המקרה המוזר של הקולגה

את עודד הכרתי בערך שנה וחצי אחרי שהתחלתי לעבוד בחברה ההיא. העבירו אותי,לבקשתי,לתחום קצת אחר- והוא היה המנטור שלי וממנו התחלתי ללמוד הכל. הוא איש חיובי וחייכן, ומהר מאוד התחברנו. חלקנו את אותו מרחב עבודה, והיינו שנינו היחידים שהתעסקו בתחום הנישתי הזה. הוא איש מאוד מאוד מקצועי, והשקיע המון בעבודה עצמה וגם בי- בהסברים, בחפיפה.תמיד ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו, והוא אף פעם לא איכזב. חוץ מעניין העבודה המשותפת מצאנו את עצמנו מדברים הרבה, על הכל. על הילדים שלו, אשתו, על א', וכמובן גם ריכולי עבודה סטנדרטיים. עודד הוא איש משפחה בכל רמ"ח איבריו, ותמיד חלק איתי כל מיני הפתעות קטנות שהיה מכין לאשתו, או מספר לי בהתרגשות על דברים שהיא עושה. עם השנים נעשינו מאוד קרובים.
לפני כמה זמן הבנתי עם עצמי שאני לא במקום המתאים. החלטתי שאני לא רוצה יותר להתעסק בתחום שבו אני מתעסקת כבר כמה שנים (מאז שאני סטודנטית בעצם) – ושאני רוצה לעשות משהו שונה. לא הסבה מקצועית, אבל כן מעבר גדול יחסית. מאחר ועודד היה האיש הכי קרוב אלי במחלקה, שיתפתי אותו, אחרי לבטים רבים, בתוכניות שלי. הוא היה מופתע, אבל קיבל את זה יפה. כשכבר הייתי בתהליכים, חשף בפני שגם הוא רוצה לעבור. עכשיו לא היינו רק חברים לעבודה- אלא גם אנשי סוד. מאחר ושנינו היחידים שהתעסקנו בנישה שלנו- הבנו שהעזיבה (שלו בעיקר, אני אף פעם לא הייתי הצלחה גדולה בתחום הזה) עשויה להרגיז כמה אנשים. אחרי שהודעתי שאני עוזבת, לעודד לקח עוד קצת זמן- אבל הוא מצא משרה טובה יותר והטיל את הפצצה במשרד.
המחלקה ששנינו עזבנו אמנם לא מצאה חן בעיני מקצועית (כלומר לא התחום שעניין אותי)- אבל כן הייתה מאוד מאוד מגובשת וחברתית. לכן היה לי קשה לעזוב, וזה היה די סנטימנטלי כל תהליך המעבר. באופן ספציפי, היה לי ברור שעודד ואני אולי נשמור על קשר רופף אם הוא יישאר לעבוד באיזור- אבל מן הסתם קשרים כאלה טיבם להתמוסס. זה לא מנע משנינו להבטיח שננסה לשמור על קשר.

אני עזבתי, כתבתי לו מכתב והודיתי לו על כל מה שעשה למעני ועל כל מה שלימד אותי, ובפרט על החברות שהיתה לי חשובה. קבענו שנאכל מדי פעם צהריים יחד, והצלחנו להקפיד על זה. כעבור תקופה עודד עזב בעצמו, כמו שידענו שיקרה, ואני קצת התבאסתי כי הנחתי שלא נצליח לשמור על קשר- אבל זה טבע הדברים. ביום שבו נפרד מכולם עם שתייה ועוגות- לא יכולתי להגיע אז שלחתי הודעה שאני מצטערת אבל לא אצליח לבוא- ושיכתוב לי כשהוא חוזר מהחופשה בחו"ל ובא ליום האחרון שלו- שאגיד לו שלום כמו שצריך.

