על הניסים ועל הנפלאות

אחרי ההפלה השניה, שהיתה בעצם הריון כימי לפי הספר- כזה שיכולתי בעצם לפספס אם לא הייתי רגישה כל כך לכל הסימנים- החלטתי לא למנוע חודש נוסף, בניגוד למה שהורו לי בפעם הקודמת. הבטא התאפסה, ידעתי שהגוף נחשב פורה יותר מהרגיל אחרי הריון שלא צלח- וחזרנו לעניינים. רופאת נשים נתנה לי הפניה לבדיקות הורמונליות שתליתי בהן הרבה תקוות. אחרי כך וכך זמן הבחילות התחילו שוב. הייתי קצת מבולבלת ולא בטוחה בעצמי- כי לא עבר הרבה זמן מההריון הקודם והחלטתי שזה בטח עוד מאז, והתעלמתי. לאט לאט הצטרפו שאר התסמינים, ואני חזרתי הביתה יום אחד מהעבודה, ואמרתי ל-א' שאני כנראה שוב בהריון. הוא הסתכל בי בחשש, משכתי כתפיים, ושנינו הכנו את עצמנו לעוד סיבוב כזה. לא טרחתי לבדוק- אחרי שבוע כבר הבנתי שזה שוב הריון- והייתי מנוסה מספיק כדי להבין ששום בדיקת הריון חיובית או שלילית לא שווה משהו עכשיו. אחרי שהמחזור איחר בשבועיים, הלכתי לעשות בדיקת דם. אני תוהה אם האחות זיהתה אותי מהפעמים הקודמות ומהשיחות שלנו. אם זיהתה אותי אז לא הראתה את זה. אולי לא רצתה להכאיב. בכל אופן קיבלתי את האחות האהובה עלי וראיתי בזה סימן חיובי. באמצע היום קיבלתי את התוצאות, מכינה את עצמי למפח נפש. התפללתי שזה יהיה לפחות אלף- יודעת שזה סף די נמוך. על הצג מולי ראיתי את המספר 10,000. מצמצתי, הוא עדיין היה שם. לא היה מקום בקיוביק להכיל את השמחה הזהירה שלי. אחרי כמה שעות נכנסתי שוב לאתר, לבדוק שלא דמיינתי. ה10,000 עדיין היה שם. ספרתי את האפסים כדי להיות בטוחה. בבית א' חיכה לי, ולא נראה נרגש. הוא חשב שהתוצאות עוד לא הגיעו ולא רצה להלחיץ אותי אז לא התקשר לשאול. "קצת יותר מאלף" עניתי בחיוך. "ולא אמרת לי???" התחבקנו, נזהרים בשמחה העדינה, השבירה הזאת. "אני בהריון" אמרתי לעצמי בקול רם, כמה פעמים באותו ערב.א' חייך "בהחלט".

כמה ימים אחר כך הגענו מתוחים לרופאת נשים. ידעתי שבשלב הזה אמורים לראות כבר דופק, ומאוד חששתי שלא נראה. הלכתי איתה אל מאחורי הפרגוד, וישבתי שם מפושקת רגליים בלב הולם, לא יודעת למה לצפות. "כן, הנה- דופק" היא אמרה בחיוך. הסתכלתי אל המסך, ושם ראיתי נקודה מהבהבת. התחלה של חיים, בתוך הבטן שלי ממש. העיניים שלי נפערו וקראתי לא' לבוא לראות. הוא היה כולו המום כשהסתכל על הנקודה הפועמת על המסך. "0.5 ס"מ, ועכשיו- סבלנות." הרופאה אמרה בחיוך, הראתה לנו איך היא מודדת משהו שנראה כמו בוטן והדפיסה לנו שני עותקים של הנקודה שלנו. לא יכולתי להכיל את עצמי כשהתיישבנו מולה והיא התחילה להסביר על כל הבדיקות האיסורים והחובות שלי. החזקתי ל-א' את הברך וראיתי אותו מאזין וכולו שמחה. יצאנו משם והתחבקנו, לא מאמינים. אמרתי שוב כמה פעמים "אני בהריון" כדי לנסות לעכל את זה.

