עולם ומלואו

נולדה לי ילדה ולא כתבתי על זה שום דבר.

נולדה לי ילדה בריאה ומושלמת, עם עיניים זורחות ואף כפתורי, ולא כתבתי על זה מילה.

נתחיל מהסוף- לילדה ולי שלום. היתה לידה טובה ובריאה, ואנחנו כבר תקופה חוקרות זו את זו.

אבל היתה דרך לשם, ואת הדרך אני לא רוצה (ולא חושבת שיכולה)לשכוח. אז הנה.

החודש האחרון ובמיוחד השבועיים האחרונים להריון היו כבדים וקשים. כל התסמינים של ההריון הלכו והפכו חזקים ומורגשים יותר ויותר. בעיקר הפסקתי לישון. אם זה פיפי, צרבת, כאבי גב, התכווצות שריר השוק או תחושה שכל האוכל תקוע לי בגרון- משהו העיר אותי אחת לשעה בערך.התלוננתי מלא. בשבוע 33 התייבשתי והתחילו לי צירים. למזלי הם לא הובילו ללידה אבל הם נשארו איתי מאז- לפעמים מורגשים ולפעמים לא. הרופאה אמרה לי שהעוברית שלנו יושבת לי נמוך. זה לא הפתיע אותי כי ממש הרגשתי אותה למטה למטה. כל מיני עניינים מבשרי לידה התחילו להתרחש- ואני אמרתי לכל מי שהתעניין בי שלא נראה לי בכלל שאני הולכת לסחוב עד שבוע 40. שאני הולכת ללדת לפני. כולם הגיבו בביטול. לידות ראשונות מתחילות מאוחר והרבה פעמים בזירוז.

בשתיים בלילה התעוררתי כהרגלי בהריון לפיפי. משהו נראה היה לי מוזר, אבל הייתי אפופת קורי שינה והחלטתי שאני סתם לא רואה טוב. החלטתי לשבת רגע בסלון ולחכות לפיפי הבא (עניין של כמה דקות) כדי לבדוק אותו. הפיפי הבא נראה אותו דבר- ורוד. בכל הקורס הכנה ללידה לא דיברו על פיפי ורוד. אולי זאת ירידת מים? באמת יש טפטוף שאי לי שליטה עליו. חיפשתי באנטרנט ולא מצאתי משהו שנראה לי הגיוני. זה היה שבוע 37, ואני הייתי כולי במחשבה שאני צריכה לקבוע תור לדיקור כדי לזרז את הלידה שמן הסתם לא תתרחש עד שבוע 39. זה היה פחות או יותר הדד-ליין שאחריו אמורים היו ליילד אותי בגלל העניין הבריאותי ההוא.

הטריד אותי שאולי מדובר בדימום. הערתי את א' וסיפרתי לו מה אני רואה. התייעצתי עם האחות במוקד, וזאת אמרה לי לעלות למיון להיבדק ליתר ביטחון. א' טען שאין סיבה אמיתית אבל בואי נלך בכל זאת. לקחנו את התיק לידה (שעמד חצי מוכן כבר שבועיים, ושמוקדם יותר באותו יום בהתקף של רגע דחפתי לתוכו את הדברים הנותרים), ונסענו, מרחק של דקות מספר, למיון.

חנינו די רחוק מבית החולים,והלכנו אליו כמה דקות ברגל. ממש בכניסה הרגשתי מן לחץ חזק על האגן שלי. אמרתי לא' שאין לי מושג מה זה אבל משהו קורה. התקדמנו כמה צעדים נוספים לכניסה לכניסת הלילה של הבניין, ופתאום משהו חם התפשט לי בתחתונים. הסתכלתי על א', והוא הסתכל עלי. הראיתי לו כתם מים גדול על המכנס. הוא חייך. "את קולטת שמכאן אנחנו יוצאים עם ילדה?"

