החוק השלישי של ניוטון

"כאשר שני גופים נמצאים באינטראקציה של כוחות – הכוח אותו מפעיל גוף אחד על הגוף השני שווה והפוך בכיוונו לכוח שמפעיל הגוף השני על הגוף הראשון."


מסקנות חשובות- לעצמי, על פצפונת, על א' ועלי.


בכל הבלאגן של החודשיים האחרונים, פצפונת עברה להתנהג בצורה קשה ומרגיזה. הדרך הטובה ביותר לתאר את זה היא התנגדות. לכל דבר. כל בקשה מובילה לזעם, כל קביעת עובדה שלנו מובילה להשתטחות, טנטרומים בלתי פוסקים ופשוט התנגדות כללית אלינו.


הבקרים הפכו לסיוט לא ייאמן, כתבתי על זה. אבל גם כל שאר התחומים- הגמילה שהיתה סבירה לפחות עברה רגרגסיה משמעותית, אחרי שהיתה גמולה לחלוטין בגזרת הפיפי היא חזרה לפספס המון. עם הקקי תמיד היה לנו קשה אבל בחודשיים האלה היא פיתחה חרדה נוראית מתסכלת ושוברת לב מלשבת על הסיר כשהיא צריכה קקי, מה שהוביל אותה להתחכם לנו בלי סוף כדי למצוא שבריר שנייה של חוסר השגחה ולעשות בתחתונים. (היא יודעת שאני יודעת מתי היא צריכה, לכן לדוגמה כשהיינו אצל ההורים שלי היא קלטה שנרדמתי על הספה ומיד עשתה. אגב זה גרם לי להבין שהיא גמולה לגמרי- היא מסוגלת להתאפק גם יומיים ושלושה אם צריך, עד לשעת כושר. היא פשוט חרדה מהאסלה או הסיר.)

מבחינת אוכל- לא יכולה להגיד שבעבר היא היתה ממש אוכלת הכל, אבל היתה אוכלת מגוון סביר, אוהבת ירקות, מוכנה מדי פעם לטעום משהו חדש.בחודשיים האחרונים היא אכלה רק פיתה עם גבינה לבנה. זהו. סירבה לכל דבר אחר (חוץ מפירות ומתוקים כמובן).


מן הסתם עשיתי את הקישור לגיל שנתיים האיום, ומצאתי את עצמי מתלוננת עליה לאמא שלי, לא', לגילי. האשמתי את גיל שנתיים ואת האופי העיקש שלה, שתכלס אני כל כך מכבדת ואוהבת.


ואז, לפני שבועיים בערך, נרגענו מהלחץ. ואחת אחת התופעות האלה התחילו להיעלם. זה מדהים אותי. פשוט מדהים. ראשונים חזרו לעצמם הבקרים הרגועים. עדיין יש לעיתים ויכוחים וטנטרומים, אבל ההתנהלות הכללית שלי רגועה בהרבה, ושלה בהתאם.


אחר כך, פתאום, בבת אחת, ואני מקווה שזה באמת כאן כדי להישאר- פצפונת התחילה לעשות באסלה. טוב אולי שווה להתעכב על זה שלראשונה מאז שנולדה השתמשתי בשוחד, דבר שלא חשבתי שאעשה- אבל ההתאפקות שלה עם הקקי גרמה לה סבל אמיתי שלא יכולתי יותר להתעלם. אני חושבת שממש כאב לה, היא היתה ממש אומללה, וזה היה או שוחד או לאפשר לה לעשות בחיתול ולחזור אחורה. אמרתי לה שמי שעושה קקי בסיר או באסלה יקבל שוקולד. אמרתי את זה כמה פעמים בלי שנראתה השפעה, ואז, יום אחד, במקרה תפסתי אותה בדיוק ברגע והושבתי אותה על האסלה. היא כמובן התנגדה,אבל הפעם הרגעתי אותה ואמרתי לה שאם היא תעשה באסלה היא תקבל שוקולד. בלית ברירה היא עשתה שם, אבל לא בכתה, והיתה נלהבת לקבל את הפרס. מאז היא מוודאת איתי מדי פעם "פצפונת תעשה בשירותים תקבל שוקולד?" ויושבת מיוזמתה ישיבות ארוכות על האסלה.

כבר תקופה יפה (שבוע וחצי? שבועיים?) בלי פספוס אחד (אמן שיימשך ככה), ועם הרבה מוטיווציה לשוקולד. אני לא מתחרטת על כלום. השוחד הזה היה הכרחי.


ועכשיו, כך נדמה לי- לאט לאט היא חוזרת לאכול דברים שהם לא פיתה עם גבינה. א' ואני לא לוחצים, עושים את עצמנו לא רואים כשאנחנו מזמינים אותה לחתוך איתנו ירקות, ורואים שהיא מגניבה עגבניה לפה. נותנים לה יוגורט עם ירקות ומתרחקים כאילו לא מעניין אותנו מה תעשה עם זה, ונדהמים לראות שהיא אוכלת אותו בהנאה.

הבת שלנו עקשנית, וכמו שאומרים הרבה על גיל שנתיים- צריך לתת לה לרדת מהעץ בכבוד.היום אני מבינה שזה היה מטומטם, חסר כבוד, חסר רגישות ומעליב להגיב להתנגדויות שלה בהפעלה של התנגדויות חזקות יותר. זה מה שהוביל אותנו לסחרור הזה, המייאש. 


היא פשוט התנהגה כמו כל גוף- הפעילה כוח שווה בעוצמתו בכיוון ההפוך.

אז הנה אני רושמת לעצמי, מקווה שאין בזה באמת צורך- יש לי ילדה נבונה, חכמה, שלומדת מהר ומכירה טוב מאוד את החולשות שלי. כל ניסיון ללחוץ אותה כנגד רצונה עתיד להוביל לתגובה חריפה ממנה. היא לא נכנעת בקלות, והתנהגות קשוחה רק מקשיחה אותה יותר. אמנם אני קשוחה אבל היא לא פחות. 


סבלנות, ליטופים,טון רגוע, מגע מנחם- אלו משפיעים עליה אלפי מונים טוב יותר מצעקה, עקשנות, סנקציות. צריך לתת לה לרדת מהעץ בכבוד, להציע פשרה שתהיה מוכנה לעמוד בה. היא יודעת לנהל משא ומתן, צריך לכבד את זה. ובעיקר- צריך להודיע לה מראש מה הולך לקרות. להסביר לפני. לתת לה שהות להתכונן.

כמו שלהוציא אותה מהאמבטיה היה גורר צרחות אימים ובעיטות, אבל אם אני אומרת לה- "פצפונת, אנחנו עוד מעט נצא כי המים כבר קרים וצריך לישון". ואחרי כמה דקות אגיד "אמא סופרת עד עשר ואז יוצאים" – ואנחנו סופרות יחד ובסוף הספירה היא יוצאת בלי התנגדות.
העצמאות שלה חשובה לה. אסור לפגוע לה בתחושה הזאת. אם זה משהו מסוכן או לא הגיוני שהיא מבקשת לעשות- צריך למצוא שבריר קצה קצהו של דבר שניתן לאפשר לה והיא תתרצה. היא לא יכולה לקחת את האוכל מהשיש לשולחן. אבל כן אפשר לתת לה לפתוח את המגירה ולבחור בעצמה צלחת ולסחוב אותה בעצמה לשולחן. אי אפשר לתת לה לרדת לבד לגמרי בגרם מדרגות ארוך ותלול בכניסה לגן, אבל אחריו יש שניים קצרים ואותם מותר לה לרדת לבד. אי אפשר לתת לה לקפוץ במדרגות האלו, אבל בכל מדרגה אחרונה מותר לה לקפוץ למטה. היא לא יכולה לסחוב בעצמה את הסיר שמלא בפיפי לשירותים- אבל היא יכולה להחזיק את הקצה שלו ביחד איתי כשאנחנו צועדות לשם יחד. צריך תמיד למצוא משהו קטן לאפשר לה, וזה ירצה אותה.

ואני? אני נהנית מהילדה שלי, החכמה, המצחיקה, הסקרנית. מדהים אותי כמה הדבר שהכי מעניין אותה הוא פשוט לעשות איתנו את דברי היום יום הפשוטים. לבשל איתנו, ללכת איתנו לסופר, לצעוד איתנו ברחוב, להרכיב רהיטים עם אבא (לי אין כוח ויש לי הנדימן- מקווה שהיא תדע טוב ממני להשתמש במברגה), לאפות עוגה עם אמא, לפזר כביסה מקופלת לארון, לנקות את השיש, לטאטא את הרצפה-פשוט להיות איתנו ולעשות בדיוק מה שאנחנו עושים.


האמת שזה כיף גדול. אחת הרכישות המוצלחות שלנו היא מגדל למידה. חשבתי שעם הזמן היא תפסיק להתרגש ממנו, אבל עברה כבר חצי שנה (טעות שלא קניתי לה קודם…) והיא רק מבלה עליו יותר ויותר זמן. היא אוהבת לאפות איתי, ועכשיו עם הסכרת אני אופה הרבה בלית ברירה- אני מקפידה לחכות עם זה לשעות שהיא בבית כי היא כל כך נהנית מזה. היא מכירה את כל כלי המטבח, מזהה את החומרים ("קמח שקדים!" "קוקוס!" "שמן זית!"), דורשת לעשות בעצמה את השלבים שהיא יודעת ששמורים לה.

היא אוהבת גם לבשל, להיות לידי, אני מסבירה לה כל שלב כמו בתוכנית בישול- ובפעם הבאה שאנחנו מכינות את אותו מתכון היא מדי פעם מקדימה אותי ("מברשת!" היא אומרת בהתלהבות אחרי שאנחנו מסיימות להכין את הרוטב שנמרח על הדגים, מחכה מבחינתה לרגע השיא בו היא מקבלת את המברשת, הכלי האהוב עליה, ומלטפת באושר את הדגים עם הרוטב). האצבעות הקטנות שלה קולפות שום נהדר, והיא יודעת שזה התפקיד שלה והיא לא מוכנה לקבל אף חריגה מהטקס- מרגע שהוצאתי ראש שום מהמקרר היא מזכירה לי בלי הרף שהיא תקלף לבד. כשאנחנו סוחטות תפוז לעוגה היא ממתינה בסבלנות, יודעת שאחרי שאמדוד היא תוכל לשתות הישר מהקערה את המיץ שנשאר. 


כשרק עברנו לפה, ההורים שלי הגיעו לעזור בשישי. כשהיא חזרה מהגן עשינו הפסקה, שתינו תה על הדשא בחצר. זה היה יום יפה, פצפונת היתה מאושרת מהחצר החדשה ומהנוכחות של סבא וסבתא. מאז אמרה לי כל הזמן "סבא וסבתא יבואו ונשתה תה בחצר." חשבתי שזה חמוד ולא ייחסתי לזה חשיבות.

כעבור שבוע ההורים שלי הגיעו בשעת ערב מאוחרת. פצפונת קיבלה כמובן הארכה לשעת השינה, היא כל כך התרגשה שהם הגיעו. מתישהו הכנו תה, היא ביקשה, מהלתי לה קצת תה בכוס מים קרים, וכצפוי היא שפכה את זה על עצמה. היה מאוחר, היא היתה עצבנית והרבה אחרי שעת השינה שלה, ואנחנו חשבנו שהדבר ההגיוני לעשות הוא לקחת אותה למקלחת ולישון.

הבכי וזעקות השבר שלה כשנשאנו אותה מהשולחן לאמבטיה היו איומות, ולא פסקו גם כאשר כבר היתה באמבטיה, וסבא וסבתא בכבודם ובעצמם נדחסו שם איתנו. היא המשיכה לצרוח "תה! תה!" בגרון ניחר. זאת היתה השתוללות לא ברורה, משהו ממש העליב אותה עד עמקי נשמתה. 

באיחור מה הבנתי. התה עם סבא וסבתא בחצר נצרב כזיכרון כל כך טוב ונעים, שבועיים היא חיכתה שזה יקרה שוב. ואז כשזה כבר התממש- פתאום לקחנו אותה משם. היתה לה ציפייה כל כך עמוקה לרגע הזה- ואנחנו לא נתנו לה להנות ממנו. האמת עכשיו זה שובר את ליבי שלא הבנו את זה בזמן. שלא הבנו שכבר יש לה מוטיבים והתרחשויות שהיא מצפה להן בראש. 


אני מקווה שהיום אני חכמה יותר.



הקשר שלה עם ההורים שלי הוא הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי. האהבה ביניהם כל כך מורגשת, פצפונת לא מפסיקה לחייך כשהיא איתם, והם מצידם מאושרים וצוחקים איתה בלי הפסקה. יש משהו כל כך טהור בקשר בין נכד לסבים- מזוקק יותר מהקשר עם ההורים. אצלנו יש גבולות, שגרה שצריך לשמור עליה, איסורים, דרישות. אצל סבא וסבתא יש רק כיף, פינוקים, חום אהבה צחוקים וכרבולים. אני יכולה להרדים אותה בליטופים אבל יוצאת בשלב כלשהו מהחדר, כ חשוב לי שתירדם לבד. סבתא שוכבת לצידה במיטה, מלטפת אותה ושרה לה עד שהיא נרדמת, סבלנית לפטפוטים שלה. אבא קונה לה ארטיק, אבל סבא יכול לבלות אחר צהריים שלם בלמצוא לה את הגלידה המושלמת.

