אומר לי שלום מרחוק, לא מתקרב אלי כשאני אומרת שקר- מרב כל החבלים שזרקתי לו לא נשאר לי כבר שום דבר לעצמי. מעבר ללזרוק חבלים- עולה בי לא אחת הדחף פשוט לעשות משהו. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שאתחיל עם גבר. פשוט מנסיון העבר למדתי שזה גורם לאדיוטים האלה לרדת ממך, גם אם קודם היו ממש בעניין. ויש גם כל הזמן את העניין הדתי הזה ברקע שגורם לי לחשוש שאם אגע בו או אנשק אותו הוא יחטוף התקף לב. בדיעבד- כן. אם הייתי עושה את זה יש מצב שהיינו צריכים ללבן את העניינים בינינו בחדר מיון.

א' חברים שלי ואני רוקדים באחת המסיבות. באתי לכבודו לבושה בשמלה שהכניעה בקלות רבים לפניו, בתור מוצא אחרון. בדיעבד- הוא רק נעשה נבוך מכל העור החשוף הזה. בעיה שלו. אנחנו רוקדים, ואז מישהו זר מתקדם לעברי לרקוד איתי. גילי, חברתי הטובה, מנצלת את הסיטואציה ניגשת לא' ודורשת שיציל אותי מהאיש הזר. א' מתקרב אלי, מחבק אותי, והזר מתנדף. אני מסתכלת על א' והוא נראה נסער מכל הסיטואציה ומתרחק. אותו לילה הוא מלווה אותי הביתה. אני מאריכה את השיחה עוד ועוד, נותנת לו הזדמנות אחר הזדמנות. כלום. לילה טוב.

יומיים למחרת אני יוצאת לטיול בהרי אילת עם חברים. לפני הטיול אני מתלבטת בפניו אם לקחת אוהל או לא, כי דצמבר וקר. מה פתאום, הוא עונה, נחרץ. כל מה שאת צריכה זה שק שינה טוב. "אבל אין לי אחד מחמם." קחי את שלי. אני מסכימה. לטיול אני יוצאת עם שק השינה של א', ושם אני מכירה את חבר של אחד החברים. בחור יפה. נראה שהוא גם קצת בעניין. החבר המשותף לוקח אותי לשיחה ואומר שהוא "מרשה לי". אני צוחקת. כל הטיול אני חושבת על היד של א' מונחת לי על הבטן לשנייה הזאת שבה הוא חיבק אותי במסיבה. זה היה אחד הטיולים הכי נהדרים שהיו לי אי פעם. הרי אילת מהממים וים סוף משגע. בשק שינה של א' חם ונעים. אני מתגעגעת אליו.

ימים מספר אחרי הטיול אני כבר מתחרפנת מכל המצב הזה. לא יודעת מה לעשות עם הדתלש הזה שלא נענה לחיזורים שלי מצד אחד, ומצד שני ממשיך להפגש איתי כל הזמן ולהיות מתוק כל הזמן. מאוד מבלבל. ברקע הבחור ההוא מהטיול דוגם אותי מדי פעם באמצעים לא מחייבים, ואני שוקלת להיענות לו אם א' לא בקטע. ערב אחד אני נעשית עצבנית מכל הסיטואציה. עכשיו או לעולם לא, אין לי כח לזה יותר. כבר ארבעה חודשים אני סביב זה. והנה הבחור מהטיול שוב עם איזו הודעה לא מחייבת. אני אלך לשאול אותו. פשוט ככה. אני מרימה טלפון לא' ושואלת אם הוא בבית. הוא בבית. "אני באה להחזיר לך את השק"ש." הוא אומר שלא דחוף. "דחוף, דחוף. אני באה עכשיו." ומנתקת. מבטיחה לעצמי שאני חוזרת הביתה רק אחרי שיש לי תשובה.

אני דופקת בדלת בלב הולם. הוא פותח, מחייך חיוך שרק מרגיז אותי. חצוף. למרבה העצבים- שותף שלו- זה שלא נמצא בדירה אף פעם- יושב בסלון ונראה להוט להצטרף לשיחה. א' לא מזמין אותי לחדר שלו כמובן. השותף בוהה בנו. אני דוחפת את השק"ש לידיים שלו, אומרת לילה טוב והולכת. יורדת שתי קומות, נעצרת, נאנחת. נזכרת בהבטחה שהבטחתי לעצמי. עולה את שתי הקומות בחזרה, עצבנית. אני דופקת, א' פותח. "שכחת משהו?" אני מסתכלת פנימה ורואה את השותף מסתכל בסקרנות. אין לי מילים. "בוא רגע" אני גוררת את א' לחדר המדרגות. מכאן והלאה כל מה שאני אומרת אני אומרת בעצבנות מאיימת. "תגיד, חשבת אולי שאתה ואני צריכים להיות יחד?"
א' עונה כמעט מיד "כן, אבל לא חשבתי שתרצי." תשובה טובה, אבל קצת טו לייט.
"אז וואלה, אני רוצה" בטון מאוד מאוד עצבני.
א' פולט מלמול לא מובן.
אני מחבקת אותו קצרות, מנשקת אותו בצוואר, אומרת לילה טוב ויורדת במדרגות.
הוא קורא לי, אני מסתובבת.
"לפחות אני אישן טוב הלילה."
אני כל כך עצבנית שאני מחייכת, לא אומרת כלום ויורדת במדרגות.
בדיעבד- הוא לא ישן כל אותו לילה. מהתרגשות. חמוד שלי.

