תחושת המיאוס מהקורונה הולכת ומתגברת, ואני מרגישה שאין באפשרותי כמעט שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעצור את זה. אם בהתחלה מצאתי לא מעט יתרונות למצב ההזוי שנחת עלינו- היום, כמעט שנה אחרי, אני מוצאת את עצמי עצבנית רוב הימים, וכשאני מנסה להבין למה- אני לא מוצאת שום סיבה הגיונית. אז אני תולה הכל בקורונה. אני עובדת מהבית מאז שחזרתי מחופשת הלידה, אז למעשה אני קמה בבוקר, עוברת מפיג'מה לטרנינג ומתיישבת מול המחשב בחדר השינה. בערב אני פושטת הטרנינג וחוזרת לפיג'מה, וחוזר חלילה- ככה כבר שמונה חודשים. סיבוב קצר לחנות או לדואר מצריך אותי ללבוש ג'ינס ואני נרגשת מהעניין כאילו אני מתלבשת לאירוע.
שוב אני אציין שאני לא מתלוננת על כלום שכן יש לי עבודה, עבודה טובה שאני אוהבת. יש לי סידור לפצפונת ואני לא קורסת תחת תיאומים מתישים ולא סבירים של בייביסיטינג והשלמת שעות עבודה אל תוך הלילה. אין מה להתלונן. טפו טפו טפו שגם לא יהיה.
ויש גם עוד עניין. אני מנסה להתעלם מזה ככל יכולתי (ויש לי יכולת לא רעה בתחום)- אבל עוד מעט שוב בחירות. שוב אמצא את עצמי בוררת בערימת ה(תסלחו לי) אדיוטים האלה שאני יודעת שאין סיכוי שמישהו מהם יצליח להוביל כאן איזהו מהלך הגיוני ומתבקש אחד- ומתוכם אני לא אמצא אפילו אחד שאני יכולה לשקול להגיד בזהירות שייתכן שאני מאמינה בו. איזה סבב זה של בחירות? רביעי? מה נסגר, איזו מציאות דפוקה. בחרנו כבר שלוש פעמים. תסתדרו עם מה שיש. זה כל כך מטומטם שאין לי מושג אפילו מי רץ, באיזו רשימה. חברים ומשפחה עקבו אחרי היווצרות הרשימות, הליקוקים ההדדיים בתחילתן והטינופים ההדדיים בסופן, שאלו לדעתי ואני רק אמרתי שאני לא רואה צורך להוגיע את המוח שלי בעניינים האלה עכשיו. אני אחכה שהם ייסגרו על עצמם ואז אתחיל להתעניין. והנה נסגרו הרשימות- ולא התעניינתי, ומי יודע מתי אעשה זאת.
אני תוהה איך מרגישים אנשים שיש להם בית פוליטי- כי זאת תחושה שלא יצא לי לחוות מעולם. זאת לא רק התקופה המחורבנת הזאת אלא גם העצלות שלי והנטייה שלי לשנות את דעתי לא מעט. ועדיין. כולם נראים לי ליצנים רמאים ומטופשים- מי יותר ומי פחות. אגב אין לי מושג אם יש מישהו בעולם הזה שמסוגל להתמודד עם הפוליטיקה הישראלית- ככה שהציפיות שלי ככל הנראה מוגזמות בלי קשר למועמדים שלנו.
בכלל התחושה היחידה חוץ מייאוש שהבחירות המי יודע כמה האלה מעוררות בי היא "חבל." חבל על כל הכסף והמשאבים שנשפכים פה על יום הבחירות, על ההכנות אליו, על נבחרי הציבור שלנו שאף אחד מהם לא מנסה אפילו לתפקד, אפילו על הפתקים בקלפי.
ועם הייאוש הזה עולה ורוגש בי גוש ענק שנמצא לי בגרון כבר הרבה מאוד שנים. עכשיו כבר מותר להגיד, נכון? עכשיו כבר מותר לומר שיש לנו בעיה עם החרדים. שככה אי אפשר להמשיך יותר. שזה לא בר קיימא. שזאת חוצפה ואירוניה שאין עבורה מילים. עכשיו כבר מותר להגיד.
