מילדות קינאתי בהם. בכל הילדים שיש להם שלג. בכל הספרים שקראתי הוא מתישהו הגיע, פתיתים צונחים ארצה חרש ומכסים את העולם בקטיפה לבנה מנצנצת. ולי לא היה שלג. כל הילדים בספרים ובתוכניות הטלוויזיה היו נשענים על אדני חלון בבתים מוסקים היטב ומסתכלים החוצה אל השלג הנערם על הארץ. היו להם מושגים שערגתי אליהם- מפלסות שלג, מזחלות, אח בוערת. הם היו מתלבשים בבגדים חמים ודובוניים, ימי לימודים היו מתבטלים הודות לשלג, הם היו מבוססים בו עד ברכיים ויוצרים מלאכי שלג (שנים לא ידעתי מה זה בכלל – זה היה נשמע לי כל כך קסום). ורק אני כאן תקועה בארץ הזאת שמסרבת להוריד עלינו שלג, עם חמסינים באים והולכים, שמש קופחת ואספלט לוהט. הם היו מחליקים על הקרח, ומיידים אחד בשני כדורי שלג מהודקים היטב בין עצים מחטניים ענקיים ביערות שלא יכולתי לדמיין אפילו, ואני שיחקתי קלאס בארץ מדברית וצורבת, שלמת בטון ומלט.
כמה התגעגעתי לשלג הזה, מבחינתי כל אירופה וכל אמריקה היו מושלגות תמיד, לבנות ויפות. ורק אני בשרב. מכנסיים קצרים, שלוליות שאנחנו קוראים לה אגם, זרזיף שאנחנו מעזים לכנות נחל, חול ואבק בכל מקום, תפילות אינסופיות לגשם, וצריבת מדוזות. שנים אחר כך ביקרתי לראשונה באירופה אחרי הצבא והתבוננתי בעיניים כלות באח בחדר ששכרנו בהרים, מדמיינת אותה בחורף בוערת לה ומחממת את החדר. הסתכלתי על הפסגות המושלגות גם בקיץ וניסיתי, באמת ניסיתי לאהוב אותן פחות מאת המצוקים הדרמטיים של מדבר יהודה, אבל זה היה לי קשה.
מאז עברו אי אלו שנים. טיילתי קצת במקומות האלה והייתי טיפה בשלג. עם השנים הבנתי ששלג זה גם התעסקות והגבלות, אבל תמיד הוא היה מבחינתי משהו שאין לי ויש לאחרים. חוויה שאני שומעת עליה סיפורים יד שנייה מאמא שלי שזוכרת בעיקר את השכבות על שכבות בהן היו עוטפים אותה, את הקור המקפיא ואת איך שהיא ובת דודה שלה יצאו ללקט פירות יער והיא חטפה חום גבוה בדיוק בלילה לפני שהם עלו לישראל (זה היה מבצע כמעט חשאי, מלחיץ. בת דודה שלה שהיתה כבר פיונרית ישבה ליד אמי הקודחת ברכבת, וסיננה לעברה- מה יש לנו לחפש שם, לאן לוקחים אותנו, זאת ארץ רעה, יש שם רק מלחמות ומדבר). תמיד היו ברקע כמובן הסיפורים של סבא וסבתא מסיביר, בו הבליחה בי לרגע ההבנה ששלג זה גם מסוכן (השכנה שיצאה להוציא את הזבל באמצע סופת שלגים ומצאו אותה קפואה יומיים אחרי, החבלים שהיו מותחים בין הבתים כדי לא להיאבד ביניהם בסופות, סבא שלי שאסקימואי שלה אותו מנהר מלא בקרח, ספינות אספקת מזון שהיו מגיעות רק באביב כשהקרח מפשיר- עוקבות אחרי שוברת קרח).
כבר תקופה שאני עוקבת ביוטיוב אחרי בחורה בת עשרים וקצת, אמריקאית, שההורים שלה מתגוררים בסיאטל ולהם בית חווה בהרים מרחק כמה שעות משם. היא החליטה לעבור ולבנות לה "Tiny house" לגמרי בעצמה על האדמה שלהם בהרים, בינות עצים ענקיים, נחלים ופסגות. אני לא לגמרי בטוחה שאני מחבבת את כל הדברים שהיא אומרת, היא מן פיית יער כזאת שיודעת לעבוד עם הידיים ואין לה בעייה לרחוץ במים קפואים, לקום בארבע בבוקר לחטוב עצים ולהשרות כמויות אינסופיות של נבטים. התחלתי לראות את הסרטונים שלה בקיץ, וליבי נמלא קנאה – היא מתגוררת במקום שבו א' ואני התחלנו את הטיול שלנו באמריקה, והנופים הכל כך מוכרים ששנינו התעלפנו מהם – הם הבית שלה. לעיתים קרובות היא מעמיסה על הטנדר שלה כמה חברים וציוד ויוצאת להליכה של כמה ימים בהרים- ככה בדיוק כמונו אז. וככה אני מתבוננת בעיניים קרועות מקנאה בכל שבוע בסרטון החדש.עד לפני חודש. כשכאן עוד היו מדי פעם חמסינים מזדמנים של סוף קיץ בואכה התחממות גלובלית, ירדו אצלה פתיתי שלג ראשונים. בעודה נערכת לסיים את הבנייה של הבית שלה- היא אומרת שהיא צריכה להזדרז, כי עוד מעט יגיע השלג והיא מפחדת להתקע בחווה כשהבית לא ערוך. אני חושבת שפתאום צנחה עלי ההבנה- שכל הטיולים האלה וכל הכיף הזה מוגבל לחודשיים שלושה בשנה. האמת שידעתי את זה- כשתכננו את הטיול שם לקחנו בחשבון שחלק מהדרכים בכלל סגורות רוב השנה בגלל השלג (אני מתכוונת לאיזורים קצת צפוניים משם בקנדה)- בעצם אפשר ליהנות מכל הטוב הזה רק חלק קטנטן מהזמן. שבשאר השנה- הם סגורים בבתים, ממתינים, מעבירים את ימיהם בין מבנים מוסקים אחים עליזות, אבל כל יציאה החוצה היא פרוייקט. כל נסיעה היא התארגנות. הכל כל כך מסורבל ועדיף בכלל להישאר בבית.
