אומץ

נתחיל מהסוף. טוב לי בעבודה שלי. אני לא יודעת אם זאת משרת החלומות, או אם אשאר עד הפנסייה. אבל טוב לי. משמעותית טוב לי ממה שהיה לי לפני כן.

לפני שש שנים קיבלתי להפתעתי טלפון מתאגיד הייטק גדול, ובצד השני הייתה אשת hr שאמרה לי שעברתי את הריאיון השני. אני זוכרת שכל כך התרגשתי שעניתי לה "יואו, איזה כיף!" כמו ילדה בת ארבע. אמנם זה לא שחוויתי המון אכזבות בדרך, סהכ עוד משרה אחת שהתראיינתי אליה ולא עברתי את הריאיון השני- אבל כמובן שלתחושתי אז הייתי חסרת סיכוי למצוא מישהו שיסכים להעסיק אותי. אז מייד אמרתי כן. ואני לא מתחרטת על זה. בכלל. כי אמנם התפקיד שהתקבלתי אליו לא התאים לי, בלשון המעטה, זאת עדיין היתה דרך, ארוכה אמנם- להגיע לאיפה שאני עכשיו.

הגעתי למקום מאוד חברתי. זה היה מאוד מוזר וגם עכשיו אני לא מבינה את זה כל כך. כולם היו מאוד נחמדים, הכירו אחד את השני שנים, המשפחות שלהם בילו יחד, הם בילו יחד בערבים- זה היה מקום מגובש בצורה בלתי סבירה. את העבודה עצמה לא ממש אהבתי. למעשה הייתי בתחושה תמידית שאני לא באמת מבינה מה אני עושה. בדיעבד אחד הותיקים אמר לי שלדעתו התפקיד שנתנו לי לא מתאים לסטודנטים. שצריך הרבה ניסיון. זה ניחם אותי אבל אני חייבת להודות שאני לא הסטודנטית היחידה שקיבלה תפקיד כזה, והיו כמה שהצליחו לא רע. מבחינה חברתית היה שם ממש כיף. מבחינה מקצועית הכל היה עבורי בליל לא ברור של משימות ארוכות ומייגעות. זמני הריצה היו פסיכיים. ממוצע של שעה לריצה בסיסית, ולדאבוני זכור לי שבוע שבו משהו ממש נדפק וכל ריצה לקחה יותר מ24 שעות. זה היה פשוט מייאש. אתה מתחיל משימה, לוקח לך שבועיים לסיים אותה ורוב מה שאתה עושה זה לחכות לריצה שתסתיים. לא הייתי טובה בעבודה שלי. הרגשתי את זה כל הזמן רובץ על הכתפיים. זה הציק לי. בסופי שבוע הייתי מתחברת מהבית (כמו כולם שם) ומריצה כמו פסיכית בתקווה שמשהו יקלע ויעבוד. לא היתה לנו תמיכה. כלומר- היו לנו את השמות של האנשים שאחראיים על כל הדברים שנפלו, דרשו תיקון, דרשו הסבר- אבל האנשים האלה לא שמו עלינו, ממש לא ירקו לכיווננו. היום זה נראה לי מטומטם להחריד אבל אני זוכרת שהיו שולחים אותי "ללכוד" את האדם שיכול לעזור לי. הייתי שולחת לו מייל, ועוד אחד, אורבת לו בצאט הפנימי מחכה שיהיה ירוק, ומדי פעם נשלחת לחכות לו בקיוביק. כן. זה מה שעשיתי ימים שלמים. היינו בתחתית שרשרת המזון של המשאבים. הותיקים דאגו לפתח ולתחזק יחסי ידידות עם האנשים האלה, כדי שכשיצטרכו מישהו אשכרה יענה להם. ידעתי שאני לא אהיה מסוגלת לזה, ובאופן מפתיע אכן אף אחד לא עזר לי אלא אם עירבתי את אחד הותיקים שישיג לי את מי שאני צריכה. נשארתי שם ארבע שנים ארוכות. ארבע שנים בהם לא הצלחתי לקדם את עצמי מבחינה מקצועית. הייתי מגיעה בבוקר למשרד בלב כבד, לא יודעת איך ומה אני הולכת לעשות כדי לקדם את המשימות שלי. במוצש הייתה נופלת עליי תוגה לקראת שבוע חדש שבו לא ממש ידעתי מה אני הולכת לעשות. כמובן שזה לא שהמקום היה דפוק- הוא פשוט ממש לא התאים לי. האם היום הייתי עושה דברים אחרת שם? כן, כמובן. אני חושבת שלא הייתי רצינית מספיק. לא שאלתי, לא העמקתי, לא התעניינתי. ובטח שלא הבנתי.