במיון אמרו שדווקא עכשיו לא רואים צירים, אבל זאת בהחלט ירידת מים. שלחו אותי לאשפוז במחלקת אם עובר והציעו לי זירוז. סירבתי בינתיים ואכן אחרי שעה התחילו להתפתח צירים. את עשר השעות הראשונות של הצירים העברתי בקלות יחסית, גם בשעה שהם הלכו והתגברו. עמדתי ועשיתי את כל הדברים שלמדתי ביוגה לקראת הלידה, והוקל לי משמעותית. א' חיבר אותי למכשיר טנס שגילי השאילה לי. בכל ציר נשענתי על א'. כשהתחיל לכאוב יותר א' השיג לי כדור פיזיו, ואני ספרתי נשימות בכל ציר וככה ידעתי שהוא עומד לעבור. הייתי בחדר עם עוד שלוש נשים אבל קיבלתי חלון אז שמחתי. התבוננתי בפנסי הרחוב נכבים פתאום עם הזריחה.

מחלקת אם עובר היא ל-א בפירוש לא מקום טוב להעביר בו צירים קשים. איתי בחדר היו עוד נשים שממתינות לקיסרי או בהשגחה, כלומר אף אחת מהן לא בצירים. איתן מבקרים מלווים ומשפחות. בצהרי היום החדר היה מלא באנשים אוכלים וצוחקים, ואני גנחתי מכאבים ולא יכולתי לצעוק שם. לא נתנו לי להכנס לחדר לידה בגלל פתיחה קטנה מדי, אלא אם אסכים לזירוז. האולטימטום הרגיז אותי אבל לא הסכמתי לו. ההורים שלי הגיעו, לחוצים ונרגשים. עברו עוד כמה שעות של צירים חזקים, במרווחים הולכים וקטנים. ציר כל שלוש דקות, כל שתי דקות. איבדתי את הספירה של הנשימות ולא הצלחתי לספור יותר.כאב לי נורא. התחננתי לבדיקת פתיחה, וכשסופסוף בדקו אותי גיליתי שלא התקדמתי בחמש השעות האחרונות. פתיחה של אחד וחצי, זהו. זה שבר אותי. היו בי דחפים חייתיים לנהום ולצעוק ולא יכולתי לעשות אף אחד מאלו בחדר צפוף עם גברים זרים. לא באתי עם אידאולוגיה נגד אפידורל אבל לא תכננתי לקחת אותו בשלב כל כך מוקדם. איבדתי שליטה על הצירים ואמרתי להם אני מוכנה להכל, רק קחו אותי מפה מהחדר הנורא הזה למקום פרטי. ואם אתם רוצים לתת לי פיטוצין אני רוצה אפידורל לפני. מכאן והלאה עברו שעתיים בערך של צירים קשים, ואני יצאתי מהחדר והתחלתי להתהלך בכאבים ונהמות במחלקה. זה נמשך נצח, ואז הודיעו לי שיש לי חדר פנוי במחלקת יולדות. הלכתי לשם במשלחת נרגשת. אמא שלי תומכת בי מקדימה, ומאחור א' עם התיקים ואבא שלי.