עברו כמה ימים ושבועות, ושמתי לב שהוא לא כותב כלום, למרות ששאלתי אותו בווסאטסאפ מתי הוא מגיע לקחת את הדברים. בהתחלה הנחתי שהוא לא רואה את ההודעות כי הוא עדיין בחו"ל, אם כי זה נראה היה לי מוזר למדי. אחר כך, כשכבר היה ברור לי שיום העזיבה שלו היה ועבר, והוא עדיין לא ראה את ההודעה שלי- הבנתי שמשהו כנראה קרה. לא רציתי ללחוץ, שלחתי סימן שאלה והנחתי לזה. עברו כמה שבועות,ואיפשהו באחורי מוחי הנושא הזה ישב, אבל לא הטריד אותי מספיק. חתונה של חבר עבודה משותף ששנינו הוזמנו אליה התקרבה, אז החלטתי להיות בוגרת והרמתי אליו טלפון. הוא ענה, ומהטון שלו היה לי ברור שהוא לא מזהה את המספר שלי. אמרתי לו מי אני ושאלתי קצרות אם הוא מגיע לחתונה. הוא היה מופתע ואמר שכן ושיתקשר אלי אחרי זה. היה לי ברור שלא יתקשר. ההודעות בוואטסאפ עדיין לא נקראו. חשבתי על זה קצת ובראשי עברו שני תרחישים- או שהוא כועס שלא הגעתי באותו יום להפרד (מאוד ילדותי וקטנוני אבל אולי) או שהוא ואשתו מתחזקים ובכיוון של חזרה בתשובה (תמיד היה משהו כזה ברקע). אחרי אותה שיחה הוא שלח לי הודעת ס.מ.ס בנוגע לחתונה- ממנה הסקתי שהוא פשוט לא בוואטסאפ יותר וזרמתי עם התיאוריה השניה. הוא כתב שנדבר בחתונה והנחתי ששם יהיו לי תשובות.
בסוף לא הגעתי לחתונה, לא הסתדר. שכחתי מזה, מכל הסיפור, ומדי פעם כשזה עלה לי בראש הנחתי שיום יבוא והסיפור הזה יגיע אלי איכשהו, ממישהו.

יום אחד קיבלת הודעת ס.מ.ס מעודד שהוא נמצא ליד המשרדים שלי ושואל אם בא לי לרדת להגיד שלום. כתבתי שכן, ובסוף יום העבודה אספתי את הדברים שלי וירדתי למטה. הוא חיכה בלובי ושאל אותי אם איכפת לי להשיג איזה חדר, לדבר בפרטיות. נכנסנו לחדר, ואני חיכיתי שיתחיל לדבר. אחרי שיחת נימוסין קצרה הוא אמר "אני חייב לך התנצלות." עוד לא כל כך הבנתי מה קורה אז חיכיתי שימשיך לדבר.

בקצרה- בזמן שהם היו בטיול שלהם, אשתו קראה את שיחת הוואטסאפ שלנו, ולא אהבה מה שהיא ראתה שם. "היה בלאגן" כלשונו, אבל עכשיו הכל בסדר. "לא היתה לי ברירה", הוא אמר, "אז…"
"חסמת אותי בוואטסאפ."
הוא הנהן נבוך. לא ידעתי מה לומר אז הוא המשיך והתנצל ואמר שלא היו לו שום כוונות כאלה לגבי, אבל הוא ראה כמה זה מפריע לאשתו, אז…
עשיתי תנועת ביטול עם היד ואמרתי "יש דברים חשובים יותר, אני מבינה".
מה שעבר לי בראש באותו רגע זה שאני לא רוצה שום קשר לאיש הזה לסיפור הזה לזוג הזה באופן כללי, שזה כבר לא משנה מה הוא יגיד. אני לא צריכה התנצלות אני רק רוצה שהשיחה הזאת תיגמר.

השיחה נמשכה עוד כמה דקות, עודד המשיך להתנצל ואני המשכתי לא להגיד שום דבר בנושא (ולא להתנצל בעצמי, תודה לאל), בשלב מסויים הפכה לשיחת עדכונים רגילה, התפללתי שזה ייגמר ובסוף אמרתי שלום. עודד נראה לי מאוד עצוב אבל הייתי בהלם מדי כדי לעשות עם זה משהו, אז יצאתי ומיהרתי לרכב שלי, האוזניים שלי עדיין מצלצלות מרב הלם והראש שלי קודח.