אין לי מושג מה החזיק אותי שם ארבע שנים מלבד הפחד שלא אמצא עבודה אחרת. חשבתי שאני העובדת הגרועה בעולם. תודה לאל שביקשתי לצאת לחלת לירח דבש ולא אישרו לי. זה פגע בי מאוד, כי למישהי אחרת אישרו. והיא הגיעה שלוש שנים אחרי. טוב שזה קרה, כי אני ידעתי שלטיול הזה אני יוצאת ויהי מה. ולדעתי, רק חיכיתי למשהו כזה שיבעט בי החוצה.

התפטרתי. עשיתי את זה יפה, הודעתי הרבה זמן מראש, והתחלתי לחפש עבודה שאליה אחזור אחרי ירח הדבש. הבוס הגדול תפס אותי לשיחה ושאל אותי מה בא לי לעשות. אני ידעתי שאני לא מתכוונת להשאר בתחום הזה, שאני רוצה לעשות משהו אחר לגמרי. קצת קשה ככה בלי מושגים מקצועיים, אבל רציתי להגיע לתחום אחר, מקביל, צד שונה של אותו מוצר. לא היה לי שום ניסיון בתחום הזה. אמנם עבדתי ארבע שנים אבל זה היה כמעט כמו לחפש משרה בלי ניסיון בכלל. אז בשיחה אמרתי לבוס שלי שתודה, אבל אני לא מחפשת בתחום. ואז הוא שאל מה כן. אמרתי לו, הוא צלצל למישהי ואמר "יש לי כאן מישהי שמחפשת משרת x, אתם מגייסים נכון?" הוא ניתק, ואמר לי – זאת y מצוות x. דברי איתה, היא תוכל לעזור לך." עד היום אני לא מאמינה כמה פשוט זה היה בעצם כל הזמן הזה. כמובן שהתקשרתי אליה. היא סידרה לי ריאיון. היה לי יום אחד להתכונן. זה הלך כל כך טוב שידעתי שזה שלי. המראיינים המשיכו אחרי השאלות המקצועיות ישר לתיאומים. מעבר בתוך החברה זה פשוט לאין שיעור מלקבל עובד חדש. וככה נסעתי לירח הדבש שלי כשיש לי משרה מובטחת בכיס.

היקום חייך אלי, והתייצבתי נרגשת למשרה החדשה. נחושה ללמוד מטעויות העבר – עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לחפות על חוסר הניסיון שלי בתחום הזה. וזה עבד. הבוס שלי נתן לי פידבק מעולה, ואני למדתי כל כך הרבה. בשיחות שכר קיבלתי פתאום העלאה גדולה. במשרה הקודמת קיבלתי תמיד את המינימום, בצירוף משוב לא נלהב. ועכשיו פתאום קיבלתי מחמאות. כבר אחרי חודש הבנתי שעשיתי טעות שנשארתי ארבע שנים במשרה ההיא. כשבעצם זה היה די פשוט לעשות את הצעד אל עבר משרה שמתאימה לי הרבה יותר.

אני כבר לא אורבת לאף אחד בקיוביק. אותם אנשים שהייתי כותבת אליהם בחיל ורעדה ונענית תשובה רפה- היום אני לא חושבת פעמיים ופונה אליהם כשצריך – והם עונים! אני לא מתעסקת בשטויות. אני מגיעה כל בוקר לעבודה ויודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות היום, כמה זמן בערך זה ייקח. אם משהו משתבש בדרך אני יודעת לתקן. ואם זה לא עובד אני יודעת למי לפנות. הכל ברור, מובן, סדור, הגיוני. אני לא צריכה לחכות הרבה זמן לתוצאות. משימה מתחילה ומסתיימת. כל הדברים האלה היו בגדר חלום במשרה הקודמת. שם הייתי עובדת על 5 משימות במקביל, כל פעם שולחת ריצה לשעה, ארבע שעות, ובינתיים עובדת על משימה שנייה. שולחת ריצה, עוברת לשלישית וכן הלאה, עד שהריצות מסתיימות ואני חוזרת אליהן. זה היה כל כך סיזיפי. עשיתי מלא דברים מיותרים רק כי לא זכרתי מה עשיתי כבר ומה לא.

