הדחיפות שבעניין.
אני רוצה להספיק לכתוב את זה לפני שאני יולדת. אני מסתכלת על פצפונת מחבקת ומנשקת אותה, ומרגישה אשמה על זה שבמו ידי אני לוקחת את הקשר שלנו שהוא היקר לי מכל הקשרים, ומטילה אותו את מערבולת בלי לדעת מה יצא ממנה בסוף.
אני מקווה שאחרי תקופה של הסתגלות לפצפונת תהיה אחות (בריאה, בבקשה, אמן) שתהיה לה נקודת משען בעולם, שיאהבו אחת את השנייה, ירגיזו זו את זו וישעשעו זו את זו. אני מקווה ליצור לשתיהן קן אוהב ובטוח של קשרים חזקים ומשמעותיים, של אהבה ותמיכה. אבל אני יודעת שהדרך לשם לא תהיה תמיד חלקה.
אני מפחדת מהקנאה (כמו שחברה אמרה לי,כשאמרתי שאני מפחדת להגיד לפצפונת שהתינוקת תישן איתנו בחדר, כי אולי היא תקנא "היא תקנא, מים במדבר. פצפונת תקנא." והבנתי שזה נכון ואין לי מה לעשות נגד זה. הבנתי רק- אני לא רוצה שתיעלב.) מהריבים, מהתסכול. מפחדת שפצפונת תרגיש שמעמדה בבית משתנה, ובעיקר מפחדת שהיא תחוש שאני נלקחת ממנה. אני מחבקת ומנשקת אותה ואומרת לה שאני אוהבת אותה. ומקווה שהמילים שלי מתמוססות לה בדם ונשארות שם להגן עליה.
כשרק עברנו לפה והתחלנו ללכת ברגל אל הגן, ראיתי שההליכה קצת קשה לפצפונת. מדובר בכ700 מטר כיוון, שזה לא הרבה בכלל, אבל יש שם עלייה קצת תלולה, ואחרי יום שלם בגן היא לעיתים עייפה מאוד.
בהתחלה היא ביקשה מפורשות שניקח את האופניים. בעלייה פתאום היתה נעצרת, שולחת ידיים למעלה ומבקשת שארים אותה. כמה פעמים חששתי שאיאלץ לסחוב אותה על הידיים אם תתבצר ולא תזוז, אבל לשמחתי הסירוב העיקש שלי הספיק ופצפונת תמיד הסכימה ללכת.
כדי לפתות אותה לשתף פעולה, ניסיתי למצוא כל כמה עשרות מטרים משהו מלהיב להסתכל עליו. פצפונת ילדה סקרנית מאוד, וזה עבד טוב מהצפוי. וכך המסלול הקבוע שלנו לגן ובחזרה משובץ לא מעט נקודות עצירה והתפעלות, ופצפונת מקפידה לעצור בכל אחת ואחת מהן ולתבוע את הזמן שלה שם.
חלק מהנקודות יציבות פחות- כמו החתול שליד הגן. יש ימים שהוא לא שם בכלל. יש נקודות שלא תמיד מתפקדות. כמו למשל מחסום (בכניסה לחניה, שעולה ויורד ומלהיב את פצפונת) שהתקלקל כנראה ונותר תקוע וזקור כלפי מעלה. פצפונת רגילה שאם יש פעילות במחסום אנחנו נשארות לצפות בו והיא מדווחת בהתרגשות על עלייה וירידה. לכן היא נשארה נטועה במקום מחכה שיירד והיא תוכל לדווח לי שהמחסום ירד. עברו ימים לא פשוטים עד שתוקן המחסום. ובכל פעם גררתי אותה משם למורת רוחה.
יש כמה וכמה שיחי פרחים בדרך שהיא יודעת שמותר לקטוף מהם פרח אחד (איכשהו, אחרי כמה מסעות עם סבתא לגן פצפונת מתעקשת שמותר לה שניים.) בהיביסקוס היא יודעת שאנחנו לא נוגעות. כשהרקפות התחילו לפרוח הראיתי לה באצבע שהן צומחות בהמוניהן מעבר לגדר של בית הספר, והצעתי שנשיר את השיר שהיא אוהבת. מאז פצפונת שרה לכל רקפת שנקרית בדרכה, כולל לרקפת המשתלות המגודלת המפונפנת שהועד מטפח בכניסה לבניין.
