כתבתי פה כבר כמה פעמים כמה אני אוהבת את המשפחה של א'. כתבתי גם שהם אוהבים אותי, אותנו, ואין לי ספק שזה נכון. כתבתי גם שלא הכל ורוד, ולא היה לי כח לפרט. אז עכשיו כשאני נגדשת שוב ושוב בעניין הזה וזה מתסכל ומעציב- יש לי כח לפרט.
ההורים של א' נפטרו לפני מספר שנים. א' ואני היינו כמה שנים יחד, והספקנו להתחתן כשהם איתנו מתחת לחופה, חולים אבל שמחים. מהרגע הראשון שהכרתי את המשפחה שלו קיבלו אותי בזרועות פתוחות ונלהבות, וסביב המחלות של ההורים שלו ואחרי שנפטרו היתה שנה קשה נורא ומאוד אינטנסיבית, במהלכה אחים של א' ואני התקרבנו מכורח הנסיבות. אני אוהבת אותם בכל ליבי, הם יקרים לי וחשובים לי. ביני לביני הבטחתי שאעשה הכל כדי שא' ישאר איתם בקשר הדוק, על אף המרחק הפיזי, ועל אף שהוא לא יודע לתחזק את הקשרים האלו לבד. לא מדובר במעמסה- אני נהנית מאוד להיות איתם ועם המשפחות שלהם, והביחד של כולם חם אוהב מצחיק וכיפי. אבל בכל זאת יש משהו שמקשה עלי, עלינו.
כמו שמשתמע- אחים ואחיות של א' גרים כולם די קרוב האחד לשני. שתי אחיות שלו גרות באותה שכונה אפילו. הן לא תאומות אבל בלתי נפרדות מלידה. א' ואני גרים מרחק של שעתיים וחצי נסיעה משם. לא רק זאת, גם כל המשפחה המורחבת גרה באיזור ההוא ולא אחת שואלים אותנו מה לעזאזל איבדנו בעיר שלנו ומתי אנחנו חוזרים. כרגע, בכל אופן, טוב לנו כאן ואנחנו לא חוזרים. לא יודעים אם מתישהו נחזור.
אמנם המרחק קשה למדי, אבל באופן מפתיע לא הוא זה שמדיר שינה מעינינו ומלחיץ אותנו. מדובר במשהו פשוט ובסיסי הרבה יותר. אוכל.
למשפחה של א' יש, כמו לכל משפחה כמעט, תפיסה מאוד ברורה של אוכל ואיך הוא צריך להיות. א' ואני לא חולקים את התפיסה הזאת. זה יכול היה להיות מכשול קטן ובלתי נראה אלמלא עובדה אחת- המשפחה של א' אובססיבית לגבי האוכל שלה, צרה מאוד בחשיבה שלה ומוכנה לקבל רק סוג מאוד מאוד מסויים. זה כשלעצמו מאוד מרגיז אבל בצירוף עם המרחק שלנו מהם זה נעשה בלתי נסבל.
נתחיל מזה שא' ואני צמחנים, אבל אחים שלו מאוד אוהבים בשר. זה כמובן בסדר ויש לנו הרבה חברים ומשפחה קרניבורים- א' ואני לא אידאולוגים בקטע הזה- אין לנו שום בעיה עם בשר על השולחן. כשאנחנו מתארחים אצלם הם עושים עבורנו מעל ומעבר, מכינים לנו עוד ועוד תחליפים לבשר, למרות שאין צורך.
אבל הצמחונות היא כאין וכאפס לעומת הבעיה האמיתית. המשפחה של א' סבורה שיש רק דרך אחת ויחידה לארוחה, והיא, איזו הפתעה- הדרך שלהם. הארוחה היחידה שראויה למאכל אדם מבחינתם מורכבת תמיד מאותן עיקריות, אותן תוספות ואותם סלטים. אין חריגה. זו כמובן ארוחה בשרית, התוספות עדתיות ומיוחדות, ושפע הסלטים צריך להיות טרי ובעבודת יד. השולחן צריך לכרוע תחת העומס, הכל צריך להיות מוגש בחד פעמי (!) ואחרי שכולם אכלו זה עדיין נראה כאילו אפשר להאכיל גדוד מכל מה שנשאר- והכל כמובן נזרק.
