בית שמש

אמרתי בעבר

ואני חושבת שזה חשוב לעמוד מאחורי המילים

 

אם קרסול של ילדה בת שמונה מגרה מינית אדם כלשהו, ועלול להביא אותו לדבר עבירה-

הבעיה היא בוודאות אצלו ולא אצל הילדה המסכנה.

להרחיק את הילדות או להלביש אותן בעוד שכבות משול לכליאת כל הילדים בבית משום שבשכונה מסתובב פדופיל- כולם יודעים מי הוא- אבל במקום לכלוא אותו ולטפל בו- הילדים הקטנים נאלצים להשאר בבתים.

 

הויכוח על מקומה של אישה ביהדות, בת-מלך-פנימה-קול-אישה-בערווה מתיש אותי. אין דרך לגשר על הפער התרבותי וגם אין צורך. אני לעד אחשוב שלמנוע מאישה לשיר או להתלבש כרצונה זו השפלה מרתיחה, ומנגד יהיו נשים שיגידו שזהו כבוד האישה בשיא תפארתו. בסדר- זה בסדר שהן חושבות ככה וכל עוד הן מרוצות ומוכנות לקחת על עצמן את האיסורים האלו אין פה שום דבר פסול. אבל ברגע שמישהו כופה עלי את ה"כבוד" הזה, שלא יתפלא שאני נעמדת ומתחילה לשיר.

 

התקריות באוטובוסים מרגיזות ממש, אבל קיים בי שביב של תקווה שזה מה שיוביל למרד החילוני שכבר שנים מבושש להגיע. אולי העם המעורר אחרי הקיץ הלוהט הזה יבין שעובדים עלינו בעיניים, שהנציגים שאנחנו בחרנו במו אצבעותינו בהליך הדמוקרטי, מוכרים אותנו לחרדים משיקולי שמירה על הכסא. תכננתי ללכת למחאה הספונטנית שהתעוררה- פשוט לעלות על קווי מהדרין בערים הגדולות.

בתחילה, התלבטתי, תוהה אם אין זו התגרות לשמה, אבל אז קרו שני דברים- התחילו לזרום אלי סיפורים של חברות ומכרות, שאוטובסים כאלו לא מעלים אותן, וגם פתאום הבנתי- מה שלא מדברים עליו במדינה הזאת מספיק זמן- הופך לסטטוס-קוו. אם עכשיו לא תקום מהומת אלוהים על האירועים האחרונים בבית שמש ובקווי אגד ודן- לא יעבור הרבה זמן עד שלא יהיה אפשר לשנות יותר כלום.

 

ועכשיו זה בדיוק הזמן לקום ולומר שפה לא תהיה מדינה חרדית, שפה תהיה מדינה שמכבדת אורח חיים חרדי וגם חילוני, ובהתקדם השנים והנאורות אולי גם נצליח לפרק את המונופול הזה על היהדות- את ההשתלטות החרדית הזו על מוסד הרבנות ובעיקר על מוסד הנישואין, ויבוא יום וגם פה יותרו נישואים אזרחיים. היהדות היא דת יפה ובאופן אישי כן חשובה לי, אבל לאף אחד אין זכות להשתלט על הדת שלי ככה, גם אם הוא רב גדול בתורה עם עדת מעריצים נאמנים ושושלת שמגיעה עד הגאון מוילנה.

 

שומעים הרבה בזמן האחרון, שזהו קו פרשת המים. מכאן העניינים יכולים לזרום לאחד משני הכיוונים, ומי שימשוך חזק יותר עכשיו- ישאר מנצח לתמיד. לא ברור איך פלח אוכלוסיה כה קטן מסובב את ממשלות ישראל לדורותיהן על האצבע הקטנה, אבל עוד לא הרבה זמן נהיה אנחנו, החילונים-מסורתיים-דתיים-לייט-כיפות-סרוגות, נהיה אנחנו המיעוט בארץ שחורה שחורה שחורה… זו קריאה אחרונה לרכבת שנוסעת לישראל נאורה ומתקדמת, ופשוט אסור לפספס.

ביקור מפתיע

שלום תיעוב עצמי,

הרבה זמן לא ראיתי אותך.

נראה לי שלא נפגשנו מאז ימי ההתבגרות העליזים.

