אחות של א' שוכבת חולה מאוד בבית החולים. היא עומדת למות. אין דרך אחרת לכתוב את זה. אנחנו יודעים שהיא חולה כבר שנה, בהתחלה חשבו שאפשר יהיה לנצח את זה אבל התקוות התבדו. אחר כך חשבנו שההערכה האופטימית של עוד חמש שנים לא ממש טובות אבל חמש שנים של חיים- חשבנו שזה יתממש. מאז היא נכנסת ויוצאת לטיפולים בבית חולים, לעיתים מרגישה פתאום טוב אבל רוב הזמן מצבה הולך ומדרדר.

היה קשה לי לתפוס את ההערכות הפסימיות בתחילה. היא צעירה, פעילה כל כך, איך זה יכול להיות. א' היה פסימי מההתחלה. הוא אמר דברים דרמטיים כמו "אצלי במשפחה לא יוצאים מזה" איך שגילו את הסרטן. כעסתי עליו ואמרתי שהוא חייב לתת לזה צ'אנס, יש טיפולים, היא צעירה, היא חזקה. זה נכון שההורים שלו לא הצליחו לצאת מזה, אבל זה לא אותו גיל ולא אותו סרטן. וחוץ מזה לאחותו יש ילדה בת שש. היא רק בת שש.

גם כשעדן שהיא מהתחום אמרה שהיא לא רואה איך אחותה תצא מזה-גם אז הדחקתי והייתי בטוחה שיש עוד כמה שנים.

והיו פה ושם החמרות פתאומיות, וכל מיני דברים נוראים קרו לגוף שלה, והיא סבלה נורא, ואני לא עזרתי בשום דבר חוץ מלשחרר את א' לנסוע לשם להיות איתה בטיפולים מדי פעם.

ובכל הזמן הזה היא התעקשה להמשיך להיות האמא הסופר פעילה שהיא לשלושת ילדיה, לפנק אותם כמו שהיא רגילה. הלב שלי נשבר לחשוב על זה. היא אמא בכל מהותה. זה פשוט שובר לב לחשוב שהיא והילדים יצטרכו להיפרד מוקדם כל כך.

בחג בילינו כולנו יחד והיה ממש כיף מצחיק וטעים. אחות של א' בשלנית בחסד עליון, ולמרות מצבה היא עמדה עם עדן ודודה שלהן יומיים במטבח. אין לי ספק שהן נהנו וצחקו המון. ובערב חג השולחן היה עמוס בכל טוב וידה ניכרה בכל תבשיל. ואחרי הארוחה פצפונת והיא שיחקו שעות יחד, והיא חתכה לה פירות וקינוחים ונתנה לה בלי סוף ופצפונת היתה שיכורה ממנה ומהסוכר וכל הנסיעה חזור היא לא הפסיקה לפטפט למרות שהגענו בערך בחצות.

וכמה ימים אחרי זה פתאום שוב מיון והחמרה, ועדן מתקשרת לא' בוכה (עדן לא בוכה בקלות) ואומרת שזה כנראה הסוף, שהיא לא יודעת אם היא תחזיק עוד שבוע. שלחתי אותו מהר לשם, והוא חזר שבור. גם יום אחרי הוא נסע. אנחנו מחכים שיבשרו לה, היא עוד לא יודעת. בינתיים היא מודאגת מתי ישחררו אותה אם היא תספיק לקחת את הבן שלה לחוג.

אח של א' הגיע בטיסה מהשליחות, א' נסע לשם שוב ואמר לי "אני הולך להיות עם כל האחים שלי בפעם האחרונה", ומול העיניים צפה לי התמונה של כל האחים בבית של אח שלו, כמה שעות אחרי שאבא שלהם נפטר, חודש אחרי שאמא שלהם נפטרה, כמה שעות לפני הלוויה של אביהם. אני זוכרת אותם לובשים כל אחד את החולצה השחורה שהביאו לו, מתלוננים בצחוק שזה קטן או גדול להם, מתכוננים לעוד שבעה של מאות מבקרים, מתבדחים מראש על האנשים שיגיעו, מלאים בהומור שחור ובסתם הומור רגיל ועוקצני של אחים.

אני חושבת כמה מובן מאליו היה בשבילי הגרעין הזה של חמישתם, כמה מאוחדים הם היו למרות המרחק בגילאים והמרחק הגיאוגרפי. איך הם התאבלו יחד וצחקו יחד וזכרו יחד. ואני לא יכולה לדמיין איך הם יעשו את כל זה שוב, רק ארבעה.

בכל פעם שאני מצליחה לא לחשוב על זה לאיזו שעה, פתאום עולה לי מול העיניים התמונה של הבת הקטנה שלה.

זה לא יכול להיות, זה נורא, זה לא בסדר.ומה עכשיו? אנחנו מחכים שזה יקרה? פשוט ככה? אמא של א' נפטרה בפתאומיות, אבא שלו גסס כל כך הרבה זמן ורצה שזה יסתיים. א' אומר לי "אבל היא… היא כל כך רוצה לחיות".

אני יודעת שלא יבוא נס.ובכל זאת, אני מקווה לאחד.