אני תמיד מספרת לה שאנחנו נוסעים אליהם או שהם באים אלינו רק מעט זמן לפני- כי היא לא מכילה את ההתרגשות בידיעה, והולכת מיד לדלת בציפייה לצאת כבר או לראות אותם שם.פעם אמרתי לה שעוד מעט ניסע אליהם, והיא מיד התייצבה בדלת. צחקתי ואמרתי "רגע אמא צריכה לארוז תיק- בתגובה היא לקחת את תיק הגן שלה, דחפה פנימה את שני בקבוקי המים שלה ונעמדה שוב ליד הדלת, ממתינה לי. צחקתי "רגע את צריכה להתלבש". היא מצאה את הסנדלים שלה ונעלה אותם בחופזה, נעמדת שוב ליד הדלת.

ככה היא אוהבת אותם, אהבה טהורה מתוקה ומרגשת.והם אוהבים אותה כל כך. היא נכדה ראשונה, ולי נדמה שהם נולדו לסבתאות. כל עניינם רק לבלות איתה ולפנק אותה. אנחנו לא משפחה שקונה הרבה מתנות, אבל איכשהו זה לא תקף לגבי פצפונת. והיא מבחינתה נרגשת הרבה יותר מעצם נוכחותם מאשר מהמתנות. לפני יומיים כשהם נכנסו בדלת היא רקדה סביב עצמה בהתרגשות כמה דקות, ואז מיד ברחה לאבא שלי כדי שיתפוס ויניף אותה באוויר.תענוג אמיתי להסתכל על השלושה האלה.

כל הכדורים באוויר

תכתבי, ממה את מפחדת?

ככל שעובר הזמן בלי שכתבתי כן גואה בי הצורך לכתוב, אבל בד בבד עולה בי החרדה מהישיבה מול המסך וההחלטה מה לכתוב בכלל- מכל הזמן המטורף הזה. הרי ברור שלא הכל יוכל להכנס. והרי כל כך הרבה דברים חשובים ומשמעותיים קרו וקורים לי מאז שכתבתי. ואין לי מספיק זמן לכתוב את הכל. אני מרגישה כמו במפגש קצוב עם גילי ששתינו צריכות להספיק לספר דברים נורא חשובים ואנחנו יודעות שאין לנו זמן. ואנחנו מדברות מהר ומנסות להספיק הכל.

מאיפה להתחיל בכלל?
מהדבר הכי חשוב. אני בהריון. זה מדהים. זה משמח. זה מפחיד. רוב הזמן לצערי אני מתעלמת מזה כי החיים שלי, שארגנתי אותם להיות שקטים ורגועים- הפכו לעמוסים כל כך לאחרונה. אני בהריון, ובבטן יש לי עוברית קטנה ושמנמנה.

אני כבר אחרי החצי, והלידה מתקרבת מהר מאוד. ניסינו כמה פעמים, ובפעם הראשונה שתפסתי את א' למיטה בביוץ זה הצליח. לעומת ההריון הקודם שהגיע אחרי שני הריונות כימיים, זה היה מהיר. כמובן שמיד ידעתי. אני תמיד יודעת. למודת נסיון שמרתי את המידע הזה לעצמי ולא חלקתי אותו עם א'. דילגתי על בדיקת השתן המבלבלת, חיכיתי המון זמן ועשיתי בדיקת דם מאחורי גבו. כשהוא הגיע הביתה באותו יום ישבנו על הספה והראיתי לו בלי שום הסבר את תוצאות הבדיקה. הוא היה מבולבל לחלוטין,שאל מה זה אומר, אמרתי לו בשמחה- זה עבד. אני בהריון. שאל למה לא שיתפתי. אמרתי שאחרי הפעמים הקודמות וכל המתח- רציתי שיקבל את הבשורה הזאת פעם אחת באופן נקי, משמח, תוצאה חד משמעית וכיפית.


חשבתי שהפעם יהיה לי קל יותר לדמיין איך היא תהיה, איך היא תצא. אבל באופן מדהים, למרות שההריון עם פצפונת לא היה מזמן כל כך- אני פשוט לא מצליחה לדמיין את זה. מסתכלת על חברות עם תינוקות וכאילו שכחתי איך זה. פצפונת לא כזאת גדולה. כמובן שהרבה מהשאלות שרצות לי כל הזמן בראש קשורות לאיך פצפונת תגיב, ואיך נסתדר עם שתיים. אין לי תשובות, והשאלות ממשיכות להתרוצץ.

ההריון המתוכנן והרצוי, בשילוב עם כל מיני ענייני נדל"ן, גרם לנו בתחילה לחפש בית גדול יותר לקנייה, וכשהבנו שזה לא יקרה לפני הלידה, הוא בעט אותנו לבליץ חיפושי דירה להשכרה, שהסתיים לא מזמן במעבר הכי מהיר וחלק שהיה לי עד כה. יש לנו דירת שלושה חדרים שאנחנו מאוד אוהבים. רכשנו אותה לפני כמה שנים, ותכננו שתשמש אותנו חמש שנים קדימה. זה בדיוק מה שהיא עשתה. כשרכשנו אותה לא עניין אותנו בכלל מה יש בסביבה מבחינת גני משחקים, גני ילדים וכו. עניין אותנו לקנות משהו בתקציב שלנו באיזור נגיש ומרכזי יחסית כדי שנוכל להמשיך עם רכב אחד בלבד. זה כמובן הוביל אותנו לקו תפר שבין שכונה ישנה עם אוכלוסייה מבוגרת מאוד לשכונה קצת חדשה יותר. כשחיפשתי גני ילדים מומלצים לא היה שום דבר בשכונה, ממש כלום. אלו שהלכתי לראות בכל זאת לא באו בחשבון. הבנתי למה אנשים אוהבים לגור בשכונות ייעודיות למשפחות צעירות.

יש גני שעשועים אבל האחד שקרוב פצפון מלוכלך וממש על הכביש, והשני, שהוא גן נהדר- דורש טיפוס רציני. עד כה הסתדרנו עם זה יופי, אבל המחשבה לעשות את כל הדברים האלה ברגל עם תינוקת ופעוטה נראתה לי לא נוחה. במיוחד הגן של פצפונת שלוקח בערך 25 דקות כיוון איתה על תלת אופן. דבר שאני עושה בשמחה אבל חזיתי שבחודשים מתקדמים זה יהיה לי קשה, ועם רכב אחד זה יהפוך להיות פאזל מתיש של תיאומים.

אבל האמת שמה שבאמת בעט אותנו מהדירה היה המדיח. אין לנו כזה. כלומר עשינו הכנה ולגמרי יכולנו להתקין אחד, אבל הייתי צריכה למצוא איפה לשים את כל מה שיושב בארון במקומו. אולי זה הזמן לציין שהדירה שלנו נאה ולא עמוסה אבל הדרך שלנו לשמור עליה ככה היא לא לקנות כמעט שום דבר. כל דבר שקניתי הביתה- הוצאתי משהו אחר. זה נעשה קשה יותר ויותר כי לפצפונת יש המון ציוד שאנחנו רוצים לשמור, אן לנו מחסן, ובד בבד אנחנו ממשיכים לקבל בגדי ילדים לשנים הקרובות מחברים ומשפחה- ולאט לאט מצאתי את עצמי ישנה בתוך ערימת שקיות בגדים. הקורונה כבר מזמן אילצה אותי להקים לי משרד בבית, ולא היתה לי ברירה אלא להציב שולחן קטן ליד המיטה. זה לא היה נוח אבל לא מתלוננת. שנה וחצי זה עבד יופי. המחשבה על ניו-בורנית וערימות הציוד שלה בנוסף לציוד של פצפונת, והפאזל המורכב של איפה אניק אותה בלילה בלי להעיר את פצפונת וכו- גרם לי לתפוס יום אחד את היד של א' ולהגיד לו בפאניקה- אני חושבת שאין ברירה. אנחנו חייבים לעבור דירה.

זאת החלטה שהיה לנו קשה לקבל, בעיקר בגלל שהיא תכלס פינוק- ברור לי שאפשר לגדל גם שלושה ילדים בדירת שלושה חדרים, אין לי ספק. אבל אנחנו עושים כלים כשעה בכל ערב וזה פשוט לא סביר. מהצד הפיננסי- מדובר בכמה אלפים על שכר דירה שכרגע אנחנו לא מוציאים בכלל. זה שינוי גדול. אנחנו יכולים לעמוד בזה ועדיין לחסוך- אבל התרגלנו לא לשלם שכירות. (ענייני המכירה של הדירה שלנו וקנייה של אחרת מתעכבים מכל מיני סיבות.) וגם הודעתי חד משמעית לא' שאם אנחנו כבר עושים את המעבר הזה- אני רוצה להתפנק. כן. אני רוצה דירה משופצת לעילא, מטבח גדול, משרד- שיהיה לנו באמת שווה לעבור לשם. מהר מאוד החלומות התנפצו אל קרקע המציאות- בעיר שלנו אין דירות גדולות להשכרה באמצע שנת הלימודים. אין דירות חדשות כמעט. אין דירות עם סורגים, עם הכנה למדיח, מעלית, ברגל מהגן של פצפונת. פשוט אין. ואז פתאום הופיעה איזו דירה שנראתה כמו חלום, במחיר אסטרונומי. לקחנו. ואנחנו נהנים מכל רגע.

בחודש שבין חתימת החוזה לבין המעבר, פנטזתי כל הזמן על איך זה יהיה לגור בה, כמה החיים יהיו פשוטים יותר. איך לא אעמוד בפקקים ואצטרך למצוא חניה ליד הגן של פצפונת. איך לא אעשה יותר כלים בחיים. איך יהיה לי מחסן לאחסן את כל הדברים שמסתובבים לי בין הרגליים. איך אני לא אעיר את פצפונת בלילה כשבטעות היד שלי תפגעה במאוורר ליד המיטה כשאתהפך בלילה כי חדר השינה שלנו הפך למחסן.

ובין לבין הרבה הלקאה עצמית על שאני מוכנה להוציא את הסכום הזה תמורתה. עבר הרבה זמן מאז א' ואני היינו סטודנטים שמחשבים כל הוצאה, השכר שלנו (תודה לאל) קפץ כמה רמות מאז שסיימנו ללמוד, מאז שא' התחיל לעבוד, ואני עברתי לעבוד המקום שבו מעריכים אותי וזה מתבטא בשכר.  אבל איפשהו מחשבתית נשארנו קצת שם. עם רהיטים יד שנייה או איקאה, קניות מחושבות יחסית של דברים גדולים, בלי הרבה חו"ל או יותר מדי אוכל בחוץ. מדי פעם תפסתי את עצמי מתלבטת מאוד על משהו שאני רוצה לקנות, ממש חושבת על זה חודש שלם ואז תופסת את עצמי, מתנערת, אומרת לעצמי- זה באמת לא כזה יקר בשבילך. פשוט תקני. חלק ממה שתרם לעניין הוא כמובן הבית הקטן שלנו שלא איפשר לקנות יותר מדי.

 
כל ההחלטה הזאת לוותה בהתחלה הרבה רגשות אשם. אבל עם הזמן הצלחתי להירגע. זה זמני. אנחנו יודעים שזה יהיה בערך שנתיים. חברה שלי שסיפרה לי כמה חברים שלה משלמים על דירה פצפונת ומעאפנה בתל אביב (כמה אלפים יותר ממה שאנחנו משלמים על דירה נהדרת ומרווחת פה) גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי. ובעיקר- חוזרת ומשננת לעצמי- השנים הקרובות כנראה יהיו עמוסות מטלות, נטולות שינה, קשות פיזית ומנטלית- אנחנו הולכים, איכשהו, לגדל פעוטה ותינוקת, בלי משפחה שגרה קרוב. בואי, לפחות, בואי נעשה את זה נוח. בואי נעשה שלא נריב מי עושה כלים. בואי נעשה שאוכל ללכת לאסוף את פצפונת מהגן ברגל עם עגלה. בואי נעשה שיהיה לך חדר שינה מרווח עם מקום לעריסה. בואי נעשה שתהיה לך פינת עבודה של יותר מ60 ס"מ. בואי תעזרי לעצמך ולא' לצלוח את הקשיים האלה, לארגן לעצמכם סביבה נוחה להתהלך בה טרוטי עיניים ועצבניים.


וזהו. מאז שעברנו אני שמחה על ההחלטה. כיף לנו פה, פצפונת מאושרת מהבית החדש. רכשנו מדיח! (יד שנייה, אולד האביטס דיי הארד) והוצאנו מלא כסף באיקאה. אבל אנחנו בסדר ומאוד אוהבים את התוצאה. החיים- זה מדהים- באמת יותר נוחים פה.



