כדאי לציין תחילה שאני עובדת במקצוע שעל לא עוול בכפו נחשב גברי. לפני אי אלו שנים נרשמתי ללימודי תואר נחשב באוניברסיטה נחשבת. נאבקתי, כמו רב בני המחזור שלי, לסיים, וזה סופסוף קרה. כבר כמה שנים שאני עובדת בחברה בינלאומית גדולה יחסית. אמנם פה ושם צצות נשים בקומה שלי, אפילו בקבוצה, אבל ככלל אנחנו מיעוט זניח. כשהתחלתי ללמוד את המקצוע שלי לא ידעתי שמחשיבים אותו גברי, לכן גם לא העסקתי את עצמי בשאלה האם אתאים לשם או לא. פשוט באתי. לא הואילו כל הנסיונות שלי להכחיש את זה, בשלב מסויים נאלצתי להודות שמעט מאוד נשים לומדות איתי. עם הזמן התחדדה ההבנה שגם אחרי הלימודים אהיה לעיתים יחידה בין גברים. הייתי רוצה להבהיר שנייה, שעבורי לפחות- מעטות בין גברים ויחידה בין גברים הם שני דברים שונים מאוד. כל התואר הייתי מיעוט, ואף פעם לא הרגשתי מוזר. אבל בפעמים היחידות שישבתי בכיתת תרגול, ופתאום משום מקום צנחה עלי ההבנה שאני הבחורה היחידה בחדר- פתאום הרגשתי אחרת לגמרי. אם בתחילת הדרך הייתי לחוצה מההרגשה הזאת, הרי שבהמשכה הלחץ נרגע, ופשוט הרגשתי מאוד מודעת לעובדת היותי בחורה יחידה בחדר. עם או בלי קשר לעובדה שאני אישה, אני אדם די ביישן מטבעי ולא מאלו שפעילים יותר מדי בהרצאות או בתרגולים- גם ככה לא היו שומעים אותי. כשהתחלתי לעבוד שמחתי לראות עוד כמה נשים בקרבת מקום. בהתחלה גם היתה איתי בצוות לא סתם אישה- אלא אחת מקסימה מאוד. בהמשך דרכי ניתבתי את עצמי לתחום צר עוד יותר- ושם אני מוצאת את עצמי לגמרי לבד. אני לא יודעת כמה מכם יודעים איך זה מרגיש להכנס לחדר מלא גברים. אני לא יודעת גם כמה מזה אני מדמיינת, וכמה באמת מתרחש. אבל התחושה היא שכשאני נכנסת לחדר, בייחוד אם אני נכנסת לבד- משהו משתנה מאוד, כאילו מה שהיה שם לפני שהגעתי נעלם עכשיו. בהתחלה הרגשתי אשמה. פולשת. זרה. מבאסת. כאילו היה כיף נורא ומצחיק, ואז הגעתי ועכשיו צריך להיות פוליטקלי קורקט. אני חושבת שהמצאתי את הרב. שתחושת אי הנוחות שלי יצרה לעצמה עולמות שלמים של הסברים. בסך הכל עובדים איתי אנשים נעימים מאוד, וזה שאני לידם אף פעם לא מנע מהם לדבר על הנושאים הגבריים האוניברסליים (היינו- כדורגל ובירה), אז מה אני כבר מפריעה. פעמים ספורות נקלעתי שלא בטובתי לשיחות מגעילות- אבל תמיד מישהו קטע אותן מהר. אף פעם לא הרגשתי מופלית לרעה. אם כבר הרגשתי שקצת מפחדים להעביר עלי ביקורת. כשעברתי לצוות אחר, שלמיטב ידיעתי לא היו בו מעולם נשים, הרגשתי שהבוס החדש שלי מעט חושש להראות לי שהוא לא מרוצה ממשהו. אני חושבת שהוא פחד שאתחיל לבכות, וניסה להמנע מזה בכל דרך (בינתיים לא בכיתי בפניו, אני מקווה לשמור על זה ככה). אז השבוע היתה איזו ישיבה, שדברך כלל יש בה נוכחות דלילה. פעם הייתי דרוכה כולי, ממתינה לרגע שבו אתבקש