כשהגענו אליה שבועיים אחרי, הייתי כמובן מפוחדת נורא. כבר איבדתי שתי התחלות, וחששתי שהיא תגיד שאין דופק. לא הסתכלתי על המסך, רק על הפנים שלה. בשיא הרוגע היא אמרה "כן, אפילו רואים קצת תנועות" הפניתי מיד את המבט למסך, ושם ראיתי את הבוטן, קצת יותר גדול, מניע משהו שנראה כמו זרועות ורגליים במין התלהבות מטורפת. א' שמע והגיע מיד, וצפינו בבוטן רוקד את הריקוד הנלהב שלו. ידענו שיש עוד זמן עד שנראה אותו שוב, וחקקנו את המראה המשמח הזה, וחיקינו אותו אחד לשני כל יום. כי המשהו הזה שם יהיה התינוק שלנו, ואנחנו ראינו אותו רוקד.

א' לא אישר לי לספר, אבל הייתי מוכרחה. רציתי להרגיע את ההורים המודאגים שלי, ששאלו מדי פעם מה עם הבדיקות ההורמונליות. סיפרנו להם והראינו את התמונה. הפכנו והפכנו בתמונות עוד ועוד. אחי הקטן התרגש, ניסה לראות שם את התינוק.

אחרי כמה זמן הרגשתי שאני חייבת כבר לספר לגילי- היו לי כל כך הרבה שאלות- בעיקר דברים טכניים כמו איזה בדיקות כדאי לעשות פרטי ומה בקופה. גילי היתה אז בערך בשבוע 25, וידעת שהיא מתהלכת על ביצים לידי בגלל כל הסיפור ההוא. ידעתי שהיא חוששת- מה יהיה אם לה יהיו ילדים ולי לא. הרי אם הייתי במקומה זה מה שהיה מעסיק אותי. בקיצור יום אחד היא אספה אותי מאיפשהו, וישבנו באוטו שלה. שאלתי "כמה זמן את מתכננת להיות בחופשת לידה?" היא התחילה לענות לי, ואחרי חצי דקה עצרה, בחנה אותי, ראיתי את השאלה עומדת על קצה הלשון- "כי נראה לי שייצא לנו להיות כמה זמן ביחד". חיכיתי לצווחות שמחה, ובמקום זה גילי פשוט התחילה לבכות. מבעד לדמעות ומשיכות האף היא אמרה לי "כל כך פחדתי" ואני חיבקתי אותה ואמרתי שהכל ממש ממש בסדר. וישבנו באוטו עוד שעה ארוכה ושאבתי ממנה את כל המידע שיכולתי. צרחנו מאושר כמו מטורפות, וחישבנו כל מיני חישובים לגבי החפיפה של חופשת הלידה.

הבחילות היו ממש לא נעימות, אבל לא הקאתי.הצלחתי לאכול אבל רק דברים מיותרים כמו כל מיני בצקים. ירקות הפכו דוחים בעיני,לגבי תבשילים הייתי חשדנית, ועברתי לחיות על טוסט גבינה צהובה. בכל הזדמנות. בינתיים דחפו לי אנטיביוטיקה, ובצירוף פרוביוטיקה ותוספים הגעתי לכמות נאה של 7 כדורים ביום. בצירוף הבחילה התמידית זאת הפכה למלחמה יומיומית להצליח לבלוע אותם- הייתי גם ככה על סף הקאה והבליעה גירתה עוד את האיזור והתגובה היתה לא נעימה. עייפות מטורפת השתלטה עלי, וכל מה שרציתי היה להיות במיטה. כל זה נמשך לא מעט זמן, אבל אני אומרת תודה על כל רגע כזה.

החשש לפני כל בדיקה- גם החשש הרגיל, שחלילה ימצאו משהו לא טוב- ואליו הצטרף חשש איום שלא יראו דופק. כל בדיקה התחלתי מאובנת מפחד, עד שראיתי את ההבהוב או עד שהרופא התחיל לציין כל מיני דברים שמהם ברור שהעובר שלנו חי.

