ניצחון ושמחה

ביום ההולדת עצמו א' שלח לי באמצע היום ברכת יום הולדת ספונטנית. זאת ברכה מקסימה ששימחה אותי מאוד. כל שורה בה היא בדיוק מה שרציתי. ושורה אחת היא ניצחון וזיכרון והוכחה.

"…ויש לי חיים כל כך כיפיים בזכותך."

כל כך התרגשתי לקרוא את זה. מה לא הייתי נותנת לפני ארבע שנים כדי לקבל סימן כלשהו, שהוא יכתוב לי את השורה הזאת.



שתי סיטואציות צפות לי בזיכרון.

הראשונה היא היום הראשון של השבעה על אמא של א'. היא נפטרה אחרי הדרדרות של כמה ימים. חשבנו שהיא תעבור את המחלה הארורה הזאת, ודאגנו מאוד לאבא של א' שידענו שלא יעבור אותה. ואז פתאום אמא שלו קרסה. זה לא היה לגמרי לא צפוי, אבל היינו די בשוק.

אחרי הלוויה בלילה נסעתי הביתה עם ההורים שלי ובכיתי לסירוגין. לא הותר לי להשאר לישון עם א' למרות שזה כל מה שרציתי בעולם. כאב לי לדעת שהלילה, דווקא הלילה- אני לא יכולה לחבק אותו.

כשהגעתי בבוקר המחרת לבית הוריו, השבעה כבר התנהלה ביומה הראשון. מצאתי את א' שלי המום ושבור, מיד ניגשתי אליו והוא אמר לי שבא לו לעוף משם אבל הוא לא יכול. הבית המה אנשים. הקפנו את הבית ועברנו לשבת על מדרגות בטון באחוריו, נסתרים מעט מבאי השבעה. ישבנו ושתקנו, בוהים בערימות הציוד החקלאי שכבר לא ישמשו אף אחד. לא אמרנו כלום, והעצב היה נורא. כנראה גילי ראתה את הפנים של א' כשיצאנו משם, ואת הייאוש שלי. היא אמרה לי "אני יודעת שקשה לך לדמיין את זה עכשיו, אבל עוד חודשיים, עוד שנה- הוא יצחק כמו פעם". וידעתי שהיא צודקת, אבל לא ראיתי איך זה קורה.


הסיטואציה השנייה.

בתום השבעה נסענו חזרה הביתה. עזבנו את הבית של הוריו בתחושה כבדה מאוד. הותרנו שם את אבא של א', שהיה כבר סיעודי ורוב היום לא תיקשר עם הסביבה. וכאילו לא די בזה כדי לשקוע בתהומות של עצב, ידענו שזמנו קצוב.

א' התעקש לנהוג, אחרי שבוע שלא יצא מהבית. אני זוכרת את זה חד ובהיר. זיפים כיסו את הפנים היפות שלו, נסענו על כביש שש, ואני הגנבתי מבטים אל האיש שלי. א' שלי היה יתום. עד היום קשה לי להודות בזה שא' יתום. אז זאת היתה הפעם הראשונה שפתאום הבנתי את זה.

א' נהג ואנחנו שתקנו, ומשני צדי הכביש עשב ירוק זרחני צימח בפראות, מסנוור, חי, כמעט מתגרה. האביב היה בפתח, כל השדות המוריקים נענעו עשביהם ברוח קלה, העולם היה יפה כל כך ושמח, ורק באוטו הקטן שלנו הכל היה עצוב וכבד ודחוס. אני זוכרת שרק רציתי לפתוח את כל החלונות, אולי העצב ייצא. אבל ידעתי שלא משנה כמה מהעצב יזלוג החוצה, הוא ילך ויתחדש כי הוא נובע מאיתנו.



לא עברו שלושים יום ואבא של א' נפטר. זה היה נורא לא פחות. וא' שלי היה יתום משני הוריו. ואנחנו הגענו שוב לבית שלנו, הרחוק, ואני התפלצתי מבפנים- מה אעשה איתו עכשיו. איך אקח אותו מהנקודה הזאת, הנמוכה, הרעה, המייאשת, אל עבר הנקודה הפוטנציאלית שגילי הבטיחה לי שעוד נגיע אליה. לא היה לי מושג.


האמת היא שא' צחק עוד הרבה קודם. אחים שלו נעזרו בלא מעט הומור כדי לעבור את השבעות מרובות המשתתפים. ובין כל הבכי סביב עלו מדי פעם גלים של צחוק. ופעם אחת נכנסתי אחרי יום שלא הייתי, וראיתי את הפנים של א' קורנות אליי, ודוד שלו צחק עליו בפני כולם שהוא כולו זורח כשאני באה. וליטפתי אותו בשקט על השיער הארוך ארוך (שתי תקופות אבל רצופות) וקיוויתי שיהיה טוב.



וא' גזר על עצמו לא לטוס ולא להשתתף באירועים, והלכתי לבד, חוץ מלחתונה של גילי שאותה הוא סירב להפסיד. ובחתונה שלה הוא היה כבר שמח ורקדנו מלא והיה אירוע כל כך כיפי, והיינו באמת שמחים.

והעצב לא ממש עזב. אבל הוא כבר לא היה נוכח כל הזמן. הוא הגיח פחות ופחות. ועוד הרבה דברים שינו ועיצבו אותנו.
ואין לי מושג תכלס איך זה קרה, אבל ממש לא מזמן א' כתב לי שהחיים שלו "כל כך כיפיים". והלב שלי התפוצץ משמחה. תודה על הכל, בחיי.

כי עקשנים היו השניים

"אנחנו בדיוק כמו החתוליים" א' אומר לי בחצי חיוך אחרי עוד ויכוח מיותר, השש עשרה במספר לאותו שבוע. (מרפרר ל"מעשה בחתוליים" המופלא של ע.הלל, שהאיורים הנפלאים של שמרית אלקנתי שבו את ליבנו יחד עם הטקסט המקסים).

אני מתרככת, מכניסה את הקוצים, ומודה שכן, שנינו עקשנים מאוד מאוד. הוא מחבק אותי, ואני מזכירה שאני עדיין צודקת (כמו באיור הנוסף האחרון בספר שהוא תוספת מושלמת).

יש בי עצבנות קשה כבר כמה חודשים, וא' סובל את זה.



ילדה הולכת לחוג במתנס וחוזרת עשר שנים אחר כך הביתה עם מדליה אולימפית. איך אני אוהבת לראות ספורטאים ישראלים על פודיומים. בעניין זה אני תמצית השמאלץ, מתייפחת באושר מול הידיעה, כאילו לי עצמי היה בזה חלק.

איך שמחתי שגורבנקו עלתה לגמר הראשון והלא מתוכנן! כבר כמה שנים שאני שומעת את השם שלה (אני לא באמת מעורה במתרחש, אבל השם שלה עלה לא מעט) ובאמת חשבתי שתתקרב למדליה, התבאסתי בשבילה על הגמר ששעה לאחריו מוקדמות, וראיתי אותה אומרת בקור רוח מדהים שהיא התאמנה לתרחיש הזה. איזו אלופה. היא פשוט מדהימה.

כמובן שהזהב של ארטיום הוא מבחינתי שיא השיאים, כבר יום וחצי שאני מתהלכת כמו על ענן, כולל בכי בכל שידור חוזר של מעמד הפודיום או של אביו מתרגש מול המצלמות.

כל כך שמחה שבכלל לא שמתי לב שהעבירו פה תקציב.

הדבר היחיד שמעיב על השמחה הוא כמות התגובות השליליות שעוסקות בשאלה אם הוא ישראלי. זה מרגיז אותי לא כי מישהו רוצה לקחת לי את המדליה, זה מרגיז אותי כי זה מזכיר לי שלמרות שכבר שכחתי עלבונות ישנים, למרות ששנים לא שמעתי את זה, עדיין יש מי שכואב לו שהעליה הרוסית כאן. וזה כואב שבעתיים לדעת שאף תרומה, בספורט, במדע, בהנדסה- לא תספיק לאנשים שכל מה שיש להם לנפנף בו זה שהם היו כאן קודם.



איך אני אוהבת אולימפיאדה. זאת פשוט חגיגה בשבילי. יכולה לצפות בשידורים מאצטדיון האתלטיקה יום שלם ולא יימאס לי. אני אוהבת את הריצות והקפיצות מכל הסוגים (קצת פחות את את הזריקות וההטלות…), אוהבת להסתכל על האנשים המדהימים האלה, על הגופים השריריים והגמישים הללו, כליל השלמות של הטבע, עושים דברים שהם בגדר קסם עבורנו בני האנוש הנחותים.

פעם בארבע שנים אני מתבאסת שאין לי טלוויזיה לראות בה את השידורים הישירים. אז אני מתעדכנת באינטרנט, מידיעות קצרות, גומעת בשקיקה את הסיפורים המיוחדים שכל אולימפיאדה מביאה איתה.


כשהמתחרים נכנסים למבנה הבריכה/אולם התחרות, המצלמה מתמקדת במועמדים למדליות, ואלו הולכים לרוב כאילו במקרה נקלעו לשם, כאילו לא מריע להם קהל (טוב במקרה של טוקיו אכן יש מעט מאוד ממנו), אבל בנחישות כזאת. חלק מהם נכנסים עם אוזניות, סוחבים את הציוד, לבושים באימוניות מעל בגדי ההתעמלות. מראיונות אני מבינה שאלו רגעים בהם הם מנסים להשקיט את רעשי הרקע ולהתמקד במה שמוטל עליהם לעשות.

אבל עבורי רק לדמיין את עצמי בסיטואציות כאלה גורם לי לחרדה מבהילה.

אני אדם לא תחרותי. אני לא אומרת שזה מה שגרם לזה, אבל הולך איתי זיכרון כזה כבר הרבה שנים.מדובר בתחרות שחייה, משהו קטן, עירוני, לילדים. לא הייתי אף פעם שחיינית טובה. למעשה אני חושבת שלא ממש אהבתי לשחות ולא טרחתי להשתפר. לא יודעת איך הגעתי לתחרות הזאת. במקצה שלי היו כנראה יותר מדי בנות אז שחו לפני כשכל המסלולים מלאים, ואחר כך הוזנקנו אני ועוד ילדה אחת בלבד.

הזניקו, קפצתי למים. אני מניחה שזה היה מקצה חתירה, כי אני זוכרת במפורש את הפנים במים ומה שקרה לא יכול היה לקרות אם הייתי שוחה גב, ואלו שני הסגנונות שאהבתי אז וגם היום. שחיתי ושחיתי, ספרינט מטורף מבחינתי. שמעתי צעקות וקריאות אבל המשכתי לשחות- כי המדריכה אמרה לי שבתחרות פשוט לא עוצרים. כשהגעתי לקיר (כלומר לחצי הדרך) הרגשתי שמישהו עוצר אותי פיזית. לא היתה לי ברירה ועצרתי, שם אחד מצוות התחרות אמר לי להפסיק לשחות. התברר שהילדה השנייה זינקה לפני הזמן, פסלה את המקצה, ורצו להזניק אותנו מחדש.