נזכרתי בכל זה עכשיו כי היתה לי שיחה עם המנהל. אני מאוד מחבבת אותו. יש לו ידע מטורף לחלוטין, הוא מכיר כך ביט במערכת, ותמיד כשאני מדברת איתו אני רושמת כי כל מילה שלו מדוייקת ושווה זהב. יש לנו צוות מצוין, אם אני צריכה משהו מייד יש מי שמתנדב לעזור. בקטע החברתי- אז זהו, שאין כזה. ניגוד מוחלט למה שהיה לי בתפקיד הקודם. אבל האמת היא שזה לא חסר לי ואני מעדיפה את זה ככה. מעדיפה לבוא לעבוד מאשר לבוא לעבודה. האווירה קצת קרירה ולא ממש חברתית, בטח עכשיו בימי קורונה- אבל מקצועית הכל כל כך מעולה. בשיחת חתך עם הבוס הוא הדגיש שקיבל עלי פידבקים מאוד טובים מאנשים מקבוצות אחרות שעובדים איתי. זה באמת נהדר לשמוע. כמובן היו גם דברים שהוא רוצה שאשפר, לא הכל מספיק טוב, אבל קיבלתי הרבה מחמאות ונראה שהרושם הכללי שלו עלי הוא טוב. זה כל כך נהדר סוף סוף להרגיש שאני טובה במה שאני עושה. שאני מצליחה בזה. כל המשוב שקיבלתי ממנו היה כל כך קונקרטי, עם דוגמאות, ממש הבנתי ממה הוא מרוצה וממה לא. וזה בניגוד מוחלט למשובים בקבוצה ההיא שהיו אמורפיים לחלוטין ולא הבנתי מהם כלום רק שהם לא מרוצים.

אני לומדת בלי סוף. משהו פסיכי. לא תמיד אלו דברים ממש מרתקים או חשובים, אבל הם נערמים ומצטברים ואני מרגישה שהם הופכים למה שקרוי ניסיון וידע לאט לאט. המחברת שאני מתחזקת מתמלאת בלי סוף בעוד חוצצים לעוד נושא ותת נושא. המנהל שלי מכניס אותי לתחום כזה ולתחום אחר, אני עובדת עם כל כך הרבה אנשים וקבוצות וגם המשימות המשעממות עוברות מהר ובכיף.

אולי אני מעריכה את כל זה בגלל הנסיון הלא מוצלח הקודם. אבל מה זה משנה בכלל. יש לי עבודה שבה מרוצים ממני. יש לי מנהל שסומך עלי. יש לי משימות שאני עושה בשמחה, יש לי ידע ונסיון שאני צוברת. מה עוד יכול לבקש מהנדס זוטר.

אין יום שעובר עלי בלי שאני מביטה על עצמי של לפני שנתיים, שלוש, ארבע בהשתאות – ושואלת אותה מה לעזאזל היא עוד עושה שם, במקום שכל כך לא מתאים לה.

אומץ, אני צריכה יותר אומץ.

בסוף התגלגל לטובה.

אהובתי שלי

קורה כל כך הרבה (לטובה!) עם פצפונת ואני לא כותבת על זה כלום. היא תינוקת מדהימה, באמת. אני מתנפחת מגאווה בכל פעם שהיא זוכה לתשבוחות, אני באמת לא מאמינה שזכיתי בילדה מתוקה כזאת.