כשאנחנו מתארחים (ואנחנו מתארחים המון) אני מאוד נהנית מהאוכל, ומסכינה בשקט עם עניין החד"פ. הבעיה היא האירוח.
דבר ראשון- זה לא קורה הרבה. א' ואני התגוררנו עד לא מזמן בדירות סטודנטים קטנות, כאלו שאי אפשר לארח בהן משפחה כזו גדולה עם כל הילדים. פעמים ספורות חלקם הגיעו ויצאנו לפיקניק באיזור. היה מאוד כיף.
לפני כמה זמן א' ואני רכשנו דירה. אחרי ששיפצנו אותה א' רצה להזמין את כולם. ברור היה לי שזה צריך להתרחש, אבל בלעתי רוק באימה כי נזכרתי בביקור שלנו אצל דודה חוה.
דודה חוה של א' היא עוף די מוזר בתפאורה המשפחתית. היא טיפוס חביב מאוד לטעמי אבל אכן קצת תמוה. היא מאוד שונה מהאחיות שלה ובכלל מהמשפחה של א'. על כל זה אפשר היה לסלוח לה, אלמלא בנוסף לכל המוזרויות שלה התחתנה עם אשכנזי. ולא סתם אחד, אלא אשכנזי שונה לחלוטין ממשפחתו של א'.
*(כמו שהבנתם יש פה קטע עדתי חזק, ותקראו לזה איך שאתם רוצים אבל אני מתחמקת מלקרוא לזה גזענות. אחים של א' נשואים לאשכנזים ואשכנזיות, כולל אותי. יש סביב זה עניין אבל לא משהו לעשות ממנו סרט בורקס. ההורים של א' קיבלו את כולם בזרועות פתוחות גם אם חששו תחילה. פה ושם העניין עולה בצורה שלא מחמיאה לאף אחד אבל אין לי כח להתעסק בזה אז אני פשוט מתעלמת.)
בכל אופן דודה חוה הזמינה את כולנו, ומיד התחילו לפטפט הלשונות המחודדות של אחיות של א'. יש שם הסטוריה של אוכל לא מוצלח וכולם הקפידו להראות סובלים מההזמנה (שהיא גם שעה נסיעה מהכוך המשפחתי, לא ייאמן). כולנו הגענו, כמות נכבדה של מבוגרים וילדים. דודה חוה הגישה ארוחה חלבית. ענין מאוד לא הגיוני לכשעצמו, אם שואלים את האחים. אני עד היום לא מבינה מה בדיוק קרה שם, אבל זה לא היה טוב. חוה התרגשה כל כך והכינה כמויות בלתי ייאמנו של פשטידות קישים סלטים ובורקסים. מוגזם לכל הדעות. לדעתי היא עבדה על כל זה שלושה ימים לפחות. א' ואני ועדן ובעלה אכלנו ושבענו, ואז העמיסו עוד ועוד על הצלחות שלנו, ואכלנו את הכל- כי למרבה המבוכה שאר האחים של א' וילדיהם לא נגעו בכלום. ממש. בצורה הכי מגעילה ולא מכבדת שיש. חוה המסכנה כרכרה סביב כולנו והציעה עוד ועוד, ומשנתקלה בסירוב נקטה בשיטה אגרסיבית יותר והעמיסה את הצלחות. א' ואני אכלנו עד להתפקע. האוכל היה טעים, אין לי מושג למה אחים שלו לא אכלו. משראתה שהם לא אוכלים התמקדה בא' ובי ולא הפסיקה להעמיס את הצלחות שלנו. כשיצאנו משם שאלתי את א' מה הסיפור, והוא, כועס ונכלם מההתנהגות של אחים שלו אמר שיש איזה הסכמה משפחתית שחוה לא יודעת לבשל. כששאלתי מה היתה הבעיה הפעם אמר שהיא לא הגישה את האוכל יפה מספיק. עד היום אני לא מבינה מה היתה הביע בארוחה של חוה, ועד היום אני מתכווצת כשאני נזכרת כמה לא נעים היה לשבת מול הררי האוכל שאחים של א' לא נוגעים בהם במופגן.