יצאתי מהמים, ואחרי מה שנדמה לי כמו עשר דקות הזניקו אותנו שוב. הייתי כבר עייפה ומבואסת. לא הספיק לי הזמן בין לבין כדי לעכל ותחושה של אי צדק בערה בי, כיוון שהיא פסלה ולא התאמצה כמעט, ואני שחיתי כבר חצי- וכדי לתת לה הזדמנות שנייה הזניקו אותי עשר דקות אחרי מאמץ רציני. אני לא זוכרת אבל נדמה לי שלא קיבלתי אף מדליה בתחרות ההיא, מול הילדה ההיא שאמא שלי הקפידה לומר- "הייתה בת ארבע עשרה לפחות" (אני לא זוכרת בת כמה הייתי, כנראה קטנה מספיק כדי שארבע עשרה יהיה גדול ומאיים). וזה לא השפיע כהוא זה על חיי, אולי רק לא התחריתי יותר והפכתי לפחדנית במצבי תחרות- אבל אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.


חוק מור

"את חייבת לקרוא את הדבר הזה." א' נושף באי אמון. "כלכליסט כתבו משהו ממש אידיוטי על עובדי הייטק.""מה חדש?" לא טרחתי להסיט עיניים מהטלפון. כלכליסט שונאים הייטקיסטים. כלכליסט מפרסמים כתבה שמשתלחת בהייטקיסטים, א' קורא את הכתבה. א' מתרגז ומאשים את כלכליסט בקומוניזם.

אבל למחרת בכל זאת חיפשתי את הכתבה. והאמת שלראשונה הרגשתי שזה כל כך הרבה טמטום במקום אחד שזה כבר ממש מכעיס. למען האמת ראיתי שכמעט כל התגובות ברשת היו חריפות נגד, אבל רובן האשימו כתמיד בקומוניזם, ואני רק רציתי לקחת חלקים קטנים ומרגיזים מהחיבור ההזוי הזה שבקריאה ראשונה נשמע כמו תוצר של משימת כתיבה בתנועת נוער, ולהגיד מה דעתי.
הפיאסקו המלא פה:
https://newmedia.calcalist.co.il/magazine-01-07-21/m01.html


מה שהכי הרגיז אותי זאת האשמה המאוד כבדה- אנחנו ההייטקיסטים אחראים לאי שוויון. על מצפוננו יושבים הפרשי תקציב החינוך בין מרכז לפריפריה, בחירתם של החרדים לא ללמוד ליבה ולא לכלכל את עצמם, הסכסוך הישראלי פלסטיני, אליטות ישנות, שנאת האחר, תעשיות אחרות שלא מצליחות להתרומם פה וכמובן עלבונם של הכותבים.לו היו משלמים לנו פחות על העבודה שלנו- כל אלו היו משתפרים מיד.

אין לי כוח להיכנס לענייני כלכלה, לחישובי מס, לדון בסכום הכסף שמדינת ישראל מקבלת ממני בכל חודש. אין לי שום בעייה עם העיקרון הזה אגב. חברי הליברטאנים יפרכסו למשמע זאת אבל אני סבורה שמדרגות מס הן דבר נכון. 

הדיון כאן הוא הרבה יותר רגשי, מוכוון PC, מלטף ובועט. אף אחד לא נותן לעובדות להפריע לו, וזה אכן תמוה כשמדובר בעיתון כלכלי, אבל נו מילא.


כן מוזכר שההייטק הוא אחד המקומות היחידים בו הנוסחה "תלמד תצליח" עדיין תקפה. אבל אז זה ממוסך על ידי כל כך הרבה האשמות שאפשר לרגע להתבלבל ולחשוב שאם לאנשים עשירים יש חיים קלים יותר- אז הנוסחה הזאת כבר לא תקפה. אני יודעת, מישהי אמרה לי פעם, שמחקרים הראו שמה שמנבא הכי טוב את ההצלחה האקדמית של אדם- היא המשכורת של הוריו. זה באמת עצוב נורא. זה תקף בהחלט גם בתארים שלומדים כדי להיכנס להייטק, אבל לא רק. ובכל זאת אני לא רואה שמישהו יוצא עם קילשונים לכיוון כל האקדמאים. כן אפשר להחריג ולומר שהלימודים במקצועות הטכנולוגיים תובעניים יותר, ובשנים הראשונות מאוד קשה להוסיף לכל הלחץ הזה גם עבודה. אבל לדעתי יש איזה איזון שמגיע בדמות השנה השלישית והלאה, ואולי אפילו קודם- בתור משרת סטודנט בהייטק שיכולה לכלכל אותך בלי דאגות ביומיים עבודה בשבוע.

"מייסד פייסבוק מארק צוקרברג, למשל, גדל בבית שבו קנו לו מחשב בגיל צעיר, נהנה מאותה נטייה שאפשרה לו ללמוד תכנות, והצליח להתקבל להרווארד. " את קצת מתבלבלת. לרוב הגדול והמוחץ של תלמידי ישראל (להוציא מי שההורים שלהם לא מרשים זאת מטעמים אידאולוגים) יש גישה לאיזשהו מחשב. לא פרטי. מחשב כלשהו. לא צריך לתכנת מגיל שמונה כדי להגיע להייטק. לא צריך ללמוד בהרווארד כדי להגיע להייטק. אם את רוצה לכעוס על זה שמארק צוקרברג הפך להיות עוד יותר עשיר בזכות זה שההורים שלו עשירים- להייטק יש תרומה אפסית לזה. ואם את רוצה לכעוס על כך שלילדה הבדואית אין גישה למחשב- אני כועסת יחד איתך. אבל זה מקטין את הסיכויים שלה ללמוד תכנות בערך כמו שזה מקטין את הסיכויים שלה ללמוד ספרות השוואתית, להיות רופאה, או אשת עסקים.

האמת היא שלהייטק יש סיכוי לא רע להיות זה שיחלץ את מי שבסוף ייצא ממקומות כאלה לחיי רווחה. גם ע"י האפשרות שבכל זאת למרות הכל, ובזכות מילגה כזאת או אחרת- הילדה הבדואית תתכנת באיזו חברה, וגם בזכות המהפכה הטכנולוגית שהביאה את העולם לכף ידם של מיליוני אנשים ברחבי הגלובוס, שאחרת לא היה להם סיכוי להגיע למידע שהם רוצים. שבזכותה את יכולה להגיע לידע מכל תחום, בחינם, לראות סרטונים שיסבירו לך הכל, ולמרות כל המבחר המדהים הזה את בוחרת לראות סרטונים של SJW ולהטיף לכל העולם ואישתו.


טענה נוספת שמעבירה אותי על דעתי, היא מתקפת הנגד על מדיניות גיוס "חבר מביא חבר". לאנשים יש תפיסה מאוד מוטעית של הדבר הזה. זה לא ההסתדרות כאן, וזה לא מרכז ליכוד. אף אחד לא ייתן רבע משרה למישהו רק כי הוא חבר שלי. עד כה הפנתי 5 חברים, אף אחד מהם לא קיבל אפילו ראיון. ההייטק אומר גלוי ומפורש- אני רוצה לעבוד עם חברים שלכם. כן, הוא אומר גלוי ומפורש- אני רוצה לעבוד עם אנשים דומים לכם. זאת גלולה שקשה לאנשים לבלוע, ואני יכולה להבין מאיפה זה מגיע. אבל תנו לי רגע. לא מזמן הצטלמנו כל הצוות. כשהסתכלתי על התמונה, פתאום קפץ לי מול העיניים משהו שלא חשבתי עליו בכלל למרות שאני מכירה את האנשים האלה כבר הרבה זמן. בצוות שלי יש – כיפה סרוגה, ערבי, הומו, אישה (אפילו שתיים), ואם ממש מתעקשים לפני כמה זמן הנושא עלה ביננו ואנחנו חצי חצי מזרחים אשכנזים. (מה אין פה? אנשים מבוגרים. האפלייה האמיתית בהייטק היא גילנות. רק הבוס שלי, להערכתי בן כ55, עבר את גיל 35.) אנחנו יכולים להיות פאקינג נערי הפוסטר של מהפיכת הPC. (או כמו שאמר הבוס הקודם שלי, אחרי שחזר מסמינר מנהלים- "מי שיצליח להביא לצוות טרנסג'נדרית אתיופית לסבית נכה- סוגר לנו את כל הסריה"- אם זה נשמע לכם מעליב, ככה נשמעת אפלייה מתקנת.)

יש איזה מיתוס הזוי שמישהו צריך "להכניס" אותך לעולם ההייטק. זה נכון מבחינה אחת- את המשרה הראשונה הכי קשה למצוא, וזה יכול לקחת המון זמן- אבל הבאות אמורות להגיע בקלות יותר (אבל איך לומר, רק עד גיל ארבעים…). אז הנה עוד משהו שאנשים מפספסים- להוציא את 8200 ודומיה (דיון אחר, נפרד, וראוי על שווין הזדמנויות) – כדי לקבל משרה בהייטק, ולו הזוטרה ביותר- אתה צריך ללמוד. אתה לא פשוט מגיע דופק בדלת ונכנס לראיון. אתה יושב, כמה שנים, בחברת אנשים כמוך, עובד איתם ומכיר אותם. ובינגו. הינה החבר שמביא חבר. אם אתם מתעתדים להכנס להייטק, אתם לומדים תואר טכנולוגי.* ואם אתם לומדים תואר טכנולוגי- אתם מכירים אנשים שיכולים להכניס את קורות החיים שלכם למערכת. לא צריך להיות חברים קרובים, לא צריך להתבייש לבקש. אפילו את זה ההייטק פתר לכם- מי שיביא אתכם יקבל ערימה נאה של מזומנים. ככה שיש לו אינטרס להכניס אתכם. יש עוד דרכים להיכנס, נכון. אבל גם מי שיבחר לצעוד בהן כנראה מכיר אדם או שניים שמחזיק במשרה בחברת הייטק.

*ואם אתם לא- השאלה היא למה. אם אתם לא רוצים- זכותכם, רק לא ברור איך אתם מצפים להיכנס. ואם הסלילו אתכם, או אפילו פשוט אף פעם לא הציגו לכם את האפשרות כילדים- וכן זה קיים וזה מרתיח- לא ההייטק אשם בזה. הזנחה, מדיניות, גזענות- אני לא יודעת. בכל אופן ההייטק עושה כל מה שהוא יכול כדי להגיע לילדים ביסודי והלאה, ולהציג להם את האפשרות הזאת.** הכותבת התקבלה למשרה הראשונה שלה באופן אולד פאשן לחלוטין- הגשתי קורות חיים ביריד תעסוקה. לא הביא אותי חבר.