נכנסנו לחדר לידה. אמא שלי נכנסה איתנו. זאת לא היתה התוכנית אבל בינתיים הנוכחות שלה היתה לי נעימה. הגיעה המיילדת והציגה את עצמה, אבל בשלב הזה אני הייתי כבר במקום אחר, התרוצצתי בחדר בכאבים איומים ונהמתי. המיילדת אמרה שאני נראית במצב מתקדם יותר, ושלא בטוח שנצטרך בכלל פיטוצין. לא הגבתי רק חזרתי וצעקתי שאני רוצה אפידורל. נשבעו לי שהמרדימה בדרך. בינתיים שלחו אותי למקלחת, ואני הלכתי את הצעדים מקיר לקיר בנהמות כאב. זה היה נורא. ואז הגיעה המרדימה, ואיתה החלק הכי כואב בכל הלידה. בשביל לקבל אפידורל צריך לשבת (!) מקופלת קדימה (!) ולא לזוז (!!!) – במהלך צירים שלושת הדברים האלה לא מתקבלים על הדעת. הוציאו מהחדר את א' ואת אמא שלי, והמיילדת והמרדימה התעסקו דקות ארוכות במליוני דברים שעה שאני נוהמת מכאבים על המיטה המוגבהת. הצירים הרי קוראים לך לזוז, אין לך ברירה אחרת. הישיבה במהלכם היא סיוט. המיילדת החזיקה לי את היד ואני עשיתי כל שביכולתי לא לזוז. כנראה שזה לא היה מספיק כי נאלצו להחדיר את ההרדמה פעמיים. לא היה לי איכפת רק רציתי שזה כבר ייגמר. בסוף הן הצליחו ואני נשכבתי במיטה וחיכיתי שזה יקרה. א' ואמא שלי חזרו. ההרדמה התחילה להשפיע מהר. המיילדת בדקה אותי וחייכה. פתיחה שש. עוד שעה בערך נתחיל ללדת. לא צריך זירוז. א' ואני סבורים שהלידה נתקעה רק בגלל השהות בחדר הצפוף ההוא. אלו היו כמה שעות מיותרות לחלוטין לדעתי. אבל זה מאחורינו, ועכשיו אפשר להירגע. שאלתי את המיילדת אם אני אוכל לישון. כי אני עייפה. היא אמרה שלדעתה לא אספיק בכלל,אבל אני יכולה לנסות.

א' ואמא שלי לידי וכולנו במצב רוח מרומם. אני אומרת לאמא שלי שכשיתחילו הצירי לחץ אבקש ממנה לצאת. היא מהנהנת בהבנה. מתישהו א' ואני נשארים לבד. אני רואה כמה הוא מתרגש. לאורך כל ההריון הוא היה ציני מאוד כשדיברנו על הלידה עצמה, אבל לא היה לי ספק שברגע האמת הוא יהיה בדיוק כמו שאני צריכה. בגלל זה לא לקחנו דולה. רציתי להיות לבד איתו עם המיילדת.

המיילדת יוצאת ונכנסת, בודקת אותי ואומרת- בואי נקבע שעוד ארבעים דקות אנחנו מתחילות ללחוץ. בינתיים ניתן לראש להתברג בתעלה. אני מסכימה. היא נעלמת ואני נהנית מהשפעתו המיטיבה של האפידורל. אני רועדת בטירוף. זאת תופעת לוואי ידועה. בשעה היעודה היא מופיעה. היא כולה חיוכים ואני משבחת בפניה את האפידורל. היא שואלת איך אני רוצה ללחוץ, כלומר באיזו תנוחה, ואני אומרת לה שאין לי רעיון מיוחד אני רק לא רוצה לשכב בלי תנועה. היא אומרת שננסה כמה תנוחות ואני מסכימה. היא יפהפיה ומקסימה ורגועה לחלוטין. אנחנו מתחילות, היא מכוונת אותי ומסבירה איפה ללחוץ. אני מבצעת והיא מעודדת. עכשיו אני לא מרגישה כאב, רק את הלחץ והוא נסבל. אני לוחצת בצירים ובהפסקות ביניהם אנחנו מפטפטים כאילו אנחנו בבית קפה. לבקשתה אנחנו מספרים לה איך הכרנו, והיא מספרת על הבנות שלה. בצירים אני לוחצת הכי חזק שאני יכולה.