וכל זה בזמן שאני בארץ מוכת החמסין שלי, שוחה לי להנאתי בים באמצע דצמבר. אמנם אני שוחה עם חליפה, אבל כשאני יוצאת אל החוף אני פושטת אותה ונותרת בבגד ים, ועכשיו לפעמים עוד יש קרן שמש שמחממת את הגוף החשוף, ויש לי שהות להתעטף ברוגע בסוודר, ולשבת לי בחוץ ולהסתכל על הים. אף פעם לא הבנתי למה תיירים מתרגשים כל כך מהחופים שלנו- בכל זאת לא מדובר בעצי דקל וחול לבן. עד שהגעתי לחופים שלהם. אחים שלי ואני ניסינו להיכנס לים בנזרה (Nazare; פורטוגל) – אמנם זה החוף עם הגלים הגבוהים בעולם אבל היה מדובר ביום רגוע למדי. אחים שלי, שרירנים וענקיים, נכנסו ראשונים. פתאום הגיח משום מקום גל ופשוט הטיח אותם בחמת זעם על החול המהודק- כמו אומר "אני לא ים תיכון שלכם, אני פאקינג אוקיינוס" אחי ההמום יצא מהמים וכולנו החלטנו שלא נכנסים. בחיים לפני זה לא ראיתי גל שנשבר על החול. זה היה מראה מוזר. אחר כך כשא' ואני טיילנו- החלק האחרון של המסלול שלנו היה קליפורניה. כל כך הרבה שמענו עליה בשירים שהיו לנו ציפיות גבוהות. כל הציפיות האלה אגב לא התממשו, ובמיוחד סבלנו מסן פרנסיסקו (אולי זה לא תמיד ככה בעצם, אני יודעת שהרבה עוזבים את קליפורניה עכשיו). כשנסענו על כביש אחד, רצינו להתקרב לאוקיינוס ומצאנו איזה דרך שמגיעה לחוף בין הצוקים. היינו עטופים במעילים, היה קר, החוף היה זרוע אבנים קטנות שנגרסו תחת רגלינו, והכי גרוע- החוף שרץ חרקים דוחים בכמויות היסטריות, כך שנראה היה כאילו כל הקרקע נעה כשהם ההתרוצצו שם. גם החוף של סנטה קרוז לא נראה לנו מזמין בכלל. הסתכלנו על המים הנמשכים על לאופק ואמרנו- רואים שזה אוקיינוס. זה לא ים תיכון כאן.
לפעמים אני כשאני קמה בחמש וחצי ולובשת את החליפה אני שואלת את עצמי מה עבר לי בראש כשכיוונתי שעון לשעה המופרעת הזאת, כשכל העולם עוד ישן. כשאני מגיעה לחוף ורואה שהוא שוקק שחיינים ורצים אני מרגישה שכולם פה מטורפים אז כנראה שגם אני. כשאני נכנסת לים ומים קרים זולגים לחליפה דרך הצווארון אני מצטמררת ולפעמים מתחרטת שבאתי. ואז אני מתחילה לשחות. והכל נרגע. ואנחנו עוברים סמוך לשובר, ולהקות דגים נחתכות לשניים כשהן נמלטות מאיתנו, והים שלי, התיכון, מלא בסודות וזרמים וצריך להיזהר ממנו ומחכות הדייגים, ואז יש רגע- שבו השמש עוברת את ההר, והכל מתבהר באחת, והמים נעשים כחולים יותר וצלולים יותר, והשמש מחממת את הקודקוד כשעוצרים, והחוף נראה יפה ושלו, ואני אומרת לעצמי- זה בסדר. אני מוותרת על השלג. אמנם יש בי רוסיה ואירופה (לך תעקוב אחרי יהודי) – אבל האדם הוא תבנית נוף מולדתו. ואני- אני בדיוק זה. שמש, ים, אורנים שהביאו לכאן מהגולה הדוויה, חמסין, אבק, מדבר. אני פשוט לא שלג. וזה בסדר גמור.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 