ולעוד טענה מגוחכת- "למה בעצם אפשר לצפות מאנשים שהתרגלו להשאיר בכיור המשרד את הכלים המלוכלכים שלהם, הרי תמיד תעבור שם איזו עובדת קבלן שתנקה אחריהם" (הייתי חייבת להעתיק את הדבר הבזוי הזה). אני עובדת בחברה גדולה. אף אחד לא משאיר כלים מלוכלכים בכיור. מדי פעם איזה ספל תועה מוצא את דרכו לשם, אין לי ספק שאף אחד אף פעם לא הניח במטבחון שמשרת כ50 איש, ספל קפה במטרה שעובדת קבלן תנקה אותו. או שאולי הכוונה היא לחדר האוכל, שממנו אנחנו מפנים למסוע את המגש? כי זה בוודאי המקום היחיד בארץ שבו זה קורה? (דווקא נראה לי שראיתי את זה פעם… בקיבוצים) מי שכתבה את האיוולת הזאת כנראה עשתה זאת מבית קפה, ויש לי תחושה שהיא לא נכנסה לשטוף את הכלים שלה אחרי שסיימה. ואת יודעת מה? נניח. נניח שיש כמה עובדי הייטק שמשאירים בכוונה כלים מלוכלכים. אין אף אחד שעושה את זה במשרד עורכי דין? בחדר מורים? במרפאה? צאו מהסרט. עובדי קבלן מנקים חדרי מורים, משרדים ממשלתיים, מרפאות, בתי חולים. ואף אחד לא כעס על אחות שמשאירה כוס בכיור. 

הניסיון לשוות לעובדי הייטק חזות של אדונים מול משרתים מביך ומגוחך. אנשים מגעילים ומתנשאים יש בכל מקום, לא הייתי בונה על זה את התיאוריה הזאת. וגם העלבון הזה – "יש מעט מדי ניסיון להכיר בפערים החברתיים ולהבין איך אפשר לצמצם אותם. לצאת מהבועה, להכיר, להבין, להתנדב או לתרום כסף — יש אינספור דרכים שבהן עובדי הייטק יכולים לפתח את המודעות ההכרחית למקומם בחברה, ולהצמיח איזו אחריות בסיסית שנגזרת מעצם היותם פרטים בני מזל בתוכה." דבר ראשון- התנדבות כשמה כן היא. התנדבות. זאת לא חובה. אי אפשר לכעוס על אדם כי הוא אינו מתנדב. כנ"ל תרומה. 


דבר שני- החברות עצמן תורמות לא מעט כסף, ומעודדות ימי התנדבות. אבל, וזה אבל גדול- מדובר בחברה. בתאגיד. תמיד אפשר להאשים אותה שהיא עושה זאת למען נראות ציבורית. וזה כנראה נכון בהרבה מקרים. אז נעזוב לרגע את החברות עצמן בצד. מי שכתב את זה הוא איש הייטק בעצמו, ועל כן אני תמהה. נכון, ממש לא כולם. אבל מסביבי עבדו הרבה אנשים שהתנדבו על בסיס שבועי. (עד שנולדה פצפונת עשיתי זאת בעצמי- לימדתי תלמידות כיתה ט' מתמטיקה במטרה שיסיימו 5 יחידות ולא 4 או 3, ובשאיפה יגיעו בסוף לעבוד בהייטק.) לגבי הכסף שתורמים הקולגות שלי באמת שאין לי מושג, כי זה פאקינג לא ענייני, ובבירור גם לכותב אין מושג וזה בהחלט בהחלט לא עניינו.באיזו חוצפה הוא כותב דבר כזה אני באמת לא יודעת.

ולצורך הדיון על פריווילגיות- כן, יש לי, והרבה. כך גם ללא מעט אנשים אחרים. חלקם (עשירים בהרבה ממני, מבטן ומבית)- לא הלכו להמית עצמם באוהלם של ניוטון ולייבניץ. אני כן. לא ביקשתי מדליה. אבל אני לא מצליחה להבין למה זה מרגיז מישהו שאני קוצרת עכשיו את ההשקעה. ואגב, אני בהחלט קוצרת ברינה, למרות שהעשירים בהרבה ממני מבטן ומבית תמיד יוכלו להיות כאלה, בלי להתאמץ בכלל.
אוקיי. הייתי צריכה להוציא את זה.תודה.

נביעות

פצפונת התחילה לדבר. מילים בודדות היא אומרת כבר די הרבה זמן, אבל פתאום בבת אחת התחילה לצרף אותן.

בתחילה שתיים שתיים, אחר כך הצטרפו שלוש, ומאז התפרצו ויצאו ממנה משפטים שלמים, ארוכים, מפורטים.

זה היה כל כך מהיר, אני עדיין בשוק. כשהגשתי לה דיסה, היא פנתה לא' ואמרה לו "אבא חם עשה פווו" כדי שיקרר לה אותה. "גם פצפונת כולה חפש דוב!" היא אומרת בהתלהבות כשהיא מחקה את הילד בספר שמחפש את הדוב שלו, ועוברת בין רהיטי הבית השונים "תחת חן אגדול" ומתכופפת להסתכל מתחת לשולחן האוכל. "תחת פה" מסתכלת מתחת לספה.

 


או לפני חודש כשהיינו בים, אחי, פצפונת ואני- היו גלים סבירים ונכנסנו איתה עם גלגל (טעות שלא אעשה יותר), ופתאום משום מקום הגיחו גלים שהיו קצת יותר גבוהים ממני ושטפו אותנו. החזקתי אותה דרך הגלגל, הגל הראשון עבר ופצפונת היתה המומה. עד שהספקתי לצאת עוד שני גלים גדולים הגיעו. פצפונת לא בכתה, אבל ראיתי שהיא בהלם. היא לא ביקשה לצאת אבל לא רצתה לחזור לגלגל. נשארנו להשתכשך קצת ברדודים עד שנראה היה לי שהחוויה המלחיצה הזאת מאחוריה.

יום למחרת היא אמרה לי "ים, גל גדוווול". אמרתי לה נכון, היינו בים והיה גל גדול. מה הגל עשה לפצפונת? "בום טראח!" הפתיעה אותי. מיום שהיא נולדה אנחנו מנהלות שיחות ארוכות ומלאות, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהשיחה כולה היתה במילים ממש. וגם דיברנו על אירוע שקרה אתמול,שזה בכלל הדהים אותי.


אמא שלי אמרה לי- "תמיד אמרת שהיא מבינה כל מילה", וזה נכון. מיום שפצפונת הגיעה אלינו אני חופרת לה. בחופשת לידה היה זה אולי קצת כדי להפר את הבדידות (לא הרגשתי בודדה, פשוט הייתי שעות רבות איתה לבד, ומצאתי שזה נעים לי לדבר אליה. להסביר מה אני עושה), ואחרי כן ראיתי שהיא מאזינה לי, מאזינה ממש ברוב קשב, ראיתי שהקול והמילים שלי מרגיעות אותה אז המשכתי לדבר. הסברתי לה כל דבר שאני עושה, וראיתי את שתי העיניים היפות הסקרניות החקרניות שלה מביטות בי וידעתי שהיא מבינה. היו מילים שבבירור הבינה, לא זוכרת כבר מתי זה התחיל. אבל לקראת גיל שנה היא ממש נענתה לחלק מהבקשות המילוליות שלי. כל הזמן הזה היא למדה ואגרה וספגה את המילים, את הפעלים. והנה פתאום כולם פרצו ממנה בבת אחת.איזו גאווה זאת.


אני מדברת איתה בלי סוף, היא משלימה כמעט כל משפט בכל הספרים שלה, משלימה אולי לפי החרוזים, הרבה מזיכרון או מתמונות, ולפעמים היא פשוט זוכרת ויודעת בדיוק.

כמו עם השירים. כמו פזמון ליקינטון שהיא יודעת על ארבעת בתיו, ושרה ממנו בלי הפסקה- הברה אחת מכל מילה, מדגישה מילים מסויימות בצורה משעשעת, ואוהבת להתחיל לשיר אותו דווקא מ"ומחר נצא כולנו אל הגן" וכשהשיר מגיע אל קיצו היא מתחילה מיד מהתחלה, בדיוק כמוני כשאני שרה לה לפני השינה. 


הרבה מדברים על הצעד הראשון- וזה באמת היה מרגש נורא. אבל אני חושבת שזה בכלל לא באותה סקאלה של ההתרגשות שאחזה בי כשהתחילו לנבוע ממנה משפטים. ברור שהיא אדם קטן מהרגע הראשון- רצונות, העדפות, רגשות. אבל עכשיו היא יכולה להביע את כל זה במילים. קשת הביטוי שלה התרחבה כל כך באחת, והלב שלי מתפוצץ מגאווה. וחוץ מזה אני פשוט נהנית לדבר איתה. שותפה קטנה לחוויות שלי, מתארת את העולם שסביבה במילים פשוטות.

"אבא מרים רגל" היא אומרת כשא' עושה מתיחות בסלון.

"שבת שולחן אגדווול" בהתרגשות, כשהוצאנו את המגש והיא ישבה איתנו אל אותו שולחן ממש. 


זה גם צוהר שנפתח פתאום לעולמה הפנימי, שעד כה יכולתי רק לנחש אותו מהמבטים ומהמקומות שנמשכה אליהם. דוגמה טובה היא המרזב.

מחוץ לבנין שלנו, צינור פלסטיק כעור מנקז אליו את מי המזגנים של הבניין. קצהו של הצינור מסתיים כמה סנטימטרים מעל אספלט רטוב ומלוכלך, אליו מתנקזים המים בטפטופים.עבור פצפונת המרזב הזה הוא פלא אמיתי, מעיין נובע של טיפות מרתקות. וכך כבר שבועיים כל יציאה או כניסה לבניין מלווה בלפחות עשר דקות של כריעה מול המרזב, פצפונת בוהה בו בהערצה, ובלי הפסקה אומרת "טיף טף פות מים!" נרגש ומשתאה נוכח התצוגה המרהיבה הזאת של גרביטציה. לפעמים הוא לא מטפטף, והיא מסתכלת בו באכזבה, מנענעת ראשה לשלילה כמה פעמים ואומרת "אין", מרימה גבות ואת הקול בסוף, כמעט שואלת. לפעמים צונחת פתאום טיפה והשמחה גדולה על שעולם כמנהגו נוהג והמרזב ממשיך למלא את תפקידו כראוי.


חמודים פי כמה המשפטים שהיא מפיקה על עצמה, מכנה את עצמי בשם שהעניקה לעצמה- קצת קל יותר להגייה מהשם היפה שלה. "רק פצפונת נדנדת נדנדה" או "פצפונת או-כלת בננה". בגאווה לא מוסתרת.


כשהתחיל פרץ המשפטים האלה היא הפסיקה להרדם לבד במיטה שלה. ההרדמות הפכו היאבקויות קשות, מתישות. וגם כשכבר נרדמה היתה מתעוררת באמצע הלילה, קוראת לנו בבכי, ובליבה משאלה אחת- לדבר. עכשיו, ארבע לפנות בוקר, הפעוטה שלי שקראה לי בזעקות שבר מתיישבת לה בנחת במיטה, "מא שב פה" מחווה בידה על הכיסא כמו מזמנת אותי לשבת במשרדה, ומתחילה לספר לי על הגל הגדול שהיא ראתה בים. 