ואני חשבתי שכבר לא אראה אותך יותר…

אבל, מכר ותיק תמיד שמח לקפוץ לומר שלום, לא כן?

 

(אני חושבת שיש לי מן גרסה מוזרה של מאניה-דיפרסיה, רק ביחס אל עצמי.

אני מחליפה במהירות  מסחררת בין שנאה להערצה של עצמי, דעותי, מעשי וגופי,

ולא עוברת בדרך ברמות הביניים.)

 

בכלל, נראה שאני במצב נפשי די מעורער בימים אלו.

הלימודים שכל כך חיכיתי להם עושים לי רע, רע, רע.

וזה בכלל לא משנה שהם מעניינים, ושאני שמחה שבחרתי במסלול הזה.

כל העניין הוא הרדיפה חסרת הסיכוי אחרי הזנב של עצמי, בזמן שאני נחנקת מהאבק שמשאירים אחריהם חברי לסמסטר.

הקליטה שלי איטית כל כך, וזה אולי יפה ללימודים בתיכון, אבל מסתבר שבלימודים הגבוהים לא רק שאני גרועה- גם לא בטוח שאצלח אותם.

 

הייתי בחופש עכשיו שלושה ימים.

היה יום אחד שלא למדתי בו בכלל.

אני אוכלת את עצמי על זה במצטבר שלוש שעות.

אני מאוד כועסת שנתתי לזה לקרות.

מצד שני- הייתי צריכה יום מנוחה.

לא היה לי יום מנוחה כבר שלושה חודשים בערך.

אבל זו פריוולגיה שאני לא יכולה להרשות לעצמי,

וזה כל כך כל כך מתסכל.

אני באמת מעדיפה את ימי השבוע על ימי הסופ"ש, כיוון שהישיבה בכיתות גורמת לי להרגיש שאני עושה משהו חיוני עם הראש שלי, בעוד שבסופי שבוע אני צריכה לכפות על עצמי את הישיבה על החומר הזה, הקשה כל כך, ואת התסכול הזה כשאני לא לא לא מצליחה שום דבר.

 

כל מני אנשים מנוסים ממני וחכמים ממני אומרים לי שזה יסתדר, שכולם ככה ושכולם בסוף עוברים.

אני יודעת שיהיה חכם מצדי להקשיב להם,

אבל זו מחשבה כל כך מופרכת עכשיו, כשאחרי חצי סמסטר אני מתחילה לקלוט את החומר של החודש הראשון- לחשוב שאהיה מסוגלת לעמוד בבחינות האכזריות של המוסד הזה.

 

אני כל הזמן אומרת- אם רק היו נותנים לי זמן הייתי יודעת את החומר הזה מעולה. אני חושבת שהמח שלי מסוגל לזה. אמנם מעולם לא אימצתי אותו כך, בטח שלא במתמטיקה ברמה כזו, אבל אני חושבת שהוא יכול לאתגר. הבעיה שלי היא המחסור בזמן. קצב הלימוד פה מהיר, ונסמך על זה שמתרגלים אקסטרא בבית, משתעשעים עם האפסילונים-דלתות עד שמבינים. אני הייתי שמחה לעשות את זה, אם לא הייתי טובעת בהררי עבודות הבית שאני צריכה להגיש, ובשיעורים הנוספים. 

 

נהוג לומר- אני שוחה בחומר, אני צף בחומר. אנלוגיה מושלמת.

עד עכשיו חשבתי שאני צפה בחומר, עכשיו מסתבר לי שאני טובעת, והתחושה היא של חנק וייאוש.

 

אני עוברת בתסכול הולך וגובר ממקצוע למקצוע- סוגרת את המחברות של מתמטיקה ופותחת את אלו של פיסיקה, אבל בכל אחת מהן מצפה לי קיר גבוה ובלתי עביר בדוגמת תרגיל או הוכחה שמשאירים אותי שמוטת פה וחסרת יכולת לתפקד.

זה המצב הכי חמור של חוסר הבנה- כשאין אפילו קורס אחד שאתה יכול להגיד עליו חצי בביטחון שנראה לך שתעבור אותו. הכל קשה והכל מתסכל והכל מרגיז נורא נורא נורא.

