תמיד האישה היחידה בחדר

כדאי לציין תחילה שאני עובדת במקצוע שעל לא עוול בכפו נחשב גברי. לפני אי אלו שנים נרשמתי ללימודי תואר נחשב באוניברסיטה נחשבת. נאבקתי, כמו רב בני המחזור שלי, לסיים, וזה סופסוף קרה. כבר כמה שנים שאני עובדת בחברה בינלאומית גדולה יחסית. אמנם פה ושם צצות נשים בקומה שלי, אפילו בקבוצה, אבל ככלל אנחנו מיעוט זניח. כשהתחלתי ללמוד את המקצוע שלי לא ידעתי שמחשיבים אותו גברי, לכן גם לא העסקתי את עצמי בשאלה האם אתאים לשם או לא. פשוט באתי. לא הואילו כל הנסיונות שלי להכחיש את זה, בשלב מסויים נאלצתי להודות שמעט מאוד נשים לומדות איתי. עם הזמן התחדדה ההבנה שגם אחרי הלימודים אהיה לעיתים יחידה בין גברים. הייתי רוצה להבהיר שנייה, שעבורי לפחות- מעטות בין גברים ויחידה בין גברים הם שני דברים שונים מאוד. כל התואר הייתי מיעוט, ואף פעם לא הרגשתי מוזר. אבל בפעמים היחידות שישבתי בכיתת תרגול, ופתאום משום מקום צנחה עלי ההבנה שאני הבחורה היחידה בחדר- פתאום הרגשתי אחרת לגמרי. אם בתחילת הדרך הייתי לחוצה מההרגשה הזאת, הרי שבהמשכה הלחץ נרגע, ופשוט הרגשתי מאוד מודעת לעובדת היותי בחורה יחידה בחדר. עם או בלי קשר לעובדה שאני אישה, אני אדם די ביישן מטבעי ולא מאלו שפעילים יותר מדי בהרצאות או בתרגולים- גם ככה לא היו שומעים אותי. כשהתחלתי לעבוד שמחתי לראות עוד כמה נשים בקרבת מקום. בהתחלה גם היתה איתי בצוות לא סתם אישה- אלא אחת מקסימה מאוד. בהמשך דרכי ניתבתי את עצמי לתחום צר עוד יותר- ושם אני מוצאת את עצמי לגמרי לבד. אני לא יודעת כמה מכם יודעים איך זה מרגיש להכנס לחדר מלא גברים. אני לא יודעת גם כמה מזה אני מדמיינת, וכמה באמת מתרחש. אבל התחושה היא שכשאני נכנסת לחדר, בייחוד אם אני נכנסת לבד- משהו משתנה מאוד, כאילו מה שהיה שם לפני שהגעתי נעלם עכשיו. בהתחלה הרגשתי אשמה. פולשת. זרה. מבאסת. כאילו היה כיף נורא ומצחיק, ואז הגעתי ועכשיו צריך להיות פוליטקלי קורקט. אני חושבת שהמצאתי את הרב. שתחושת אי הנוחות שלי יצרה לעצמה עולמות שלמים של הסברים. בסך הכל עובדים איתי אנשים נעימים מאוד, וזה שאני לידם אף פעם לא מנע מהם לדבר על הנושאים הגבריים האוניברסליים (היינו- כדורגל ובירה), אז מה אני כבר מפריעה. פעמים ספורות נקלעתי שלא בטובתי לשיחות מגעילות- אבל תמיד מישהו קטע אותן מהר. אף פעם לא הרגשתי מופלית לרעה. אם כבר הרגשתי שקצת מפחדים להעביר עלי ביקורת. כשעברתי לצוות אחר, שלמיטב ידיעתי לא היו בו מעולם נשים, הרגשתי שהבוס החדש שלי מעט חושש להראות לי שהוא לא מרוצה ממשהו. אני חושבת שהוא פחד שאתחיל לבכות, וניסה להמנע מזה בכל דרך (בינתיים לא בכיתי בפניו, אני מקווה לשמור על זה ככה). אז השבוע היתה איזו ישיבה, שדברך כלל יש בה נוכחות דלילה. פעם הייתי דרוכה כולי, ממתינה לרגע שבו אתבקש לתת את המספרים שלי, ויעברו ממני הלאה. השבוע פתאום הגיעו כולם, וישבתי בחדר עם בערך חמישה עשר גברים. מישהו דיבר והמעיט בחשיבותה של איזו בעיה, ופתאום מצאתי את עצמי, מיוזמתי, נכנסת לדבריו, רגע לפני שהוא סוגר את הנושא, ואומרת- אבל אני תקועה בגלל זה, זה חשוב לי, ואני חושבת שכולם יתקעו על זה עוד מעט. דיברנו קצת בנושא ובפתרון, והדיון עבר הלאה. פתאום כמו בסרט קלטתי איזו כברת דרך עצומה עשיתי. לא נדרשתי לדבר, אבל הנושא היה חשוב לי, אז פשוט דיברתי. זה לא היה קורה בחיים לפני ארבע שנים. נפעמת מעצמי הסתכלתי מסביב לראות אם כולם שמו לב לשינוי שחל בי, ולמרבה ההפתעה לא נראה היה שמישהו מהם חשב שמשהו יוצא דופן התרחש. חייכתי לעצמי, ושמחתי מאוד שהתפרצתי ככה. שלא ביקשתי את רשות הדיבור ב"סליחה" חלוש כמו שהייתי עושה אם היה לי אומץ בעבר. לא שאני גאה בזה אבל ככה דברים מתנהלים, ותרבות הדיון היא בהתפרצויות- אז גם אני משחקת לפי הכללים. הרגשתי מצויין עם עצמי. את המספרים שלי נתתי בלי לשים לב בכלל. הרגשתי שעשיתי צעד ענק.

הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה היה שונה בי מקצועית אם הייתי גבר, או אם היו יותר נשים בתחום הזה. רב הזמן קשה לי להפריד בין האופי שלי לבין התכונות הנשיות שלי. אין לי דרך לדעת באמת, רק לנחש. אני רואה את הגברים סביבי ואין שם אף אחד ביישן כמוני. קשה לי להטיל אחריות על עובדת היותי אישה. קשה לי לחרוץ שדיברו אלי בדרך מסויימת כי אני לא גבר. אבל יש פעמים, נדירות למדי, בהן אני מרגישה שגבר היה מקבל יחס אחר. לא משהו מובהק, יותר כמו תחושת בטן. לכן קשה לי קצת עם כל מעגלי ההעצמה הנשית הזאת שמקום העבודה שלי מזמן אותי אליהם כל הזמן. לא הלכתי עדיין אף פעם, כי לא חשתי צורך. מעולם לא לקחתי חלק בדברים מוסדיים כאלה, על אף האהבה הגדולה שלי לחברה נשית. עובדת איתי איזו אחת שהיא גם תל אביבית גם פמינסטית גם היפסטרית וגם טבעונית. כל החבילה. היא מעריצה מושבעת של ענייני הנשים האלו, ופעם קיבלתי ממנה נזיפה כי לא היה לי תירוץ מוכן למה לא באתי. עניתי רק שאני לא מרגישה צורך ללכת למפגשים האלה. בתגובה היא גלגלה עלי עיניים, אמרה שזה רק בגלל שאני לא בהייטק מספיק זמן, צקצקה עלי קצת והלכה משם. היא סבבה והכל אבל היא מקפידה לחיות בדיוק את הסטיראוטיפ שלה וזה קצת מעייף בעיני. יש לה תלונות על כל דבר, ובכל אשמה הפטריארכיה. הגישה שלי אחרת, ואין לי כח לדון בזה איתה, על אף שהיא אדם נחמד מאוד ויש לי איתה הרבה תחומי עניין משותפים. מאז אני תוהה אם היא צודקת. אולי עוד כמה שנים ארגיש את הפטריארכיה יושבת עלי חזק בעבודה. אולי עוד כמה שנים אהיה זקוקה למעגלי קריירה נשיים. בינתיים, אני משאירה את זה ככה.

ויש הרבה טוב, הרבה אושר.