הגדילה לעשות לפני יומיים כשקראה לי אחרי שחשבתי שנרדמה, וכשהגעתי הניחה אצבע קטנה על האף שלי ואמרה "אף אמא", ועוד לפני שהתעשתתי הצביעה על האף שלה ואמרה "גם פצפונת יש אף"- ההתחלה הכי אלגנטית לשיחה ששמעתי עד כה. הנה אמא, יש לנו נושא שיחה משותף. שבי נא בלשכתי והבה נפטפט לנו על אפים.


רוטינת הערב שלנו כוללת מן הסתם צחצוח שיניים. אחריו אנחנו הולכות יחד ומורידות את התריסים, ואז אני מנשקת ומחבקת את פצפונת ומכניסה אותה למיטה. מאחר והיא יודעת שאחרי הצחצוח היא הולכת לישון, היא עושה הכל, אבל ה-כ-ל כדי לדחות את הקץ. וזה כל כך משעשע שאני מועדת בשמחה לכל המלכודות הקטנות שהיא מציבה לי. שיחות שהיא פותחת פתאום, שעות ארוכות עם המברשת בפה, התעקשות לשבת מאחורי הגב שלי, לשבת על הרגליים שלי, לצחצח לבד, מודיעה לי שנגמרה המשחה "שחה אין! אמא שחה פה" ומובקשת עוד כמובן, בקשה שאני נאלצת לסרב לה ולהגיד לה שמחר תהיה עוד משחה. "חר, שחה פה!" מצביעה על המברשת ומהנהנת באגרסיביות כדי לחזק את דבריה. לפעמים היא פותחת פתאום בצעדה רועשת וסיבובים סביב עצמה בחדר האמבטיה הקטן שלנו, מסתובבת עד שהיא מסתחררת וקורסת מבולבלת לישיבה. הכל רק לא לישון.

ואני אוהבת את הרגעים האלה בדיוק כמוה, ואני קרובה אליה ואין לאן להימלט באמבטיה- זה רק היא ואני בלי צעצועים, בלי הסחות דעת, חלל קטן צפוף ומלא אהבה.



הילדה שלי גדלה ואני לא יכולה שלא להתפעל מהיופי שהיא, מהעיניים הזורחות שלה, מהפראות שלה, מהשובבות, העקשנות, הסקרנות.

לכתוב ולשרוף

כבר חודשים שאני ככה- מרירה. רעה, נבזית, בתוך תוכי מקווה שאנשים ילמדו את השיעור שלהם אף על פי שאני ממש לא מאחלת להם את זה. אין בי חסד (האמת- לא חושבת שאי פעם היה. פשוט קראתי לאחרונה כמה ספרים של מירה מגן והדמויות מלאות החסד שלה היו כמו נגטיב לדמותי הציניקנית והממורמרת), אין בי סבלנות, אין בי סובלנות שאני כל כך דורשת למצוא אצל אחרים. אין בי רוגע. 


כל דבר שמספרים לי אני מושכת כתפיים ואומרת שזה היה צפוי. אותי לא תצליחו להפתיע. אולי אני סימפטום של התקופה, אולי של ההנהגה, אולי של החברה. כל כלי עייפות וייאוש מפלונטר פוליטי וממגיפה. ומה יש לי להתלונן בכלל. החיים שלי דבש. זה סתם תירוץ עלוב.


על הכל אני כועסת. זעופה. כולם חסרי אחריות. לא עושים עבודתם כראוי. גם בעבודה- מוצאת דברים קטנים להיטפל אליהם ביני לבין עצמי. תלונות וטרוניות למי שעובד איתי. תודה לאל יש לי שכל לא להעלות את זה הלאה. ואפשר לחשוב שאני קדושה.



האמת שהדבר שתפס אותי מאוד לא מוכנה היה האסון במירון. קמתי בחמש וחצי לאימון, פתחתי חדשות כדי להעביר כמה דקות שנשארו לי- והכותרת "44 הרוגים במירון" פשוט לא נקלטה אצלי. לא הבנתי בכלל מה אני קוראת. איך כבר הספיק לקרות אסון בין חצות לחמש בבוקר. ואם כבר המירון. אחרי שהתברר מה קרה- זה נראה כל כך מרוחק ממני שהייתי צריכה להזכיר לעצמי תכופות שזה קרה ממש כאן בישראל. אין בזה כדי להצדיק את קהות ליבי- אבל הפער שנוצר ביני לבין החברה החרדית כאילו מנע מהרגש להציף אותי. מוזר אילו דברים תופסים אותנו. מתישהו ראיתי קטע קצר בו קרוב משפחה מספר על אחד הנספים באסון, ובו הוא אומר "הוא היה אהוב על הילדים. היה ילד בעצמו. מאוד אהב הארי פוטר. היה בקיא בכל הסניצ'ים האלה."  ואז משהו בתוכי התמוטט ודמעות הציפו את העיניים. לפני כן הגיעה הודעה שמישהו שאני מכירה מלפני כמה שנים איבד באסון את בנו. צער גדול הציף אותי- צער על האיש הטוב הזה שדבר איום כל כך קרה לו. לא נסעתי לנחם. לא חשבתי שנוכחותי תעלה או תוריד. 



אני אומרת לעצמי- תכתבי. תכתבי על זה, תנקזי את זה, זה יציק פחות. ואני לא כותבת. אין לי כוח להכנס לזה אפילו ביני לבין עצמי. מתעצבנת מזה שהתעצבנתי. 


לפני כחודש התפוצץ איזה עניין במשפחה של א' שנוגע לנו במיוחד. עדן התפרצה על א' בהאשמות נוראיות, מכוערות, חסרות ביסוס ומעליבות נורא. אני אוהבת את עדן בכל ליבי- אבל לא הצלחתי להתגבר על הדברים שאמרה עלינו. אם זה היה בלהט הרגע- היה לה מספיק זמן מאז להתנצל. היא לא התנצלה. זה ניקר בלי ועדיין מנקר בי בלי סוף .א' מן הסתם היה שבור מזה. לא ראיתי את עצמי נפגשת איתה כמו פעם בחיבוקים ונשיקות. לכל מקום שהלכתי הלכו איתי המילים המכוערות שלה. זה פשוט לא יצא לי מהראש. יום אחד החלטתי לכתוב על זה פה- גם אוציא את זה מהמערכת, וגם אולי אקבל תגובה או שתיים בה יגידו לי שאין ספק שאני צודקת ועדן חצופה על שהיא מעזה לכנות אותנו כך וכך- ומייד ארגיש יותר טוב.ניגשתי למלאכה. כתבתי וכתבתי וכתבתי. על הדרך יצאו המון כעסים, היעלבויות ודברים שהייתי רוצה לצעוק בחזרה על המשפחה של א. המקלדת סובלת הכל. הפוסט גלש וגלש לעוד ועוד מקרים, עוד ועוד כעסים, עוד ועוד עלבונות- הלך ותפח ואיבד כיוון. כל הקאם-בקס שהיו לי ולא אמרתי נזרקו לתוכו. כל התשובות שלי למשפטים המעליבים שזרקו לי- אבל לא אמרתי- נשפכו בפוסט ההוא. 

הגיעה שעה מאוחרת והייתה צריכה להפסיק לכתוב. הסתכלתי על הבלאגן שיצרתי, לא ראיתי איך אני עורכת את הדבר הזה לפוסט קוהרנטי, היה מאוחר- ויתרתי.

והנה עברו שבועיים מאז- וראו איזה יופי- הנושאים האלו כבר לא מטרידים אותי כמעט. לא היה צורך כלל לפרסם את זה- רק לכתוב. תרופה מדהימה. איך לא עשיתי את זה קודם. הרגשתי כאילו משקולת של 200 קילו ירדה ממני. קל יותר להתהלך עכשיו.


אז למען השפיות והאנושיות שלי- אני צריכה להתחיל לכתוב. אולי עם הזמן תיעלם הציניות, אולי יתיישרו קמטי הזעף. אולי, אם יהיה רצון- יופיע בי חסד.

הבוקר

השבוע הסעתי את א' למילואים. היה מוזר לראות אותו פתאום עם מדי ב, עבר זמן רב (לשמחתי) מהמילואים האחרונים שלו. הוא עמד בדלת עם התיק שלו והמדים המרושלים, ונראה לי פתאום צעיר בעשר שנים אבל גם מבוגר- כי אני זוכרת את אבא שלי יוצא למילואים לשבועות ארוכים.


הסעתי אותו לאיזה צומת שבה מילואמניקים תופסים טרמפים- ממנה אסף אותו חבר שלו- הבוקר.בדרך לשם פטפטנו ושאלתי אותו על החבר הזה, שאני לא ממש מכירה. הורדתי אותו והוא רץ לרכב שלו. התבוננתי בו מתרחק ממני- איש אהוב ומקסים שלי, ופתאום בתוך כל הכאוס של רגע-אחרי-מלחמה הוא נראה לי פגיע כל כך- עם המדים שלו, בלי נשק, הולך בשולי הכביש.



בדרך חזור נזכרתי בחבר. לפני כמה שנים נסענו לטייל, כל החבורה. כלומר החבורה מכאן, הקרובה. זה היה מזמן יחסית- כי זה היה טיול ספונטני- לא ידענו איפה נישן, אמרנו- נזרום. אבל לא ממש מזמן- כי לא נסענו למדבר, נסענו לצפון. זה עזר לי למקם את הטיול ההוא על ציר הזמן. למעשה היה זה הטיול שבו התבשרנו באושר גדול על ההריון הראשון בחבורה. 

כשסיימנו את השוטטות בגבעות הירוקות והערב התחיל לרדת- א' נזכר פתאום בחבר הבוקר (כן כן, בוקר כמו קאובוי-ממש כאן בארץ ישראל)- שבשטח המרעה שלו הקים פינה נעימה למטיילים ללון בה. הוא התקשר אליו והבוקר הגיב בשמחה, נתן לו  שם של תחנת דלק ואמר שיאסוף אותנו משם.

הגיע טנדר מאובק ונסענו אחריו עמוק אל תוך השטח. הדרך היתה מלאת מהמורות וארכה זמן רב. אחרי שאיבדנו חלק מהרכבים כולם הגיעו. את פנינו קיבל שטח מיושר בינות העצים, משקיף אל גבעות עד האופק, גדם עץ ארוך שכוב על הקרקע כספסל ושמיים מחשיכים. הבוקר ירד מהטנדר, גבוה ומוצק, מזוקן שתקן וקצת זעף, לבוש חולצת פלנל משובצת. מהטנדר קיפצה חיש מהר לצידו כלבת רועים זקנה.