לא רציתי לקנות מכנסי הריון לפני שאעבור את השליש הראשון- פחדתי שיקרה משהו נורא ואז אצטרך לראות אותם מקופלים בארון כל יום. אבל לא היתה ברירה ומהר מאוד נאלצתי לרכוש כמה. מן הסתם לא רציתי שאף אחד יידע ועסקתי כל הזמן בלהסתיר את הבטן התופחת שלי.

יום לפני סקירת מערכות, במקום להיות בהתרגשות שמחר נגלה את מין העובר- הייתי בחרדה. מה אם לא יהיה דופק. מה אם ימצאו משהו. הגענו אל הרופא, א' שוב שאל אם אני בטוחה שאני רוצה לדעת את המין (הוא העדיף שלא, אבל אין סיכוי שאני אדע והוא לא אז היה ברור שגם הוא ישמע), ואני אמרתי שברור שאני רוצה.

הסקירה היתה בסדר גמור, ראינו שם ממש עובר עם כל מיני מערכות, וכל מיני כתמים שהרופא הציג לנו כקיבה או כיס מרה. לעתים ראינו פתאום יד או רגל או פנים ושנינו התרתקנו אל המסך, מסתכלים על הפנים של התינוק שלנו. זה לא נתפס. הוא סיים לסקור את הכל, אני הייתי בעננים, ואז הוא אמר "יש לכם בת" הסתכלתי על א' שנראה קצת המום (הוא אמר לי שהוא לא כל כך יודע מה לעשות עם בנות), ויצאנו משם בדילוגים. מיד הטלפון שלי התחיל לצלצל- כל מי שידע שאנחנו בסקירה רצה לדעת שהכל בסדר ואם זה בן או בת. אני לא יודעת להסביר אבל מהרגע שידעתי שזאת בת הרגשתי קשורה אליה הרבה יותר. כאילו משהו מאוד חשוב בה נגלה לי ועכשיו אפשר להתאהב. ברדיו התנגן "happy" ואנחנו שרנו איתו בקולי קולות. תהיה לנו בת. היא עכשיו בתוך הבטן שלי, ועוד כמה זמן היא תצא ותהיה לנו תינוקת. א' התחיל מיד לפרט איך ירקוד איתה וישחק איתה. אני הייתי פשוט מאושרת.

אצל ההורים שלי הרגשתי פתאום משהו מוזר בבטן. כמו בועות כאלו. ידעתי שיש שמתארות ככה את התחושה של תנועות עובר, אבל זה נראה היה לי מוקדם מדי אז פשוט התעלמתי. אחרי שבוע שהבועות באו והלכו, א' ואני היינו באיקאה, מותשים, מחכים לשירות לקוחות. כנראה שהעוברית שלנו קצת דומה לי, שאוהבת את איקאה, כי פתאום היא פצחה במחול מטורף בתוך הבטן שלי. א', שהיה מתוסכל כל השבוע שהוא לא מצליח להרגיש אותה, מיהר להניח יד איפה שאמרתי לו. פתאום סובב אלי את הראש בחדות "זאת היית את? את זזת ככה?" "לא" חייכתי אליו. נלהב, הוא התחיל ללחוץ על הבטן שלי עוד ועוד, מפציר בי לשכנע אותה לזוז שוב. לא ידעתי איך לעשות את זה, אבל ליתר ביטחון הוא השאיר את היד שלו שם בכוננות.