יום למחרת מגיעה הפגישה השבועית שלנו בפקולטה שלי. אני מתקרבת, ורואה את א' יושב על הספסל, ממתין לי, דרוך. אני מתיישבת כאילו לא קרה כלום. הוא פונה אלי ברשמיות. "אני חושב שאני חייב לך התנצלות". ועוד איך. אני מסתכלת עליו בעניין. "אתמול, פשוט לא ככה אמורים להגיב, נכון?" הוא שואל בפאניקה. אני צוחקת. אומרת לו שהכל בסדר. הוא מחייך ונרגע. מזמין אותי למרק אצלו בערב. אני מסכימה, ברור.

לפני הפגישה בערב אני לא לחוצה. מבחינתי הכל כבר סגור. לא כך א'. בדיעבד- אני הבחורה הראשונה שהוא פוגש בחייו, להוציא קרובות משפחה. איך לו מושג מה לעשות איתי. אנחנו אוכלים את המרק, והוא מזמין אותי אליו לחדר. בחדר הוא מראה לי את כל התמונות שלו מהודו ומשביל ישראל. זה נחמד והכל אבל לא בשביל זה באתי. אני נשכבת על המיטה, והוא נשכב לידי, מהסס. ואז- אז קיבלתי את החיבוק הכי מדהים שקיבלתי בכל החיים שלי. זה החיבוק שחיכיתי לו מהרגע שנפגשנו. אני לא רוצה שזה ייגמר, ומוכנה להתפשר על הפסקה קטנה כדי לתת לו לנשק אותי. וזהו. מושלם.
אחרי כמה שעות קסומות אני הולכת הביתה. א' מתחנן שאשאר. בראש שלי עוברת המחשבה הלא רלוונטית שהוא מנסה להשכיב אותי, ואני מגחכת, כמה זה נראה תלוש. היום אני יודעת שזה לא עניין אותו בכלל. אני הולכת הביתה, מרוצה מאוד.

א' משתלט מהר על הסיטואציה. באותם ימים לא הבנתי את המצב לאשורו. הנחתי שמתישהו אחרי שיצא בשאלה יצא לו להפגש עם בחורות. הטבעיות שבה הדברים זרמו בינינו אחרי אותו היום מבחינתי הוכיחה לי שאני צודקת. אבל אחרי כמה ימים הוא אומר שלא. אני היחידה שאי פעם נגעה בו. האמת שהייתי המומה, חשבתי שהוא עובד עלי וכראייה שלפתי את הכישורים שהספיק להראות לי מאז. הוא צוחק ונשבע שאין לו מושג מה הוא עושה.

עוברים כמה שבועות ואני שמה לב שהוא לא מעשן יותר. שאלתי אותו על העניין. "הפסקתי כי את לא אוהבת." מעולם לא ביקשתי ממנו להפסיק עם זה. רק ביקשתי שלא ייעשן עלי. ובכלל- אני שונאת סיגריות אבל הוא מגלגל את הטבק שלו בעצמו והריח של זה עדין יותר ולפעמים נעים לי. אבל זה א' שלי, הוא קסם. ראה שזה מפריע לי ופשוט הפסיק.

בהתחלה אני מגבילה את הלינה המשותפת לפעם ביומיים. מן נסיון העבר ופחד שנקלקל. ההגבלה שלי מחזיקה חודש.

טוב לנו וכיף לנו ביחד. באיזה יום, סה"כ חודשיים אחרי שהתחלנו אני שואלת אותו אם הוא יעשה לי ילדים. אין לי מושג מה עבר לי בראש זה דבר די מטומטם לשאול. "עכשיו?!" הוא נלחץ. אני צוחקת ואומרת "לא עכשיו. מתישהו." הוא מהסס קצת ואומר "נראה לי שכן." מאותו רגע העניין היה סגור מבחינתי.

עוברים כמה חודשים ובלילה אחרי שאנחנו מכבים את האור הוא שואל "את רוצה אולי לגור איתי שנה הבאה?" לא נרדמנו כל הלילה מהתרגשות.

אם לסכם את כל העניין הזה, אני חייבת להגיד שהיו לי בעבר שלושה big no no's לגבי הבחורים שאני יוצאת איתם: לא דתי, לא ימני, ולא מעשן.
ובכן, חוקים נועדו להשבר.