לפני שלושה חודשים בערך גיליתי את הדבר הנעים ביותר בעולם- לישון איתה יחד, מחובקות. זה קרה אצל ההורים שלי אחרי שהיא לא נרדמה בכלל בכלל, היא היתה מותשת והיה לה קשה. לקחתי אותה איתי למיטת הנעורים שלי, ניענעתי קצת וחיבקתי- והיא נרדמה לצידי, שקטה ורגועה, ואני נרדמתי מחובקת איתה- אושר שלא ידעתי שקיים בעולם הזה. כמובן שמאותו רגע ניצלתי כל שינה שלה כדי לחזור על התרגיל הזה- שמחה על מיטת הנוער הצרה שצמודה לקיר ומאפשרת לי לעשות זאת בלי לחשוש שפצפונת תיפול. באחת הפעמים, שיכורה לחלוטין מהמתיקות שלה, ליטפתי אותה כשהיא ישנה ועם כל נגיעה פצפונת שחררה אנחה קטנה, כמעט בלתי מורגשת- כמו מין גרגור. זה היה פשוט מדהים. 

בין הסגרים יצאנו לראשונה שלושתנו לנופש משפחתי- די חוששים מאיך שפצפונת תקבל את השינוי הזה. האמת שהיא זרמה איתו באופן כל כך חלק שאני רוצה לצאת שוב. ביום הראשון היא היתה כל כך שמחה, החיוך לא ירד מהפנים המתוקות הקטנטנות שלה, וכל דבר שעשינו הצחיק אותה.

יש ימים קשים יותר ופחות, אבל אני מודה שזאת כבר לא אני שמתמודדת עם הקושי שלה ברב היום.המטפלת היא זאת שנאבקת בה בארוחות הצהריים, בעייפות, עם התסכולים במהלך היום. אני מקבלת אותה לכמה שעות בלבד, ואמנם יש לנו את המאבק על השינה אבל לרוב הכל ממש בסדר. כמובן שזה גורר את מה שיושב עלי כבר כמה ימים- בשבוע שעבר היתה הפעם הראשונה שפצפונת העדיפה בבירור את הידיים של המטפלת על שלי, אחרי שנפלה וקיבלה מכה. בהתחלה הצלחתי לשמוח מזה שפצפונת כל כך אוהבת את מי שנמצאת איתה רוב היום, אבל ככל שהעניין הזה חזר על עצמו אני מוצאת את עצמי יותר ויותר עצובה מזה ומקנאה. במשך חצי שנה היתה לי כמעט בלעדיות עליה. הייתי עבורה הכל- חום, הזנה, רוגע. אחרי שהמטפלת פרצה לחיינו וההנקה דעכה לה שמחתי לראות את פצפונת מסתדרת גם בלי להיות צמודה אלי. אבל להעדיף בבירור אישה אחרת על פני? זה משהו שלא עובר לי חלק בגרון.

ועדיין- לפני כמה ימים יצאתי מהבית עוד לפני שהיא התעוררה, לשחות. כשחזרתי מהשחייה מצאתי אותה ואת א' מנמנמים על הספה במה שהתחיל ככל הנראה כנסיון שלו להרדים אותה לשנת בוקר. כמובן שברגע שפתחתי את הדלת היא התעוררה. תוך שנייה נמרח על הפנים המתוקות שלה החיוך הכי גדול בעולם, והיא מיהרה לכיווני. ההבעה שלה צעקה- "איזה יופי שאת פה! בואי נעשה כיף".זה אושר לא נורמלי לקבל ממנה את החיוכים האלה.

לקראת גיל שנה היא התחילה ללכת. היא עשתה שני צעדים מהוססים מהמטפלת אלי, ואני עודדתי אותה בקול צווחני מהתרגשות. לאט לאט התחילה ללכת יותר צעדים לבד- שולחת את הידיים שלה קדימה כדי להתאזן, מתנדנדת מצד לצד כמו ברווז שמנמן, מייצבת רגל תפוחה אחרי רגל תפוחה. בהתחלה עוד עברה לזחילה בכל עם שרצתה להגיע מהר לאנשהו, אבל לאט לאט גילתה את היתרונות שבהליכה- בעיקר את האפשרות להחזיק חפצים תוך כדי. ספציפית- ספר שהיא רוצה שאני אקריא לה. הדרך לבקש ממני לעושות זאת היא לצעוד איתו לעברי ולהטיח לי אותו בראש. אמנם עדינות זה לא הצד החזק שלה אבל אנחנו לומדות.