 

וכל מה שאני מסוגלת לעשות מול כל הנחשול המתגבר הזה שמולי,

זה לפתוח ברוגע את הספר של אלתרמן, ולקרוא את השורות היפות האלה שוב ושוב ושוב.

 

והדבר הכי חשוב-

לסנן את כל הדיבורים המלחיצים הללו של כולם מסביב. די.

ועדיין

ההר

והים

וארבע רוחות השמיים.

 

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת.

 

בכל זאת מהרגעים היפים

ויש דברים שאני מעריכה שהם כאלה,

ואורות של לילה

ונהמות של מכוניות שעוברות

פנים לשמיים

רגעים לשמור.

אתנחתא

היום, לראשונה זה חודשיים שלושה

היה לי מעט זמן

היתה לי שעת חלון ולא הבאתי מספיק דברים לעבוד עליהם

והייתי במצב רוח טוב, אז הוצאתי את הספר של אלתרמן

וקראתי.

 

אני אוהבת לקרוא מאז ומעולם,

אבל מעולם לא הערכתי שלושים דקות של קריאה כמו שהערכתי אותן היום.

בספר שקראתי לא היו מספרים

ולא נוסחאות

רק מילים שמסודרות בעמודות,

ומשפטים יפהפיים

אפילו יותר מבולצאנו-ויירשטראס,

ולא היו טעויות- כל פירוש שנתתי וכל פעולה שביצעתי עם המילים הללו היתה חוקית ובמקומה.

ופשוט היה לי טוב.

 

עמ' 73

"… את נשכחת. עיני המראה עצומות.

בחדרי העולם הגדולים, הריקים

גם צחוקך יבהל מעצמו."

 

(ליוסי בנאי יש ביצוע עוצר נשימה לשיר הזה)

 

עמ' 79

"…בצאתך לטיול, בואי שבי על שפתי

אין יאור בעולם שקט כמוני."

 

שירים/ נתן אלתרמן

 

זה מזכיר לי

אין לי כח להתנצל ולהסביר את עצמי כל הזמן כשתופסים אותי עם ספר שירה ביד באחת הפקולטות היותר ריאליות שיש,

אבל כשאנשים שואלים אני דווקא שמחה לענות ולהראות להם מה אני קוראת.

אם הם מוצאים את זה מעניין הם גם מושיטים יד ומעיינים קצת,

ואם זה יהודה עמיחי אני יכולה לכוון אותם לשירים שנראה לי שיאהבו

עם אלתרמן קשה לי כי אני עוד לא מכירה.

ולפני כמה זמן מישהו שאל אותי

מה בעצם אני עושה עם זה

ועניתי

מה זאת אומרת, אני קוראת. זה הייעוד של זה, אתה יודע.

ואז הוא אמר

כן, אבל את מפרשת את זה כמו שצריך?

 

וזה מדהים כמה ריאלית היתה השאלה הזאת, וכמה היא משקפת את הלך הרוח פה.

נכון, יש לכל שיר, שורה, מילה- עשרות פירושים.

הסבירות שאקלע לזה שאליו התכוון המשורר,

או לזה שמפורסם בספרי הלימוד

היא נמוכה.

אבל זה בכלל לא משנה! זו לא משוואה אי-הומוגנית עם פתרון יחיד

יש פה אינסוף פתרונות

ואני בוחרת איזה מהם שאני רוצה

מציבה במקומות שנראים לי נכונים,

ולא מגישה את זה לאף אחד פרט לעצמי-

לעיון חוזר.

 

ועצוב לי

עצוב לי ממש

שיש אנשים שלא מסוגלים לקלוט את זה

וחבל.

 

את השיר הבא אני רוצה להקדיש לקוריוליס

 

 

 

I believe in you and me
I'm coming to find you
If it takes me all night
Wrong until you make it right
And I won't forget you
At least I'll try
And run, and run tonight
Everything will be alright
Everything will be alright
Everything will be alright
Everything will be alright

 

זה לא שאת שאר החומר אני אפילו מתקרבת להבין…

 

אבל חוק קוריוליס, אתה משהו מיוחד, אתה…

(אני יודעת שזה כנראה שיר אהבה אבל זאת האסוציאציה היחידה שקפצה לי לראש היום כששמעתי אותו.)

אה, וגם- הכל יהיה בסדר.

חשוב לזכור- הכל יהיה ממש ממש בסדר.