זה החלק הכי טוב בלידה. לא כואב לי, רק לוחץ. האווירה טובה ורגועה ויש לנו פרטיות. בין הצירים אנחנו צוחקים. והכי חשוב- אני לא מרגישה שהיא נולדת- אני מרגישה שאני יולדת אותה. תחושת השליטה חזרה אלי. אני מרגישה איך אני עובדת כדי לדחוף אותה החוצה, ולמרות שזה לוחץ זה מרגיש נפלא. א' בהתרגשות שיא. הוא מדווח לי מה מצב העניינים שם למטה. אין לי מושג עד היום מה הוא ראה שם ותכלס אני בסדר גם לא לדעת. אני רק רואה שהוא כולו נפעם ומתרגש. בלחיצות א' והמיילדת מעודדים אותי, ואני מתאמצת נורא. בין לבין מפטפטים עד שאני אומרת "הנה בא ציר" ואנחנו נערכים מיד באחת התנוחות ואני לוחצת את כל כולי לנקודה שהמיילדת מסמנת לי. בשלב מסויים א' לוקח פיקוד ומורה לי מתי ללחוץ. המיילדת מסתכלת עליו בהשתאות "תמשיך, תמשיך אתה יודע מצויין." אני מרגישה ששנינו עושים את זה יחד והמיילדת רק עוזרת לנו לא לפספס. שניהם מדווחים לי שהראש כבר מציץ החוצה, ואני מותשת, אבל לוחצת עוד ועוד ועוד. א' באקסטזה, אחר כך הוא סיפר לי שראה את הראש יוצא ונכנס. אין לי מושג מה קורה שם למטה, אני יודעת שיש דם ואני רואה את המיילדת מתעסקת שם עם כל מיני בדים. אני לא רוצה לדעת. אני מרגישה שהלידה מתקדמת מצויין ואני קולטת שעוד מעט אנחנו שם. באחת עשרה החלפת משמרת. המיילדת המהממת שלנו עוזבת ומבטיחה לבקר אותי למחרת במחלקה. "יש לך עוד פחות משעה והיא בחוץ." היא מחייכת אלי. זה מבאס אבל אני בשיא הלחיצות ואין לי זמן לחשוב על זה. פתאום החדר מלא באנשים- החלפת משמרת. יש רופאים ואחיות והם כולם נראים מרוצים מאיך שהלידה מתקדמת. המשמרת הקודמת עוזבת ואיכשהו נשארים בחדר ארבעה אנשים במקום אחת.האינטימיות נעלמת וכולם צועקים עלי ללחוץ. זה פחות נעים מקודם אבל אין זמן והכל עכשיו לחוץ ודחוף. הרופא מבקש אישור ללחוץ על הבטן שלי בסוף הציר כדי שהעוברית לא תימשך שוב למעלה. אני מסכימה. עכשיו נוגעים בי חמישה אנשים בבת אחת וזה מאוד מוזר אבל אני משתדלת ללחוץ כשהם אומרים. כשהם מציינים שאנחנו בפלוס שלוש אני יודעת שזה קרוב, ומגייסת את כל הכוחות שלי ללחיצה ארוכה וקשה. ואז אני מרגישה משהו מחליק ממני. עוד אין לי מושג מה קרה ואז אני רואה את הפנים של א' רכונים מעלי שטופי דמעות, ואני מבינה שהיא כאן. אני כבר לא זוכרת מה הוא אמר לי רק זוכרת אותו בוכה מרב התרגשות. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. מתישההו א' חותך את חבל הטבור. עכשיו הם מעלים אותה ככה שגם אני אוכל לראות. המראה הזה לא זכור לי בבירור, רק שהיא לא בכתה, ומישהו קרא "תקראו לרופאת ילדים" ואני נלחצתי, ובאותו רגע שמענו בכי קטן, וכולם נשמו לרווחה. ואז הגיע הרגע לו חיכיתי, והניחו אותה עלי, גופיף דביק ומתפתל. אני ניסיתי לראות את הפנים שלה אבל שתינו התרגשנו נורא וכל מה שאני זוכרת זה שחיבקתי אותה וידעתי שהיא שלנו. למרבה הצער הרגע המושלם הזה לא נמשך הרבה זמן, כי אמנם היא יצאה אבל לי נשארה עוד עבודה- ללדת את השליה, ואחריה תפרים. לוקחים אותה ממני. מישהו מכריז את שעת הלידה-ארבע דקות אחרי חצות. שוקלים אותה, ואני רואה שא' מוריד חולצה כדי להחזיק אותה בסקין טו סקין.

