ניצחון ושמחה

ביום ההולדת עצמו א' שלח לי באמצע היום ברכת יום הולדת ספונטנית. זאת ברכה מקסימה ששימחה אותי מאוד. כל שורה בה היא בדיוק מה שרציתי. ושורה אחת היא ניצחון וזיכרון והוכחה.

"…ויש לי חיים כל כך כיפיים בזכותך."

כל כך התרגשתי לקרוא את זה. מה לא הייתי נותנת לפני ארבע שנים כדי לקבל סימן כלשהו, שהוא יכתוב לי את השורה הזאת.



שתי סיטואציות צפות לי בזיכרון.

הראשונה היא היום הראשון של השבעה על אמא של א'. היא נפטרה אחרי הדרדרות של כמה ימים. חשבנו שהיא תעבור את המחלה הארורה הזאת, ודאגנו מאוד לאבא של א' שידענו שלא יעבור אותה. ואז פתאום אמא שלו קרסה. זה לא היה לגמרי לא צפוי, אבל היינו די בשוק.

אחרי הלוויה בלילה נסעתי הביתה עם ההורים שלי ובכיתי לסירוגין. לא הותר לי להשאר לישון עם א' למרות שזה כל מה שרציתי בעולם. כאב לי לדעת שהלילה, דווקא הלילה- אני לא יכולה לחבק אותו.

כשהגעתי בבוקר המחרת לבית הוריו, השבעה כבר התנהלה ביומה הראשון. מצאתי את א' שלי המום ושבור, מיד ניגשתי אליו והוא אמר לי שבא לו לעוף משם אבל הוא לא יכול. הבית המה אנשים. הקפנו את הבית ועברנו לשבת על מדרגות בטון באחוריו, נסתרים מעט מבאי השבעה. ישבנו ושתקנו, בוהים בערימות הציוד החקלאי שכבר לא ישמשו אף אחד. לא אמרנו כלום, והעצב היה נורא. כנראה גילי ראתה את הפנים של א' כשיצאנו משם, ואת הייאוש שלי. היא אמרה לי "אני יודעת שקשה לך לדמיין את זה עכשיו, אבל עוד חודשיים, עוד שנה- הוא יצחק כמו פעם". וידעתי שהיא צודקת, אבל לא ראיתי איך זה קורה.


הסיטואציה השנייה.

בתום השבעה נסענו חזרה הביתה. עזבנו את הבית של הוריו בתחושה כבדה מאוד. הותרנו שם את אבא של א', שהיה כבר סיעודי ורוב היום לא תיקשר עם הסביבה. וכאילו לא די בזה כדי לשקוע בתהומות של עצב, ידענו שזמנו קצוב.

א' התעקש לנהוג, אחרי שבוע שלא יצא מהבית. אני זוכרת את זה חד ובהיר. זיפים כיסו את הפנים היפות שלו, נסענו על כביש שש, ואני הגנבתי מבטים אל האיש שלי. א' שלי היה יתום. עד היום קשה לי להודות בזה שא' יתום. אז זאת היתה הפעם הראשונה שפתאום הבנתי את זה.

א' נהג ואנחנו שתקנו, ומשני צדי הכביש עשב ירוק זרחני צימח בפראות, מסנוור, חי, כמעט מתגרה. האביב היה בפתח, כל השדות המוריקים נענעו עשביהם ברוח קלה, העולם היה יפה כל כך ושמח, ורק באוטו הקטן שלנו הכל היה עצוב וכבד ודחוס. אני זוכרת שרק רציתי לפתוח את כל החלונות, אולי העצב ייצא. אבל ידעתי שלא משנה כמה מהעצב יזלוג החוצה, הוא ילך ויתחדש כי הוא נובע מאיתנו.



לא עברו שלושים יום ואבא של א' נפטר. זה היה נורא לא פחות. וא' שלי היה יתום משני הוריו. ואנחנו הגענו שוב לבית שלנו, הרחוק, ואני התפלצתי מבפנים- מה אעשה איתו עכשיו. איך אקח אותו מהנקודה הזאת, הנמוכה, הרעה, המייאשת, אל עבר הנקודה הפוטנציאלית שגילי הבטיחה לי שעוד נגיע אליה. לא היה לי מושג.