הפעם, הניגוד להריון הקודם- ידעתי שהסוכרת תגיע. כלומר היו רגעים שבהם השתעשעתי במחשבה שזה ייחסך ממני הפעם- אבל תודה לאל היה לי השכל להבין שמדובר בפנטזיה נחמדה לכל היותר. העניין הוא שאת הסכרת בהריון עם פצפונת גיליתי בהעמסה בשבוע 24- כלומר כבר באמצע וקצת של ההריון. הפעם כבר מהרגע הראשון ידעתי שאני מועדת לזה. זה שונה לחלוטין לשמור תזונה דלת פחמימה 14 שבועות או 40 שבועות.

באמת שמכל סיבוכי ההריון שלא נדע- זה הדבר הכי סביר, ובהריון של פצפונת הצלחתי לאזן את הסוכר בתזונה בלבד, יחסית בקלות. ולשמחתי זה הגיע עם הבונוס שהשלתי את משקל ההריון בלי מאמץ אחר כך (הודות להנקה, בנוסף לסכרת). זה לא משהו שעניין אותי בכלל לפני, אבל בדיעבד אני מבינה שזה ייתרון משמעותי. בכל אופן, בהריון הזה הייתי עם בחילות קשות מאוד עד שבוע 16 כמעט. ואחריו תקף אותי צינון שלא עזב אותי שבועיים. באופן כללי הייתי סמרטוט מורעב על סף הקאה. המחשבה על להכניס לפה משהו מלבד לחם לבן לא עברה בראשי. זה היה פשוט בלתי אפשרי. למזלי הסוכר בהתחלה במדידות ספורדיות שעשיתי התנהג ממש יפה. כשהבחילות חלפו מיתנתי קצת את התזונה. ואז פתאום אחרי התפרעות עם איזה טייק-אווי אסיאתי (אוכל אסיאתי הוא בבסיסו סוכר) מדדתי תוצאה גבוהה- הבנתי, ועברתי לשמור. לקח עוד חודש עד לאבחנה רשמית, אבל סך הכל אני באמת בסדר, מכינה לעצמי את הארוחות המוזרות שלי והעוגות העצובות שלי. עברתי סוג של גמילה מסוכר, זה קשה בהתחלה אבל עכשיו זה סבבה. שדרגתי את ה"מתוקים" שהייתי מכינה לעצמ עם כמה מתכונים מהממים ותכלס אני באמת שבעה וטעים לי. מצאתי גם כמה פתרונות מהירים לארוחות שלא אכלתי בפעם הקודמת- זה מאוד עוזר. אני אוכלת טוב. ממש ממש טוב.



בין חיפוש הדירה למעבר, היה לי איזה קורס מקצועי שהצריך אותי לא להיות בבית כמה לילות. הקורס היה שבועיים, ולגמרי חשבתי שאחזור הביתה כל יום מתל אביב בתחב"צ. זאת היתה מחשבה הגיונית אולי אם לא הייתי הריונית כל כך. מהר מאוד התפכחתי ונשארתי לישון במרכז. זה אומר שלראשונה בחיי עשיתי כמה לילות בלי פצפונת. זה היה מוזר. התגעגעתי אליה בטירוף, הייתי אכולת רגשות אשם, אבל גם היה לי חופש מסויים, שוטטתי בתל אביב, פגשתי חברים ומשפחה. גם בימים שכן חזרתי הביתה הספקתי רק להשכיב אותה לישון ולנשק אותה בבוקר אחרי. כשהציעו לי את הקורס מטעם העבודה, קורס חביב, לא חובה אבל כן יתרום לי- חשבתי לעצמי- איזה באסה, כבר הרבה זמן אני מחכה שיתפנו מקומות אליו, ועכשיו אני לא אצא אליו כי זה לא הגיוני.כי א' יצטרך לקחת ולהחזיר כל יום, כי יהיה קשה גם לפצפונת ויהיה עמוס לא', כי אני בהריון ויהיה קשה לתאם את כל הבדיקות והנסיעות יהיו סיוט- ואז אמרתי לעצמי- תתייחסי לזה כמו ביזנס טריפ (מעולם לא הייתי באחד)- אם היו מבקשים ממך לנסוע- לא היית מסרבת. ויתר על כן- אם לא' היו מציעים לנסוע ברור בלי לחשוב פעמיים שהיית מתגייסת בעצמך ומגייסת את סבא וסבתא לעזור. אנשים הם הורים ועדיין עושים את הדברים האלה, עדיין מתקדמים מקצועית. ובכלל- מתי זה יהיה נוח יותר? כשיהיו לך שתי בנות? זה לא ייעשה פשוט יותר. א' הסכים מייד. ואמרתי כן. והקורס באמת היה ממש מהנה! חוץ מזה שהוא היה מאוד רלוונטי ולמדתי המון, גם היו איתי אנשים טובים והיה לי ממש כיף.



אבל שילמתי על זה. היה איזה דד-ליין  שעמדנו בו בדוחק- כי הייתי צריכה לסיים לפני הקורס. ואז מישהו הכניס לי זבל לקוד שדפק אותי יופי- ובמשך שבועיים אחרי הקורס עבדתי הרבה שעות בערב, עם עצבים מרוטים מאוד, לתקן את הנזק. העבודה שלי בדרך כלל מתנהלת על מי מנוחות, ואז פעמיים שלוש בשנה יש איזה שבוע שהוא סיוט. זה בסדר גמור, זה דיל מצויין שאני חותמת עליו כל יום. הבעיה היא שהלחץ הגיע אחרי שלא הייתי בבית שבועיים, שבוע לפני מעבר דירה, כשאני בהריון, עם מלא מלא בדיקות שדחיתי לאחרי הקורס. זה היה מאוד מאוד אינטנסיבי. ואיכשהו צלחנו גם את זה. עם הרבה עזרה מהצוות שלי, שהם מקסימים אחד אחד. והבוס שלי, שהוא נכס, ואני מאחלת לכל אחד ואחת ובמיוחד לאמהות לעבוד תחת אדם כזה, שלמרות שלא חווה את זה בעצמו- מבין את הלחץ של ההריון ויודע לאזן את המשאבים של הצוות שלו, ולשים גבולות ברורים כשמבקשים מהאנשים שלו דברים לא הגיוניים.



ושילמנו ואנחנו עדיין משלמים בעוד עניין. פצפונת. בדיעבד אולי לא הייתי צריכה לצאת לקורס. בזמן הקורס עצמו היא התנהגה למופת, היה לה זמן איכות עם אבא וזה עשה לקשר שלהם רק טוב, ותכלס מהווה הכנה לא רעה לעתיד לבוא כשלא אהיה זמינה לה בבלעדיות. אבל שנינו סבורים שההיעדרות שלי השפיע עליה בכל זאת. ביעותי לילה שהחלו לתקוף אותה אחרי, בהם היא דורשת שרק אני אשב לידה לילות שלמים, הודפת ובועטת את א' כשהוא מתקרב במקומי. הבכי שלה הפך פתאום להיות "אמא אמא" גם כשאני ממש לידה. זה קורע לב. דרישה מפורשת שלה להיות רק איתי, דחייה של א' לעיתים. יש עוד כל מיני דברים קטנים, אבל לנו זה די ברור מה קרה פה. אני המון בבית עכשיו, המון איתה. מנסה לפצות. לא יודעת אם אפשר.



ותכלס העניין הכי כואב. פצפונת עוברת את ההתבגרות של גיל שנתיים. זה מורגש בכל דבר שהיא עושה. היא מתנגדת לכל מה שאנחנו מציעים, וכל סירוב שלנו גורר אחריו טנטרומים קשים ומתישים. כל מה שקשור באוכל הפך להיות מלחמה. ההתארגנות בבוקר הפכה מייאשת והביאה אותי לא פעם קרוב לדמעות. זה נראה כאילו היא פשוט מנסה לריב. אני יודעת שהיא בת שנתיים ושזה לא מה שקורה, אבל ככה זה נראה. היא מבקשת לאכול בננה, מקבלת, לא אוכלת אותה, משחקת איתה, שוברת אותה- ואז בוכה חצי שעה על זה שהבננה שבורה. מבקשת כריך עם גבינה. מקבלת. לא אוכלת אותו. צורחת. מורדת אחר כבוד מהכיסא. לא מסכימה לשבת על הסיר, לא מסכימה להתלבש. דורשת שוב את הבננה. צרחות ובכי היסטרי. ככה כל בוקר מחדש, כשאימת הפקק הנורא שמתהווה בדרך לגן מרחפת עלינו.ואני, מטומטמת שכמותי, מוצאת את עצמי כבר כמה פעמים צועקת עליה. בדרך כלל זה מתפרץ ממני אחרי משהו מסוכן ומבהיל שהיא עושה, כמו לדוגמה לזרוק את עצמה אחורה מהידיים שלי. אבל מהרגע שאני מתחילה קשה לי מאוד להשתלט על עצמי. והצעקות מעליבות אותה נורא, והיא בוכה, ואני כמו מטומטמת ממשיכה לצעוק, יודעת שאתחרט על זה. ובאמת אני לוקחת אותה לגן אחרי שעה וחצי של עצבים, והיא נכנסת פנימה עצובה ומותשת, וכל היום אני חושבת על דמותה השחוחה והמובסת נכנסת לגן, ואני מתחרטת על הכל, וחושבת שכל אחת בעולם היתה יכולה להיות לה אמא טובה יותר ממני. ואחר הצהריים אני על קוצים כדי לאסוף אותה ולנסות לתקן. אנחנו מכינות יחד עוגיות (הדבר האהוב עליה) ואני מתנהגת כמו אמא טובה, ובערב בוכה לא' על המפלצת שאני.


ואני יודעת שהכל קשה לי יותר כי הכל לחוץ מסביב, כי אני באמת מפחדת ודואגת מאיך נסתדר, כי ההורמונים משפיעים עלי מאוד והפתיל שלי קצר קצר קצר, כי אני לא מצליחה להשתלט עליה כשהיא מתפרעת כי קשה לי כבר להחזיק אותה, וכשהיא משתטחת על הרצפה מאוד קשה לי להתכופף אליה, כי לא ישנתי בלילה בגלל שהיא דרשה שאשב ליד המיטה שלה, כי הכל באמת עמוס וקשה- וכל זה לא מצדיק את קוצר הרוח שלי כלפי ילדה מדהימה ואהובה, כלפי הבת שלי.וזהו, תכלס איו לי מסקנה, חוץ מזה שאם יש משהו שאני רוצה לשנות בחיים שלי- זה לא לצעוק עליה אף פעם בחיים יותר.



וגם כל זה ועוד תקרית נוראית שקרתה לנו- מה את כל כך ממהרת להביא עוד ילדה, כשאת בקושי מצליחה לטפל באחת? קודם תהיי אמא ראוייה לפצפונת ואחר כך תחשבי להביא עוד ילדה.זה נכון. זה עובר לי בראש הרבה.אני רואה בבקרים אמהות מביאות לגן ילדים מחוייכים ושמחים, עוטפות אותן בחיבוק, יורדות איתם אחוזים בידיים טובות ובטוחות במדרגות לגן. ורק אני ופצפונת זעופות אחת על השנייה, אני לא מרימה אותה כי קשה לי, פצפונת יורדת לאיטה במדרגות ואני דוחקת בה. אני יודעת שלכל אמא יש קשיים, אבל בבקרים האלה אני יודעת שפצפונת הגרילה את האמא הכי איומה בגן.



זאת אחת מהסיבות שרציתי כל כך לעבור- אנחנו לא גרים ולא עובדים בגוש דן, הפקקים הם לא מנת חלקינו. א' יוצא לעבודה בשעות שמקדימות את הפקקים שיש כאן ולפעמים נתקל בהם בחזור, אני תמיד נסעתי בתחבצ אבל המשרד שלי קרוב מאוד ומגיעים אליו כמעט תמיד עם לכל היותר שני רמזורים. ובכלל מאז הקורונה אני עובדת רוב הזמן מהבית. אנחנו בני מזל בקטע הזה. כל התרחיש הזה של לעמוד עם הרכב מאחורי טור זוחל או עומד של מכוניות די זר לנו. אז כשזה קורה אנחנו מאבדים סבלנות מהר. ומאז שפצפונת בגן, זה קורה לנו כמעט כל יום. כלומר זה או הלחץ לצאת לפני שמתהווה הפקק, או לעמוד בפקק הזה. עכשיו- מה זה פקק? תושבי גוש דן לא היו מתייחסים לזה בכלל, מדובר סה"כ בלהמתין כמה רמזורים. אבל אני מוצאת שההשפעה של זה עלי היסטרית. לפעמים אני כל כך מתרגזת מהעמידה בפקק, כל כך מזרזת את פצפונת במדרגות לגן- ואז פתאום נזכרת שבעצם אני תמיד מגיעה לפני כולם למשרד, שהבוס שלי בחיים לא יגיד לי מילה על איחור, שאני בעצם לא ממש ממהרת לשום מקום. שהכל בסדר. אבל עצם העמידה מאחורי הרכבים, עצם נסיונות ההשתחלות ברמזור, עצם הצפיפות הזאת על הכביש, המתח אם תהיה לי חנייה סבירה- כל אלו גורמים לי עצבים קשים מאוד. ואת זה רציתי לחסוך מעצמי. את המיני פקק הקטן הזה כל בוקר וכל אחר צהריים.