הוא וא' התחילו לפרוק מהטנדר עצים למדורה, ואנחנו הודינו לו תוך כדי שאנחנו מקימים את האוהלים, מכינים אוכל ומדליקים את המדורה. כל הזמן הזה הבוקר התבונן בנו, שותק, שעון על הטנדר ומלטף את כלבתו, מנהל עם א' שיחה חרישית, יונק מדי פעם מהסיגריה. מתוך נימוס כנראה ישב איתנו סביב למדורה- אנחנו חבורה עליזה וקולנית, מצב הרוח היה מרומם ןצחקנו הרבה- והוא שתק. אחרי כמה זמן קם, איחל לנו לילה טוב, לחץ ל-א' לחיצת יד איתנה, עלה על הטנדר שלו, הכלבה קיפצה אל תא המטען, והם נסעו משם.

 

אחרי תצוגה כזאת שאלתי את א עליו- והוא סיפר לי. סיפורי מערבונים מהגליל. הבוקר הקשוח שלנו, ככה א' אמר- סבל ממכת גניבות של בקר מהעדר שלו. פעם אחת תפס את הגנב על חם. בדואי תושב הצפון. השניים נאבקו והבוקר הכניע את הגנב. הגנב סיים את המפגש הזה כשמצבו לא מזהיר (כאן א' מוסיף בגאווה מוסתרת- הבוקר בחור חזק מאוד, ומוסיף הנהון וצחוק להדגיש כמה הוא חזק- לא הייתי רוצה להיות במקום הגנב הזה). אבל הגנב הוא בן לשבט ידוע בצפון, והיה ברור שאחרי המקרה הזה השבט יחפש נקמה. הבוקר נעלם היכנשהו (ארץ קטנה, איפה יש פה להיעלם אני שואלת, וא' מפנה כפותיו לשמיים ואומר- נעלם) לכמה שנים או חודשים עד שהעניינים יירגעו.

 

כל הסיפור הזה הדהים אותי כי הוא לא נשמע מכאן. כי הוא לא נשמע מתקופת חיינו בכלל. הדבר היחיד שנתן לו תוקף היה הבחור השתקן והקשוח שראיתי במו עיני. הבוקר הוא אחד החברים האהובים על א' מהצבא. א' לא ממש שומר על קשר, אבל אסף לאורך השנים חברים כאלה- חלקם מגיעים עם סיפורים מהסוג הזה, השאר סטלנים חביבים. אני מדמיינת את א' ואת הבוקר יושבים יחד במילואים, שתקנים ומהרהרים. כן, החברות הזאת מובנת לי. 



אני אוספת את א' מאותה נקודה בדיוק- הצומת אותו צומת, א' שלי אותו א' מתוק אבל קצת מזוקן יותר ומסריח מזיעה סיגריות וסולר. הוא מספר לי על המילואים ואני שואלת אותו על הבוקר, והוא מאשר שאני זוכרת נכון את הסיפור.

"הוא מהטיפוסים האלה שכותבים עליהם ספרים" אני אומרת."כן, נכון." א' משיב בשוויון נפש. "ממש."

הבית של הנמלה

פצפונת גדלה כל כך יפה. אני נפעמת מהתבוננות בה. היא כבר בכלל לא תינוקת, אלא פעוטה. היא מתהלכת בביטחון, חוקרת, דורשת, מדברת. זה פשוט מדהים.

אני יכולה לחבק ולנשק אותה במשך שעות. הלחיים שלה תפוחות ועגולות, ואני משקיעה בהן שפתיים ומנשקת שוב ושוב ושוב. התלתלים שלה שובבים וקופצניים, ואני מעבירה בהן אצבעות מלטפות- מושכת אותם ורואה איך הם שבים ומתכווצים. העיניים שלה צוחקות, הפה שלה מחייך, והאף שלה קטן ומתוק. אני אוהבת אותה כל כך, ותמיד יש לי בשבילה עוד נשיקות וחיבוקים.


היא כל כך חכמה. אני מלאת התפעלות. לא איכפת לי אם כל הילדים עושים את זה- מבחינתי כל מילה, כל שיחה, כל פרצוף- זוהי גאונות.


היא מבינה הכל. א' ואני עוברים לידה לאנגלית כשאנחנו רוצים להיות בטוחים שלא תבין. היא מאזינה תמיד, ולפעמים זורקת איזו מילה שמבהירה שהבינה הכל. 



הכי אני אוהבת- בערב אחרי שא' חוזר מהעבודה, שלושתנו נשכבים על משטח הפעילות, או על הספה הקטנה שלה, והיא מטפסת עלינו, קוראת לנו, משחקת איתנו מחבואים. היא כל כך אוהבת להיות איתנו, שזה פשוט שובר לב לחשוב שרוב היום אנחנו בעצם בנפרד. 


הכי אני אוהבת גם- ללכת איתה ברחוב. כבר ביציאה למסדרון האקסטזה שלה מתחילה. היא מקפצת בחדווה ובצווחות שמחה לכיוון המעלית, התלתלים שלה מקפצים איתה. המעלית יורדת, ולעיתים היא לא מכילה את ההתרגשות ורוקעת בשמחה ברגליים. אנחנו יוצאות לרחוב. היא מחזיקה את היד שלי, ואנחנו מתחילות ללכת. היא מתרגשת מהכל- ציפור, כלב, חתול (הכי הרבה היא מתרגשת מחתול!), אוטו, פרפר, פח. אנחנו משוטטות והיא מותחת את היד שלי כדי לראות דבר מה שקורא לה. היא קוראת "נדנדה!" לא משנה לאן אנחנו הולכות- כדי שאדע שלשם היא מתכוונת להגיע.


לפני כמה זמן בדרך חזור מהנדנדה, ראינו נמלה הולכת על החול. עצרנו, התכופפנו, והצגתי לה נמלה לראשונה. להפתעתי היא התעניינה מאוד. המשיכה לכרוע ולהסתכל על הנמלה העמלנית. שאלתי אותה "לאן הנמלה הולכת?" והיא חשבה שנייה ומיד השיבה "נדנדה!" כל כך אהבתי את התשובה הזאת, שהיתה בה פשטות וגם מחשבה. הנדנדה הרי קרובה, ומי לא ירצה ללכת לשם? עכשיו נמלים זוכות אצלה לתשומת לב מיוחדת. היא אומרת להן "ביי ביי" כשאנחנו עוזבים אותן, מספרת לי שהן הולכות לנדנדה. לפני שבועיים ראינו קן נמלים רוחש. היא הסתכלה בו בתדהמה. אמרתי לה שכאן זה הבית של הנמלה. והראיתי לה איך נמלה אחת מכניסה פנימה אוכל. ניכר שהדבר הרשים אותה. והיא המשיכה לשבת שם דקות ארוכות ולהתבונן בנמלים המתרוצצות.

לפעמים אנחנו עוברים ליד שיח, והיא מרימה עלה או פרח כלשהו מהקרקע, זורקת אותו לתוך השיח ואומרת "קום" שפירושו- מקום. לכל דבר המקום שלו, והיא החזירה את הפרח למקום. צריך סדר בעולם.


זה קרה לי שוב לפני שבוע. חטפתי איזה התקף חרדה באמצע הלילה. זה לא קרה לי הרבה, זכורה לי רק עד פעם אחת- שגם היתה כשהייתי צריכה לקום מאוד מוקדם. נראה שהלחץ שלא אישן מספיק מעורר אצלי משהו. מה שקרה זה שתכננתי לשחות בבוקר המחרת, מה שאומר שאני קמה בחמש וחצי. ובחצות, רגע לפני שנכנסתי למיטה, גיליתי להפתעתי שאני צריכה להיות איפשהו בתשע למחרת. זה היה לא צפוי כי אני עובדת מהבית כבר שנה, ותכננתי לחזור הביתה אחרי הים- להתקלח לאכול וכו'. העניין הוא גם שגיליתי את זה ממש ברגע האחרון- וזה סתם כי פספסתי איזה פרט מידע שהיה מונח מולי כל הזמן והמוח שלי פשוט סירב לקלוט. הרגשתי כל כך טיפשה וחסרת אחריות. באותה מידה יכלתי שלא לגלות את זה בכלל ולהיות מופתעת לקבל שיחת טלפון ששואלת היכן אני. בקיצור- פתאום עניין השחייה נראה כמעט בלתי אפשרי- אבל עדיין רציתי מאוד להספיק. נכנסתי למיטה, בחשש מה שלא אצליח להירדם עכשיו כשאני לחוצה. והנה כמובן שלא הצלחתי. היה לי חם. היה לי קר. התגרדתי. הלכתי להתקלח. המחשבות רצות לי בראש. אני מזכירה לעצמי שלא להסתכל על השעון- זה רק מלחיץ אותי עוד יותר לגלות שעוד שלוש שעות אני קמה ולא ישנתי. כלום לא עוזר. לרגעים נדמה לי שאני מצליחה להרדם אבל תוך רגע תוקפת אותי מחשבה חדשה ואני מרגישה את הלחץ בבת אחת בכל הגוף. אני מחליטה לוותר על השחיה מחר- ולו רק כדי שהלחץ על שעות השינה יירד. זה לא עוזר. כמה ימים לפני הופיעו לי כאבים לא ברורים- ועכשיו הם מטריפים אותי. אני מתהפכת במיטה, א' מתעורר מדי פעם, מנסה להרגיע אותי במילים רפות וחוזר לישון. בשלב מסויים המחשבות תוקפות אותי במהירות, כופות את עצמן עלי. אני עוצמת את העיניים ומנסה לגרש אותן- אבל אחת רודפת אחרת. משהו מהעבודה. אולי אני קשוחה מדי עם פצפונת. הגן שרשמתי אותה אליו הולך להיות סיוט לוגיסטי. איך נסתדר. עוד משהו מהעבודה. איך רק עכשיו הבנת שאת צריכה להיות שם מחר. תמיד יותר מזל משכל. עניין של זמן עד שיעלו על זה שאת עושה עבודה ממש גרועה. פצפונת, את לא רכה איתה מספיק. דיייייייייי אני מתהפכת במיטה בדמעות, מתחילה לבכות בלי שליטה. א' מתעורר בבהלה ומנסה להבין מה קורה. אני אומרת שנראה לי שזה התקף חרדה. אני מתקשה לנשום ומנסה להסביר לו בין שאיפות גדולות והיסטריות של אויר. הוא לא ממש מבין, אבל מחבק, מנסה להרגיע. זה עוזר לרגע ושוב המחשבות תוקפות. זה נרגע קצת. פצפונת מתעוררת, א' קם אליה ולא מצליח להרגיע אותה. השיניים הצומחות שלה מכאיבות לה. גם אחרי משכך כאבים היא ממשיכה להתעורר כל עשר דקות. הלילה הזה הופך לסיוט משותף לכולנו עכשיו. א' קם אליה בפעם המי יודע כמה, ופתאום הכל מתחוור לי. "תביא אותה לכאן" אני אומרת לו. פצפונת לא ישנה איתנו בלילה- היא לא מודעת לאופציה הזאת וגם די אוהבת את המיטה והמרחב שלה. אבל הלילה הזה לא מתקדם לשום מקום. ובעיקר- פתאום אני יודעת. אני צריכה אותה. היא תרגיע אותי. א' מביא אותה לחדר מיואש, ואני זורחת לקראתה כי אני יודעת שהיא תביא לי את הרוגע ואולי את השינה. הוא מניח אותה עלי, היא בוכה, אני מנענעת אותה ולוחשת לה, מרגיע אותה וגם קצת אותי. היא מסדרת את עצמי בתנוחה האהובה עליה לשינה משותפת- הראש שלה על הסנטר שלי, כובד משקלה על החזה שלי. הראש המתוק והמתולתל שלה חוסם לי את רוב האוויר, ובבת אחת- שתינו נרגעות. שתינו נרדמות. שינה ערבה ומתוקה. 


