אני הולכת ונעשית אדם פחות ופחות חברתי. אני מרגישה את זה בכל תא בכל מקום בכל זמן שהוא. זה תהליך ארוך שתחילתו בנפאל וסופו לא ידוע, אבל צובר עכשיו תאוצה רצינית. אני לא יודעת איך חזרתי משם, לא הייתי במצב שאפשר לי להעריך את עצמי טוב. אבל היום במבט אחורה אני יכולה להעיד על שינוי מהותי. לא יודעת מה בדיוק, מה גרם לו, אבל הוא שם. כמו חדר מאוד מוכר שמישהו הזיז בו דבר מה ואינך יודע מה, אבל אתה יודע שלא כך הוא נראה אתמול, לפני חודש, בשבוע שעבר… והידיעה הזאת לא נותנת לך מנוח. נואשתי מלחפש מהו הדבר הזה, הספציפי מאוד, שהשתנה. אחד ממליוני המתגים שמפעילים אותי שינה מצב, זה די ודאי. מטריד אותי שאין הדבר מטריד אותי. אני בוהה בעקומת החברתיות שלי במן שעמום, כאילו מדובר במשחק טניס ולא במה שהחיים שלי הופכים להיות. אמרתי שטוב לי. טוב לי. אני עומדת מאחורי שתי המילים הללו, ולא מתחרטת שאמרתי אותן. טוב לי, טוב לי מאוד. (מאין בכלל הרשות לשאול את עצמי כל כמה זמן אם טוב לי, ולנסות לשנות את דרכי אם התשובה שלילית? מותרות החיים בעידן החדש.) יש בי עניין כלפי כל מה שקורה סביבי, אם זה (כמעט כל) מקצועות הלימוד, הספרים, האנשים, העולם בו אני חיה. אני מכירה אנשים חדשים מדי יום וזה מוצא חן בעיני. אבל זה לא כמו פעם, שכל בנאדם חדש היה התרגשות חדשה, שמחה חדשה, סקרנות חדשה, עולם חדש. נעשיתי אדישה. ואולי אלו טיבם של דברים אחרי שחיים כל כך הרבה זמן בחברת אנשים שמתחלפים חדשות לבקרים (צבא, מלצרות, טיול, לימודים). אני אוהבת את הדינמיות של הדברים, ומאוד מפחדת מהיום בו יגיע העולם האמיתי והמציאות תטפח על פני לאמור- עד כאן. מעתה והלאה- מה שהכרת, ולא דבר חדש. ולכן מטריד אותי שאין בי תיאבון עצום לקראת כל האנשים האלה, שאני לא מתנפלת על כל הקשרים החדשים ברעבתנות. הלימודים ממלאים את היום כמעט לגמרי אבל גם בזמן שהמועט שנותר לי אני מוצאת את עצמי עושה דברים לבדי, כמו לרוץ או לשחות או לכתוב פה.
שמתי לב שלא איכפת לי כמעט שלא לחזור לעיר שלי בסוף השבוע. אם המשפחה שלי באה לבקר אני מרגישה אפילו ממש בסדר עם זה. בצבא הייתי מתחרפנת כשהייתי צריכה לסגור שבתות, זו היתה ממש מועקה נפשית, ופה-… אולי דברים נראים אחרת אחרי שחצי שנה אתה מבלה בקצה העולם. (אולי אני מייחסת לטיול הזה יותר מדי חשיבות? מה כבר ראית- כמה טורבנים הודים והרים גבוהים, וכבר את מתחילה לדבר על חוויות עמוקות ועניינים תהומיים). אני די בטוחה שזה קשור בגילי- אם היא היתה פה הייתי מרגישה רע הרבה יותר לא לחזור. כבר הרבה זמן שהשמחה שלי כלפי הנאות החיים הידועות כמו מסיבות דיבורים ולצחוק-עד-שכואבת-הבטן קשורים בה באופן ישיר, ובחודשים האחרונים, כשהיא בנקודות רחוקות מאוד על הגלובוס, קשה לי למצוא את ההנאות שבדברים האלו. בקרוב היא תשוב ואני מקווה שהיא תצית בי שוב את הטירוף הזה ששתינו נמצאות בו באופן תמידי כשאנחנו ביחד- מן הרגשה שכל דבר הוא הרפתקה כיפית ושמחה.
(אולי זה כמו
לראות שתי נמלים הולכות אחת לקראת השנייה, ואז הן נעצרות לזמן קצר, ואחר כך ממשיכות לנוע
מעניין מה אמרה
האחת לרעותה
ואם היו אלו דברים
ששינו את כיוון התקדמותה של השנייה.)
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 