like home to me

אחד הדברים המשמעותיים שהשתנו בי בארבעת השנים האחרונות-

היכולת "להרגיש בבית" מהר מאוד במקומות חדשים.

מובן מאליו שטיול ארוך (שהוא בעצם נדידה מתמשכת ממקום למקום) עושה את שלו, אבל גם משהו אחר…

במקום החדש שלי, שמתי לב-

כדי להרגיש בבית אני צריכה שיקרו שלושה דברים-

אני צריכה להתקין לעצמי ארוחה חמה

להתקלח בסבונים שאני אוהבת

וללכת לישון במיטה מוצעת במצעים נקיים שאני אוהבת.

 

אלו השלושה גורמים לי להרגיש רגועה ובטוחה במקום בו אני נמצאת.

והחפצים שלי- יש לי כמה דברים שאני מאוד קשורה אליהם, והנוכחות שלהם בקרבתי מרגיעה אותי. צריך להיות לי ספר טוב שאני קוראת, את התיק שלי שאני מאוד אוהבת, ספר שירה טוב שכבר קראתי, נגן אמפישלוש, מחברת עם שורות צהובות ועט פרקר.

אני לא אוהבת להיות תלויה בחפצים.

אבל אם כבר להיות תלויה בחפצים- אז אלו ללא ספק הם הבחירה שלי.

 

 

והבלוג הזה, לעזאזל.

אני צריכה ללמוד ונשבעתי לעצמי שלא אכתוב פה באמצע שבוע, אבל אני פשוט לא יכולה. 

כרוניקה של ערב תל אביבי ידוע מראש

כל מילה, אחד לאחד.

 

 

 

 

 

יש אולי סיכוי קרוב למצוא גן עדן ברחוב

ירוקה

אם אני לא אאכיל את עצמי בולשיט אני אגווע ברעב

---

יכולתי להתעלם, אבל הבעיה איתי היא שזה אומר שהייתי אוכלת את עצמי אחרי כן כמה ימים טובים. טוב עשיתי שהשכלתי להשלים עם זה וסבתי על עקביי לומר שלום ולהחליף דברי הבל.

ראיתי שהוא קלט אותי אבל התעלם, אפילו התחבא. אני מניחה שהוא שונא אותי, אני לא יודעת אם מגיע לי שישנא אותי או אם לאו, וזאת אחת הבעיות בכל הסיפור הזה.

אני יפת נפש, קשה לי עם זה.

 

---

 

אני משתקפת לעצמי בחלונות אוטובוסים נוהמים,

ואין לי כח לכתוב אפילו איך זה מרגיש עם כל הג'אז הזה באוזניים עם כל הטפשות הזאת בראש עם כל הייאוש הזה בעיניים.

 

נמאס לי לחפור על זה אבל זה נושך בי מבפנים

 

יש בי משיכה לחום אנושי למגע אנושי יש לי מחסור בשני אלה

 

 

(לא אתנצל שוב על שלמה ארצי, בואו נעשה הסכם שכל עוד זה מ"שניים" זה בסדר.)

 

מישהו שם התקרב אלי קצת,

ואני כמו איזה מגנט מסתובבת לפי התנועות שלו, שמתי לב

כאילו לא שולטת בזה

נורא ואיום

זה כבר עד כדי כך חמור

 

אני מגרדת זכרונות אחרונים, קרועים, מתקלפים- מבאר שאף פעם לא מתייבשת לחלוטין

אבל

מיום ליום משהו בה הופך רדוד יותר

והמחשבות הללו הופכות עצובות יותר

אסורות יותר

נואשות יותר

 

ואני הופכת

גם

עצובה יותר

נואשת יותר.

 

הערכה עצמית היא שקר גס

הכל מתפורר מול מיטה רחבה מדי

ויש אנשים בעולם הזה שיאמרו עלי שאני חדה

אבל בלילות אני ממש עיגול מושלם

 

ואני לא "יותר מדי" באף תחום

אם כבר "פחות מדי" היא הגדרה הולמת יותר.

לפעמים אני רוצה להושיט יד ולקרוע את הפנים האלה מהמראה,

מן שנאת פתאום.

 

מילים הן לפעמים

געגועים

לאמת.