א' יושב בכורסה משמאלי (בעצם עכשיו כשאני חושבת על זה הוא לא ישב לרגע כל מהלך הלידה) ומניחים אותה בחיקו, עטופה שמיכות. הרופאים מתעסקים בכל מיני דברים בין הרגליים שלי ואני רק עם הראש מופנה אליהם,בולעת בעיניים שלי את מראה שניהם בוחנים זה את זה. למרות שהיא רק נולדה, במשך כמעט שעה היא נשענת על א' אבל מחזיקה את הראש מורם להתבונן בו, עיניה פקוחות לחלוטין, הוא מדבר אליה, ואין שום ספק לכל מי שמסתכל- היא מזהה את הקול הזה. היא מרותקת אליו שעה שלמה. זה אחד המראות הכי יפים שראיתי בחיי. גם הרופאים והאחיות מתלהבים.

בינתיים תופרים אותי מה שנמשך כמו נצח. אני רוצה להחזיק אותה וצריכה לחכות שזה ייגמר. כשהם סופסוף מסיימים מעבירים אותנו לחדר ליד. אמא שלי מופיעה לידי, והמיילדות מתעסקות בכל מיני דברים, לוחצות לי פה ושם- ואז זה מגיע, ומניחים אותה עלי. והפעם זה לתמיד. אני רק זוכרת שדמעות שטפו את הפנים שלי- פשוטו כמשמעו- הפנים שלי רטובות. בתמונה שא' צילם באותו רגע אני נראית סובלת אבל למעשה זהו אושר שלא ידעתי כמותו מימיי. היא מונחת עלי מכודררת ואני בקושי מצליחה לראות את הפנים בגלל הכרבול. אני מוותרת לה כי יהיה לנו עוד זמן לזה ומחבקת אותה. אני נורא רוצה לנסות להניק אותה, רוצה להנות מהרפלקס שאמור להיות חזק בשעתיים שאחרי הלידה. בסיוע המיילדות אני מתפשטת ומכוונת אותה, והגוף הקטן שלה מסתער עלי ברעב. "נראה שאת רק מפריעה לה" אמא שלי צוחקת, וזה נכון- היא יונקת בהתלהבות ואני מתלהבת גם כן, מקווה שזה מעיד שההנקה תצליח.

כשגילי ילדה ובאתי לבקר אותה בבית החולים בפעם הראשונה, ראיתי סניטר מסיע יולדת טרייה מחדר הלידה למחלקת יולדות. היא היתה מותשת אבל נראתה מאושרת. הייתי אז בהריון ואמרתי לעצמי שזה רגע שאני בהחלט מחכה לו.

והנה זה בא- מעבירים אותי למיטה אחרת, ושואלים אם אני רוצה שישאירו אותה עלי. ברור שכן. אני מחזיקה אותה חזק, שעה שמסיעים אותי החוצה מחדרי הלידה. אבא שלי מחכה שם על קוצים, מצטרף למשלחת שמלווה אותי למחלקת יולדות. אני בעננים. כולם שמחים ונראה לי שגם הצוות מתרגש איתנו. מביאים אותי לחדר, עוזרים לי לעבור למיטה, ואת הקטנה שלי מניחים בתוך הקופסה השקופה הזו והיא וא' הולכים לבדיקות וחיסונים. אמא שלי תישאר לישון איתי הלילה, א' ואבא שלי יסעו אלינו הביתה לצבור שעות שינה. כולנו מסתכלים בנס הקטן שלנו מנמנמת בקופסה השקופה, וא' הולך, נקרע ממנה בכאב לכמה שעות. אמא שלי מתמקמת על הכורסה, אני ירדתי מהמיטה בעזרת האחות ועכשיו שבה אליה בנסיון לישון. אמא שלי נרדמת ואני מסתכלת על הקופסה השקופה, מוודאת שהקטנטונת נושמת ומבינה שמרגע זה לא אהיה שקטה יותר אף פעם. שלוש בלילה, המחלקה שקטה, כולם ישנים, והאנדרנלין שלי לא נותן לי מנוח. הפעם הבאה שאצליח להירדם תהיה עוד יום וחצי, לשעתיים.

תמיד ידעתי שלידה זה דבר מרגש, לרגע לא שיערתי כמה. ואיזה אושר זה לידה שמסתיימת בתינוק בריא ואם בריאה. וכמה זה ממש לא מובן מאליו.