 

וזה שלא למדתי היום- (כאילו, אחרי תשע) גם זה בסדר.

מדי פעם מותר.

 

איך אני הולכת לעבור את זה אין לי מושג, אבל אני הולכת לעשות את המקסימום שאני יכולה. המקסימום ש א-נ-י יכולה. ואם זה לא מספיק אז לא תהיה ברירה ואיאלץ להרים ידיים.

 

ואולי זה לא נחשב כזה פשוט בסך הכל, ואולי באמת צריך להיות גאון על כדי לעבור את זה, ואני כנראה לא, אז אם זה ככה אני אדע להתקפל ולהגיד יפה שלום. ועל הדרך הרווחתי קצת ידע במתמטיקה, מה יש.

אני,

בימים האחרונים

שונאת כל תא ותא בגוף הזה

כל תא ותא בשכל הזה

שלא מצליח

ולא מסתדר

וקורס

אני שונאת

את הנפש העדינה המחורבנת

שמניחה לי לבכות שלוש שעות ביום

במקום לקחת את עצמי בידיים

 

אין שם כלום

זה ריק

וחסר סיכוי

 

אני מנטלית

ילדה בת ארבע

וחבל שלא רק

שאני לא יודעת להתמודד עם כישלון

אני גם לא יודעת לראות אותו מגיע

 

מגיע לי

על שחשבתי בכלל

שאהיה מסוגלת לעמוד בזה

 

איזו יהירות, בחיי

איטס מאיי לייף

 

 

אבל הי,

ככה נראים החיים שלי כבר מי יודע כמה זמן.

 

 

A winters day
In a deep and dark december;
I am alone,
Gazing from my window to the streets below
On a freshly fallen silent shroud of snow.
I am a rock,
I am an island.
Ive built walls,
A fortress deep and mighty,
That none may penetrate.
I have no need of friendship; friendship causes pain.
Its laughter and its loving I disdain.
I am a rock,
I am an island.

Dont talk of love,
But Ive heard the words before;
Its sleeping in my memory.
I wont disturb the slumber of feelings that have died.
If I never loved I never would have cried.
I am a rock,
I am an island.

I have my books
And my poetry to protect me;
I am shielded in my armor,
Hiding in my room, safe within my womb.
I touch no one and no one touches me.
I am a rock,
I am an island.

And a rock feels no pain;
And an island never cries.

 

 

וואלה, מילה במילה.

רחמים

על השכל שלי…

ככל שעובר פה הזמן, אני משתכנעת יותר ויותר שאני צודקת כשאני אומרת..-

הזנחתי את המח שלי. ריחמתי עליו, לרעתו. במקום לאמן אותו ולעשות אותו חזק יותר וטוב יותר, ויתרתי לו פעם אחר פעם, נמנעתי מלאמץ אותו, וכעת הוא כמו שריר רופס שלוקח לו זמן רב לחזור לתפקד. ארבע שנים לא הפעלתי אותו. ממש ככה. בכל פעם שנתקלתי במשהו מורכב לחשוב עליו, זנחתי את העניין וויתרתי על התשובה.

ואני מתחרטת על זה מאוד עכשיו. הייתי רוצה מוח חד, מאומן, זריז. המח שלי עדיין לא מבין מה קורה לו כשאני משתמשת בו כל כך הרבה פתאום.

אין לי את מי להאשים, רק את עצמי. אני זו שנתנה לו להתבטל ככה. ועכשיו מגיעות התוצאות. לא רק שהמתמטיקה נוזלת לי מבין הצבעות, ושאלות פיסיקה ברמת תיכון נראות לי בלתי פתירות, פשוט כל דבר שנדרש ממני לוקח לי הרבה זמן.

זו בין השאר, כנראה, גם הסיבה שאני לא יכולה לשחק שחמט יותר. ז"א שאני מפסידה בצורה מביכה באופן רציף. זאת הסיבה שאני לא יכולה לפתור יותר חידות, זאת הסיבה שאני מתקשה כל כך עם כל התיאוריות המתמטיות שאני לומדת. איבדתי את היכולת לחשוב מספר צעדים קדימה.