נזכרתי ש

בנפאל יש ריח פשוט כזה

לאוכל מתבשל יש ריח של מדורה

ועצים טחובים שנשרפים

המים קרים כמו קרח

והאוויר אחר

וכשהוא עובר לך דרך הריאות אתה מרגיש שהוא מרחיב אותן אלפי מונים

 

ואני ממש רוצה להיות שם

עכשיו

אפילו לכמה שעות

ולהרגיש כמה קר וכמה טוב וכמה יפה

וכמה צלול

יכול הכל להיות

 

מישהי שאני מכירה העלתה לפייסבוק תמונות מהטיול שלה שם.

אחת התמונות היא של מים זורמים מתוך צינור קטן בין אבני קיר של בית.

ליד הצינור יש סקוטש-ברייט וסמרטוט צהוב

ואני פתאום נשאבתי שנה אחורה

אל כל המקומות שבהם יש צינור מתכת כהה עם סקוטש-ברייט וסמרטוט צהוב לידם

והאוויר כמעט ועובר לי שוב בכל הגוף

אבל יש דברים שאפילו הדמיון לא מסוגל להם.

אבל-

מדהים מה תמונה,

אפילו לא כל כך יפה,

יכולה לעשות לי.

 

אלגברה ליניארית

קניתי ספר לימוד, מעט מתוך לחץ. הסתכלתי בו והרהרתי שאולי היה זה בזבוז של כסף- מי יודע אם אצטרך את זה באמת.

דפדפתי מעט, ואז הפכתי שוב לעמוד הראשון. בצד שמאל למלעלה, היכן שסופרים כותבים בד"כ את ההקדשה, הופיע ציטוט של לאה גולדברג, שמופיע פה מצד שמאל- מהמשפטים היפים והאהובים עלי ביותר.

סגרתי את הספר בחיוך וראיתי בזה רמז לכך שלא זרקתי את הכסף לשווא.

וויתור אחד מתוך רבים שעתידים לבוא

היום בתחנת הרכבת ראיתי כמה אנשים נוסעים דרומה עם שקי שינה, תיקים גדולים וכובעים מצחיקים.

ומאוד מאוד קינאתי בהם על שהם נוסעים לאינגדינגב, ואני מן הסתם לא.

זו השנה הראשונה שאפסיד, וזה ממש מוזר לי, בייחוד כשפתאום כל-כך הרבה אנשים שאני מכירה הולכים.

מקווה שיהיה פסטיבל טוב כמו בשנה שעברה (אבל שאני לא אפסיד יותר מדי!!!).

 

נכונים לי עוד וויתורים רבים כאלה, אני יודעת, אם אהיה מסוגלת לעמוד בחומר הזה, ואכן אסיים שם תואר.

אני משתדלת לקבל את זה בהבנה, אבל עבור הצד הנהנתני שלי, שארבע שנים חגג ללא הכרה- ממש כואב כל פספוס כזה.

 

זה הולך להיות כל כך קשה, וכמה שאני מכינה את עצמי- אני יודעת שאני אפילו לא מבינה בכלל מה הולך לנחות עלי בשבוע הבא.

Things that I know for sure

היש ישנו והאין איננו.

 

---

(וכל השאר הוא קירוב מוזנח של האמת.

טפשה ממני המוסד הזה לא ראה כבר הרבה הרבה זמן)

 

(ולכן גם מחקתי את הרשימות בצד, והשארתי רק דברים שכתבו אחרים חוץ ממני.

וגם סידרתי מחדש את רשימת הספרים, נראה לי נכון יותר לסדר לפי המחברים ולא לפי שם הספר. אני לא יודעת להסביר אבל היה לי ממש בהול פתאום לעשות את שני הדברים האלה.)

כמה טוב לראות אותך שוב

 

"אתם יודעים למה קינאתי בשליט… למה ייחלתי להיות במקומו ולמה בירכת אותו על מולדתו? זה בגלל ערך האדם וחשיבותו במולדתו… בעולמנו הערבי השלטון הוא מי שהורג, ומי שעוצר ומי שמעלים מאחורי השמש את נתיניו זכרים ובנות… אני מתפללת יום וליל שאהיה כמו שליט בארצי.. שהתקשורת תתעניין בי.. שאהיה כמו שליט ושיופעלו לחצים בכל הצורות ובכל הדרכים על מנת שאחזור לחיק משפחתי, אם אני איעדר ממנה בשביל מולדתי. ושאהיה כמו שליט כמספר מרכזי וגדול תמורת סדרה של מספרים ועוד מספרים. יבושם לך שליט על כך שאתה אזרח במולדתך, יבושם לך על החשיבות שלך והערך שלך. יבושם לך על כך שכל העולם עוקב, ולא רק מולדתך, אחרי סוגייתך למן היום הראשון לחטיפתך…. שליט, יש לך מזל במולדתך".