ספרים. היא מעסיקה את עצמה כל כך יפה איתם שלא נעים לי להפריע. זה מגיע אצלה בגלים- אחרי חודש שבו לא היתה מוכנה שיקריאו לה שום דבר- פתאום היא מתעוררת בבוקר ומבקשת שאקריא לה. וכשנגמר הספר מבקשת עוד אחד ואז עוד אחד. ואז עוד… עד שכל הספרים מחוץ לספריה. היא אוהבת גם להעביר עמודים לבדה ולהסתכל בתמונות. זה כל כך מקסים להתבונן בזה- היא נראית כאילו היא כותבת את התזה שלה- יושבת בין 5 ספרים פתוחים על הרצפה, והיא מדפדפת באחד מהם, פתאום נזכרת במשהו מדפדפת בשני, מוציאה ספר חדש מהספריה, מרוכזת ונחושה. הלוואי ותתמיד באהבה הזאת, יהיה נחמד לחלוק איתה תחביב.

אני חושבת ומשחזרת בהנאה קצת אובססיבית את היום בו היא באה אלי. את שרשרת הרגעים מיד לאחר שא' אמר לי בדמעות שהיא פה. את הפנים הנרגשות שלו, של ההורים שלי. את הגודל הזערורי שלה שהיום נראה לי רחוק כל כך. אני זוכרת איך היא ינקה ממני והראש שלה היה קטן בהרבה מהשדיים הגדושים שלי ומשהו נראה לי מעוות בתמונה הזאת ולא הבנתי כמה מהר היא תגדל ותשתנה. איך שכל מה שהיא רצתה זה שאזין אותה ושנחבק אותה ונצמיד אותה אלינו. לפני שהעולם כולו סקרן אותה ומשך אותה. היום פצפונת קצת חולה ולכן נתתי לה להרדם עלי ולא במיטה, ובמקום לקום ולהניח אותה במיטה שלה- פשוט נשארתי איתה על הספה ושחזרתי בפעם המי יודע כמה את הרגעים שאחרי הלידה, והתסכלתי עליה, על הלחיים התפוחות שנמרחו עלי, התלתלים המושלמים שנמעכו בין הידיים שלי, ועל הנשימות הקטנות, המתוקות האלה שמדי פעם מביאות איתן איזה צליל גבוה שאני מפרשת כגרגור. הסתכלתי על כל אלה ובכיתי קצת, כי אני באמת לא מאמינה שזכיתי בכל זה. וסיפרתי לה כמה אני אוהבת אותה, ואמרתי שנראה לי שהיום שבו היא הגיעה הוא היום המאושר בחיים שלי. ואז השכבתי אותה במיטה למרות שיכלתי להמשיך ככה עוד הרבה.

כשהיא מתעוררת בבוקר ישנו חלון הזדמנויות קטן שאני אוהבת. אם אקח אותה מהר מספיק על הידיים ואלך לשבת על הספה- היא תמרח עלי ותתפנק לעוד כמה דקות של אושר. אני מלטפת אותה וממלמלת הברות מרגיעות כדי לזכות בכמה דקות של פינוק וכרבול, כשהיא כולה חמימה מהשינה ונמרחת. אני יכולה להעביר יד בתלתלים, על הגב המתוק, לאחוז את כפות הרגליים השמנמנות וללטף את כולה. עד שבבת אחת היא מזדקפת וחוזרת להיות הפרא האהוב והמסחרר שהיא. דוחפת אותי ומשתחלת מהידיים מטה אל הספה ומשם לשטיח, והנה היא כבר מתחילה להוציא את כל הצעצועים והספרים מהמקום- עוד יום של תגליות מתחיל.

אני לא יכולה להפסיק לחייך כשהיא מחווה או מצביעה לעבר דברים שמרגשים אותה בחוץ (עץ, אוטובוס, חתול, ספסל, כלב, גדר) ואומרת "את זה" אבל בצליל כל כך גבוה שזה נשמע יותר כמו "צצצ" מתפלא. לפעמים אני רואה שזרים רנדומליים נהנים מזה גם הם. זקנים לעיתים מדווחים לי כשאנחנו באות מולם שהיא אמרה להם שלום. זה תענוג אמיתי לצאת איתה לרחוב.