אני מרגישה אשמה על זה שהצטרכתי אותה. אני אמורה לטפל בה, לא להיפך. אבל להיות מחובקת איתה, לישון איתה ביחד- משהו בי פשוט זורח כשאנחנו ישנות יחד. זה מקנה לי איזה ביטחון מיוחד. 

פסח מצה ומרור

שנייה לפני שהטירוף הזה מגיע לשיאו אני אכתוב את זה כאן, כי אחרת אני אסנן את זה במשך היומיים הקרובים בלי הפסקה וא' יתעצבן ואז אני אתעצבן אפילו עוד יותר מבדרך כלל.


אני שונאת את פסח. אני אוהבת את האביב המגיע, את ליל הסדר, את המפגש עם המשפחות. דווקא אין לי טענות כלפי דודות חטטניות, גיסות מצקצקות וכיוצא באלו. אני אוהבת את המשפחתיות הדביקה הזאת, ונהנית להיות אצל ההורים שלי וגם להתארח אצל הצד של א. אני יודעת שרוב האנשים שונאים בדיוק את זה, אבל עם זה אני ממש בסדר. הבעייה שלי היא טרפת החיטוי מחמץ, והתתנגשויות שהיא גוררת ביני לבין א'.


בבית שאני באה ממנו שומרים פסח- אבל אנחנו חילונים למהדרין. אז החמץ נשאר במקרר ובארונות, הכלים אותם כלים בלי אף טיפול מיוחד, אבל מקפידים לא לאכול שום מאכל שמישהו כבר פתח והשתמש בו לפני הפסח- הוא בגדר חמץ. לסדר אנחנו מארחים כ-10 אנשים, משפחה קרובה שאנחנו רואים גם בזמנים רגילים. זה עדיין מספר מכובד של אורחים עבורנו. מנקים ומצחצחים את הבית לפני- ועל אף שזה מעיק מאוד אני דווקא בעד.

א' מגיע מבית שונה לחלוטין, בו מקפידים על קלה כחמורה. סט כלים סירים ואביזרי מטבח ייעודי לחג, טיפול נוגד חמץ וכל ה-הוא-הא עם הנר וכאלה. א' נזכר בערגה איך ביום לפני אמא שלו מגלה את כל בני המשפחה לאכול חמץ אחרון בגינה, שעה שהבית כולו הופך כשר ונטול חמץ למהדרין. בכלל ל-א' זכרונות מאוד רומנטיים מהחגים, אבל אני חושדת שזה קשור לזה שעקב גבריותו נאסרה עליו איסור מוחלט הכניסה למטבח. אמנם הוא ניקה צבע וטרח לקראת הפסח, אבל אין לו מן הסתם שמץ של מושג מה עבר על אמא ואחיות שלו שעה שהן מכינות סדר לכחמישים מוזמנים שנוטים ללון עד צאת החג. אוטומטית מתחשק לי להגיד שבטח גם היא לא אהבה את זה, אבל אמא של א' היתה טיפוס אנרגטי בטירוף ששאב סיפוק עצום מהידור במצוות, מניצוח על נשות הבית ובעיקר מהתכנסויות משפחתיות, אז יכול להיות שהיא דווקא אהבה את זה. בכל מקרה כבר אין את מי לשאול.



הבעיה מגיעה כמובן כשא' ואני מקיימים משק בית משותף, שכולל מטבח משותף מוכשר לפסח. אני רוצה לקוות שעם השנים זה נעשה טוב יותר, כי אנחנו עושים מאמצים להתכונן לטירוף הזה, אבל הגעלת הכלים היא תמיד נקודת רתיחה (הא) ביחסים שלנו. לי אין בית ענק במושב להחזיק בו שלושה מקררים ושני תנורים ולהכשיר אחד מכל סוג לפסח. בקושי יש לי מדף בארון חדר השינה של הילדה לאכסן בו כמה סירים וקצת כלים לפסח. את כל השאר אנחנו נאלצים להגעיל. כלומר- לחשב מראש במה נשתמש בכל הפסח, על שלל המאכלים הביזאריים שמכינים בו, ואז א' נעמד על יד הכיריים עם הסיר הכי גדול שלנו, שהוא כמובן לא גדול מספיק- מכניס פנימה את כלי המטבח הנבחרים כשהמים בפנים רותחים, ושולה אותם משם בצורה כואבת ומאולתרת כיוון שאף פעם אנחנו לא משכילים להצטייד במלקחיים לפני התהליך הזה. 

אפילו יותר מהגעלת הכלים- אני שונאת את איזור הדמדומים בו חלק מהמטבח מוכשר וחלק לא. מכיוון שהתהליך הזה לוקח זמן, ובטח כשיש לנו ילדה קטנה הוא לא ממש רציף- אנחנו אוכלים לפחות שתי ארוחות שהן חמץ במטבח חצי מוכשר, ודי בזה כדי להטריף כל אדם על דעתו, כשא' צועק "אבל המדף הזה היה כשר!!!" ואני עונה "אבל אין לי איפה להניח את זה!"  וככה שמחת החג פושה בכל. כמובן אגב שכתמיד הדברים נעשים בלחץ של זמן, כי צריך גם לארוז ולצאת לכיוון ההורים, ואין כמו איחור מתהווה כדי לתבל את המריבות שלנו. 



מן הסתם חלק גדול מכל הכעס כאן נובע מהעובדה שהכשרת המטבח חשובה לא'- ולי ממש לא. אני כן מתאמצת לקחת את זה ברצינות, בשבילו- אבל למצוא פתרונות הלכתיים לתבנית שגדולה מדי כדי להיכנס לסיר ההגעלה- זה לא משהו שיש בכוחי או ברצוני לעשות, ואני פאקינג צריכה את התבנית הזאת אוקיי??? ואז כרגיל בכל דבר שקשור לדת אני נאלצת להתפשר על העקרונות שלי, ולקנות תבנית חד פעמית שזה משהו שאני שונאת ממש לעשות. עוד משהו שאני שונאת לעשות- לזרוק מצרכים טובים לחלוטין כדי לקנות במקומם כשרים לפסח. זה מטריף אותי. לקח לי זמן להבין שאת החרדל הלא כשר ששמרתי לאחרי פסח אפגוש שוב רק בפסח הבא כשאזרוק אותו יחד עם החרדל שקניתי לפסח הזה- ועכשיו אני זורקת בלי רחמים ישן מפני כשר- תבלינים, ממרחים… כל מיני דברים שאין ברירה אלא לקנות חדשים וכשרים. סיוט.בעצם כל היום הזה של לפני כניסת החג הוא מן תצרף מלבב של תסכולים התנגשויות צעקות מריבות ורמיסת העקרונות אחד של השני. 



לתוך הבלאגן הזה נכנסה השנה גם המטפלת של פצפונת, שראויה בהחלט לפוסט משל עצמה אבל אין לי מושג איך להתחיל אותו ומאיפה בגלל כמות הרגשות המעורבים שהיא מעלה בי. אז רק אציין שהיא אישה מבוגרת בעלת תשובה- מה שאוטומטית אומר שהיא במירוץ להדר במצוות ולחפור למעסיקה שלה על זה. מה שאומר גם שהיא דפקה לנו ברז דקה לפני החג עת העצבים שלי גם ככה רופפים וסבא וסבתא לא יכולים לעזור. לא משנה. התגברתי על ההלם הזה כשהיא נעמדה אצלי במטבח והתחילה לבכות (דמעות) שהיא חייבת לצאת מוקדם גם היום (ודופקת לי ברז מכל היום מחר) כי היא מארחת איזה עשרים אנשים ומבשלת הכל לבד כי היא לא סומכת על אף אחד שיכין כשר ומארחת אותם לארבעה ימים כמובן כי שבת. עם זה אני עוד מסוגלת (בערך) להתמודד.אבל כשהיא אמרה לי "ומה אתם עושים עם הפסטות" כמובן שלא היה לי חשק לענות לה אבל אמרתי בכל זאת שהן יחכו לנו בסבלנות בארון לאחרי הפסח. וא היא התחילה עם "זה חמץ מוחלט, שתדעי שצריך להוציא את זה מהבית, אסור  להשאיר, הרב מה שמו-" – כאן העצבים שלי לא עמדו לי ואמרתי לה נחושות "רוחמה, לי  מותר." והסתכלתי עליה בפסקנות. מאיפה החוצפה ללמד אותי איך להתנהג בבית שלי. למה אנשים דתיים (הכלל גסה, ידוע) מרגישים חובה וזכות ליידע אותי איך הם עושים דברים זה פאקינג לא מעניין אותי. ומה פאקינג איכפת לה היא בחופש כל פסח ולא תצטרך לטמא את עיניה בפסטות האיומות שלי שאורבות לה בארון שמתחת לשיש. 



אוף. אוף. אוף.הנחמה היחידה שלי זה שבערב החג כל זה אמור להיות מאחורי, וכל מה שיישאר להתמודד איתו זה הגעגוע היוקד לפחמימות תפוחות.

מבאס אותי שהחג שלנו ובעיקר של א' כרוך בכל זה. אבל אני אוהבת אותו ושמחה בו, והחג באמת שמח בדרך כלל. אז הנה אחרי הוצאת הקיטור יש גם קצת פרופרציות.

אחרי שנסיים לקרוא את ההגדה יהיה כבר מאוחר ומהחלונות יעלה פתאום ריח הפרדסים הרחוקים וחום הקיץ המתקרב, ונהיה שבעים ועייפים, והאביב יגיע.


חג שמח.

שני נושאים שונים בתכלית

אני מנסה, באיטיות מחרידה, לקרוא את מובי דיק. זה מוצא חן בעיני אבל לפעמים המשפטים מלאי הפאתוס מעייפים אותי והעפעפיים שלי צונחים. לפצפנות שני ספרים על חיות הים שמלמדים אותי הרבה. אני מבקשת ממנה להצביע על לויתן, והיא כבר יודעת להצביע על שני סוגים. יוטיוב משום מה התחיל להציע לי סרטונים של לוייתנים סועדים את ליבם בלהקות דגים מפרפרות. לכולם זה אולי נראה מוזר וחריג שלוויתן נפלט אל חופי ארצנו הצחיחה בשבוע שעבר. אבל ביקום שלי, בו הכל סובב סביבי- זה רק מתבקש. הספר של פצפונת והרמן מלוויל עוזרים לי לנסות לפענח איזה הוא הלויתן שהתרסק אל חופינו, שלא מורגל בדגה גדולה כל כך. אני מדמיינת את האומלל הענקי הזה שט לו בחלקו המערבי של הים התיכון, שמח וטוב לב, לא יודע שנגזר דינו להתנפץ אל חופי הלבנט. 