אקבל אל-אחמד, כתבת מכווית.

 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4136012,00.html

 

לא זכור לי, בכל חיי, יום שמח מזה, יום חג כזה, במדינה הזאת. אני לא יודעת מה אני חושבת על העסקה הזאת, אבל לראות אותו יורד מהמסוק… לשמוע את אבא שלו אומר לו "בוא לאמא", לראות אותו נכנס למצפה הילה, ויורד במדרגות הביתה- אני בוכה מאושר ומצער, צופה שוב ושוב באותן התמונות ושומעת את אותן הפרשנויות שלא יוכלו לתאר את מה שעיני רואות… תנו עוד קצת מהאושר הזה, מהשמחה הזאת, אני לא מאמינה עדיין שזה קרה, שהוא באמת פה…

 

לקרוא בוואי נט שהוא אכל שניצלים ופסטה לארוחת ערב ולחשוב שזה לגיטימי לגמרי לשמוח מזה, ולא להאמין, פשוט לא להאמין…

 

קצת רזה, אבל מה זה חשוב.

 

---

בדרך לטיול עברנו ליד עיסאוויה, שם נשים לבושות שחורים וגברים נרגשים עמדו על גבעה והניפו דגלי פלסטין, בציפייה למחבלים המשוחררים. הסתכלתי בסקרנות, אבל פתאום הפניתי מבט. כמו רוב הישראלים, אני לא רוצה לחשוב על המחיר.

דיאלוגים

"עזרא חמוד,

מלן ת'לפים מזל טוב ליום

הולדתך. אני בהחלט

זוכרת שאתה לא במיוחד

חסיד הקריאה, אבל הספר

הזה יכול לעזור הרבה

לדעות שלך במקרה ואולי

כן יהיה שלום עם הערבים.

            אוהבת אותך

                   ענת. "

 

אני לא מכירה את עזרא או ענת, אבל זה מה שכתוב בכתב יד יפה ומסודר על העמוד הראשון בספר שקניתי היום. הספר הוא "חיוך הגדי" של דוד גרוסמן, ורכשתי אותו בחנות ספרי יד שנייה מעולה בתל אביב.

 

קראתי את ההקדשה הזאת הרבה פעמים, וכל פעם משהו חדש צץ לי פתאום. מעניין בני כמה עזרא וענת היו כשהיא קנתה לו את הספר. מעניין לכבוד מה היא קנתה לו אותו. עזרא נשמע שם מבוגר יותר מענת, מעניין מה טיב היחסים ביניהם, ומדוע היא קוראת לו "חמוד".

אני תוהה- מההקדשה נשמע שעזרא מחזיק בדיעות ימניות יותר מאלו של ענת (עוד לא קראתי אותו, אבל 'חיוך הגדי' ידוע כספר שמביא השקפת עולם שמאלנית למדי.), אבל אפשר שדווקא להיפך- אולי היא שמחה להביא לעזרא ספר שיתמוך בדיעותיו. אין זה חד משמעי מהכתוב. אבל בעצם, אולי, ההדגשה מתחת ל"כן יהיה שלום" היא תוקפנית במכוון, ונועדה להביע התנגדות לרעיונותיו של עזרא זה. מעניין אם ענת האמינה שבימינו אנו כבר יהיה שלום עם הערבים. אני אוהבת את הדרך הילדותית, הלא מכובסת, לומר- יהיה שלום עם הערבים. לא "ייחתם הסכם", ולא "שתי מדינות לשני עמים", אלא ילדותי ופשוט- יהיה שלום עם הערבים. אני חושבת שכבר כמה שנים טובות המילה "שלום" נעדרת מהשיח הציבורי- היא נחשבת אופטימית מדי, ומי שמשתמש בה הוא ילדותי וחולמני. מתי בעצם ענת נתנה לעזרא את הספר? אין תאריך, חבל. הספר עצמו הודפס בשמונים ושלוש. בטח לא הרבה אחרי כן נכתבה ההקדשה הנ"ל. ועזרא? האם הוא קרא את הספר? מתחילתו ועד סופו? למרות שהרעיון שמובא בו כנראה לא תואם את השקפת עולמו? האם משהו בספר הזה שינה את תפיסתו? אולי להיפך- אולי הוא חיזק את עמדתו הראשונית? ואיך זה לקבל ספר במתנה, בידיעה שהביאו לך אותו כדי להעביר אותך צד? אולי עזרא כעס קצת?

