ביום ההולדת עצמו א' שלח לי באמצע היום ברכת יום הולדת ספונטנית. זאת ברכה מקסימה ששימחה אותי מאוד. כל שורה בה היא בדיוק מה שרציתי. ושורה אחת היא ניצחון וזיכרון והוכחה.
"…ויש לי חיים כל כך כיפיים בזכותך."
כל כך התרגשתי לקרוא את זה. מה לא הייתי נותנת לפני ארבע שנים כדי לקבל סימן כלשהו, שהוא יכתוב לי את השורה הזאת.
שתי סיטואציות צפות לי בזיכרון.
הראשונה היא היום הראשון של השבעה על אמא של א'. היא נפטרה אחרי הדרדרות של כמה ימים. חשבנו שהיא תעבור את המחלה הארורה הזאת, ודאגנו מאוד לאבא של א' שידענו שלא יעבור אותה. ואז פתאום אמא שלו קרסה. זה לא היה לגמרי לא צפוי, אבל היינו די בשוק.
אחרי הלוויה בלילה נסעתי הביתה עם ההורים שלי ובכיתי לסירוגין. לא הותר לי להשאר לישון עם א' למרות שזה כל מה שרציתי בעולם. כאב לי לדעת שהלילה, דווקא הלילה- אני לא יכולה לחבק אותו.
כשהגעתי בבוקר המחרת לבית הוריו, השבעה כבר התנהלה ביומה הראשון. מצאתי את א' שלי המום ושבור, מיד ניגשתי אליו והוא אמר לי שבא לו לעוף משם אבל הוא לא יכול. הבית המה אנשים. הקפנו את הבית ועברנו לשבת על מדרגות בטון באחוריו, נסתרים מעט מבאי השבעה. ישבנו ושתקנו, בוהים בערימות הציוד החקלאי שכבר לא ישמשו אף אחד. לא אמרנו כלום, והעצב היה נורא. כנראה גילי ראתה את הפנים של א' כשיצאנו משם, ואת הייאוש שלי. היא אמרה לי "אני יודעת שקשה לך לדמיין את זה עכשיו, אבל עוד חודשיים, עוד שנה- הוא יצחק כמו פעם". וידעתי שהיא צודקת, אבל לא ראיתי איך זה קורה.
הסיטואציה השנייה.
בתום השבעה נסענו חזרה הביתה. עזבנו את הבית של הוריו בתחושה כבדה מאוד. הותרנו שם את אבא של א', שהיה כבר סיעודי ורוב היום לא תיקשר עם הסביבה. וכאילו לא די בזה כדי לשקוע בתהומות של עצב, ידענו שזמנו קצוב.
א' התעקש לנהוג, אחרי שבוע שלא יצא מהבית. אני זוכרת את זה חד ובהיר. זיפים כיסו את הפנים היפות שלו, נסענו על כביש שש, ואני הגנבתי מבטים אל האיש שלי. א' שלי היה יתום. עד היום קשה לי להודות בזה שא' יתום. אז זאת היתה הפעם הראשונה שפתאום הבנתי את זה.
א' נהג ואנחנו שתקנו, ומשני צדי הכביש עשב ירוק זרחני צימח בפראות, מסנוור, חי, כמעט מתגרה. האביב היה בפתח, כל השדות המוריקים נענעו עשביהם ברוח קלה, העולם היה יפה כל כך ושמח, ורק באוטו הקטן שלנו הכל היה עצוב וכבד ודחוס. אני זוכרת שרק רציתי לפתוח את כל החלונות, אולי העצב ייצא. אבל ידעתי שלא משנה כמה מהעצב יזלוג החוצה, הוא ילך ויתחדש כי הוא נובע מאיתנו.
לא עברו שלושים יום ואבא של א' נפטר. זה היה נורא לא פחות. וא' שלי היה יתום משני הוריו. ואנחנו הגענו שוב לבית שלנו, הרחוק, ואני התפלצתי מבפנים- מה אעשה איתו עכשיו. איך אקח אותו מהנקודה הזאת, הנמוכה, הרעה, המייאשת, אל עבר הנקודה הפוטנציאלית שגילי הבטיחה לי שעוד נגיע אליה. לא היה לי מושג.
האמת היא שא' צחק עוד הרבה קודם. אחים שלו נעזרו בלא מעט הומור כדי לעבור את השבעות מרובות המשתתפים. ובין כל הבכי סביב עלו מדי פעם גלים של צחוק. ופעם אחת נכנסתי אחרי יום שלא הייתי, וראיתי את הפנים של א' קורנות אליי, ודוד שלו צחק עליו בפני כולם שהוא כולו זורח כשאני באה. וליטפתי אותו בשקט על השיער הארוך ארוך (שתי תקופות אבל רצופות) וקיוויתי שיהיה טוב.
וא' גזר על עצמו לא לטוס ולא להשתתף באירועים, והלכתי לבד, חוץ מלחתונה של גילי שאותה הוא סירב להפסיד. ובחתונה שלה הוא היה כבר שמח ורקדנו מלא והיה אירוע כל כך כיפי, והיינו באמת שמחים.
והעצב לא ממש עזב. אבל הוא כבר לא היה נוכח כל הזמן. הוא הגיח פחות ופחות. ועוד הרבה דברים שינו ועיצבו אותנו.
ואין לי מושג תכלס איך זה קרה, אבל ממש לא מזמן א' כתב לי שהחיים שלו "כל כך כיפיים". והלב שלי התפוצץ משמחה. תודה על הכל, בחיי.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 