מה שאני מנסה לומר, אני מניחה, זה מה שאמרה כל אמא שחיה בעידן הזה. אני מנסה לתחזק את כל הכדורים באוויר, אבל לפעמים זה לא הולך. וזה כואב.

ניצחון ושמחה

ביום ההולדת עצמו א' שלח לי באמצע היום ברכת יום הולדת ספונטנית. זאת ברכה מקסימה ששימחה אותי מאוד. כל שורה בה היא בדיוק מה שרציתי. ושורה אחת היא ניצחון וזיכרון והוכחה.

"…ויש לי חיים כל כך כיפיים בזכותך."

כל כך התרגשתי לקרוא את זה. מה לא הייתי נותנת לפני ארבע שנים כדי לקבל סימן כלשהו, שהוא יכתוב לי את השורה הזאת.



שתי סיטואציות צפות לי בזיכרון.

הראשונה היא היום הראשון של השבעה על אמא של א'. היא נפטרה אחרי הדרדרות של כמה ימים. חשבנו שהיא תעבור את המחלה הארורה הזאת, ודאגנו מאוד לאבא של א' שידענו שלא יעבור אותה. ואז פתאום אמא שלו קרסה. זה לא היה לגמרי לא צפוי, אבל היינו די בשוק.

אחרי הלוויה בלילה נסעתי הביתה עם ההורים שלי ובכיתי לסירוגין. לא הותר לי להשאר לישון עם א' למרות שזה כל מה שרציתי בעולם. כאב לי לדעת שהלילה, דווקא הלילה- אני לא יכולה לחבק אותו.

כשהגעתי בבוקר המחרת לבית הוריו, השבעה כבר התנהלה ביומה הראשון. מצאתי את א' שלי המום ושבור, מיד ניגשתי אליו והוא אמר לי שבא לו לעוף משם אבל הוא לא יכול. הבית המה אנשים. הקפנו את הבית ועברנו לשבת על מדרגות בטון באחוריו, נסתרים מעט מבאי השבעה. ישבנו ושתקנו, בוהים בערימות הציוד החקלאי שכבר לא ישמשו אף אחד. לא אמרנו כלום, והעצב היה נורא. כנראה גילי ראתה את הפנים של א' כשיצאנו משם, ואת הייאוש שלי. היא אמרה לי "אני יודעת שקשה לך לדמיין את זה עכשיו, אבל עוד חודשיים, עוד שנה- הוא יצחק כמו פעם". וידעתי שהיא צודקת, אבל לא ראיתי איך זה קורה.


הסיטואציה השנייה.

בתום השבעה נסענו חזרה הביתה. עזבנו את הבית של הוריו בתחושה כבדה מאוד. הותרנו שם את אבא של א', שהיה כבר סיעודי ורוב היום לא תיקשר עם הסביבה. וכאילו לא די בזה כדי לשקוע בתהומות של עצב, ידענו שזמנו קצוב.

א' התעקש לנהוג, אחרי שבוע שלא יצא מהבית. אני זוכרת את זה חד ובהיר. זיפים כיסו את הפנים היפות שלו, נסענו על כביש שש, ואני הגנבתי מבטים אל האיש שלי. א' שלי היה יתום. עד היום קשה לי להודות בזה שא' יתום. אז זאת היתה הפעם הראשונה שפתאום הבנתי את זה.

א' נהג ואנחנו שתקנו, ומשני צדי הכביש עשב ירוק זרחני צימח בפראות, מסנוור, חי, כמעט מתגרה. האביב היה בפתח, כל השדות המוריקים נענעו עשביהם ברוח קלה, העולם היה יפה כל כך ושמח, ורק באוטו הקטן שלנו הכל היה עצוב וכבד ודחוס. אני זוכרת שרק רציתי לפתוח את כל החלונות, אולי העצב ייצא. אבל ידעתי שלא משנה כמה מהעצב יזלוג החוצה, הוא ילך ויתחדש כי הוא נובע מאיתנו.



לא עברו שלושים יום ואבא של א' נפטר. זה היה נורא לא פחות. וא' שלי היה יתום משני הוריו. ואנחנו הגענו שוב לבית שלנו, הרחוק, ואני התפלצתי מבפנים- מה אעשה איתו עכשיו. איך אקח אותו מהנקודה הזאת, הנמוכה, הרעה, המייאשת, אל עבר הנקודה הפוטנציאלית שגילי הבטיחה לי שעוד נגיע אליה. לא היה לי מושג.


האמת היא שא' צחק עוד הרבה קודם. אחים שלו נעזרו בלא מעט הומור כדי לעבור את השבעות מרובות המשתתפים. ובין כל הבכי סביב עלו מדי פעם גלים של צחוק. ופעם אחת נכנסתי אחרי יום שלא הייתי, וראיתי את הפנים של א' קורנות אליי, ודוד שלו צחק עליו בפני כולם שהוא כולו זורח כשאני באה. וליטפתי אותו בשקט על השיער הארוך ארוך (שתי תקופות אבל רצופות) וקיוויתי שיהיה טוב.



וא' גזר על עצמו לא לטוס ולא להשתתף באירועים, והלכתי לבד, חוץ מלחתונה של גילי שאותה הוא סירב להפסיד. ובחתונה שלה הוא היה כבר שמח ורקדנו מלא והיה אירוע כל כך כיפי, והיינו באמת שמחים.

והעצב לא ממש עזב. אבל הוא כבר לא היה נוכח כל הזמן. הוא הגיח פחות ופחות. ועוד הרבה דברים שינו ועיצבו אותנו.
ואין לי מושג תכלס איך זה קרה, אבל ממש לא מזמן א' כתב לי שהחיים שלו "כל כך כיפיים". והלב שלי התפוצץ משמחה. תודה על הכל, בחיי.

כי עקשנים היו השניים

"אנחנו בדיוק כמו החתוליים" א' אומר לי בחצי חיוך אחרי עוד ויכוח מיותר, השש עשרה במספר לאותו שבוע. (מרפרר ל"מעשה בחתוליים" המופלא של ע.הלל, שהאיורים הנפלאים של שמרית אלקנתי שבו את ליבנו יחד עם הטקסט המקסים).

אני מתרככת, מכניסה את הקוצים, ומודה שכן, שנינו עקשנים מאוד מאוד. הוא מחבק אותי, ואני מזכירה שאני עדיין צודקת (כמו באיור הנוסף האחרון בספר שהוא תוספת מושלמת).

יש בי עצבנות קשה כבר כמה חודשים, וא' סובל את זה.



ילדה הולכת לחוג במתנס וחוזרת עשר שנים אחר כך הביתה עם מדליה אולימפית. איך אני אוהבת לראות ספורטאים ישראלים על פודיומים. בעניין זה אני תמצית השמאלץ, מתייפחת באושר מול הידיעה, כאילו לי עצמי היה בזה חלק.

איך שמחתי שגורבנקו עלתה לגמר הראשון והלא מתוכנן! כבר כמה שנים שאני שומעת את השם שלה (אני לא באמת מעורה במתרחש, אבל השם שלה עלה לא מעט) ובאמת חשבתי שתתקרב למדליה, התבאסתי בשבילה על הגמר ששעה לאחריו מוקדמות, וראיתי אותה אומרת בקור רוח מדהים שהיא התאמנה לתרחיש הזה. איזו אלופה. היא פשוט מדהימה.

כמובן שהזהב של ארטיום הוא מבחינתי שיא השיאים, כבר יום וחצי שאני מתהלכת כמו על ענן, כולל בכי בכל שידור חוזר של מעמד הפודיום או של אביו מתרגש מול המצלמות.

כל כך שמחה שבכלל לא שמתי לב שהעבירו פה תקציב.

הדבר היחיד שמעיב על השמחה הוא כמות התגובות השליליות שעוסקות בשאלה אם הוא ישראלי. זה מרגיז אותי לא כי מישהו רוצה לקחת לי את המדליה, זה מרגיז אותי כי זה מזכיר לי שלמרות שכבר שכחתי עלבונות ישנים, למרות ששנים לא שמעתי את זה, עדיין יש מי שכואב לו שהעליה הרוסית כאן. וזה כואב שבעתיים לדעת שאף תרומה, בספורט, במדע, בהנדסה- לא תספיק לאנשים שכל מה שיש להם לנפנף בו זה שהם היו כאן קודם.



איך אני אוהבת אולימפיאדה. זאת פשוט חגיגה בשבילי. יכולה לצפות בשידורים מאצטדיון האתלטיקה יום שלם ולא יימאס לי. אני אוהבת את הריצות והקפיצות מכל הסוגים (קצת פחות את את הזריקות וההטלות…), אוהבת להסתכל על האנשים המדהימים האלה, על הגופים השריריים והגמישים הללו, כליל השלמות של הטבע, עושים דברים שהם בגדר קסם עבורנו בני האנוש הנחותים.

פעם בארבע שנים אני מתבאסת שאין לי טלוויזיה לראות בה את השידורים הישירים. אז אני מתעדכנת באינטרנט, מידיעות קצרות, גומעת בשקיקה את הסיפורים המיוחדים שכל אולימפיאדה מביאה איתה.


כשהמתחרים נכנסים למבנה הבריכה/אולם התחרות, המצלמה מתמקדת במועמדים למדליות, ואלו הולכים לרוב כאילו במקרה נקלעו לשם, כאילו לא מריע להם קהל (טוב במקרה של טוקיו אכן יש מעט מאוד ממנו), אבל בנחישות כזאת. חלק מהם נכנסים עם אוזניות, סוחבים את הציוד, לבושים באימוניות מעל בגדי ההתעמלות. מראיונות אני מבינה שאלו רגעים בהם הם מנסים להשקיט את רעשי הרקע ולהתמקד במה שמוטל עליהם לעשות.

אבל עבורי רק לדמיין את עצמי בסיטואציות כאלה גורם לי לחרדה מבהילה.

אני אדם לא תחרותי. אני לא אומרת שזה מה שגרם לזה, אבל הולך איתי זיכרון כזה כבר הרבה שנים.מדובר בתחרות שחייה, משהו קטן, עירוני, לילדים. לא הייתי אף פעם שחיינית טובה. למעשה אני חושבת שלא ממש אהבתי לשחות ולא טרחתי להשתפר. לא יודעת איך הגעתי לתחרות הזאת. במקצה שלי היו כנראה יותר מדי בנות אז שחו לפני כשכל המסלולים מלאים, ואחר כך הוזנקנו אני ועוד ילדה אחת בלבד.

הזניקו, קפצתי למים. אני מניחה שזה היה מקצה חתירה, כי אני זוכרת במפורש את הפנים במים ומה שקרה לא יכול היה לקרות אם הייתי שוחה גב, ואלו שני הסגנונות שאהבתי אז וגם היום. שחיתי ושחיתי, ספרינט מטורף מבחינתי. שמעתי צעקות וקריאות אבל המשכתי לשחות- כי המדריכה אמרה לי שבתחרות פשוט לא עוצרים. כשהגעתי לקיר (כלומר לחצי הדרך) הרגשתי שמישהו עוצר אותי פיזית. לא היתה לי ברירה ועצרתי, שם אחד מצוות התחרות אמר לי להפסיק לשחות. התברר שהילדה השנייה זינקה לפני הזמן, פסלה את המקצה, ורצו להזניק אותנו מחדש.

יצאתי מהמים, ואחרי מה שנדמה לי כמו עשר דקות הזניקו אותנו שוב. הייתי כבר עייפה ומבואסת. לא הספיק לי הזמן בין לבין כדי לעכל ותחושה של אי צדק בערה בי, כיוון שהיא פסלה ולא התאמצה כמעט, ואני שחיתי כבר חצי- וכדי לתת לה הזדמנות שנייה הזניקו אותי עשר דקות אחרי מאמץ רציני. אני לא זוכרת אבל נדמה לי שלא קיבלתי אף מדליה בתחרות ההיא, מול הילדה ההיא שאמא שלי הקפידה לומר- "הייתה בת ארבע עשרה לפחות" (אני לא זוכרת בת כמה הייתי, כנראה קטנה מספיק כדי שארבע עשרה יהיה גדול ומאיים). וזה לא השפיע כהוא זה על חיי, אולי רק לא התחריתי יותר והפכתי לפחדנית במצבי תחרות- אבל אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.


חוק מור

"את חייבת לקרוא את הדבר הזה." א' נושף באי אמון. "כלכליסט כתבו משהו ממש אידיוטי על עובדי הייטק.""מה חדש?" לא טרחתי להסיט עיניים מהטלפון. כלכליסט שונאים הייטקיסטים. כלכליסט מפרסמים כתבה שמשתלחת בהייטקיסטים, א' קורא את הכתבה. א' מתרגז ומאשים את כלכליסט בקומוניזם.