מה שבטוח- הספר הזה הגיע לחנות יד שנייה. האם עזרא הוא זה שמכר אותו? למה? (מדוע בכלל אנשים מוכרים ספרים? אם לא מתוך צורך בכסף? ספרים זה דבר שטוב לצבור, במידה והם שווים קריאה שנייה, או שאפשר ומכר יהנה מהם.) אולי הוא לא אהב את הספר- כי הוא הרגיז אותו, או סתם כי הוא משעמם? אולי מישהו אחר מכר אותו- הבן או אשתו של עזרא? מעניין עם עזרא וענת עוד בקשר. ענת בטח התאכזבה שעוד לא עשינו שלום עם הערבים. מעניין אם היא משתמשת במונח "שלום", או שגם היא מרגישה צורך לדבר ברמזים. מעניין אם עזרא כבר כן אוהב ספרים עכשיו, או שהוא עדיין לא חסיד הקריאה. (וענת?)

 

עכשיו תנו לי סיבה טובה אחת לקנות ספרים ברשתות, ולא יד שנייה.

שלמה ארצי

אין בי חיבה יתרה לשלמה ארצי, מעולם לא הלכתי לראות אותו מופיע בקיסריה ואני לא קוראת לו "שלמה" כאילו הוא חבר קרוב, ובאופן כללי הוא מזכיר לי את יאיר לפיד, ועבורי אין זה דבר חיובי.

אבל לפני הרבה שנים היינו נוסעים לחיפה, והיתה לנו באוטו את הקסטה שלו "שניים", ועד היום יש לנו בבית ספרון קטן עם מילות השירים. היינו מחליפים את חווה אלברשטיין בקסטה הזאת… הדרך לחיפה היתה מסע ארוך וכמעט תמיד היה שבר ענן שהתחיל מעל פוראדיס, ותמיד ליד מלון המדרגות של זכרון שאלתי את ההורים שלי אם הם פעם היו שם בנופש.

והרבה שירים נשארו מאז אצלי בראש.

 

היום בים ראיתי אישה עם בגד ים לבן, ורק מהדרך בה הבנות שלה קפצו מעל הגלים בהתרגשות מהולה ביראה- יכולתי לומר שהיא בטוח תיירת ושהיא מגיעה ממקום בו אין ים. כשעברתי לידה היא באמת דיברה באנגלית אל הבנות, וטפחתי לעצמי על השכם.

מסביבי משפחות עם ילדים, הם בוכים וצוחקים ומשחקים והשמש שוקעת, ואני תוהה אם כל ההורים מודעים לכך שאלו הדיוק הרגעים שייצבעו בצבעי זיכרון דהויים וייצרבו עצמם על קירות המוח בצבעים דהויים.

(או שרק אצלי, אולי, נדמה לי שאני זוכרת כל פעם וכל רגע

מהימים שבהם לקחו ואתי לים. אני זוכרת את החוף הרחוק, ואת השמשיות המצלות הגדולות, וסנדוויצ'ים שהוכנו מבעוד מועד, וקרם הגנה וחוף ריק של אוקטובר, וידיים קטנות חופרות בחול רך.)

 

אתמול מישהו אמר לי שהוא שמע שיש נקודה ליד בית שמש שממנה רואים את הים, ואחרי שעה נפרש לפנינו מישור החוף כולו בשקיעה אדומה לוהטת, והנקודה ליד בית שמש לא היתה מיוחדת כל כך פתאום.

 

בשיחות על זהות והגדרה עצמית אני מתקפלת לתוך עצמי ואוטמת את האוזניים כי

הכל מסובך לי מדי.

 

ואני לא רוצה שיקראו לי יהודייה

ולא מעניין אותי אם זה דת או לאום

וזה מה שהייתי צריכה לענות.

 

וגם הייתי צריכה לומר-

אבל מה זה מפריע לך.

ולא אמרתי.

ככה זה,

הטיעונים הטובים עולים אחרי שהשיחה נגמרת.

 

האמת היא שממש רציתי לעשן אבל אני לא חושבת שזה חכם עכשיו, גם ככה המוח שלי לא מתפקד כראוי.