לאורך זמן רב חתולי הרחוב הקבועים בדרך היו כוכבי הטיול. בכל פעם שחזרנו הביתה היינו מסכמות אם ראינו חתול או לא. על אחד החתולים אנחנו מתצפתות בחצר ביתו, חתול ג'ינג'י (ג'יג'י) מטופח שפעם פצפונת ראתה שמוציאים לו אוכל ומאז היא מדווחת לי אם יש לו או אין לו שם אוכל. החתול פחות מעריך את הפעוטה שצועקת אליו בהתרגשות, ומרבה להיעדר (במקרה או שלא) בשעות הבוקר. אני אומרת לפצפונת שהוא הלך, והיא משלימה "ליער" "לחברים שלו" "לחפש דגים" בהשראת "קרמר החתול" הרלוונטי.
לצערי, אין לי מושג למה, תשומת לב מועדפת מקבלות ערימות קקי ברחוב. עליהן אני נאלצת להסביר שהן של כלב ושאנחנו לא נוגעות. יש גזע עץ כרות שפצפונת מקפידה לעלות עליו, ואז לקפוץ ממנו באומץ. יש ספסל שבו אנחנו יושבות מדי פעם ועליו ראינו פעם את סבתא יורדת מאוטובוס (!!!) כשהיא באה אלינו, והרושם שזה הותיר בפצפונת כל כך חזק שהיא מבקשת שנחכה על הספסל לסבתא באוטובוס מדי פעם כשאנחנו עוברות שם.
יש פתחי ניקוז בשולי הכביש שאני לא מבינה את סוד קסמם אבל הם מושכים את פצפונת להתכופף ולבדוק אם יש בהם מים או לא (הפעם היחידה בחיים שלי שראיתי גבר מבייץ היתה כשהרחוב היה פקוק והתנועה עמדה, פצפונת ואני הלכנו, היא ראתה את הניקוז ונעמדה והביטה בו ארוכות וסירבה להמשיך. הפקק התקדם לא מעט, אבל האוטו שלידנו נותר עומד, והאיש שבתוכו הסתכל בפצפונת במבט לח ומתמוגג ולא שם לב שהוא תוקע את התנועה).
ישנם חפצים אקראיים שכנראה נשמטו לאנשים ברחוב, והופעתם הפתאומית במסלול המוכר גורמת לפצפונת לעצור להתבונן בהם ארוכות ולתשאל אותי עליהם. יש פרחים גדולים שאני לא יודעת את שמם, שנפתחים ונסגרים עם השמש, ואנחנו מסתכלות עליהם ואני מצביעה על פרח יחיד ופצפונת מדווחת לי פתוח או סגור. ישנם עורבים שאני מתעבת ופצפונת אוהבת לחקות.
השקדייה פרחה לא מזמן, ויום אחד עברנו לידה והיא היתה הומה כולה דבורים מזמזמות. נעצרנו במרחק בטוח, והסברתי לפצפונת על הדבורים והראיתי לה איך דבורה נכנסת לתוך הפרח ממש- תצפית שהיממה אותה ועליה סיפר אחר כך לאבא "בתוך הפרח!" כאילו פעם ראשונה היא תופסת שיש מישהו שיכול להיכנס בתוך פרח. שרנו לשקדייה את השיר שלה והמשכנו. מה שפצפונת זוכרת לגבי העץ הזה הוא לא שמו או השיר שלו, אלא דווקא הדבורים, שמאז ראינו רק אחדות מהן.