בכל אופן- כשא' התחיל לתכנן את הביקור של אחים שלו אצלנו זה מה שראיתי לעיני רוחי. תוסיפו לכל העניין את העובדה שמן הסתם נכין ארוחה חלבית, שמעולם לא אירחתי כמות כזאת של אנשים, שהדירה שלנו די קטנה, שאחיות של א' ביקורתיות למות, ושלא משנה שאצל א' ואצלי זה ממש לא ככה- לא משנה מה נעשה מבחינת המשפחה שלו נקיון הבית, והבישולים הם לחלוטין אחריותי הבלעדית, ולא' אין קשר לזה.
א' ואני לא אשפים במטבח, אבל אנחנו כן יודעים לארח בצורה נעימה ומספקת- לדעתי הבלתי משוחדת כמובן. אנחנו מאוד אוהבים לארח ולפני שהקטנטונת נולדה הרבנו לעשות את זה- מארחים בעיקר את המשפחה שלי ואת החברים. אנחנו משתדלים להכין אוכל מגוון, וגם אם מדי פעם משהו יוצא לא הכי מוצלח- לרב הצלחות מתמלאות ומתרוקנות, מתכונים מוחלפים, ואין לי צל של ספק שלא מדובר בקטסטרופה קולנירית.
א' חשש בדיוק כמוני, אולי קצת פחות. נערכנו לזה כמו למבצע צבאי. הם הרי באים מרחוק ויתרה על כך יוצאים מהחמולה המשפחתית (עניין נדיר ומעורר הערכה לכשעצמו)- חייבים להגיש ארוחה ענקית. בנוסף לעניין האוכל אחיות של א' מרבות לדבר על נקיון בבתים של אנשים. יותר מדוייק- על כמה בתים של אנשים שהם לא הן מטונפים. בחיי שאני אוהבת אותן אבל זה באמת משהו שמעסיק אותן בצורה אובססיבית. ייאמר לזכותן שהבתים שלהן מבריקים, ברמת ההשתקפות שלך ברצפה בזכוכיות ובשיש. הן מקדישות לזה פרקי זמן הסטריים, כמובן. מבחינתן אישה נמדדת באוכל שהיא מבשלת ובנקיון המטבח שלה. הבית של א' ושלי חד משמעית לא עומד בסטנדרטים האלה. אנחנו מנקים אותו באופן יסודי פעם בשבוע בערך (*זה היה לפני שפצפונת נולדה. הסטנדרטים שלנו מאז רק ירדו.). אחיות שלו שוטפות כל יום. זה פשוט לא אותה רמה.
אז הביקור המיוחל הלך והתקרב, וא' ואני צחצחנו ומירקנו כל פינה בדירה. שקדנו על התפריט ימים מראש- מודעים לזה שכנראה זה יסתיים כמו תקרית חוה. אני לא יודעת להכין את כל המאכלים העדתיים הרגילים שלהם- ולא ראיתי טעם לנסות. זה הרי המלכוד- אם לא אכין- יתלוננו שלא הכנתי, ואם אכין זה לא ייצא כמו שהן רגילות וגם אז יעקמו את האף. אז כבר פתחנו בנקודות לרעתנו.
הגיעה הארוחה. האחים התייצבו על גיסיהם וטפם, הדירה הקטנה שלנו התמלאה עד אפס מקום (כולל כסאות שהבאנו מחברים כדי שנוכל להושיב את כולם), ובחיל ורעדה א' ואני העמסנו את השולחן. כצפוי- אכלו לשם הנימוס כמו שהנימוס של משפחתו של א' מחייב- הניחו במופגן כמעט כלום על הצלחות. א' ואני הסתכלנו בעצב אבל לא אמרנו דבר. אני ידעתי מראש שכך יהיה אז לא נעלבתי, אבל ראיתי משהו בתוך א' נשבר.
בעניין הבית החדש קיבלנו מחמאות, ואני קיבלתי הערה שאני צריכה לעשות מסילות. כן כן. חייכתי בנימוס.
בסיום האפיזודה הלא מוצלחת הזאת יצאנו לפארק קרוב בעיר שלנו, הילדים התרוצצו מעט נדהמים שיש חיים מחוץ לעיר שלהם ודי נהנים בסך הכל, ואנחנו הולכים אחריהם. אחרי שעה קלה הוחלט להמשיך למקום נוסף, אבל כשהתקרבנו ראינו שהוא עמוס והחלטנו לוותר. בקשר המשפחתי העבירו שניפגש להגיד שלום בתחנת הדלק ביציאה מהעיר. הגענו לשם, ומצאנו את כולם יושבים בסניף ארומה, אוכלים להנאתם חביתות. בערך שעתיים אחרי שהיו אצלנו. מאוד נפגעתי שבחרו לעשות את זה לעינינו, ולא לפחות להמתין ולהתכנס בסניף ארומה אחר בדרך שלהם הביתה- אל המקום בו המרצפות נקיות ומגישים אוכל לטעמם.