אבל למחרת בכל זאת חיפשתי את הכתבה. והאמת שלראשונה הרגשתי שזה כל כך הרבה טמטום במקום אחד שזה כבר ממש מכעיס. למען האמת ראיתי שכמעט כל התגובות ברשת היו חריפות נגד, אבל רובן האשימו כתמיד בקומוניזם, ואני רק רציתי לקחת חלקים קטנים ומרגיזים מהחיבור ההזוי הזה שבקריאה ראשונה נשמע כמו תוצר של משימת כתיבה בתנועת נוער, ולהגיד מה דעתי.
הפיאסקו המלא פה:
https://newmedia.calcalist.co.il/magazine-01-07-21/m01.html


מה שהכי הרגיז אותי זאת האשמה המאוד כבדה- אנחנו ההייטקיסטים אחראים לאי שוויון. על מצפוננו יושבים הפרשי תקציב החינוך בין מרכז לפריפריה, בחירתם של החרדים לא ללמוד ליבה ולא לכלכל את עצמם, הסכסוך הישראלי פלסטיני, אליטות ישנות, שנאת האחר, תעשיות אחרות שלא מצליחות להתרומם פה וכמובן עלבונם של הכותבים.לו היו משלמים לנו פחות על העבודה שלנו- כל אלו היו משתפרים מיד.

אין לי כוח להיכנס לענייני כלכלה, לחישובי מס, לדון בסכום הכסף שמדינת ישראל מקבלת ממני בכל חודש. אין לי שום בעייה עם העיקרון הזה אגב. חברי הליברטאנים יפרכסו למשמע זאת אבל אני סבורה שמדרגות מס הן דבר נכון. 

הדיון כאן הוא הרבה יותר רגשי, מוכוון PC, מלטף ובועט. אף אחד לא נותן לעובדות להפריע לו, וזה אכן תמוה כשמדובר בעיתון כלכלי, אבל נו מילא.


כן מוזכר שההייטק הוא אחד המקומות היחידים בו הנוסחה "תלמד תצליח" עדיין תקפה. אבל אז זה ממוסך על ידי כל כך הרבה האשמות שאפשר לרגע להתבלבל ולחשוב שאם לאנשים עשירים יש חיים קלים יותר- אז הנוסחה הזאת כבר לא תקפה. אני יודעת, מישהי אמרה לי פעם, שמחקרים הראו שמה שמנבא הכי טוב את ההצלחה האקדמית של אדם- היא המשכורת של הוריו. זה באמת עצוב נורא. זה תקף בהחלט גם בתארים שלומדים כדי להיכנס להייטק, אבל לא רק. ובכל זאת אני לא רואה שמישהו יוצא עם קילשונים לכיוון כל האקדמאים. כן אפשר להחריג ולומר שהלימודים במקצועות הטכנולוגיים תובעניים יותר, ובשנים הראשונות מאוד קשה להוסיף לכל הלחץ הזה גם עבודה. אבל לדעתי יש איזה איזון שמגיע בדמות השנה השלישית והלאה, ואולי אפילו קודם- בתור משרת סטודנט בהייטק שיכולה לכלכל אותך בלי דאגות ביומיים עבודה בשבוע.

"מייסד פייסבוק מארק צוקרברג, למשל, גדל בבית שבו קנו לו מחשב בגיל צעיר, נהנה מאותה נטייה שאפשרה לו ללמוד תכנות, והצליח להתקבל להרווארד. " את קצת מתבלבלת. לרוב הגדול והמוחץ של תלמידי ישראל (להוציא מי שההורים שלהם לא מרשים זאת מטעמים אידאולוגים) יש גישה לאיזשהו מחשב. לא פרטי. מחשב כלשהו. לא צריך לתכנת מגיל שמונה כדי להגיע להייטק. לא צריך ללמוד בהרווארד כדי להגיע להייטק. אם את רוצה לכעוס על זה שמארק צוקרברג הפך להיות עוד יותר עשיר בזכות זה שההורים שלו עשירים- להייטק יש תרומה אפסית לזה. ואם את רוצה לכעוס על כך שלילדה הבדואית אין גישה למחשב- אני כועסת יחד איתך. אבל זה מקטין את הסיכויים שלה ללמוד תכנות בערך כמו שזה מקטין את הסיכויים שלה ללמוד ספרות השוואתית, להיות רופאה, או אשת עסקים.

האמת היא שלהייטק יש סיכוי לא רע להיות זה שיחלץ את מי שבסוף ייצא ממקומות כאלה לחיי רווחה. גם ע"י האפשרות שבכל זאת למרות הכל, ובזכות מילגה כזאת או אחרת- הילדה הבדואית תתכנת באיזו חברה, וגם בזכות המהפכה הטכנולוגית שהביאה את העולם לכף ידם של מיליוני אנשים ברחבי הגלובוס, שאחרת לא היה להם סיכוי להגיע למידע שהם רוצים. שבזכותה את יכולה להגיע לידע מכל תחום, בחינם, לראות סרטונים שיסבירו לך הכל, ולמרות כל המבחר המדהים הזה את בוחרת לראות סרטונים של SJW ולהטיף לכל העולם ואישתו.


טענה נוספת שמעבירה אותי על דעתי, היא מתקפת הנגד על מדיניות גיוס "חבר מביא חבר". לאנשים יש תפיסה מאוד מוטעית של הדבר הזה. זה לא ההסתדרות כאן, וזה לא מרכז ליכוד. אף אחד לא ייתן רבע משרה למישהו רק כי הוא חבר שלי. עד כה הפנתי 5 חברים, אף אחד מהם לא קיבל אפילו ראיון. ההייטק אומר גלוי ומפורש- אני רוצה לעבוד עם חברים שלכם. כן, הוא אומר גלוי ומפורש- אני רוצה לעבוד עם אנשים דומים לכם. זאת גלולה שקשה לאנשים לבלוע, ואני יכולה להבין מאיפה זה מגיע. אבל תנו לי רגע. לא מזמן הצטלמנו כל הצוות. כשהסתכלתי על התמונה, פתאום קפץ לי מול העיניים משהו שלא חשבתי עליו בכלל למרות שאני מכירה את האנשים האלה כבר הרבה זמן. בצוות שלי יש – כיפה סרוגה, ערבי, הומו, אישה (אפילו שתיים), ואם ממש מתעקשים לפני כמה זמן הנושא עלה ביננו ואנחנו חצי חצי מזרחים אשכנזים. (מה אין פה? אנשים מבוגרים. האפלייה האמיתית בהייטק היא גילנות. רק הבוס שלי, להערכתי בן כ55, עבר את גיל 35.) אנחנו יכולים להיות פאקינג נערי הפוסטר של מהפיכת הPC. (או כמו שאמר הבוס הקודם שלי, אחרי שחזר מסמינר מנהלים- "מי שיצליח להביא לצוות טרנסג'נדרית אתיופית לסבית נכה- סוגר לנו את כל הסריה"- אם זה נשמע לכם מעליב, ככה נשמעת אפלייה מתקנת.)

יש איזה מיתוס הזוי שמישהו צריך "להכניס" אותך לעולם ההייטק. זה נכון מבחינה אחת- את המשרה הראשונה הכי קשה למצוא, וזה יכול לקחת המון זמן- אבל הבאות אמורות להגיע בקלות יותר (אבל איך לומר, רק עד גיל ארבעים…). אז הנה עוד משהו שאנשים מפספסים- להוציא את 8200 ודומיה (דיון אחר, נפרד, וראוי על שווין הזדמנויות) – כדי לקבל משרה בהייטק, ולו הזוטרה ביותר- אתה צריך ללמוד. אתה לא פשוט מגיע דופק בדלת ונכנס לראיון. אתה יושב, כמה שנים, בחברת אנשים כמוך, עובד איתם ומכיר אותם. ובינגו. הינה החבר שמביא חבר. אם אתם מתעתדים להכנס להייטק, אתם לומדים תואר טכנולוגי.* ואם אתם לומדים תואר טכנולוגי- אתם מכירים אנשים שיכולים להכניס את קורות החיים שלכם למערכת. לא צריך להיות חברים קרובים, לא צריך להתבייש לבקש. אפילו את זה ההייטק פתר לכם- מי שיביא אתכם יקבל ערימה נאה של מזומנים. ככה שיש לו אינטרס להכניס אתכם. יש עוד דרכים להיכנס, נכון. אבל גם מי שיבחר לצעוד בהן כנראה מכיר אדם או שניים שמחזיק במשרה בחברת הייטק.

*ואם אתם לא- השאלה היא למה. אם אתם לא רוצים- זכותכם, רק לא ברור איך אתם מצפים להיכנס. ואם הסלילו אתכם, או אפילו פשוט אף פעם לא הציגו לכם את האפשרות כילדים- וכן זה קיים וזה מרתיח- לא ההייטק אשם בזה. הזנחה, מדיניות, גזענות- אני לא יודעת. בכל אופן ההייטק עושה כל מה שהוא יכול כדי להגיע לילדים ביסודי והלאה, ולהציג להם את האפשרות הזאת.** הכותבת התקבלה למשרה הראשונה שלה באופן אולד פאשן לחלוטין- הגשתי קורות חיים ביריד תעסוקה. לא הביא אותי חבר.


ולעוד טענה מגוחכת- "למה בעצם אפשר לצפות מאנשים שהתרגלו להשאיר בכיור המשרד את הכלים המלוכלכים שלהם, הרי תמיד תעבור שם איזו עובדת קבלן שתנקה אחריהם" (הייתי חייבת להעתיק את הדבר הבזוי הזה). אני עובדת בחברה גדולה. אף אחד לא משאיר כלים מלוכלכים בכיור. מדי פעם איזה ספל תועה מוצא את דרכו לשם, אין לי ספק שאף אחד אף פעם לא הניח במטבחון שמשרת כ50 איש, ספל קפה במטרה שעובדת קבלן תנקה אותו. או שאולי הכוונה היא לחדר האוכל, שממנו אנחנו מפנים למסוע את המגש? כי זה בוודאי המקום היחיד בארץ שבו זה קורה? (דווקא נראה לי שראיתי את זה פעם… בקיבוצים) מי שכתבה את האיוולת הזאת כנראה עשתה זאת מבית קפה, ויש לי תחושה שהיא לא נכנסה לשטוף את הכלים שלה אחרי שסיימה. ואת יודעת מה? נניח. נניח שיש כמה עובדי הייטק שמשאירים בכוונה כלים מלוכלכים. אין אף אחד שעושה את זה במשרד עורכי דין? בחדר מורים? במרפאה? צאו מהסרט. עובדי קבלן מנקים חדרי מורים, משרדים ממשלתיים, מרפאות, בתי חולים. ואף אחד לא כעס על אחות שמשאירה כוס בכיור. 

הניסיון לשוות לעובדי הייטק חזות של אדונים מול משרתים מביך ומגוחך. אנשים מגעילים ומתנשאים יש בכל מקום, לא הייתי בונה על זה את התיאוריה הזאת. וגם העלבון הזה – "יש מעט מדי ניסיון להכיר בפערים החברתיים ולהבין איך אפשר לצמצם אותם. לצאת מהבועה, להכיר, להבין, להתנדב או לתרום כסף — יש אינספור דרכים שבהן עובדי הייטק יכולים לפתח את המודעות ההכרחית למקומם בחברה, ולהצמיח איזו אחריות בסיסית שנגזרת מעצם היותם פרטים בני מזל בתוכה." דבר ראשון- התנדבות כשמה כן היא. התנדבות. זאת לא חובה. אי אפשר לכעוס על אדם כי הוא אינו מתנדב. כנ"ל תרומה. 


דבר שני- החברות עצמן תורמות לא מעט כסף, ומעודדות ימי התנדבות. אבל, וזה אבל גדול- מדובר בחברה. בתאגיד. תמיד אפשר להאשים אותה שהיא עושה זאת למען נראות ציבורית. וזה כנראה נכון בהרבה מקרים. אז נעזוב לרגע את החברות עצמן בצד. מי שכתב את זה הוא איש הייטק בעצמו, ועל כן אני תמהה. נכון, ממש לא כולם. אבל מסביבי עבדו הרבה אנשים שהתנדבו על בסיס שבועי. (עד שנולדה פצפונת עשיתי זאת בעצמי- לימדתי תלמידות כיתה ט' מתמטיקה במטרה שיסיימו 5 יחידות ולא 4 או 3, ובשאיפה יגיעו בסוף לעבוד בהייטק.) לגבי הכסף שתורמים הקולגות שלי באמת שאין לי מושג, כי זה פאקינג לא ענייני, ובבירור גם לכותב אין מושג וזה בהחלט בהחלט לא עניינו.באיזו חוצפה הוא כותב דבר כזה אני באמת לא יודעת.

ולצורך הדיון על פריווילגיות- כן, יש לי, והרבה. כך גם ללא מעט אנשים אחרים. חלקם (עשירים בהרבה ממני, מבטן ומבית)- לא הלכו להמית עצמם באוהלם של ניוטון ולייבניץ. אני כן. לא ביקשתי מדליה. אבל אני לא מצליחה להבין למה זה מרגיז מישהו שאני קוצרת עכשיו את ההשקעה. ואגב, אני בהחלט קוצרת ברינה, למרות שהעשירים בהרבה ממני מבטן ומבית תמיד יוכלו להיות כאלה, בלי להתאמץ בכלל.
אוקיי. הייתי צריכה להוציא את זה.תודה.