התנעתי מייד ונסעתי הביתה. לאורך כל הדרך לא יכלתי להסתכל בוואטסאפ, לכן המוח שלי ניסה בכל כוחו לדלות מהזיכרון מה היא מצאה שם- אשתו. מה בשיחה שלנו יכל להיראות לה פלרטטני או חוצה את הגבול. הנסיעה הזאת היתה עינוי. בין נסיון להזכר האם התכתבתי איתו בשעות לא שעות, אם בחרתי במילים לא הולמות (ובכלל, כמה כבר דיברנו שם? כלום כמעט) הרגשתי תחושה איומה ונוראה. האם עשיתי משהו נורא ל-א'? האם חציתי איזה גבול? האם הוא אי פעם יסלח לי כשאמצא את ההתכתבות הנוראית ההיא? איך אספר לו על זה? ואולי- לרגע נורא ואיום של חרדה- אולי אני לא אספר לו על זה? הרגשתי שרק המחשבה הזאת היא בגידה ובפקק הביתה אחזה אותי חרדה איומה שבמו ידי הרסתי את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. בין המחשבות האלה לא נעצרתי לרגע לחשוב שבעצם- מעולם לא חשבתי או העליתי על דעתי מישהו חוץ מ-א'. עודד מעולם לא עניין אותי בצורה כזאת. כן היינו חברים מאוד טובים, וברגע ששנינו חלקנו את עניין העזיבה הפכנו בעיני עצמנו ל"עריקים" ושותפים לסוד, אבל זה הכל. כמעט אף פעם לא נפגשתי איתו מחוץ לשעות העבודה- בפעמים הספורות שזה אכן קרה היה מדובר במפגש עם עוד אנשים מהצווות. אף פעם לא נפגשתי איתו לבד. לקח לי יותר מדי זמן להתחיל לכעוס על זה שמישהי אי שם מעזה לחשוב שאני מן אישה כזאת שבעלה המהמם לא מספיק לה, להיעלב שככה היא חושבת על מערכת היחסים שלי עם א'. אחרי כמה דקות הרגעתי את עצמי "אוקיי, היא לא מכירה אותך, היא לא מכירה את א'. היא לא יודעת שיש לך כל מה שאת צריכה בחיים ושאין לך צורך לחפש את זה אצל גברים אחרים." עם המחשבה הזאת בראש חניתי ליד הבית, ומייד פתחתי את ההתכתבות של עודד ושלי- גללתי למעלה עוד ועוד ועוד- ולא מצאתי כלום. תמונה של הילדים שלו שהוא שלח, תיאומים מתי אוכלים, ואולי הדבר היחיד שהצלחתי לעוות- תמונה של עוגיות ממש טעימות ששלח לי ובתגובה שלחתי סמיילי עם לבבות בעיניים. אולי הסמיילי הזה הטריף אותה? לא יודעת. בכל אופן לא מצאתי שם כלום. עליתי הביתה בסערה, א' חיכה לי, והמילים פשוט פרצו ממני. סיפרתי לו הכל ומצאתי את עצמי בוכה מולו- האם אי פעם גרמתי לו להרגיש שאני מחפשת משהו בחוץ? הוא חייך אלי וחיבק אותי. לא. אף פעם. לא, הוא לא רוצה לראות את ההתכתבות בעצמו. התעקשתי. העיף מבט בטלפון ומשך כתפיים. כל כך חששתי ממה שיגיד. הרי לאורך כל שנות הכרותינו- אני מסתובבת בחברה גברית בלבד. למדתי כמעט רק עם גברים, ואני עובדת עם רוב גברי מובהק. א' אומר- אני יודע, זה חלק מהעניין, זה חלק מהמקצוע, זה הפסיק להפריע לי מהר מאוד. אף פעם זה לא גרם לי לחשוב דברים כאלה עלייך. אני נרגעת לאט לאט. מתחילה לחשוב. היא לא מכירה אותי האישה הזאת. נפגשנו פעמיים, באירועים של הצוות- לא החלפנו מילה. מה היא ראתה בי שהלחיץ אותה כל כך. פתאום עליתי לעצמי במחשבה כאיזו מן נערה פלרטטנית פתיינית שמסתובבת וחוטפת בעלים. לא ברור לי איך מישהו יכול לחשוב עלי דבר כזה. היא בטח מדמיינת אותי מגיעה למשרד לבושה במיני ומחשוף עם אודם אדום ומגפי עור. לא יכולה להיות רחוקה יותר מהאמת. מעולם לא חשפתי שום איבר מיותר במשרדים. באופן כללי סגנון הלבוש שלי עונה בעיקר על ההגדרה "מוזנח". אין לי אודם בבית, והמגפיים היחידים שלי הם מגפי עבודה. ימים ארוכים חשבתי על זה. במהלכם הגעת למסקנה שההסבר היחיד לכל הסיפור הזה, היא שאולי כל מה שאשתו שמעה זה שהוא עובד עם בחורה שצעירה ממנה בעשר שנים. אולי גם אני אגיב ככה אם א' יספר לי יום אחד שהוא עובד עם מישהי כזאת. אולי מה שהטריף אותה היה שהתחלתי לעבוד שם כסטודנטית. אולי המילה הזאת היא שהפכה אותי בעיניה למשהו מאיים כל כך.