כשנגמר הסגר אמא שלי, שלא ראתה את פצפונת חודשיים וחצי והיתה די על קוצים לפגוש אותה- התקשרה לפני שבאנו אליהם לסופש. היא התקשרה איזה חמש פעמים ובכל אחת מהן הציעה כאילו באגביות שניסע לאיזה פארק שהיינו מבלים בו את כל השבתות שלנו כשהיינו ילדים. האמת שההצעה מצאה חן בעיני מהרגע הראשון, והתרגשתי מהמחשבה שאקח אותה ואת א' לשם. אמא שלי כנראה התרגשתה מזה יותר כי היא פשוט לא הפסיקה להזכיר את האפשרות הזאת, וגם הכינה מבעוד מועד אוכל לתת לחיות שמסתובבות שם- זה היה מקסים מצידה ולא הצלחתי להתנגד כי פצפונת כנראה תהיה כבר עייפה. נסענו מצופפים ברכב שלנו, חמישתנו, ואמא שלי התרגשה במושב לידי. חנינו, הרכבתי את האופניים ואבא שלי בינתיים הוציא את פצפונת מכיסא הבטיחות. אמרתי לו שהוא יכול להושיב אותה באופניים, והוא אמר "אם זה בסדר, כל עוד היא לא בוכה, אני אקח אותה עלי" וככה הלכנו במשלחת מכובדת- אמא שלי עם השקית אוכל לחיות, א' לידי לא מבין את פרץ הנוסטלגיה, אני מסיעה לפני אופניים ריקים, ואבא שלי בראש מחזיק את פצפונת וזורח מגאווה. הוא היה כל כך  שמח שכל הדרך הסתכלתי רק עליו. כשהגענו לפארק הוא אמר בצער מסויים שנראה לו שהיא תהנה יותר באופניים והושיב אותה שם, וכולנו פצחנו במסע נוסטלגי, מסבירים לא' המשועשע מה כל כך מיוחד פה בעצם.

את סבא וסבתא שלי ראיתי פנים אל פנים רק השבוע, אחרי בערך ארבעה חודשים. הם וגם אנחנו חוששים מהקורונה, והם הסכימו להפגש רק בחוץ במרחק סביר. אמנם זאת תקופה ארוכה שפצפונת ואני עושות איתם שיחת וידאו פעם או פעמיים בשבוע, אבל המפגש היה מאוד מרגש. סבא וסבתא שלי הם אנשים קשוחים, שהחיים בגלות של סטאלין כילדים חישלו אותם. הם לא בדיוק הסבא וסבתא המחבקים ומבשלים, הם משהו אחר. הם דור הנפילים, וזה ניכר בכל דבר שהם עושים. מהחסכנות המטורפת, החפצים שהם אוספים מהרחוב ומשמישים (אין להם צורך בהם, כן? יש להם כל מה שהם צריכים בבית. הם פשוט לא מסוגלים לראות משהו יקר המציאות ברחוב), ותחומי העניין שלהם (סבא שלי: פיזיקה, מתמטיקה, מלחמת העולם השנייה. סבתא שלי: כל סוג ספורט אפשרי, מציאת קשרי משפחה מסובכים לכל מיני אנשים מפורסמים, אסטרולוגיה- אין לי מושג איך זה קרה). לכן זה פשוט ממיס אותי לראות איך האנשים הרציניים האלה לא מפסיקים לצחוק ולהנות משיחת וידאו בה אני מראה להם את פצפונת סתם יושבת ומשחקת בצעצועים שלה. היא לא עושה שום דבר מיוחד- אבל סבא שלי כבר מתגלגל מצחוק. היא מחייכת אל המצלמה- סבתא שלי מתחילה עם "אוי איזה יופיייי" היא הולכת ובוחרת צעצוע, והם מפרשנים ברקע כל תנועה. זה כל כך מקסים שאני לא מעירה להם שעל המסך רואים רק את קצה הקודקוד שלהם- את ההנאה שלהם אי אפשר לפספס.

התפילות שלי השתנו. בכל פעם שאני עולה על ההגה, כל פעם לפני שאני עושה מה שנראה לי מסוכן (נגיד נכנסת לשחות בים)- יש לי תפילה אחת בלב- שפצפונת תהיה בסדר, ושאני אחזור בשלום, בשבילה. בכל פעם שאני חושבת לעשות משהו חסר אחריות (נגיד להיכנס בים גבוה) אני מזכירה לעצמי שאני אמא, שפצפונת צריכה אותי. זה אולי דרמטי, זה אולי מוגזם-אבל נראה לי שהמצפן הפנימי שלי השתנה.