נביעות

פצפונת התחילה לדבר. מילים בודדות היא אומרת כבר די הרבה זמן, אבל פתאום בבת אחת התחילה לצרף אותן.

בתחילה שתיים שתיים, אחר כך הצטרפו שלוש, ומאז התפרצו ויצאו ממנה משפטים שלמים, ארוכים, מפורטים.

זה היה כל כך מהיר, אני עדיין בשוק. כשהגשתי לה דיסה, היא פנתה לא' ואמרה לו "אבא חם עשה פווו" כדי שיקרר לה אותה. "גם פצפונת כולה חפש דוב!" היא אומרת בהתלהבות כשהיא מחקה את הילד בספר שמחפש את הדוב שלו, ועוברת בין רהיטי הבית השונים "תחת חן אגדול" ומתכופפת להסתכל מתחת לשולחן האוכל. "תחת פה" מסתכלת מתחת לספה.

 


או לפני חודש כשהיינו בים, אחי, פצפונת ואני- היו גלים סבירים ונכנסנו איתה עם גלגל (טעות שלא אעשה יותר), ופתאום משום מקום הגיחו גלים שהיו קצת יותר גבוהים ממני ושטפו אותנו. החזקתי אותה דרך הגלגל, הגל הראשון עבר ופצפונת היתה המומה. עד שהספקתי לצאת עוד שני גלים גדולים הגיעו. פצפונת לא בכתה, אבל ראיתי שהיא בהלם. היא לא ביקשה לצאת אבל לא רצתה לחזור לגלגל. נשארנו להשתכשך קצת ברדודים עד שנראה היה לי שהחוויה המלחיצה הזאת מאחוריה.

יום למחרת היא אמרה לי "ים, גל גדוווול". אמרתי לה נכון, היינו בים והיה גל גדול. מה הגל עשה לפצפונת? "בום טראח!" הפתיעה אותי. מיום שהיא נולדה אנחנו מנהלות שיחות ארוכות ומלאות, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהשיחה כולה היתה במילים ממש. וגם דיברנו על אירוע שקרה אתמול,שזה בכלל הדהים אותי.


אמא שלי אמרה לי- "תמיד אמרת שהיא מבינה כל מילה", וזה נכון. מיום שפצפונת הגיעה אלינו אני חופרת לה. בחופשת לידה היה זה אולי קצת כדי להפר את הבדידות (לא הרגשתי בודדה, פשוט הייתי שעות רבות איתה לבד, ומצאתי שזה נעים לי לדבר אליה. להסביר מה אני עושה), ואחרי כן ראיתי שהיא מאזינה לי, מאזינה ממש ברוב קשב, ראיתי שהקול והמילים שלי מרגיעות אותה אז המשכתי לדבר. הסברתי לה כל דבר שאני עושה, וראיתי את שתי העיניים היפות הסקרניות החקרניות שלה מביטות בי וידעתי שהיא מבינה. היו מילים שבבירור הבינה, לא זוכרת כבר מתי זה התחיל. אבל לקראת גיל שנה היא ממש נענתה לחלק מהבקשות המילוליות שלי. כל הזמן הזה היא למדה ואגרה וספגה את המילים, את הפעלים. והנה פתאום כולם פרצו ממנה בבת אחת.איזו גאווה זאת.


אני מדברת איתה בלי סוף, היא משלימה כמעט כל משפט בכל הספרים שלה, משלימה אולי לפי החרוזים, הרבה מזיכרון או מתמונות, ולפעמים היא פשוט זוכרת ויודעת בדיוק.

כמו עם השירים. כמו פזמון ליקינטון שהיא יודעת על ארבעת בתיו, ושרה ממנו בלי הפסקה- הברה אחת מכל מילה, מדגישה מילים מסויימות בצורה משעשעת, ואוהבת להתחיל לשיר אותו דווקא מ"ומחר נצא כולנו אל הגן" וכשהשיר מגיע אל קיצו היא מתחילה מיד מהתחלה, בדיוק כמוני כשאני שרה לה לפני השינה. 


הרבה מדברים על הצעד הראשון- וזה באמת היה מרגש נורא. אבל אני חושבת שזה בכלל לא באותה סקאלה של ההתרגשות שאחזה בי כשהתחילו לנבוע ממנה משפטים. ברור שהיא אדם קטן מהרגע הראשון- רצונות, העדפות, רגשות. אבל עכשיו היא יכולה להביע את כל זה במילים. קשת הביטוי שלה התרחבה כל כך באחת, והלב שלי מתפוצץ מגאווה. וחוץ מזה אני פשוט נהנית לדבר איתה. שותפה קטנה לחוויות שלי, מתארת את העולם שסביבה במילים פשוטות.

"אבא מרים רגל" היא אומרת כשא' עושה מתיחות בסלון.

"שבת שולחן אגדווול" בהתרגשות, כשהוצאנו את המגש והיא ישבה איתנו אל אותו שולחן ממש. 


זה גם צוהר שנפתח פתאום לעולמה הפנימי, שעד כה יכולתי רק לנחש אותו מהמבטים ומהמקומות שנמשכה אליהם. דוגמה טובה היא המרזב.

מחוץ לבנין שלנו, צינור פלסטיק כעור מנקז אליו את מי המזגנים של הבניין. קצהו של הצינור מסתיים כמה סנטימטרים מעל אספלט רטוב ומלוכלך, אליו מתנקזים המים בטפטופים.עבור פצפונת המרזב הזה הוא פלא אמיתי, מעיין נובע של טיפות מרתקות. וכך כבר שבועיים כל יציאה או כניסה לבניין מלווה בלפחות עשר דקות של כריעה מול המרזב, פצפונת בוהה בו בהערצה, ובלי הפסקה אומרת "טיף טף פות מים!" נרגש ומשתאה נוכח התצוגה המרהיבה הזאת של גרביטציה. לפעמים הוא לא מטפטף, והיא מסתכלת בו באכזבה, מנענעת ראשה לשלילה כמה פעמים ואומרת "אין", מרימה גבות ואת הקול בסוף, כמעט שואלת. לפעמים צונחת פתאום טיפה והשמחה גדולה על שעולם כמנהגו נוהג והמרזב ממשיך למלא את תפקידו כראוי.


חמודים פי כמה המשפטים שהיא מפיקה על עצמה, מכנה את עצמי בשם שהעניקה לעצמה- קצת קל יותר להגייה מהשם היפה שלה. "רק פצפונת נדנדת נדנדה" או "פצפונת או-כלת בננה". בגאווה לא מוסתרת.


כשהתחיל פרץ המשפטים האלה היא הפסיקה להרדם לבד במיטה שלה. ההרדמות הפכו היאבקויות קשות, מתישות. וגם כשכבר נרדמה היתה מתעוררת באמצע הלילה, קוראת לנו בבכי, ובליבה משאלה אחת- לדבר. עכשיו, ארבע לפנות בוקר, הפעוטה שלי שקראה לי בזעקות שבר מתיישבת לה בנחת במיטה, "מא שב פה" מחווה בידה על הכיסא כמו מזמנת אותי לשבת במשרדה, ומתחילה לספר לי על הגל הגדול שהיא ראתה בים. 

הגדילה לעשות לפני יומיים כשקראה לי אחרי שחשבתי שנרדמה, וכשהגעתי הניחה אצבע קטנה על האף שלי ואמרה "אף אמא", ועוד לפני שהתעשתתי הצביעה על האף שלה ואמרה "גם פצפונת יש אף"- ההתחלה הכי אלגנטית לשיחה ששמעתי עד כה. הנה אמא, יש לנו נושא שיחה משותף. שבי נא בלשכתי והבה נפטפט לנו על אפים.


רוטינת הערב שלנו כוללת מן הסתם צחצוח שיניים. אחריו אנחנו הולכות יחד ומורידות את התריסים, ואז אני מנשקת ומחבקת את פצפונת ומכניסה אותה למיטה. מאחר והיא יודעת שאחרי הצחצוח היא הולכת לישון, היא עושה הכל, אבל ה-כ-ל כדי לדחות את הקץ. וזה כל כך משעשע שאני מועדת בשמחה לכל המלכודות הקטנות שהיא מציבה לי. שיחות שהיא פותחת פתאום, שעות ארוכות עם המברשת בפה, התעקשות לשבת מאחורי הגב שלי, לשבת על הרגליים שלי, לצחצח לבד, מודיעה לי שנגמרה המשחה "שחה אין! אמא שחה פה" ומובקשת עוד כמובן, בקשה שאני נאלצת לסרב לה ולהגיד לה שמחר תהיה עוד משחה. "חר, שחה פה!" מצביעה על המברשת ומהנהנת באגרסיביות כדי לחזק את דבריה. לפעמים היא פותחת פתאום בצעדה רועשת וסיבובים סביב עצמה בחדר האמבטיה הקטן שלנו, מסתובבת עד שהיא מסתחררת וקורסת מבולבלת לישיבה. הכל רק לא לישון.

ואני אוהבת את הרגעים האלה בדיוק כמוה, ואני קרובה אליה ואין לאן להימלט באמבטיה- זה רק היא ואני בלי צעצועים, בלי הסחות דעת, חלל קטן צפוף ומלא אהבה.



הילדה שלי גדלה ואני לא יכולה שלא להתפעל מהיופי שהיא, מהעיניים הזורחות שלה, מהפראות שלה, מהשובבות, העקשנות, הסקרנות.

לכתוב ולשרוף

כבר חודשים שאני ככה- מרירה. רעה, נבזית, בתוך תוכי מקווה שאנשים ילמדו את השיעור שלהם אף על פי שאני ממש לא מאחלת להם את זה. אין בי חסד (האמת- לא חושבת שאי פעם היה. פשוט קראתי לאחרונה כמה ספרים של מירה מגן והדמויות מלאות החסד שלה היו כמו נגטיב לדמותי הציניקנית והממורמרת), אין בי סבלנות, אין בי סובלנות שאני כל כך דורשת למצוא אצל אחרים. אין בי רוגע. 


כל דבר שמספרים לי אני מושכת כתפיים ואומרת שזה היה צפוי. אותי לא תצליחו להפתיע. אולי אני סימפטום של התקופה, אולי של ההנהגה, אולי של החברה. כל כלי עייפות וייאוש מפלונטר פוליטי וממגיפה. ומה יש לי להתלונן בכלל. החיים שלי דבש. זה סתם תירוץ עלוב.


על הכל אני כועסת. זעופה. כולם חסרי אחריות. לא עושים עבודתם כראוי. גם בעבודה- מוצאת דברים קטנים להיטפל אליהם ביני לבין עצמי. תלונות וטרוניות למי שעובד איתי. תודה לאל יש לי שכל לא להעלות את זה הלאה. ואפשר לחשוב שאני קדושה.



האמת שהדבר שתפס אותי מאוד לא מוכנה היה האסון במירון. קמתי בחמש וחצי לאימון, פתחתי חדשות כדי להעביר כמה דקות שנשארו לי- והכותרת "44 הרוגים במירון" פשוט לא נקלטה אצלי. לא הבנתי בכלל מה אני קוראת. איך כבר הספיק לקרות אסון בין חצות לחמש בבוקר. ואם כבר המירון. אחרי שהתברר מה קרה- זה נראה כל כך מרוחק ממני שהייתי צריכה להזכיר לעצמי תכופות שזה קרה ממש כאן בישראל. אין בזה כדי להצדיק את קהות ליבי- אבל הפער שנוצר ביני לבין החברה החרדית כאילו מנע מהרגש להציף אותי. מוזר אילו דברים תופסים אותנו. מתישהו ראיתי קטע קצר בו קרוב משפחה מספר על אחד הנספים באסון, ובו הוא אומר "הוא היה אהוב על הילדים. היה ילד בעצמו. מאוד אהב הארי פוטר. היה בקיא בכל הסניצ'ים האלה."  ואז משהו בתוכי התמוטט ודמעות הציפו את העיניים. לפני כן הגיעה הודעה שמישהו שאני מכירה מלפני כמה שנים איבד באסון את בנו. צער גדול הציף אותי- צער על האיש הטוב הזה שדבר איום כל כך קרה לו. לא נסעתי לנחם. לא חשבתי שנוכחותי תעלה או תוריד. 



אני אומרת לעצמי- תכתבי. תכתבי על זה, תנקזי את זה, זה יציק פחות. ואני לא כותבת. אין לי כוח להכנס לזה אפילו ביני לבין עצמי. מתעצבנת מזה שהתעצבנתי. 


