כשנפגשתי עם נחיל האדם העצום שצעד לכיוון כיכר המוזיאון, הייתי בהלם מוחלט. הלם מכמות האנשים, בעיקר.
מעולם לא הייתי במחאה כל כך גדולה. פה ושם מצאתי את עצמי בהפגנות ועצרות כאלו ואחרות, ברובן הגדול נדמה היה שלאנשים איכפת ברמת הפייסבוק ושיחות החולין, אבל ברגע שהמחאה עברה מהאנטרנט לרחובות הם התנדפו. אני לא איזה טיפוס פוליטי במיוחד. מעולם לא הייתי, וסביר להניח שלא אהיה. בנושאי חוץ וביטחון אני לרב בולמת את פי מכיוון שאני יודעת שאיני יודעת מספיק. בנושאים חברתיים אני מרבה להתרתח ולהתקצף, ואם יש איזו עצרת קרובה בהחלט אשתדל להגיע, גם בגפי.
לפני שנה בערך נעצרה בנייתו של אגף חדש בביה"ח ברזילי באשקלון משום שבחפירות התגלו עצמות אדם. ליצמן וחבר מרעיו נעמדו על הרגלים האחוריות והבנייה הוקפאה. אני זוכרת שהלכתי עם דינה להפגנה. אמנם לא הגענו לשיא, אבל במקום נכח קומץ זעום של אנשים וכל העניין הסתיים בקול ענות חלושה. אני זוכרת שעמדתי והסתכלתי בהם, ובי, ופסקתי בניד ראש עצוב שלא איכפת לנו מספיק.
מאז פקדתי פעמים ספורות רחבות וכיכרות למיניהן, ותמיד היה נדמה לי שהתחושה הכללית בהן זהה. והיום אחת מהנואמות אמרה משהו יפה ונכון מאוד, היא אמרה;
כבר הרבה זמן מסתובבים פה כל מיני מאבקים קטנים. מה שקרה בשבוע האחרון זה שהמאבקים הסתכלו סביבם, על מאבקים אחרים, ופתאום הבינו- אנחנו בעצם אותו המאבק.
והיום בכיכר המוזיאון נאמרו הרבה דברים נכונים מאוד, כואבים מאוד. ועכשיו קראתי את הטוקבקים (תחביב שעולה לי בלא מעט שעות שינה), גם אלו התומכים, אבל בעיקר עניינו אותי השאר, הארסיים שביניהם. יומיים לפני שהחלה המחאה, וכל מה שהיה זה אירוע פייסבוק, אמרתי לחברתי- המחאה הזאת צודקת, אבל אנשים לא יתמכו כי היא תהיה מזוהה יותר מדי עם תל אביב, למרות שהיא נוגעת לכולם. עם הזמן הבנתי- לא רק שהמחאה תוייגה כתל אביבית (תוך התעלמות מוחלטת מהקמתם של האוהלים בהרבה ערים אחרות), אנשים לא התאפקו והדביקו לה תגית שמאלנית מובהקת.
ועכשיו בלי פוליטיקה מסובכת מדי- אם אדם שדורש מערכת חינוך שמקנה הזדמנויות שוות לכולם, מערכת בריאות מתפקדת, שירותים סוציאלים שיתנו מענה לכל מי שנזקק להם ומשכורת מכובדת לעובדי המדינה שעוסקים בכך, תחבורה ציבורית שבאמת אפשר לסמוך עליה, שכר דירה שפוי שמאפשר מרווח נשימה למשפחות רגילות לגמרי עם שני מפרנסים- אם אדם שמעז לדרוש מהמדינה שלו את הדברים הנ"ל הוא שמאלני- אז אני שמאלנית, ניצחתם. עד כה לא הגדרתי את עצמי, אבל הודות לכם, טוקבקיסטים יקרים, מצאתי לי הגדרה להשתחל אליה.
אז רגע, כל השאר, כל מי שלא שמאלני- כל אלו לא רוצים את הדברים שציינתי למעלה? הם דווקא מעוניינים להמשיך עם המצב הקיים..?