 מישהו זיהם את הים שלי. בשבוע שעבר התחילו הודעות בקבוצה של השחיינים, הודעות על כדורי זפת שנפלטים לאחד החופים. אני לא מבינה בזה בכלל ולא התייחסתי.יום קודם לכן שחיתי בים, ובדרך חזרה הסתכלתי עליו עד האופק וראיתי את הצבעים המשתנים של המים וחשבתי לעצמי "אלוהים, זה כל כך כל כך יפה." היום אני תוהה אם ייתכן כי הכתמים הללו היו חלק מכתם הנפט הגדול הארור ההוא. בסוף השבוע הייתי קצת מושבתת מהחיסון ולא הצטרפתי למתנדבים. אז במהלך השבוע הצלחתי לגרד שעה וחצי פה ועוד שעתיים שם, והתייצבתי חמושה בבגדים שלא איכפת לי להשליך לפח ובשקיות ניילון על הנעליים- מול עמדת ההסברה. בשני החופים בלט הייאוש של המתדרכים. הנה קחי יש כאן ציוד (מחווים בידיים לכיוון ערמות של מיני מגרפות חדשות ומבהיקות). עם מה הכי קל לנקות? עם הידיים, הם נאנחים. החוף הראשון הוא שמורת טבע, ובמקום חול יש עליו אבנים קטנות ושברי קונכיות. בשעה שאני שם אין עוד איש מנקה מלבדי. במבט זריז אפשר לראו כתמים שחורים קטנים פה ושם, אבל המצב נראה די בשליטה. טעות. אני מתקרבת לאחד הכתמים ומנסה להרים אותו. במצב צבירה לא ברור, מושך אחריו קונכיות וצדפים, הוא נמתח ומאיים להיקרע. אוי. אני מתחילה להבין את הברוך. השיטה שנקטתי בה היתה להרים את הכתמים בשלמותם, עם כל מה שעולה יחד איתם. בעמדת הקליטה אמרו שלמרות שהם ערכי טבע מוגנים- אפשר להשליך את הצדפים שהזפת דבקה בהם. מדי פעם אני מנסה להפריד אך לרוב הזפת נמרחת והנזק עולה על התועלת.יומיים אחר כך הגעתי לחוף אחר, כמה קילומטרים משם. זהו חוף חולי, כולו מנוקד בכתמים שחורים קטנטנים. לדעתי חלק מהם בכלל גחלים. אני לא מבינה במבט ראשון למה כתבו שצריך הרבה מתנדבים לחוף הזה. הנציגים מסבירים שזאת נקודת הטלה של צבי ים, ולכן לא יעלו עליה עם כלים כבדים. נראה שאין ברירה ונצטרך לסנן את החול. אני מסתכלת על המקום בייאוש. איך אפשר לסנן חוף שלם. יש לי שעה ורבע. למרבה ההפתעה, אחרי חצי שעה נראה שהשתלטנו על שטח נרחב. אין לנו מושג אם מה שאנחנו עושים מועיל. אבל אני כבר כאן אז שיהיה. למרות שלאורך השעה האומללה שהצלחתי לתרום למאבק הרגשתי שאני בקושי מוצאת זפת, כשאני יוצאת משם אני מגלה להפתעתי שכולי מרוחה בה. החרא הזה פשוט בכל מקום. זה כל כך כל כך מייאש.



כבר כמה חודשים אני חושבת על זה בלי הפסקה, מה שאולי רומז הכי טוב שהגיע כבר הזמן. אבל יש כל כך הרבה שאלות לבטים וחששות. פצפונת כבר בת יותר משנה, ונראה לי שייתכן שזה יכול להיות זמן שאולי מתאים להיערך להביא לה אחות או אח. מדהים אותי כמה ההחלטה הזאת מורכבת יותר מההחלטה להביא ילד ראשון. לא חשבתי שארצה הפרש קטן ביניהם, אבל יש בי את החרדה האופיינית לגבי הביציות שלי שלא הולכו ונעשות צעירות יותר. ואולי במקרה ארצה יותר משניים (אולי?) אז צריך לקחת גם את זה בחשבון. אבל רגע, איך נסתדר עם שניים? מה זה אומר? שלעולם לא נוכל יותר לנוח? הרי עכשיו אנחנו מפנקים האחד את השני מדי פעם- מישהו מחליט שהוא לא מוכן לקום בבוקר והשני קם איתה ונותן לו עוד שעה לישון בסופי שבוע. את כל מטלות הבית אנחנו עושים כשהשני מעסיק אותה. אם יהיו שניים לא נוכל לעשות כלום בעצם? איך מסתדרים עם תינוק בן יומו במשכב לידה וילדה בת שנתיים שלוש? זה נשמע לי בלתי אפשרי. המחשבה על זה מלחיצה אותי נורא. איך ייראו הלילות? איך אפשר לישון בכלל אם שניים קמים בלילה? 

אני זוכרת שכשהייתי בהריון חברה שלי שיש לה ילד גדול בשנה וחצי מפצפונת אמרה שגם היא רוצה להצטרף להיות בהריון איתנו (גילי ואני היינו בהריון כמעט חופף וזה היה מושלם). אמרתי לה שהיא עוד יכולה להספיק, והיא אמרה לי "אני לא מסוגלת לעשות לו את זה". היא התכוונה לבן שלה. הוא היה בן שנה וקצת. ואני זוכרת שלא הבנתי. מה זאת אומרת, למה שזה יפגע בו.ועכשיו אני קצת מבינה. הפחד הזה לערער אותה. שהיא תחשוש שהמקום שלה נלקח ממנה. לקחת ממנה את רוב תשומת הלב שהיא נהנית ממנה עכשיו. ובכלל- מה זה אומר עלי שאני רוצה עוד אחד- מה, היא לא מספיקה לי? ובכלל איך אני אוהב עוד תינוק או תינוקת? הרי אותה אני אוהבת.ואני עונה לעצמי שאחים זאת מתנה. ומקווה שאכן זאת תהיה מתנה עבורה, כי אני מכירה פה ושם אחיות שממררות את החיים לאחותן. ואני מזכירה לעצמי שאם כבר אז שיהיו קרובים בגיל, כדי שיוכלו להיות חברים טובים. ואני מזכירה לעצמי שהאחיות שממררות את החיים קרובות מאוד בגיל לאחותן, וששום דבר לא מובטח. ואז אני רגע מתנערת ומזכירה לעצמי שהיחסים של א' ושלי חזרו לעצמם רק לפני איזה חצי שנה, ומה דחוף לי לערער אותם שוב, עם פאניקה עצבים והורמונים.


ועל כל ערימת הלבטים הזאת מתווספת ערימה ענקית של לבטים וסימני שאלה. הקורונה. מי נכנס להריון בזמן מגיפה עולמית. שאלה שבטח אני צריכה לשאול את עצמי. אבל הביציות. ומי יודע כמה זמן זה יימשך.אין לי את הפריווילגיה להמתין פרק זמן לא ידוע. אולי כדאי לחכות קצת שעולם הרפואה ידע יותר על הריוניות עם קורונה? ואולי ממש לא לחכות, כי עד לפני חודשיים לא היתה עם זה בעייה בכלל ועכשיו המצב מפחיד מאוד. והחיסון. אולי לחכות קצת. אולי בעצם לא כי התחסנתי הרגע והוא יהיה תקף לחצי שנה כלומר מתישהו במהלך ההריון אצטרך להתחסן, וכדאי שזה לא יהיה בשליש הראשון (כנראה?).


ומי בכלל מבטיח לי שנצליח. בפעם הקודמת היו שני הריונות כימיים בדרך. אבל זה היה שווה את כל הכאב הזה.
א' מגיב ללבטים שלי בהזמנה נלהבת למיטה. הוא זורם עם כל החלטה ומבחינתו מתי שאהיה מוכנה זה טוב. אנחנו משתעשעים ברעיון של הריון כאילו זה הולך להיות פיקניק. כשבעצם, אפשר לשער שאם וכאשר נצליח ההריון יביא איתו סכרת הריון כמו בהריון עם פצפונת. וזה דורש הרבה זמן ופניות. זמן להכין ארוחות דלות פחמימה, זמן להתעמל (תודה לאל שכרגע לפחות הבריכות פתוחות, הים לא נראה לי מקום מתאים להריוניות), זמן להתלונן, זמן לישון.


ובעצם. אפשר לחשוב שאהיה היחידה בעולם ש(אולי) יהיה לה יותר מילד אחד. רבות עשו את זה לפני בתנאים הרבה פחות נוחים. והרי זה לא שיגיע רגע שבו נרגיש שאנחנו לגמרי מוכנים. אולי, ממש כמו בהחלטה לגבי ההריון הראשון- צריך פשוט לקפוץ למים. 

Living is easy with eyes closed

תחושת המיאוס מהקורונה הולכת ומתגברת, ואני מרגישה שאין באפשרותי כמעט שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעצור את זה. אם בהתחלה מצאתי לא מעט יתרונות למצב ההזוי שנחת עלינו- היום, כמעט שנה אחרי, אני מוצאת את עצמי עצבנית רוב הימים, וכשאני מנסה להבין למה- אני לא מוצאת שום סיבה הגיונית. אז אני תולה הכל בקורונה. אני עובדת מהבית מאז שחזרתי מחופשת הלידה, אז למעשה אני קמה בבוקר, עוברת מפיג'מה לטרנינג ומתיישבת מול המחשב בחדר השינה. בערב אני פושטת הטרנינג וחוזרת לפיג'מה, וחוזר חלילה- ככה כבר שמונה חודשים. סיבוב קצר לחנות או לדואר מצריך אותי ללבוש ג'ינס ואני נרגשת מהעניין כאילו אני מתלבשת לאירוע.



שוב אני אציין שאני לא מתלוננת על כלום שכן יש לי עבודה, עבודה טובה שאני אוהבת. יש לי סידור לפצפונת ואני לא קורסת תחת תיאומים מתישים ולא סבירים של בייביסיטינג והשלמת שעות עבודה אל תוך הלילה. אין מה להתלונן. טפו טפו טפו שגם לא יהיה.