האמת היא שא' צחק עוד הרבה קודם. אחים שלו נעזרו בלא מעט הומור כדי לעבור את השבעות מרובות המשתתפים. ובין כל הבכי סביב עלו מדי פעם גלים של צחוק. ופעם אחת נכנסתי אחרי יום שלא הייתי, וראיתי את הפנים של א' קורנות אליי, ודוד שלו צחק עליו בפני כולם שהוא כולו זורח כשאני באה. וליטפתי אותו בשקט על השיער הארוך ארוך (שתי תקופות אבל רצופות) וקיוויתי שיהיה טוב.



וא' גזר על עצמו לא לטוס ולא להשתתף באירועים, והלכתי לבד, חוץ מלחתונה של גילי שאותה הוא סירב להפסיד. ובחתונה שלה הוא היה כבר שמח ורקדנו מלא והיה אירוע כל כך כיפי, והיינו באמת שמחים.

והעצב לא ממש עזב. אבל הוא כבר לא היה נוכח כל הזמן. הוא הגיח פחות ופחות. ועוד הרבה דברים שינו ועיצבו אותנו.
ואין לי מושג תכלס איך זה קרה, אבל ממש לא מזמן א' כתב לי שהחיים שלו "כל כך כיפיים". והלב שלי התפוצץ משמחה. תודה על הכל, בחיי.

כי עקשנים היו השניים

"אנחנו בדיוק כמו החתוליים" א' אומר לי בחצי חיוך אחרי עוד ויכוח מיותר, השש עשרה במספר לאותו שבוע. (מרפרר ל"מעשה בחתוליים" המופלא של ע.הלל, שהאיורים הנפלאים של שמרית אלקנתי שבו את ליבנו יחד עם הטקסט המקסים).

אני מתרככת, מכניסה את הקוצים, ומודה שכן, שנינו עקשנים מאוד מאוד. הוא מחבק אותי, ואני מזכירה שאני עדיין צודקת (כמו באיור הנוסף האחרון בספר שהוא תוספת מושלמת).

יש בי עצבנות קשה כבר כמה חודשים, וא' סובל את זה.



ילדה הולכת לחוג במתנס וחוזרת עשר שנים אחר כך הביתה עם מדליה אולימפית. איך אני אוהבת לראות ספורטאים ישראלים על פודיומים. בעניין זה אני תמצית השמאלץ, מתייפחת באושר מול הידיעה, כאילו לי עצמי היה בזה חלק.

איך שמחתי שגורבנקו עלתה לגמר הראשון והלא מתוכנן! כבר כמה שנים שאני שומעת את השם שלה (אני לא באמת מעורה במתרחש, אבל השם שלה עלה לא מעט) ובאמת חשבתי שתתקרב למדליה, התבאסתי בשבילה על הגמר ששעה לאחריו מוקדמות, וראיתי אותה אומרת בקור רוח מדהים שהיא התאמנה לתרחיש הזה. איזו אלופה. היא פשוט מדהימה.

כמובן שהזהב של ארטיום הוא מבחינתי שיא השיאים, כבר יום וחצי שאני מתהלכת כמו על ענן, כולל בכי בכל שידור חוזר של מעמד הפודיום או של אביו מתרגש מול המצלמות.

כל כך שמחה שבכלל לא שמתי לב שהעבירו פה תקציב.

הדבר היחיד שמעיב על השמחה הוא כמות התגובות השליליות שעוסקות בשאלה אם הוא ישראלי. זה מרגיז אותי לא כי מישהו רוצה לקחת לי את המדליה, זה מרגיז אותי כי זה מזכיר לי שלמרות שכבר שכחתי עלבונות ישנים, למרות ששנים לא שמעתי את זה, עדיין יש מי שכואב לו שהעליה הרוסית כאן. וזה כואב שבעתיים לדעת שאף תרומה, בספורט, במדע, בהנדסה- לא תספיק לאנשים שכל מה שיש להם לנפנף בו זה שהם היו כאן קודם.