האורות מנצנצים מהחלון. אני כאן סופסוף, מול המסך הלבן הריק הזה. שבועות אני מחכה לשפוך כאן מילים, ומה עכשיו? אולי נתחיל בדברים הטובים, כי יש כאלה לא מעט, ואני בכלל לא כותבת עליהם, חמור מאוד.
אז לפני כמה שבועות א' ואני נסענו לשלושה ימים במדבר. זה משהו שחיכינו לו הרבה מאוד זמן. אנחנו אוהבים לטייל, אוהבים את המדבר, ואוהבים את השקט שלנו. פשוט במהלך השנתיים שהיו, שנת האבל והשנה הנוראית שקדמה לה- לא יצא לנו לעשות את זה בכלל. אז אחרי יום רגוע ונעים בירושלים, בין שני מנגלים, תצפית יפהפיה וכוס שוקו חמימה ברחוב ההומה של העיר המטורפת הזאת, התחלנו בנסיעה דרומה. היה כבר מאוחר, ולא כל כך ידענו איפה נישן. בסביבות חצות, אחרי טרמפיסטית הזויה אחת שנדחקה בין ערימות הקרשים שהבאנו איתנו, אורות הרכב שלנו זחלו על המשטח המיושר של חניון צאלים. קבענו את האוהל, נהנים מהמותרות של טיול עם רכב משלנו (את הרכב קנינו בתוך השנתיים האלה, ולא יצא לנו לנצל אותו לטיול ארוך של שנינו), ונרדמנו מהר- האוויר החם של ים המלח עוטף אותנו. בבוקר אנחנו מתעוררים לקול שיחה עירנית של מדריכות קק"ל חרוצות מדי. אנחנו מתקפלים מהר ונוסעים לנחל קינה. הימים חמים, והנחל חשוף לחלוטין לשמש. אנחנו הולכים בו בלי ציפיות מיוחדות, ושמחים ומופתעים לגלות גב גדול מתחת למפל- שרד איכשהו את החום הזה. אנחנו נכנסים מיד, ואני מרגישה פתאום כמה זמן לא הייתי במדבר. המים העכורים קרים ומרעננים כל כך בלהט האדמה, ואני נזכרת בפעם הראשונה שטבלתי ככה במדבר, בעין עקב, וכמה מדהים זה היה. אני מסתכלת מעלה אל המפל הדומם, קיר אבן ענק וצהוב. טריסתרמיות חצופות מדלגות במעוף שחור כתום בין קירות הנחל, מחכות שנלך ונשאיר אחרינו משהו לאכול. אני לא קונה את ההתנהגות הזאת. אני מכירה את התעוזה המפתיעה שלהן- אם תחכה מספיק זמן הן יאכלו גם הישר מכף ידך. פתאום אנחנו שומעים תקתוקים חזקים, מהדהדים. אין לנו מושג מה יכול להשמיע צליל כזה, אלא שאז אני מבחינה בשתי לטאות, נראות כמו זכר ונקבה באמצע איזה טקס חיזור, ואני מוכנה להשבע שהם אלו המתקתקים, וקירות הקניון מהדהדים את התקתוק לעוצמה בלתי סבירה. הטקס לא נוחל הצלחה, הנקבה חולפת על פניו ונוגעת בו עם הזנב, שיתבשל לו. הוא לא מפסיק לקוות, ולא מוריד ממנה את העינים. נעשה חם אפילו בתוך המים. אנחנו מתייבשים קצת, ומכיוון שלא הייתי ערוכה לכניסה למים, אני מגלה את אחד מהנאות החיים הנסתרות- ללכת עם מכנסי מהירים ללא תחתונים. זאת אומרת, ידעתי תמיד שבשביל זה יש שם חתיכת בד כזאת, אבל מעולם לא העזתי להפקיר שם את האיברים היקרים שלי בלי אף חוצץ. א' צוחק עלי, אבל אני שמחה מחדוות הגילוי. ולא מתגוננת. בהמשך המסלול עובר אותנו עדר עיזים מדנדן. אחריו הולכים חמישה ילדים נערים, מסתכלים עלינו במבט חודר. הקטן מביניהם ניגש אלינו ושואל "אוכל?" אנחנו מוציאים את מה שתכננו לזרוק מארוחת הצהריים ומגישים לו. אנחנו מתרחקים מהם ואני אומרת ל-א' שזה עצוב. הוא לא מסכים איתי ואומר שהם סתם קיוו שנביא להם שוקולדים, כמו הילדים בנפאל. כמו בכל הזמן האחרון, אני לא יודעת מה נכון יותר בעולם הזה ואני אומרת לו- וגם אם כן, אתה מכיר ילד יהודי שילך לבקש ככה שוקולדים מזרים? גם אם הוא לא ממש רעב, זה עדיין עצוב. אל הרכב אנחנו מגיעים מוכי חום. השעה כבר ארבע ולפנינו נסיעה