לפני כחודש התפוצץ איזה עניין במשפחה של א' שנוגע לנו במיוחד. עדן התפרצה על א' בהאשמות נוראיות, מכוערות, חסרות ביסוס ומעליבות נורא. אני אוהבת את עדן בכל ליבי- אבל לא הצלחתי להתגבר על הדברים שאמרה עלינו. אם זה היה בלהט הרגע- היה לה מספיק זמן מאז להתנצל. היא לא התנצלה. זה ניקר בלי ועדיין מנקר בי בלי סוף .א' מן הסתם היה שבור מזה. לא ראיתי את עצמי נפגשת איתה כמו פעם בחיבוקים ונשיקות. לכל מקום שהלכתי הלכו איתי המילים המכוערות שלה. זה פשוט לא יצא לי מהראש. יום אחד החלטתי לכתוב על זה פה- גם אוציא את זה מהמערכת, וגם אולי אקבל תגובה או שתיים בה יגידו לי שאין ספק שאני צודקת ועדן חצופה על שהיא מעזה לכנות אותנו כך וכך- ומייד ארגיש יותר טוב.ניגשתי למלאכה. כתבתי וכתבתי וכתבתי. על הדרך יצאו המון כעסים, היעלבויות ודברים שהייתי רוצה לצעוק בחזרה על המשפחה של א. המקלדת סובלת הכל. הפוסט גלש וגלש לעוד ועוד מקרים, עוד ועוד כעסים, עוד ועוד עלבונות- הלך ותפח ואיבד כיוון. כל הקאם-בקס שהיו לי ולא אמרתי נזרקו לתוכו. כל התשובות שלי למשפטים המעליבים שזרקו לי- אבל לא אמרתי- נשפכו בפוסט ההוא. 

הגיעה שעה מאוחרת והייתה צריכה להפסיק לכתוב. הסתכלתי על הבלאגן שיצרתי, לא ראיתי איך אני עורכת את הדבר הזה לפוסט קוהרנטי, היה מאוחר- ויתרתי.

והנה עברו שבועיים מאז- וראו איזה יופי- הנושאים האלו כבר לא מטרידים אותי כמעט. לא היה צורך כלל לפרסם את זה- רק לכתוב. תרופה מדהימה. איך לא עשיתי את זה קודם. הרגשתי כאילו משקולת של 200 קילו ירדה ממני. קל יותר להתהלך עכשיו.


אז למען השפיות והאנושיות שלי- אני צריכה להתחיל לכתוב. אולי עם הזמן תיעלם הציניות, אולי יתיישרו קמטי הזעף. אולי, אם יהיה רצון- יופיע בי חסד.

הבוקר

השבוע הסעתי את א' למילואים. היה מוזר לראות אותו פתאום עם מדי ב, עבר זמן רב (לשמחתי) מהמילואים האחרונים שלו. הוא עמד בדלת עם התיק שלו והמדים המרושלים, ונראה לי פתאום צעיר בעשר שנים אבל גם מבוגר- כי אני זוכרת את אבא שלי יוצא למילואים לשבועות ארוכים.


הסעתי אותו לאיזה צומת שבה מילואמניקים תופסים טרמפים- ממנה אסף אותו חבר שלו- הבוקר.בדרך לשם פטפטנו ושאלתי אותו על החבר הזה, שאני לא ממש מכירה. הורדתי אותו והוא רץ לרכב שלו. התבוננתי בו מתרחק ממני- איש אהוב ומקסים שלי, ופתאום בתוך כל הכאוס של רגע-אחרי-מלחמה הוא נראה לי פגיע כל כך- עם המדים שלו, בלי נשק, הולך בשולי הכביש.



בדרך חזור נזכרתי בחבר. לפני כמה שנים נסענו לטייל, כל החבורה. כלומר החבורה מכאן, הקרובה. זה היה מזמן יחסית- כי זה היה טיול ספונטני- לא ידענו איפה נישן, אמרנו- נזרום. אבל לא ממש מזמן- כי לא נסענו למדבר, נסענו לצפון. זה עזר לי למקם את הטיול ההוא על ציר הזמן. למעשה היה זה הטיול שבו התבשרנו באושר גדול על ההריון הראשון בחבורה. 

כשסיימנו את השוטטות בגבעות הירוקות והערב התחיל לרדת- א' נזכר פתאום בחבר הבוקר (כן כן, בוקר כמו קאובוי-ממש כאן בארץ ישראל)- שבשטח המרעה שלו הקים פינה נעימה למטיילים ללון בה. הוא התקשר אליו והבוקר הגיב בשמחה, נתן לו  שם של תחנת דלק ואמר שיאסוף אותנו משם.

הגיע טנדר מאובק ונסענו אחריו עמוק אל תוך השטח. הדרך היתה מלאת מהמורות וארכה זמן רב. אחרי שאיבדנו חלק מהרכבים כולם הגיעו. את פנינו קיבל שטח מיושר בינות העצים, משקיף אל גבעות עד האופק, גדם עץ ארוך שכוב על הקרקע כספסל ושמיים מחשיכים. הבוקר ירד מהטנדר, גבוה ומוצק, מזוקן שתקן וקצת זעף, לבוש חולצת פלנל משובצת. מהטנדר קיפצה חיש מהר לצידו כלבת רועים זקנה.

הוא וא' התחילו לפרוק מהטנדר עצים למדורה, ואנחנו הודינו לו תוך כדי שאנחנו מקימים את האוהלים, מכינים אוכל ומדליקים את המדורה. כל הזמן הזה הבוקר התבונן בנו, שותק, שעון על הטנדר ומלטף את כלבתו, מנהל עם א' שיחה חרישית, יונק מדי פעם מהסיגריה. מתוך נימוס כנראה ישב איתנו סביב למדורה- אנחנו חבורה עליזה וקולנית, מצב הרוח היה מרומם ןצחקנו הרבה- והוא שתק. אחרי כמה זמן קם, איחל לנו לילה טוב, לחץ ל-א' לחיצת יד איתנה, עלה על הטנדר שלו, הכלבה קיפצה אל תא המטען, והם נסעו משם.

 

אחרי תצוגה כזאת שאלתי את א עליו- והוא סיפר לי. סיפורי מערבונים מהגליל. הבוקר הקשוח שלנו, ככה א' אמר- סבל ממכת גניבות של בקר מהעדר שלו. פעם אחת תפס את הגנב על חם. בדואי תושב הצפון. השניים נאבקו והבוקר הכניע את הגנב. הגנב סיים את המפגש הזה כשמצבו לא מזהיר (כאן א' מוסיף בגאווה מוסתרת- הבוקר בחור חזק מאוד, ומוסיף הנהון וצחוק להדגיש כמה הוא חזק- לא הייתי רוצה להיות במקום הגנב הזה). אבל הגנב הוא בן לשבט ידוע בצפון, והיה ברור שאחרי המקרה הזה השבט יחפש נקמה. הבוקר נעלם היכנשהו (ארץ קטנה, איפה יש פה להיעלם אני שואלת, וא' מפנה כפותיו לשמיים ואומר- נעלם) לכמה שנים או חודשים עד שהעניינים יירגעו.

 

כל הסיפור הזה הדהים אותי כי הוא לא נשמע מכאן. כי הוא לא נשמע מתקופת חיינו בכלל. הדבר היחיד שנתן לו תוקף היה הבחור השתקן והקשוח שראיתי במו עיני. הבוקר הוא אחד החברים האהובים על א' מהצבא. א' לא ממש שומר על קשר, אבל אסף לאורך השנים חברים כאלה- חלקם מגיעים עם סיפורים מהסוג הזה, השאר סטלנים חביבים. אני מדמיינת את א' ואת הבוקר יושבים יחד במילואים, שתקנים ומהרהרים. כן, החברות הזאת מובנת לי. 



אני אוספת את א' מאותה נקודה בדיוק- הצומת אותו צומת, א' שלי אותו א' מתוק אבל קצת מזוקן יותר ומסריח מזיעה סיגריות וסולר. הוא מספר לי על המילואים ואני שואלת אותו על הבוקר, והוא מאשר שאני זוכרת נכון את הסיפור.

"הוא מהטיפוסים האלה שכותבים עליהם ספרים" אני אומרת."כן, נכון." א' משיב בשוויון נפש. "ממש."

הבית של הנמלה

פצפונת גדלה כל כך יפה. אני נפעמת מהתבוננות בה. היא כבר בכלל לא תינוקת, אלא פעוטה. היא מתהלכת בביטחון, חוקרת, דורשת, מדברת. זה פשוט מדהים.

אני יכולה לחבק ולנשק אותה במשך שעות. הלחיים שלה תפוחות ועגולות, ואני משקיעה בהן שפתיים ומנשקת שוב ושוב ושוב. התלתלים שלה שובבים וקופצניים, ואני מעבירה בהן אצבעות מלטפות- מושכת אותם ורואה איך הם שבים ומתכווצים. העיניים שלה צוחקות, הפה שלה מחייך, והאף שלה קטן ומתוק. אני אוהבת אותה כל כך, ותמיד יש לי בשבילה עוד נשיקות וחיבוקים.


היא כל כך חכמה. אני מלאת התפעלות. לא איכפת לי אם כל הילדים עושים את זה- מבחינתי כל מילה, כל שיחה, כל פרצוף- זוהי גאונות.


היא מבינה הכל. א' ואני עוברים לידה לאנגלית כשאנחנו רוצים להיות בטוחים שלא תבין. היא מאזינה תמיד, ולפעמים זורקת איזו מילה שמבהירה שהבינה הכל. 



הכי אני אוהבת- בערב אחרי שא' חוזר מהעבודה, שלושתנו נשכבים על משטח הפעילות, או על הספה הקטנה שלה, והיא מטפסת עלינו, קוראת לנו, משחקת איתנו מחבואים. היא כל כך אוהבת להיות איתנו, שזה פשוט שובר לב לחשוב שרוב היום אנחנו בעצם בנפרד. 


הכי אני אוהבת גם- ללכת איתה ברחוב. כבר ביציאה למסדרון האקסטזה שלה מתחילה. היא מקפצת בחדווה ובצווחות שמחה לכיוון המעלית, התלתלים שלה מקפצים איתה. המעלית יורדת, ולעיתים היא לא מכילה את ההתרגשות ורוקעת בשמחה ברגליים. אנחנו יוצאות לרחוב. היא מחזיקה את היד שלי, ואנחנו מתחילות ללכת. היא מתרגשת מהכל- ציפור, כלב, חתול (הכי הרבה היא מתרגשת מחתול!), אוטו, פרפר, פח. אנחנו משוטטות והיא מותחת את היד שלי כדי לראות דבר מה שקורא לה. היא קוראת "נדנדה!" לא משנה לאן אנחנו הולכות- כדי שאדע שלשם היא מתכוונת להגיע.


לפני כמה זמן בדרך חזור מהנדנדה, ראינו נמלה הולכת על החול. עצרנו, התכופפנו, והצגתי לה נמלה לראשונה. להפתעתי היא התעניינה מאוד. המשיכה לכרוע ולהסתכל על הנמלה העמלנית. שאלתי אותה "לאן הנמלה הולכת?" והיא חשבה שנייה ומיד השיבה "נדנדה!" כל כך אהבתי את התשובה הזאת, שהיתה בה פשטות וגם מחשבה. הנדנדה הרי קרובה, ומי לא ירצה ללכת לשם? עכשיו נמלים זוכות אצלה לתשומת לב מיוחדת. היא אומרת להן "ביי ביי" כשאנחנו עוזבים אותן, מספרת לי שהן הולכות לנדנדה. לפני שבועיים ראינו קן נמלים רוחש. היא הסתכלה בו בתדהמה. אמרתי לה שכאן זה הבית של הנמלה. והראיתי לה איך נמלה אחת מכניסה פנימה אוכל. ניכר שהדבר הרשים אותה. והיא המשיכה לשבת שם דקות ארוכות ולהתבונן בנמלים המתרוצצות.

לפעמים אנחנו עוברים ליד שיח, והיא מרימה עלה או פרח כלשהו מהקרקע, זורקת אותו לתוך השיח ואומרת "קום" שפירושו- מקום. לכל דבר המקום שלו, והיא החזירה את הפרח למקום. צריך סדר בעולם.