ראיתי שא' נעלב עד עמקי נשמתו- אז לא אמרתי שום דבר. חזרנו הביתה מדוכדכים אבל לפחות היה לנו אוכל לשבוע קדימה. כל זה היה לפני כמעט שנתיים. מאז לא הזמנו את כולם שוב. מעין הסכמה שבשתיקה שאין לנו כח לזה ושהם גם ככה כל כך סובלים מהנסיעה אלינו שפשוט חבל.
לא ידענו כמה זמן המצב עוד יוכל להמשיך אבל לא ראינו צורך לשנות את זה. בינתיים המשכנו להתארח ולהיענות באהבה וברצון לכל ההזמנות, וגם לקופסאות השאריות ששלחו איתנו הביתה- כי כנראה אין לנו מה לאכול (האמת זה פשוט תמיד היה ככה כי א' בן זקונים וגבר אז אף אחד לא מצפה שיבשל בשביל עצמו, למרות שהוא מבשל מצוין).
אז עכשיו גילינו עד מתי המצב יכול להימשך- עד הרגע שיש לנו תינוקת מתוקה וכולם רוצים לבוא לראות אותה. לראשונה מאז שאני מכירה אותם, ראיתי את א' רב עם אחים שלו. קטנטונת היתה בת בערך חודש וחצי כשקיבלנו טלפון מטיף מהאח הגדול- למה אתם בקושי באים ולמה אתם לא מזמינים אליכם.
אין לי מושג מי המטורלל שלא מבין מדוע לא באים שעתיים וחצי נסיעה עם תינוקת בת חודש וחצי (ובאנו! באמת שבאנו) ולמה אישה אחרי לידה לא מזמינה אליה (אי אפשר להזמין לקפה ועוגה- זה ממש רחוק.) בחיים לא ראיתי את א' זועם ופגוע כל כך. הוא צעק עליהם בטלפון בכאב ששבר את ליבי, ואני ניסיתי להרגיע אותו כדי שלא יגיד דברים שיצטער עליהם. בהיעדר הוריו- אחיו הגדול נטל לעצמו את תפקיד השופט וא' ואני יצאנו אשמים, המשפט התקים בהיעדרנו. אני כמובן נפגעתי מאוד, במיוחד כי נאמר במפורש שאנחנו מעדיפים את המשפחה שלי על של א' ושאנחנו מתביישים! ולא רוצים! שהבת שלנו תיפגש איתם. זה היה מופרך לחלוטין, חסר כל קשר למציאות וממש פוגע. אבל לא יכלתי להראות את זה לא' שגם ככה היה מרוסק מכל הסיפור.
בסוף העניין נסגר בהתנצלות של האחות שהתחילה את כל המהומה הטפשית הזאת, וביקשה להעביר את ההתנצלות גם אלי.
לא כל דבר אפשר לתקן. אחיות של א' מורגלות בכל הדרמה הזאת (איך אמר לי בעלה של עדן, בהקשר אחר לגמרי- האחיות של המשפחה הזאת מתרתחות מהר ונרגעות מהר) ומבחינתן העניין נסגר בהתנצלות. אני כנראה לנצח אזכור להן את זה. אבל א' ממש נפגע ושום דבר כבר לא יכול לתקן את זה.
*אגב בכל העניינים האלה צריך להחריג את עדן- אחות של א' שאני פחות או יותר מעריצה. כבר כתבתי עליה פה- היא ג'דאית ברמות חריגות והחיים זימנו לה התמודדויות מאוד מאוד קשות. היא האדם היחיד שאני יכולה לדמיין בכלל עומד בכל זה בכזאת גבורה ועוד מחייך- וממשיך לחפש איפה אפשר לעזור לכל השאר. אותה אני לא מתביישת להזמין, היא תמיד באה בכיף אוכלת מה שנותנים ולא ועשה עניין, וכך גם המשפחה המקסימה שלה.אם לא משתמע מכל זה- אני מעריצה אותה.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 