 פעם הייתי ילדה חכמה. מאוד אפילו. אני מדברת על היסודי ועל החטיבה. יש לי תעודות ומדליות בבית להוכיח את זה, אבל זה לא העניין. הייתי ילדה חכמה. היה לי ידע כללי רחב מאוד, היתה בי סקרנות, הבנתי כמעט כל דבר שהסבירו לי. לא הילדים הגאונים האלה שרואים בחדשות, אבל בהחלט ילדה חכמה, כזאת שהמורים מתפעלים ממנה, אחת שקוראת כל ספר שנופל לידיים שלה. כשאני חושבת עלי היום ועל עצמי בת השתים-עשרה אז, אני מרגישה מאוד לא בנוח עם היכולות השכליות שלי היום. אני מרגישה מטומטמת על שלא עשיתי עם עצמי שום דבר שידאג לפתח את היכולות האלה. עשיתי המון דברים אחרים, זה נכון, אבל הייתי יכולה. באמת שהייתי יכולה. היו לי את היכולות האלה, ופשוט נתתי להן להתאדות. כמה חבל.

 

ויש עוד משהו. אפשר ממש למתוח קו בין הימים בהם הייתי הילדה החכמה ההיא לבין הימים שבהם כבר לא. הקו הזה עובר בשלהי החופש הגדול בין כיתה ח' לט', הימים ימי אוגוסט, וסדרה של מאורעות מקרבת אותי לחבורה של אנשים שלא הכרתי עד אז, ופותחת בפני צוהר לעולמות חברתיים שלא הכרתי לפני כן. ואז מגיעות היציאות עד מאוחר בשישי, ואז מגיעים הבנים, ואז מגיעה התנועה, ואז מגיעה כל רוח הנעורים הנפלאה. וזה טוב, זו ללא ספק זכורה לי בתור אחת התקופות הטובות בחיי. אבל זה גם הולך יד ביד עם חוסר ההשקעה שלי בלימודים ועם הכיוון הכללי של לצאת-עם-חברים-במקום-לקרוא-ספרים. אין בי חרטות על כך- למדתי המון גם אז. אני רק מתחרטת שלא התעקשתי יותר על השכל ועל הדעת שלי.

וזהו.

 


 

ימים של הסטריה, וחוסר אמון.

אני מתגעגעת להודו.

אני מתגעגעץ לנפאל.

שלשום בלילה ישבתי בחדר השכור, על ערימות תרגילים (שלא הצלחתי לפתור) והסתכלתי בשמיים השחורים שבפינת החלון. כמה כוכבים נוצצים ואורות רחוקים נראו לי פתאום כמו הימים היפים באודיפור. אחח, הודו הודו, מה שאת עושה לי.

תנו לי כמה ימים באודיפור, כמה ימים עלהחופים של גואה, כמה ימים אפילו בבומביי. תנו לי לטייל בראג'סטאן המאובקת, בקראנטקה הפראית. הגעגועים האלה… יש בהם תענוג גדול.

 

ובינתיים בישראל-…- אני נכשלת בלימודים.

לחץלחץ לחץ איום ונורא

ובכי

כמו ילדה קטנה

(אני צריכה הביתה)

והדבר היחיד שמרגיע אותי זה…-

 

 

(רק עכשיו שמתי לב למה שקורה בקליפ הזה. אפשר לראות את קמבודיה מבליחה פה מפעם לפעם, ונדמה לי שגם הודו.)

but

seems like it gains me nothing

 

אני חושבת שזה היה ממש לא אחראי מצד ישרא להשבית את האתר הזה דווקא באחד השבועות שהכי הייתי צריכה אותו.

 

אני קורסת פה

אני בוכה כמו ילדה קטנה במקום לעשות משהו עם חוסר האונים הזה

 

החומר מעניין אותי ואני שמחה ללמוד אבל זה כל כך מהר לי מדי וכלכך לחוץ והמירוץ הזה נוראי

 

רק שמחר אני לא אבכה

נמאס לי כבר להתנהג כמו ילדה בת שתים-עשרה

 

רק שאני לא אבכה

אין לי כח לדמעות האלה יותר

ולא לכל הרחמים העצמיים

 

שייגמר כבר השבוע הזה

(רגע, ומה יהיה אחרי הסופש? צפוי לך משהו יותר טוב..?)

שייגמר כבר הסמסטר הזה

רק התחיל וכבר אני מרימה ידיים