בהיותי אדם שלא מתעניין ולא מבין כלום בפוליטיקה, הנושא של חרדים וכל השאר זה משהו שלא יוצא לי מהראש בסביבות 15 שנים. זה משהו שמטריף אותי ומכעיס אותי בצורה ששום עניין פוליטי לא מתקרב אליו. בעשור האחרון אני צופה בייאוש באבסורד הזה של יחסי המדינה עם האוכלוסיה וההנהגה החרדית, ונעה בין תלישת שיערות לעצבים כלליים. ואני חייבת להגיד דבר אחד. אני כנראה קצת קיצונית בעניין הזה, למרות שבעיני כל מה שצריך זה חשבון פשוט וזוג עיניים כדי להגיע למסקנה הבלתי נמנעת הזאת. ועדיין- עד לפני כמה חודשים א' תמיד אמר לי בנושא הזה בנזיפה שאני פשוט אנטישמית. גם ההורים שלי אמרו שאני מגזימה. והנה באה הקורונה המחורבנת הזאת, ודברים שאני קוראת ואומרת כבר כל כך הרבה זמן- נאמרים עכשיו בתקשורת ונכתבים בלי בושה- ומשתמשים באותם מילים בדיוק! שבהן אני השתמשתי וזכיתי לאף המעוקם ולנזיפה. פתאום מותר להגיד "חיים על חשבוננו" – כי עכשיו אנשים נזכרו להוציא מחשבונים ולחשב. פתאום מותר להגיד "סוחבים אותם על הגב". פתאום מותר להגיד שאין שם חוק, פתאום אנשים רואים מה שמי שהתעניין קצת בנושא ראה הרבה קודם לכן. פתאום כולם רואים שמה שנעשה בשכונות והערים הסגורות ומסוגרות שלהם משפיע עלינו וגורר אותנו מטה איתם. ואפילו א' שלא יכל לשמוע אותי בנושא הזה לפני כמה חודשים בודדים- אמר לי שהוא מודה שהוא לא חושב שזה המצב. שהוא היה בשוק מההתנהגות של החרדים ושל הרבנים. שהקורונה פתחה לו את העיניים. הוא נדהם כשהרבנים הורו להשאיר מוסדות חינוך פתוחים. אני לעומת זאת נדהמתי שזה קרה באופן כל כך בוטה רק בסגר השני. הוא נדהם מזה שהחרדים שמים זין על ההנחיות. אני הייתי בשוק שמישהו ציפה להתנהגות אחרת.
ועכשיו כשמדברים על זה פתאום בכל כך הרבה עניין- זה הרי נושא שיחסית לפוטנציאל הנזק ההרסני שלו לא עולה לכותרות כמעט בכלל- אני לא יכולה לשמוע על זה יותר. אין לי כוח. אני מכירה כבר את כל הנתונים. את כל הטיעונים. הכל לעוס, ידוע מראש, משעמם כבר. הרי שנים שכל מי שהציץ בנתונים לא יכול להתכחש לאסון הדמוגרפי הכלכלי והמוסרי המתרגש עלינו. ועדיין כולם מתנהגים כאילו זה לא שם.
והדבר היחיד שיש לי לכתוב על זה (כלומר יש לי המון, אבל זה לא השתנה במאום בגלל הקורונה. אפשר היה לראות את האבסורד הזה גם בלי וירוס מיובא מסין), הדבר היחיד שהשתנה מאז הקורונה- "חשבון הנפש" של החברה החרדית. אין מספיק מרכאות בעולם כדי להקיף את צמד המילים האלה. קראתי כל מיני רשימות שנכתבו בשבועות האחרונים בעקבות המתים הרבים במגזר, שהתהדרו בשם הזה ונכתבו על ידי חרדים. כולן, כל אחת ואחת מהן, אחרי התחבטויות עמוקות ומילים קורעות לב, מצאו את שני האשמים היחידים- התקשורת החילונית והחילונים.
ואני, עגלה ריקה שכמותי, יושבת מול המילים ההזויות שלהם, וזוכרת איך תמיד מכרו לנו שחרדים מקפידים מאוד במצוות "כבד את אביך ואת אימך". ורואה איך, בלי למצמץ אפילו- הם זורקים את כל האוכלוסיה המבוגרת שלהם לכלבים.