הרבה אנשים כתבו- לא באתי היום כי זו עצרת של השמאל/ אני דווקא אוהב את ביבי/ זו מחאה אופנתית של היפים מסוממים/ מר"צ ובל"ד היו שם/ זה של תל אביבים מפונקים- אז מה??? גם אני לא הסכמתי עם כל מה שנאמר, גם אני ראיתי שלטים שלא אהבתי ושמעתי דיבורים שאני חושבת לשטויות, אבל הבסיס, התמצית, ההוויה- היא לא תלוית מקום מגורים או נטייה פוליטית. ברור שיגיעו אנשים עם חולצות של המפלגה שלהם, ברור שיהיו כאלו שיצעקו "ביבי הביתה", וזה ברור שלא כל אלפי האנשים שהיו שם מצדדים בכך, אבל הקריאה היא לא קריאה פוליטית, היא קריאה חברתית, היא קריאה לעזרה. אפשר לשבת ולרטון בבית ולחכות שתקום מחאה שתואמת בדיוק את הדעה הנחרצת שלי, ולצאת להפגין בכיכר עם כמה מאות בודדות. אפשר. אבל אפשר גם למחול על האגו ולהיות מוכנים לשמוע כמה דברים שלא ימצאו חן בעיניכם כדי לתמוך בשורה התחתונה- אנחנו רוצים חברה אחרת.
וכן, אני לא אהבתי היום לצעוד תחת הדגל האדום של הבחור מלפני- אין בי טיפת חיבה לקומוניזם. וכשאחד משוכני האוהלים אמר "זו זכותי להיות אמן ולהתפרנס בכבוד"- התרעמתי. אבל עדיין חלקתי עם שניהם את אותה הכיכר, כי יש לנו דברים משותפים ששלושתינו מעוניינים להשיג, ואולי זו הדרך.
וכן, נוח לי במגדל השן שלי, אגב. החיים שלי יפים וקלים, די חסרי דאגות למען האמת. אמנם עבדתי קשה, אבל משום שאני גרה עם ההורים הצלחתי לחסוך לי סכום יפה, עם חלקו הטסתי את עצמי לקצה העולם והסתובבתי בו חצי שנה. אני ללא ספק בצד הנהנתני והעשיר של החברה שלנו, ואין לי כוונות להפוך את עצמי למסכנה. עוד מעט יתחילו החיים האמיתיים על הלחצים האמיתיים שמתלווים אליהם, ואז ארגיש גם אני את קוצר הנשימה הזה שכולם מדברים עליו, במירוץ הגדול של החיים. ברור שאני מעוניינת להקטין את הקושי כמה שיותר. אבל לא רק בשביל זה הגעתי לשם היום. הגעתי כי אני מפחדת ממה שיהיה פה. אני מפחדת ממה שעלול לקרות אם לא נשנה גישה. ממה שקורה כבר עכשיו. הגעתי כי כבר כל כך הרבה פעמים הרגשתי שאנחנו עומדים כבר על קצה הצוק, ועוד דחיפה אחת יכולה להיות קטלנית עבורנו.
לא יודעת אם כתבתי את זה פה, אבל אני רוצה להיות מורה. רוצה, ממש ממש רוצה, להיות מורה. סבתא שלי היתה מורה שנים רבות עד שיצאה לפנסיה. מורה מוערכת מאוד, ויש גם כמה פרסים שמוכיחים זאת. כשהייתי בת ארבע עשרה בערך, ניגשתי אליה בחיוך רחב ואמרתי לה בגאווה שהחלטתי שאני רוצה להיות מורה. את התגובה שלה, אני לא אשכח אף פעם- היא תפסה לי את היד בחוזקה, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי בתקיפות- "****, מה שאת לא עושה, אל תהיי מורה. הבנת אותי? אל תהיי מורה." ההלם שלי מהתגובה הנחרצת והקשה הזאת לא חלף עד היום. לפני שבועים אמרתי לה את זה שוב. אמרתי שאחרי שאלמד את התואר הראשון שלי, אלך ללמוד הוראה. היא הסתכלה עלי, והניחה את ידה על שלי, וחזרה על אותם דברים שאמרה לי לפני שמונה שנים. ושתקתי, כי אני יודעת, שבמערת חינוך מטורללת כזאת, אני לא אעז להיות מורה בחיים.
וגם זה קשור בעיני. הכל קשור.
בגלל כל אלה,
צעקתי היום עם אלפי האנשים;
ה ע ם – ר ו צ ה -צ ד ק -ח ב ר תי
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 