ימים ארוכים מאוד עברו עלי במחשבות עליה, על האישה ההיא ולמה לעזאזל היא חשבה עלי מחשבות כאלה. לא יודעת למה היא הצליחה לטעת בי תחושת אשמה על אף שככל שהפכתי והפכתי בזה לא מצאתי כלום, שום דבר, עניין, מילה או מעשה שיש בהם משהו לא מוסרי או פתייני או אלוהים יודע מה שעשיתי שקשור בעודד. הוא בכלל הפך להיות דמות שולית בסיפור הזה. ממנו כבר מזמן לא היה לי איכפת- רק המחשבה שמישהי סימנה אותי כמפרקת משפחות. חשבתי שהסיפור הזה לא יעזוב אותי לעולם, שאשא אותו כמו משקולת על הצוואר בכל פעם שאסתכל ב-א', בכל פעם שמישהו במשרד יפנה אלי.

א' מבחינתו לא מתרגש. הוא אומר שהוא לא מאוד מופתע. ואני נעלבת. הוא מסביר שאני בן אדם שמתחבר מהר לאנשים ושעודד בטח פיתח אלי רגשות ואשתו שמה לב לזה. בשלב הזה ממש לא איכפת לי אם הדברים האלה נכונים או לא. א' סבור שאנשים מתאהבים בי בקלות כי אני יפה חכמה ונעים לדבר איתי. הוא כמובן משוחד מכף רגל ועד ראש אז אני לא מקבלת את זה. הוא מזכיר לי מישהו שלמד איתי פעם והיה כותב לי מכתבים, א' בזמנו שנא את זה. אמרתי לו "כן, אתה יודע – והוא באמת עד היום, כשהוא נשוי ואבא, שולח לי הודעות בשעות מוזרות, ואני מתחמקת מהן ועונה ביבשושיות. שם הוא אולי באמת הוא הרגיש אלי משהו, אבל לא זה המקרה."
סיפרתי את הסיפור לחברות. חשבתי שזה ירעיש את עולמן. הן מצידן רק אומרות לי שזה לא קשור אלי בכלל, זה הם זאת הזוגיות שלהם, ואני סתם נקלעתי לסיטואציה.

הימים עוברים והנה הנושא מתמוסס, לא חוזר לצוף בכל פעם שהמוח שלי משחרר, אני מסוגלת אפילו לשכוח מזה. אני חושבת שאפשר להגיד שהדבר הזה מאחורי. מה שכן נשאר, היא ההחלטה המאוד ברורה, שאני עם חברויות משרד סיימתי. אין יותר ארוחות צהריים מתוכננות יחד, אין הפסקות קפה ארוכות ושיחות עמוקות. שאף אחד אף פעם לא יוכל להצמיד לי רפש כזה. פעם אחת היתה מספיקה בהחלט. נשאר רק העלבון הצורב והתמונה שלי כלוליטה מעכסת במסדרונות העלובים, מנסה לגנוב את כל הבעלים ההגונים.

המזל שלי בחיים, זה שיש לי את א'. ושהוא העוגן הכי חזק הכי טוב והכי יציב. ואני ראויה לו. אני שלו והוא שלי, ואף אישה רנדומלית לא תערער לי את התפיסה הזאת שוב.