זה קרה לי שוב לפני שבוע. חטפתי איזה התקף חרדה באמצע הלילה. זה לא קרה לי הרבה, זכורה לי רק עד פעם אחת- שגם היתה כשהייתי צריכה לקום מאוד מוקדם. נראה שהלחץ שלא אישן מספיק מעורר אצלי משהו. מה שקרה זה שתכננתי לשחות בבוקר המחרת, מה שאומר שאני קמה בחמש וחצי. ובחצות, רגע לפני שנכנסתי למיטה, גיליתי להפתעתי שאני צריכה להיות איפשהו בתשע למחרת. זה היה לא צפוי כי אני עובדת מהבית כבר שנה, ותכננתי לחזור הביתה אחרי הים- להתקלח לאכול וכו'. העניין הוא גם שגיליתי את זה ממש ברגע האחרון- וזה סתם כי פספסתי איזה פרט מידע שהיה מונח מולי כל הזמן והמוח שלי פשוט סירב לקלוט. הרגשתי כל כך טיפשה וחסרת אחריות. באותה מידה יכלתי שלא לגלות את זה בכלל ולהיות מופתעת לקבל שיחת טלפון ששואלת היכן אני. בקיצור- פתאום עניין השחייה נראה כמעט בלתי אפשרי- אבל עדיין רציתי מאוד להספיק. נכנסתי למיטה, בחשש מה שלא אצליח להירדם עכשיו כשאני לחוצה. והנה כמובן שלא הצלחתי. היה לי חם. היה לי קר. התגרדתי. הלכתי להתקלח. המחשבות רצות לי בראש. אני מזכירה לעצמי שלא להסתכל על השעון- זה רק מלחיץ אותי עוד יותר לגלות שעוד שלוש שעות אני קמה ולא ישנתי. כלום לא עוזר. לרגעים נדמה לי שאני מצליחה להרדם אבל תוך רגע תוקפת אותי מחשבה חדשה ואני מרגישה את הלחץ בבת אחת בכל הגוף. אני מחליטה לוותר על השחיה מחר- ולו רק כדי שהלחץ על שעות השינה יירד. זה לא עוזר. כמה ימים לפני הופיעו לי כאבים לא ברורים- ועכשיו הם מטריפים אותי. אני מתהפכת במיטה, א' מתעורר מדי פעם, מנסה להרגיע אותי במילים רפות וחוזר לישון. בשלב מסויים המחשבות תוקפות אותי במהירות, כופות את עצמן עלי. אני עוצמת את העיניים ומנסה לגרש אותן- אבל אחת רודפת אחרת. משהו מהעבודה. אולי אני קשוחה מדי עם פצפונת. הגן שרשמתי אותה אליו הולך להיות סיוט לוגיסטי. איך נסתדר. עוד משהו מהעבודה. איך רק עכשיו הבנת שאת צריכה להיות שם מחר. תמיד יותר מזל משכל. עניין של זמן עד שיעלו על זה שאת עושה עבודה ממש גרועה. פצפונת, את לא רכה איתה מספיק. דיייייייייי אני מתהפכת במיטה בדמעות, מתחילה לבכות בלי שליטה. א' מתעורר בבהלה ומנסה להבין מה קורה. אני אומרת שנראה לי שזה התקף חרדה. אני מתקשה לנשום ומנסה להסביר לו בין שאיפות גדולות והיסטריות של אויר. הוא לא ממש מבין, אבל מחבק, מנסה להרגיע. זה עוזר לרגע ושוב המחשבות תוקפות. זה נרגע קצת. פצפונת מתעוררת, א' קם אליה ולא מצליח להרגיע אותה. השיניים הצומחות שלה מכאיבות לה. גם אחרי משכך כאבים היא ממשיכה להתעורר כל עשר דקות. הלילה הזה הופך לסיוט משותף לכולנו עכשיו. א' קם אליה בפעם המי יודע כמה, ופתאום הכל מתחוור לי. "תביא אותה לכאן" אני אומרת לו. פצפונת לא ישנה איתנו בלילה- היא לא מודעת לאופציה הזאת וגם די אוהבת את המיטה והמרחב שלה. אבל הלילה הזה לא מתקדם לשום מקום. ובעיקר- פתאום אני יודעת. אני צריכה אותה. היא תרגיע אותי. א' מביא אותה לחדר מיואש, ואני זורחת לקראתה כי אני יודעת שהיא תביא לי את הרוגע ואולי את השינה. הוא מניח אותה עלי, היא בוכה, אני מנענעת אותה ולוחשת לה, מרגיע אותה וגם קצת אותי. היא מסדרת את עצמי בתנוחה האהובה עליה לשינה משותפת- הראש שלה על הסנטר שלי, כובד משקלה על החזה שלי. הראש המתוק והמתולתל שלה חוסם לי את רוב האוויר, ובבת אחת- שתינו נרגעות. שתינו נרדמות. שינה ערבה ומתוקה. 


אני מרגישה אשמה על זה שהצטרכתי אותה. אני אמורה לטפל בה, לא להיפך. אבל להיות מחובקת איתה, לישון איתה ביחד- משהו בי פשוט זורח כשאנחנו ישנות יחד. זה מקנה לי איזה ביטחון מיוחד. 

פסח מצה ומרור

שנייה לפני שהטירוף הזה מגיע לשיאו אני אכתוב את זה כאן, כי אחרת אני אסנן את זה במשך היומיים הקרובים בלי הפסקה וא' יתעצבן ואז אני אתעצבן אפילו עוד יותר מבדרך כלל.


אני שונאת את פסח. אני אוהבת את האביב המגיע, את ליל הסדר, את המפגש עם המשפחות. דווקא אין לי טענות כלפי דודות חטטניות, גיסות מצקצקות וכיוצא באלו. אני אוהבת את המשפחתיות הדביקה הזאת, ונהנית להיות אצל ההורים שלי וגם להתארח אצל הצד של א. אני יודעת שרוב האנשים שונאים בדיוק את זה, אבל עם זה אני ממש בסדר. הבעייה שלי היא טרפת החיטוי מחמץ, והתתנגשויות שהיא גוררת ביני לבין א'.


בבית שאני באה ממנו שומרים פסח- אבל אנחנו חילונים למהדרין. אז החמץ נשאר במקרר ובארונות, הכלים אותם כלים בלי אף טיפול מיוחד, אבל מקפידים לא לאכול שום מאכל שמישהו כבר פתח והשתמש בו לפני הפסח- הוא בגדר חמץ. לסדר אנחנו מארחים כ-10 אנשים, משפחה קרובה שאנחנו רואים גם בזמנים רגילים. זה עדיין מספר מכובד של אורחים עבורנו. מנקים ומצחצחים את הבית לפני- ועל אף שזה מעיק מאוד אני דווקא בעד.

א' מגיע מבית שונה לחלוטין, בו מקפידים על קלה כחמורה. סט כלים סירים ואביזרי מטבח ייעודי לחג, טיפול נוגד חמץ וכל ה-הוא-הא עם הנר וכאלה. א' נזכר בערגה איך ביום לפני אמא שלו מגלה את כל בני המשפחה לאכול חמץ אחרון בגינה, שעה שהבית כולו הופך כשר ונטול חמץ למהדרין. בכלל ל-א' זכרונות מאוד רומנטיים מהחגים, אבל אני חושדת שזה קשור לזה שעקב גבריותו נאסרה עליו איסור מוחלט הכניסה למטבח. אמנם הוא ניקה צבע וטרח לקראת הפסח, אבל אין לו מן הסתם שמץ של מושג מה עבר על אמא ואחיות שלו שעה שהן מכינות סדר לכחמישים מוזמנים שנוטים ללון עד צאת החג. אוטומטית מתחשק לי להגיד שבטח גם היא לא אהבה את זה, אבל אמא של א' היתה טיפוס אנרגטי בטירוף ששאב סיפוק עצום מהידור במצוות, מניצוח על נשות הבית ובעיקר מהתכנסויות משפחתיות, אז יכול להיות שהיא דווקא אהבה את זה. בכל מקרה כבר אין את מי לשאול.



הבעיה מגיעה כמובן כשא' ואני מקיימים משק בית משותף, שכולל מטבח משותף מוכשר לפסח. אני רוצה לקוות שעם השנים זה נעשה טוב יותר, כי אנחנו עושים מאמצים להתכונן לטירוף הזה, אבל הגעלת הכלים היא תמיד נקודת רתיחה (הא) ביחסים שלנו. לי אין בית ענק במושב להחזיק בו שלושה מקררים ושני תנורים ולהכשיר אחד מכל סוג לפסח. בקושי יש לי מדף בארון חדר השינה של הילדה לאכסן בו כמה סירים וקצת כלים לפסח. את כל השאר אנחנו נאלצים להגעיל. כלומר- לחשב מראש במה נשתמש בכל הפסח, על שלל המאכלים הביזאריים שמכינים בו, ואז א' נעמד על יד הכיריים עם הסיר הכי גדול שלנו, שהוא כמובן לא גדול מספיק- מכניס פנימה את כלי המטבח הנבחרים כשהמים בפנים רותחים, ושולה אותם משם בצורה כואבת ומאולתרת כיוון שאף פעם אנחנו לא משכילים להצטייד במלקחיים לפני התהליך הזה. 

אפילו יותר מהגעלת הכלים- אני שונאת את איזור הדמדומים בו חלק מהמטבח מוכשר וחלק לא. מכיוון שהתהליך הזה לוקח זמן, ובטח כשיש לנו ילדה קטנה הוא לא ממש רציף- אנחנו אוכלים לפחות שתי ארוחות שהן חמץ במטבח חצי מוכשר, ודי בזה כדי להטריף כל אדם על דעתו, כשא' צועק "אבל המדף הזה היה כשר!!!" ואני עונה "אבל אין לי איפה להניח את זה!"  וככה שמחת החג פושה בכל. כמובן אגב שכתמיד הדברים נעשים בלחץ של זמן, כי צריך גם לארוז ולצאת לכיוון ההורים, ואין כמו איחור מתהווה כדי לתבל את המריבות שלנו. 



מן הסתם חלק גדול מכל הכעס כאן נובע מהעובדה שהכשרת המטבח חשובה לא'- ולי ממש לא. אני כן מתאמצת לקחת את זה ברצינות, בשבילו- אבל למצוא פתרונות הלכתיים לתבנית שגדולה מדי כדי להיכנס לסיר ההגעלה- זה לא משהו שיש בכוחי או ברצוני לעשות, ואני פאקינג צריכה את התבנית הזאת אוקיי??? ואז כרגיל בכל דבר שקשור לדת אני נאלצת להתפשר על העקרונות שלי, ולקנות תבנית חד פעמית שזה משהו שאני שונאת ממש לעשות. עוד משהו שאני שונאת לעשות- לזרוק מצרכים טובים לחלוטין כדי לקנות במקומם כשרים לפסח. זה מטריף אותי. לקח לי זמן להבין שאת החרדל הלא כשר ששמרתי לאחרי פסח אפגוש שוב רק בפסח הבא כשאזרוק אותו יחד עם החרדל שקניתי לפסח הזה- ועכשיו אני זורקת בלי רחמים ישן מפני כשר- תבלינים, ממרחים… כל מיני דברים שאין ברירה אלא לקנות חדשים וכשרים. סיוט.בעצם כל היום הזה של לפני כניסת החג הוא מן תצרף מלבב של תסכולים התנגשויות צעקות מריבות ורמיסת העקרונות אחד של השני. 



לתוך הבלאגן הזה נכנסה השנה גם המטפלת של פצפונת, שראויה בהחלט לפוסט משל עצמה אבל אין לי מושג איך להתחיל אותו ומאיפה בגלל כמות הרגשות המעורבים שהיא מעלה בי. אז רק אציין שהיא אישה מבוגרת בעלת תשובה- מה שאוטומטית אומר שהיא במירוץ להדר במצוות ולחפור למעסיקה שלה על זה. מה שאומר גם שהיא דפקה לנו ברז דקה לפני החג עת העצבים שלי גם ככה רופפים וסבא וסבתא לא יכולים לעזור. לא משנה. התגברתי על ההלם הזה כשהיא נעמדה אצלי במטבח והתחילה לבכות (דמעות) שהיא חייבת לצאת מוקדם גם היום (ודופקת לי ברז מכל היום מחר) כי היא מארחת איזה עשרים אנשים ומבשלת הכל לבד כי היא לא סומכת על אף אחד שיכין כשר ומארחת אותם לארבעה ימים כמובן כי שבת. עם זה אני עוד מסוגלת (בערך) להתמודד.אבל כשהיא אמרה לי "ומה אתם עושים עם הפסטות" כמובן שלא היה לי חשק לענות לה אבל אמרתי בכל זאת שהן יחכו לנו בסבלנות בארון לאחרי הפסח. וא היא התחילה עם "זה חמץ מוחלט, שתדעי שצריך להוציא את זה מהבית, אסור  להשאיר, הרב מה שמו-" – כאן העצבים שלי לא עמדו לי ואמרתי לה נחושות "רוחמה, לי  מותר." והסתכלתי עליה בפסקנות. מאיפה החוצפה ללמד אותי איך להתנהג בבית שלי. למה אנשים דתיים (הכלל גסה, ידוע) מרגישים חובה וזכות ליידע אותי איך הם עושים דברים זה פאקינג לא מעניין אותי. ומה פאקינג איכפת לה היא בחופש כל פסח ולא תצטרך לטמא את עיניה בפסטות האיומות שלי שאורבות לה בארון שמתחת לשיש. 



אוף. אוף. אוף.הנחמה היחידה שלי זה שבערב החג כל זה אמור להיות מאחורי, וכל מה שיישאר להתמודד איתו זה הגעגוע היוקד לפחמימות תפוחות.

מבאס אותי שהחג שלנו ובעיקר של א' כרוך בכל זה. אבל אני אוהבת אותו ושמחה בו, והחג באמת שמח בדרך כלל. אז הנה אחרי הוצאת הקיטור יש גם קצת פרופרציות.

אחרי שנסיים לקרוא את ההגדה יהיה כבר מאוחר ומהחלונות יעלה פתאום ריח הפרדסים הרחוקים וחום הקיץ המתקרב, ונהיה שבעים ועייפים, והאביב יגיע.


חג שמח.