ויש גם עוד עניין. אני מנסה להתעלם מזה ככל יכולתי (ויש לי יכולת לא רעה בתחום)- אבל עוד מעט שוב בחירות. שוב אמצא את עצמי בוררת בערימת ה(תסלחו לי) אדיוטים האלה שאני יודעת שאין סיכוי שמישהו מהם יצליח להוביל כאן איזהו מהלך הגיוני ומתבקש אחד- ומתוכם אני לא אמצא אפילו אחד שאני יכולה לשקול להגיד בזהירות שייתכן שאני מאמינה בו. איזה סבב זה של בחירות? רביעי? מה נסגר, איזו מציאות דפוקה. בחרנו כבר שלוש פעמים. תסתדרו עם מה שיש. זה כל כך מטומטם שאין לי מושג אפילו מי רץ, באיזו רשימה. חברים ומשפחה עקבו אחרי היווצרות הרשימות, הליקוקים ההדדיים בתחילתן והטינופים ההדדיים בסופן, שאלו לדעתי ואני רק אמרתי שאני לא רואה צורך להוגיע את המוח שלי בעניינים האלה עכשיו. אני אחכה שהם ייסגרו על עצמם ואז אתחיל להתעניין. והנה נסגרו הרשימות- ולא התעניינתי, ומי יודע מתי אעשה זאת.


אני תוהה איך מרגישים אנשים שיש להם בית פוליטי- כי זאת תחושה שלא יצא לי לחוות מעולם. זאת לא רק התקופה המחורבנת הזאת אלא גם העצלות שלי והנטייה שלי לשנות את דעתי לא מעט. ועדיין. כולם נראים לי ליצנים רמאים ומטופשים- מי יותר ומי פחות. אגב אין לי מושג אם יש מישהו בעולם הזה שמסוגל להתמודד עם הפוליטיקה הישראלית- ככה שהציפיות שלי ככל הנראה מוגזמות בלי קשר למועמדים שלנו.



בכלל התחושה היחידה חוץ מייאוש שהבחירות המי יודע כמה האלה מעוררות בי היא "חבל." חבל על כל הכסף והמשאבים שנשפכים פה על יום הבחירות, על ההכנות אליו, על נבחרי הציבור שלנו שאף אחד מהם לא מנסה אפילו לתפקד, אפילו על הפתקים בקלפי.



ועם הייאוש הזה עולה ורוגש בי גוש ענק שנמצא לי בגרון כבר הרבה מאוד שנים. עכשיו כבר מותר להגיד, נכון? עכשיו כבר מותר לומר שיש לנו בעיה עם החרדים. שככה אי אפשר להמשיך יותר. שזה לא בר קיימא. שזאת חוצפה ואירוניה שאין עבורה מילים. עכשיו כבר מותר להגיד.
בהיותי אדם שלא מתעניין ולא מבין כלום בפוליטיקה, הנושא של חרדים וכל השאר זה משהו שלא יוצא לי מהראש בסביבות 15 שנים. זה משהו שמטריף אותי ומכעיס אותי בצורה ששום עניין פוליטי לא מתקרב אליו. בעשור האחרון אני צופה בייאוש באבסורד הזה של יחסי המדינה עם האוכלוסיה וההנהגה החרדית, ונעה בין תלישת שיערות לעצבים כלליים. ואני חייבת להגיד דבר אחד. אני כנראה קצת קיצונית בעניין הזה, למרות שבעיני כל מה שצריך זה חשבון פשוט וזוג עיניים כדי להגיע למסקנה הבלתי נמנעת הזאת. ועדיין- עד לפני כמה חודשים א' תמיד אמר לי בנושא הזה בנזיפה שאני פשוט אנטישמית. גם ההורים שלי אמרו שאני מגזימה. והנה באה הקורונה המחורבנת הזאת, ודברים שאני קוראת ואומרת כבר כל כך הרבה זמן- נאמרים עכשיו בתקשורת ונכתבים בלי בושה- ומשתמשים באותם מילים בדיוק! שבהן אני השתמשתי וזכיתי לאף המעוקם ולנזיפה. פתאום מותר להגיד "חיים על חשבוננו" – כי עכשיו אנשים נזכרו להוציא מחשבונים ולחשב. פתאום מותר להגיד "סוחבים אותם על הגב". פתאום מותר להגיד שאין שם חוק, פתאום אנשים רואים מה שמי שהתעניין קצת בנושא ראה הרבה קודם לכן. פתאום כולם רואים שמה שנעשה בשכונות והערים הסגורות ומסוגרות שלהם משפיע עלינו וגורר אותנו מטה איתם. ואפילו א' שלא יכל לשמוע אותי בנושא הזה לפני כמה חודשים בודדים- אמר לי שהוא מודה שהוא לא חושב שזה המצב. שהוא היה בשוק מההתנהגות של החרדים ושל הרבנים. שהקורונה פתחה לו את העיניים. הוא נדהם כשהרבנים הורו להשאיר מוסדות חינוך פתוחים. אני לעומת זאת נדהמתי שזה קרה באופן כל כך בוטה רק בסגר השני. הוא נדהם מזה שהחרדים שמים זין על ההנחיות. אני הייתי בשוק שמישהו ציפה להתנהגות אחרת. 


ועכשיו כשמדברים על זה פתאום בכל כך הרבה עניין- זה הרי נושא שיחסית לפוטנציאל הנזק ההרסני שלו לא עולה לכותרות כמעט בכלל- אני לא יכולה לשמוע על זה יותר. אין לי כוח. אני מכירה כבר את כל הנתונים. את כל הטיעונים. הכל לעוס, ידוע מראש, משעמם כבר. הרי שנים שכל מי שהציץ בנתונים לא יכול להתכחש לאסון הדמוגרפי הכלכלי והמוסרי המתרגש עלינו. ועדיין כולם מתנהגים כאילו זה לא שם.



והדבר היחיד שיש לי לכתוב על זה (כלומר יש לי המון, אבל זה לא השתנה במאום בגלל הקורונה. אפשר היה לראות את האבסורד הזה גם בלי וירוס מיובא מסין), הדבר היחיד שהשתנה מאז הקורונה- "חשבון הנפש" של החברה החרדית. אין מספיק מרכאות בעולם כדי להקיף את צמד המילים האלה. קראתי כל מיני רשימות שנכתבו בשבועות האחרונים בעקבות המתים הרבים במגזר, שהתהדרו בשם הזה ונכתבו על ידי חרדים. כולן, כל אחת ואחת מהן, אחרי התחבטויות עמוקות ומילים קורעות לב, מצאו את שני האשמים היחידים- התקשורת החילונית והחילונים.
ואני, עגלה ריקה שכמותי, יושבת מול המילים ההזויות שלהם, וזוכרת איך תמיד מכרו לנו שחרדים מקפידים מאוד במצוות "כבד את אביך ואת אימך". ורואה איך, בלי למצמץ אפילו- הם זורקים את כל האוכלוסיה המבוגרת שלהם לכלבים.
אני מבועתת, לא פחות, ממחשבה על העתיד שלנו בשכנות ועאלק שותפות עם האנשים האלה. ואני לא מתביישת להגיד את זה ולא להוסיף כמו כל התקשורת המתחנחנת שלנו "כמובן שאלו לא רוב החרדים אלא רק מיעוט"- אין עוד מגזר שזוכה לכבוד הזה, שאחרי כל מילה רעה עליו צריך לתת גם ליטוף. אני לא מעוניינת שיגייסו אותם, אני לא מעוניינת שיעודדו אותם ללמוד לימודי ליבה, אני רק רוצה שינתקו אותם מהעטינים של הציבור שעובד למחייתו. לדעתי לימודי הליבה כבר יבואו מהם, וצר לי רק על הילדים האומללים שהם מגדלים לבורות ועוני.
גם אבא שלי שהוא האדם הכי מתוק ואופטימי בעולם, שהרבה לנזוף בי כשדיברתי בלהט על הנושא, אמר לי אתמול- בשנים האחרונות אני מבין- זה הנושא הכי חשוב שעומד על הפרק.



אולי אני אומרה לשמוח מכל ההתעוררות הזאת,אבל כל מה שאני מרגישה זה ייאוש, עצב ופחד מהעתיד לבוא. לי אין דרכון זר. אין לי לאן לברוח מפה, ואני גם לא רוצה. אולי זה מטומטם ועיוור מצידי, ואולי אלו פשוט שאריות של החינוך הבית"ריסטי שחצי מהמשפחה שלי גדלה עליו. אותי גידלו לחשוב שאין ולא יהיה מקום אחר לעם היהודי, שאין ליהודי מה לחפש בגולה. באופן מוחלט תודעתית המשפחה שלי חיה בארץ זבת חלב ודבש, ששום מקום בעולם לא ישווה לה. שמקיפים אותה צבאות ערב סטאלין והיטלר. ואני אף פעם לא ממש השתחררתי מהתפיסה הזאת. גם היום כשהכל מדכא ומייאש כל כך אני לא מסוגלת אפילו להרהר ברעיון של לעבור מפה (האמת שהעולם הגדול לא קורץ במיוחד עכשיו). אני תוהה אם זה תמיד היה ככה, אם תמיד היתה תחושה כזאת של חוסר אונים. אולי זה פשוט חלק מהתהליך של להיות מבוגר, פתאום קולטים כמה הכל שברירי ומחורבן.


ובגלל שהכל כל כך שברירי ומחורבן אני קוברת עמוק את הראש בחול. אני לא יוצאת להפגין, אני לא קוראת או משתתפת או עושה כל דבר שקשור בפוליטיקה, אני נמנעת לחשוב למי אצביע.

וגם

זאת כנראה הסיבה שבגללה אני בורחת בלי סוף לעולמות אחרים עם צרות אחרות ורחוקות. אז שתהיה זאת קריאה חוזרת בפעם המי יודע כמה של הארי פוטר (למרות שמשרד הקסמים בספר החמישי מזכיר עד כאב את המציאות של הפוליטיקה הישראלית). או הצטרפות לאחאב על סיפון פיקווד, פעם ראשונה שאני קוראת מובי דיק- נראה אם נצלח אותו בחוסר השקט הזה שלא מאפשר לי לקרוא שום דבר.

והבריחה אולי הכי תמוהה אבל גם הכי מובנת, מפלט שמצאתי לעצמי לפני חצי שנה בערך- המומינים. די לי בשוט אחד של העמק, של הגשר העגול על פלג הנחל, של האוהל של סנופקין ומדורה לצידו, של כל שלל היצורים הנפלאים שטובה ינסן בראה ברב חוכמתה ורוחב ליבה- כדי להרגיע אותי לרגע. יש מקום יפה וירוק שבו מחלוקות נפתרות בצורה רגועה וטובה. שבו אין אדם רע אלא אדם שרע לו. שבו אפשר לפתור כל דבר עם קצת יצירתיות. מקום בו הדמות שאני מעריצה כל כך הרבה שנים יושבת לה בנחת עם מקטרת או מפוחית, שקטה ורגועה, ועם זאת כל כך חזקה ונכונה להרפתקה.

אז אני לא רואה קטעים מהסדרה, ואת הספרים קראתי בתור ילדה מזמן מזמן. אני משלימה עכשיו משהו שלא חוויתי עדיין בעמק החיות המוזרות, וזה הקומיקס המקורי. אני לא בטוחה שאוהב אותו כמו את הסדרה אבל אני חייבת לראות במה מדובר. בינתיים אני חולמת על העמק היפה הזה.