עד לנחל ברק. אנחנו נוסעים, נופי המדבר משתנים, והנה כבר יישובי ספר אמיתיים חולפים את החלונות. בדרך אנחנו עוצרים באגם בספיר, בוחנים אופציה ללון שם- אבל המקום מלא במשפחות, חמודות אמנם, אבל אני מתעקשת לקבל את השקט והמדורה שהבטיחו לי, אז אנחנו ממשיכים. החניון של נחל ברק רחב למדי ומאכלס יפה את קבוצות הג'יפים. אנחנו מתרחקים מהם כמה שאפשר, ותוך כמה דקות אנחנו שוכבים על השמיכה מחוץ לאוהל, מול מדורונת קטנה, מחכים שהאורז יתבשל, וזאת בדיוק התמונה שציירתי לי בראש כשחיכיתי לטיול הזה כל כך. את רוב האוכל אנחנו זורקים, כמו תמיד, כי אנחנו לא רעבים אחרי ימים כאלו משום מה. א' עייף ואני מתחננת שלא ניכנס לישון כל עוד יש מדורה. הוא נענה לי ואנחנו שוכבים על השמיכה ומסתכלים על השמיים, מדברים, מדי פעם דוחפים עוד קצת את הקרשים לאש. הלילה בהיר אז הכוכבים עליהם חלמתי יבואו בפעם אחרת, ולמרות זאת, אחרי כמה כוכבים נופלים גחלי המדורה לוחשים שנגמר, ואנחנו נכנסים פנימה לישון.
אנחנו מקיצים מוקדם, מתקפלים מהר ונחושים להגיע ראשונים לנחל ברק. זהו קניון צר, מלא בסולמות, והאפשרות שנבלה את הטיול שלנו ממתינים מאחורי משפחות לסולם מטרידה אותנו. אנחנו, אם לשפוט על פי הרכב היחיד בחניון והמרחק הנאה מחניון הלילה, השניים להכנס לנחל בבוקר זה. אנחנו מבהילים כמה צבאים, ואלו עולים ומטפסים על זיזים לא נראים בסלע- גבוה מאיתנו, מביטים עלינו משם בבוז. ציפורים שאני לא מכירה מקדמות את פנינו, עוקפות אותנו בטיסה מהירה, נוסקות וצונחות בקריאות, להזהיר מבואנו. אנחנו מרגישים היטב שהבאנו עימנו את סוף הלילה, וכל החיים הנסתרים הללו נסוגים עתה מפנינו. תמורה יפה לשעה המוקדמת. עוד רגע ונכנסים לקניון הצר- אפשר ממש לראות איפה הוא מתחיל. אני נכנסת בהדרת כבוד, קוראת כמה קריאות כדי לנסות את ההד. קירות הסלע קרירים, מפנקים, מקום מושלם להמלט בו מחום המדבר שעתיד לעלות. מהר מאוד אנחנו מוצאים עצמנו מחוץ לקניון, מברכים לשלום משפחות שהגיעו מהעבר האחר. א' בנה לנו מסלול מאתגר שלא מתחשב בכושר המוגבל שלי, ואנחנו ממשיכים הלאה אל עבר רמת ברק. האובך אמנם מצמצם את הראות, אבל הוא מגן עלינו מפני השמש הקופחת. ההליכה מישורית ונוחה, ומדי פעם אנחנו רואים איזה ג'יפ. אני מתעייפת ו-א' צוחק עלי. בשלב מסויים כבר די לי, רוצה רק לנוח, וצל אין. א' מבטיח לי עצי שיטה בנחל הרחב ממנו הגענו ואליו אנחנו עתידים להתחבר, ואני גוררת את עצמי בליאות. בסוף מגיעים. אני מוצאת את עץ השיטה הראשון שנקרה בדרכי וקורסת תחתיו. א' צוחק. השמש עומדת באמצע השמים בערך, והכל לוהט. אל מצוק אימתני למולנו- אני שמה לב פתאום- נשען סולם. לא סתם סולם, אלא ארוך במיוחד, ובקצהו מן מערה בסלע. הרפתקה שנזנחה? אני נוזפת ב-א' שמתוודה שלולא הייתי שם איתו היה מטפס בו. אנחנו מגיעים אל האוטו, הוזים מהחום הכבד. לפנינו נסיעה ארוכה ארוכה צפונה, ואנחנו מסריחים מעשן מנגלים ומדורה, מזיעים ומטונפים, וכך אנחנו עולים אל הרכב ונוסעים הביתה. כבר תקופה ארוכה שלא הרגשתי כל כך חיה.

זכרון ליל הכוכבים והמדורה מהבהב בי עדיין, על אף שעברו כבר כמה שבועות.

 

אני קוראת את אחד הספרים הכי יפים שקראתי מימי. לא רוצה שייגמר, והוא, להכעיס- דקיק.
עיר ימים רבים, שולמית הראבן. ירושלים המנדטורית מעולם לא היתה חיה כל כך בדמיוני.