על כל אלו התעלו לאחרונה השבלולים. אחרי גל הגשמים הנוכחי, באחת ההליכות אל הגן, בפתח ניקוז שממוקם בדיוק בגובה פרצופה הפעוט, הראיתי לפצפונת שני שבלולים שנקלעו לשם, זוחלים לאיטם על הפלסטיק שמכסה את הפתח. שבלול גדול ושבלול קטן. מאז זאת העצירה החשובה ביותר שלנו במסע אל הגן וממנו, וגם הדרך שלי לדרבן את פצפונת לצאת מהבית בבוקר. לעיתים גם היא שואלת אותי "אולי נראה שבלולים?". אלו מרתקים אותה בצורה מיוחדת. בימים שהם נעדרים משם, היא תוקעת את אפה פנימה לתוך החור (למורת רוחי ולמרות התנגדותי) ולקח לי זמן מה להבין שלא במקרה הם שם תמיד- אלא שהם שורצים בהמוניהם בתחתית החור הזה, מה שפצפונת ראתה הרבה לפני. מחזה די דוחה סך הכל, אבל פצפונת אוהבת אותם כל כך שאנחנו מבלות שם רבע שעה בכל פעם,היא מספרת לי על שבלול זה או אחר, מחווה דעה אם הוא קטן או גדול ומעדכנת אותי אם הוא יוצא או נכנס אל החור. יום אחד צפינו בשניים מהרכיכות הללו, פתאום הופיע שלישי ופצפונת לא ידעת את נפשה "אחת שתיים שלוש!" והצביעה עליו. זאת הפעם הראשונה שהיא ספרה כך באופן מובהק, מיוזמתה, רצתה לעדכן אותי שקודם היו שניים ועכשיו שלושה.
כל אלו בלי למנות את האטרקציות הנוספות- חנות מכולת שאנחנו נכנסות אליה מדי פעם (פצפונת מתעקשת לסחוב לבד את מה שהורדתי מהמדף, ואחרי שאנחנו משלמות היא סוחבת את השקית לא משנה כמה היא כבדה וגדולה, לקול צחוקו של המוכר). או את הירקן- "אמא נלך לחנות" "לא פצפונת אנחנו לא צריכות חנות" "אין תפוזים, נקנה בחנות" היא מחקה את דברי מהבית כאשר היא מבקשת תפוז ונגמר.
וכך לאט אבל בטוח הפך המסע שלנו אל הגן לחוויה חיובית לרוב, לעיתים הרפתקה של ממש. בימים גשומים כשאני לוקחת אותה בעגלה או ברכב היא מסתכלת עלי מאוכזבת ותובעת "רוצה ללכת ברגל" ולמרות שאני יודעת שצריך ללכת פה בזהירות סביב הטנטרום המתהווה אני שמחה וגאה לשמוע כמה פצפונת שלי נהנית מהחוויה הזאת כל יום. לעיתים זה לוקח לנו ארבעים דקות לכיוון, אבל אני והיא כל כך נהנות שלא אכפת לי בכלל. אין זה דומה בכלל לחוויה שלנו בנסיעה לשם ברכב, בה פצפונת שותקת ובוהה במושב האחורי.
לא נותרו לי המון רגעי התכרבלות. גם אלו שנשארו לא יציבים. בבקרים לרוב אני מעירה אותה בליטופים עדינים על ערימת התלתלים היפהפיה שלה, והיא נעמדת במיטה ונותנת לי להרים אותה אל הספה בסלון, שם היא נמרחת עלי כמה דקות, ואני יכולה ללטף לנשק ולחבק כאוות נפשי, עד שמיוזמתה היא פתאום מתעוררת, מזנקת, ורצה אל הפריזר להוציא פיתה ולעדכן אותי מה להכין לה לאכול.
לפני כמה זמן לימדתי את פצפונת ללחוש סוד. בהתחלה החיקוי שלה היה מחריד והיא נשמע כמו באטמן (הצחיק אותנו נורא), אבל אז היא די קלטה את הקטע. אני מניחה כף יד קעורה על האוזן שלה ולוחשת "אני אוהבת אותך" ואם יש לי מזל פצפונת דוחפת לי אצבע לאוזן (כך היא הבינה שעושים) ולוחשת בחזרה "אני אוהבת אותך" והלב שלי מתמוגג.
אני כל כך אוהבת את הילדה הזאת.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 