לתת את המספרים שלי, ויעברו ממני הלאה. השבוע פתאום הגיעו כולם, וישבתי בחדר עם בערך חמישה עשר גברים. מישהו דיבר והמעיט בחשיבותה של איזו בעיה, ופתאום מצאתי את עצמי, מיוזמתי, נכנסת לדבריו, רגע לפני שהוא סוגר את הנושא, ואומרת- אבל אני תקועה בגלל זה, זה חשוב לי, ואני חושבת שכולם יתקעו על זה עוד מעט. דיברנו קצת בנושא ובפתרון, והדיון עבר הלאה. פתאום כמו בסרט קלטתי איזו כברת דרך עצומה עשיתי. לא נדרשתי לדבר, אבל הנושא היה חשוב לי, אז פשוט דיברתי. זה לא היה קורה בחיים לפני ארבע שנים. נפעמת מעצמי הסתכלתי מסביב לראות אם כולם שמו לב לשינוי שחל בי, ולמרבה ההפתעה לא נראה היה שמישהו מהם חשב שמשהו יוצא דופן התרחש. חייכתי לעצמי, ושמחתי מאוד שהתפרצתי ככה. שלא ביקשתי את רשות הדיבור ב"סליחה" חלוש כמו שהייתי עושה אם היה לי אומץ בעבר. לא שאני גאה בזה אבל ככה דברים מתנהלים, ותרבות הדיון היא בהתפרצויות- אז גם אני משחקת לפי הכללים. הרגשתי מצויין עם עצמי. את המספרים שלי נתתי בלי לשים לב בכלל. הרגשתי שעשיתי צעד ענק.
הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה היה שונה בי מקצועית אם הייתי גבר, או אם היו יותר נשים בתחום הזה. רב הזמן קשה לי להפריד בין האופי שלי לבין התכונות הנשיות שלי. אין לי דרך לדעת באמת, רק לנחש. אני רואה את הגברים סביבי ואין שם אף אחד ביישן כמוני. קשה לי להטיל אחריות על עובדת היותי אישה. קשה לי לחרוץ שדיברו אלי בדרך מסויימת כי אני לא גבר. אבל יש פעמים, נדירות למדי, בהן אני מרגישה שגבר היה מקבל יחס אחר. לא משהו מובהק, יותר כמו תחושת בטן. לכן קשה לי קצת עם כל מעגלי ההעצמה הנשית הזאת שמקום העבודה שלי מזמן אותי אליהם כל הזמן. לא הלכתי עדיין אף פעם, כי לא חשתי צורך. מעולם לא לקחתי חלק בדברים מוסדיים כאלה, על אף האהבה הגדולה שלי לחברה נשית. עובדת איתי איזו אחת שהיא גם תל אביבית גם פמינסטית גם היפסטרית וגם טבעונית. כל החבילה. היא מעריצה מושבעת של ענייני הנשים האלו, ופעם קיבלתי ממנה נזיפה כי לא היה לי תירוץ מוכן למה לא באתי. עניתי רק שאני לא מרגישה צורך ללכת למפגשים האלה. בתגובה היא גלגלה עלי עיניים, אמרה שזה רק בגלל שאני לא בהייטק מספיק זמן, צקצקה עלי קצת והלכה משם. היא סבבה והכל אבל היא מקפידה לחיות בדיוק את הסטיראוטיפ שלה וזה קצת מעייף בעיני. יש לה תלונות על כל דבר, ובכל אשמה הפטריארכיה. הגישה שלי אחרת, ואין לי כח לדון בזה איתה, על אף שהיא אדם נחמד מאוד ויש לי איתה הרבה תחומי עניין משותפים. מאז אני תוהה אם היא צודקת. אולי עוד כמה שנים ארגיש את הפטריארכיה יושבת עלי חזק בעבודה. אולי עוד כמה שנים אהיה זקוקה למעגלי קריירה נשיים. בינתיים, אני משאירה את זה ככה.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 