אני מבועתת, לא פחות, ממחשבה על העתיד שלנו בשכנות ועאלק שותפות עם האנשים האלה. ואני לא מתביישת להגיד את זה ולא להוסיף כמו כל התקשורת המתחנחנת שלנו "כמובן שאלו לא רוב החרדים אלא רק מיעוט"- אין עוד מגזר שזוכה לכבוד הזה, שאחרי כל מילה רעה עליו צריך לתת גם ליטוף. אני לא מעוניינת שיגייסו אותם, אני לא מעוניינת שיעודדו אותם ללמוד לימודי ליבה, אני רק רוצה שינתקו אותם מהעטינים של הציבור שעובד למחייתו. לדעתי לימודי הליבה כבר יבואו מהם, וצר לי רק על הילדים האומללים שהם מגדלים לבורות ועוני.
גם אבא שלי שהוא האדם הכי מתוק ואופטימי בעולם, שהרבה לנזוף בי כשדיברתי בלהט על הנושא, אמר לי אתמול- בשנים האחרונות אני מבין- זה הנושא הכי חשוב שעומד על הפרק.
אולי אני אומרה לשמוח מכל ההתעוררות הזאת,אבל כל מה שאני מרגישה זה ייאוש, עצב ופחד מהעתיד לבוא. לי אין דרכון זר. אין לי לאן לברוח מפה, ואני גם לא רוצה. אולי זה מטומטם ועיוור מצידי, ואולי אלו פשוט שאריות של החינוך הבית"ריסטי שחצי מהמשפחה שלי גדלה עליו. אותי גידלו לחשוב שאין ולא יהיה מקום אחר לעם היהודי, שאין ליהודי מה לחפש בגולה. באופן מוחלט תודעתית המשפחה שלי חיה בארץ זבת חלב ודבש, ששום מקום בעולם לא ישווה לה. שמקיפים אותה צבאות ערב סטאלין והיטלר. ואני אף פעם לא ממש השתחררתי מהתפיסה הזאת. גם היום כשהכל מדכא ומייאש כל כך אני לא מסוגלת אפילו להרהר ברעיון של לעבור מפה (האמת שהעולם הגדול לא קורץ במיוחד עכשיו). אני תוהה אם זה תמיד היה ככה, אם תמיד היתה תחושה כזאת של חוסר אונים. אולי זה פשוט חלק מהתהליך של להיות מבוגר, פתאום קולטים כמה הכל שברירי ומחורבן.
ובגלל שהכל כל כך שברירי ומחורבן אני קוברת עמוק את הראש בחול. אני לא יוצאת להפגין, אני לא קוראת או משתתפת או עושה כל דבר שקשור בפוליטיקה, אני נמנעת לחשוב למי אצביע.
וגם
זאת כנראה הסיבה שבגללה אני בורחת בלי סוף לעולמות אחרים עם צרות אחרות ורחוקות. אז שתהיה זאת קריאה חוזרת בפעם המי יודע כמה של הארי פוטר (למרות שמשרד הקסמים בספר החמישי מזכיר עד כאב את המציאות של הפוליטיקה הישראלית). או הצטרפות לאחאב על סיפון פיקווד, פעם ראשונה שאני קוראת מובי דיק- נראה אם נצלח אותו בחוסר השקט הזה שלא מאפשר לי לקרוא שום דבר.
והבריחה אולי הכי תמוהה אבל גם הכי מובנת, מפלט שמצאתי לעצמי לפני חצי שנה בערך- המומינים. די לי בשוט אחד של העמק, של הגשר העגול על פלג הנחל, של האוהל של סנופקין ומדורה לצידו, של כל שלל היצורים הנפלאים שטובה ינסן בראה ברב חוכמתה ורוחב ליבה- כדי להרגיע אותי לרגע. יש מקום יפה וירוק שבו מחלוקות נפתרות בצורה רגועה וטובה. שבו אין אדם רע אלא אדם שרע לו. שבו אפשר לפתור כל דבר עם קצת יצירתיות. מקום בו הדמות שאני מעריצה כל כך הרבה שנים יושבת לה בנחת עם מקטרת או מפוחית, שקטה ורגועה, ועם זאת כל כך חזקה ונכונה להרפתקה.
אז אני לא רואה קטעים מהסדרה, ואת הספרים קראתי בתור ילדה מזמן מזמן. אני משלימה עכשיו משהו שלא חוויתי עדיין בעמק החיות המוזרות, וזה הקומיקס המקורי. אני לא בטוחה שאוהב אותו כמו את הסדרה אבל אני חייבת לראות במה מדובר. בינתיים אני חולמת על העמק היפה הזה.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 