איך אני אוהבת אולימפיאדה. זאת פשוט חגיגה בשבילי. יכולה לצפות בשידורים מאצטדיון האתלטיקה יום שלם ולא יימאס לי. אני אוהבת את הריצות והקפיצות מכל הסוגים (קצת פחות את את הזריקות וההטלות…), אוהבת להסתכל על האנשים המדהימים האלה, על הגופים השריריים והגמישים הללו, כליל השלמות של הטבע, עושים דברים שהם בגדר קסם עבורנו בני האנוש הנחותים.

פעם בארבע שנים אני מתבאסת שאין לי טלוויזיה לראות בה את השידורים הישירים. אז אני מתעדכנת באינטרנט, מידיעות קצרות, גומעת בשקיקה את הסיפורים המיוחדים שכל אולימפיאדה מביאה איתה.


כשהמתחרים נכנסים למבנה הבריכה/אולם התחרות, המצלמה מתמקדת במועמדים למדליות, ואלו הולכים לרוב כאילו במקרה נקלעו לשם, כאילו לא מריע להם קהל (טוב במקרה של טוקיו אכן יש מעט מאוד ממנו), אבל בנחישות כזאת. חלק מהם נכנסים עם אוזניות, סוחבים את הציוד, לבושים באימוניות מעל בגדי ההתעמלות. מראיונות אני מבינה שאלו רגעים בהם הם מנסים להשקיט את רעשי הרקע ולהתמקד במה שמוטל עליהם לעשות.

אבל עבורי רק לדמיין את עצמי בסיטואציות כאלה גורם לי לחרדה מבהילה.

אני אדם לא תחרותי. אני לא אומרת שזה מה שגרם לזה, אבל הולך איתי זיכרון כזה כבר הרבה שנים.מדובר בתחרות שחייה, משהו קטן, עירוני, לילדים. לא הייתי אף פעם שחיינית טובה. למעשה אני חושבת שלא ממש אהבתי לשחות ולא טרחתי להשתפר. לא יודעת איך הגעתי לתחרות הזאת. במקצה שלי היו כנראה יותר מדי בנות אז שחו לפני כשכל המסלולים מלאים, ואחר כך הוזנקנו אני ועוד ילדה אחת בלבד.

הזניקו, קפצתי למים. אני מניחה שזה היה מקצה חתירה, כי אני זוכרת במפורש את הפנים במים ומה שקרה לא יכול היה לקרות אם הייתי שוחה גב, ואלו שני הסגנונות שאהבתי אז וגם היום. שחיתי ושחיתי, ספרינט מטורף מבחינתי. שמעתי צעקות וקריאות אבל המשכתי לשחות- כי המדריכה אמרה לי שבתחרות פשוט לא עוצרים. כשהגעתי לקיר (כלומר לחצי הדרך) הרגשתי שמישהו עוצר אותי פיזית. לא היתה לי ברירה ועצרתי, שם אחד מצוות התחרות אמר לי להפסיק לשחות. התברר שהילדה השנייה זינקה לפני הזמן, פסלה את המקצה, ורצו להזניק אותנו מחדש.

יצאתי מהמים, ואחרי מה שנדמה לי כמו עשר דקות הזניקו אותנו שוב. הייתי כבר עייפה ומבואסת. לא הספיק לי הזמן בין לבין כדי לעכל ותחושה של אי צדק בערה בי, כיוון שהיא פסלה ולא התאמצה כמעט, ואני שחיתי כבר חצי- וכדי לתת לה הזדמנות שנייה הזניקו אותי עשר דקות אחרי מאמץ רציני. אני לא זוכרת אבל נדמה לי שלא קיבלתי אף מדליה בתחרות ההיא, מול הילדה ההיא שאמא שלי הקפידה לומר- "הייתה בת ארבע עשרה לפחות" (אני לא זוכרת בת כמה הייתי, כנראה קטנה מספיק כדי שארבע עשרה יהיה גדול ומאיים). וזה לא השפיע כהוא זה על חיי, אולי רק לא התחריתי יותר והפכתי לפחדנית במצבי תחרות- אבל אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.