כבר חודשים שאני ככה- מרירה. רעה, נבזית, בתוך תוכי מקווה שאנשים ילמדו את השיעור שלהם אף על פי שאני ממש לא מאחלת להם את זה. אין בי חסד (האמת- לא חושבת שאי פעם היה. פשוט קראתי לאחרונה כמה ספרים של מירה מגן והדמויות מלאות החסד שלה היו כמו נגטיב לדמותי הציניקנית והממורמרת), אין בי סבלנות, אין בי סובלנות שאני כל כך דורשת למצוא אצל אחרים. אין בי רוגע.
כל דבר שמספרים לי אני מושכת כתפיים ואומרת שזה היה צפוי. אותי לא תצליחו להפתיע. אולי אני סימפטום של התקופה, אולי של ההנהגה, אולי של החברה. כל כלי עייפות וייאוש מפלונטר פוליטי וממגיפה. ומה יש לי להתלונן בכלל. החיים שלי דבש. זה סתם תירוץ עלוב.
על הכל אני כועסת. זעופה. כולם חסרי אחריות. לא עושים עבודתם כראוי. גם בעבודה- מוצאת דברים קטנים להיטפל אליהם ביני לבין עצמי. תלונות וטרוניות למי שעובד איתי. תודה לאל יש לי שכל לא להעלות את זה הלאה. ואפשר לחשוב שאני קדושה.
האמת שהדבר שתפס אותי מאוד לא מוכנה היה האסון במירון. קמתי בחמש וחצי לאימון, פתחתי חדשות כדי להעביר כמה דקות שנשארו לי- והכותרת "44 הרוגים במירון" פשוט לא נקלטה אצלי. לא הבנתי בכלל מה אני קוראת. איך כבר הספיק לקרות אסון בין חצות לחמש בבוקר. ואם כבר המירון. אחרי שהתברר מה קרה- זה נראה כל כך מרוחק ממני שהייתי צריכה להזכיר לעצמי תכופות שזה קרה ממש כאן בישראל. אין בזה כדי להצדיק את קהות ליבי- אבל הפער שנוצר ביני לבין החברה החרדית כאילו מנע מהרגש להציף אותי. מוזר אילו דברים תופסים אותנו. מתישהו ראיתי קטע קצר בו קרוב משפחה מספר על אחד הנספים באסון, ובו הוא אומר "הוא היה אהוב על הילדים. היה ילד בעצמו. מאוד אהב הארי פוטר. היה בקיא בכל הסניצ'ים האלה." ואז משהו בתוכי התמוטט ודמעות הציפו את העיניים. לפני כן הגיעה הודעה שמישהו שאני מכירה מלפני כמה שנים איבד באסון את בנו. צער גדול הציף אותי- צער על האיש הטוב הזה שדבר איום כל כך קרה לו. לא נסעתי לנחם. לא חשבתי שנוכחותי תעלה או תוריד.
אני אומרת לעצמי- תכתבי. תכתבי על זה, תנקזי את זה, זה יציק פחות. ואני לא כותבת. אין לי כוח להכנס לזה אפילו ביני לבין עצמי. מתעצבנת מזה שהתעצבנתי.
לפני כחודש התפוצץ איזה עניין במשפחה של א' שנוגע לנו במיוחד. עדן התפרצה על א' בהאשמות נוראיות, מכוערות, חסרות ביסוס ומעליבות נורא. אני אוהבת את עדן בכל ליבי- אבל לא הצלחתי להתגבר על הדברים שאמרה עלינו. אם זה היה בלהט הרגע- היה לה מספיק זמן מאז להתנצל. היא לא התנצלה. זה ניקר בלי ועדיין מנקר בי בלי סוף .א' מן הסתם היה שבור מזה. לא ראיתי את עצמי נפגשת איתה כמו פעם בחיבוקים ונשיקות. לכל מקום שהלכתי הלכו איתי המילים המכוערות שלה. זה פשוט לא יצא לי מהראש. יום אחד החלטתי לכתוב על זה פה- גם אוציא את זה מהמערכת, וגם אולי אקבל תגובה או שתיים בה יגידו לי שאין ספק שאני צודקת ועדן חצופה על שהיא מעזה לכנות אותנו כך וכך- ומייד ארגיש יותר טוב.ניגשתי למלאכה. כתבתי וכתבתי וכתבתי. על הדרך יצאו המון כעסים, היעלבויות ודברים שהייתי רוצה לצעוק בחזרה על המשפחה של א. המקלדת סובלת הכל. הפוסט גלש וגלש לעוד ועוד מקרים, עוד ועוד כעסים, עוד ועוד עלבונות- הלך ותפח ואיבד כיוון. כל הקאם-בקס שהיו לי ולא אמרתי נזרקו לתוכו. כל התשובות שלי למשפטים המעליבים שזרקו לי- אבל לא אמרתי- נשפכו בפוסט ההוא.
הגיעה שעה מאוחרת והייתה צריכה להפסיק לכתוב. הסתכלתי על הבלאגן שיצרתי, לא ראיתי איך אני עורכת את הדבר הזה לפוסט קוהרנטי, היה מאוחר- ויתרתי.
והנה עברו שבועיים מאז- וראו איזה יופי- הנושאים האלו כבר לא מטרידים אותי כמעט. לא היה צורך כלל לפרסם את זה- רק לכתוב. תרופה מדהימה. איך לא עשיתי את זה קודם. הרגשתי כאילו משקולת של 200 קילו ירדה ממני. קל יותר להתהלך עכשיו.
אז למען השפיות והאנושיות שלי- אני צריכה להתחיל לכתוב. אולי עם הזמן תיעלם הציניות, אולי יתיישרו קמטי הזעף. אולי, אם יהיה רצון- יופיע בי חסד.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 