יש לי הרבה מה לכתוב אבל זה כבר כל כך ארוך. אז אקצר ואומר. היום עברתי חצי הריון. זה ממש לא נתפס. העוברית שלנו משתוללת לי בבטן לפעמים, ונראה לי שאתמול הרגשתי אותה בועטת, אבל אני לא בטוחה. נתנו לה שם ארכאי לתקופה שהיא בבטן, ואנחנו מדברים אליה הרבה ומשתפים אותה בשיחות שלנו. כל בוקר א' מנשק אותי ואז את הבטן עשרות נשיקות קטנות, וכמעט כל ערב אנחנו שוכבים על הצד ומעודדים אותה לזוז כדי שגם הוא ירגיש. מדי פעם אני מתנערת ומנסה להסביר לעצמי את ההזיה הזאת- שממש בתוך הבטן שלי צומחת עכשיו תינוקת. אני מסתכלת על א', יודעת שכמו שאני מרגישה ביטחון כשהוא מחזיק בי- כך גם התינוקת שלנו תרגיש ביטחון כשהוא ירים אותה, ומשהו חמים מתפשט לי בבטן. א' יהיה אבא מצויין. הרי ככה בחרתי אותו. כל היום אני מתפתה ללטף את הבטן שלי- בלי שום סיבה נראית לעין. אני כל כך שמחה בה. לא מטרידים אותי הקילוגרמים, לא סימני מתיחה ולא כלום. אני מברכת על כל גרם שעושה אותה בריאה, ולא איכפת לי להיות ענקית אחרי זה. ומסתמן שאכן כך יהיה. וזה בסדר. לאט לאט מתגנבות לי לראש מחשבות על הלידה עצמה. לפני שהרגשתי תנועות, לפני שהתחיל השלב הכיפי של ההריון- פשוט התעלמתי מזה. מזה שאני צריכה לדחוף ראש של תינוק דרך העניינים שלי. אבל עכשיו אני מתחילה קצת להתעניין, ועום כל דבר שאני לומדת הפחד נערם קצת ואז מתפוגג. אני שוקלת איך ראוי להתכונן לאירוע הזה- אבל יש עוד זמן.

ויש עוד משהו. משהו שראוי להתכונן אליו. א' שלי ואני כבר בערך שנתיים בתקופה מאוד טובה ופורחת. למעשה כל מערכת היחסים שלנו היתה כזאת עד עכשיו, להוציא את השנתיים בה הוריו חלו ונפטרו- תקופה שהיתה קשה מהרבה סיבות אבל גם מתחה את הזוגיות שלנו בצורה לא נעימה. מאז דברים השתפרו מאוד, ואני מרגישה כאילו זכיתי בלוטו. אני הולכת לישון כל ערב עם הבחור הכי מתוק בעולם, וקמה איתו בכל בוקר. הוא מהמם וכיף לנו וטוב לנו ביחד. מצחיק לנו. מעניין לנו. לפעמים אנחנו רבים אבל אני חושבת שאנחנו נעשים יותר טובים בזה- מתפייסים מהר יותר. עכשיו כשההורמונים שלי משתוללים היו כמה פעמים שהתחרפנתי לגמרי אבל א' היה שם, חזק ויציב, לא לקח ללב, ופשוט נתן לגל הזה לעבור. הוא כל מה שבחורה יכולה לבקש.

לפני ההריון ראיתי את הפרק הראשון של "ואז הגיע ילד" כלומר ראיתי אותו מבעד למסך של דמעות. ככה נהיה? אני לא מוכנה לזה. הזוגות שם היו במצב כל כך קשה, וחשבתי לעצמי- מה אנחנו משוגעים לעשות לעצמנו דבר כזה? שאלתי חברים עם ילד והם כולם הגיבו בביטול. אמרו שקשה אבל לא הגיעו למצבים שמתוארים שם. בינתיים אנחנו מדברים על זה הרבה. כלומר אני מעלה את זה לא מעט- חושבת כמו תמיד שצריכים לדבר על זה. א' לעומת זאת לא מוטרד. אומר שבטח אהיה קצת משוגעת (יש לו זכרונות נפלאים מאחיות שלו אחרי לידה) אבל הוא יכיל את זה וזה יחלוף. מיד אני משביעה אותו שלא משנה כמה משוגעת אני אהיה- הוא לא יקרא לי ככה. א' לא מבין למה אבל מבטיח לציית. חבר מהעבודה שסיפרתי לו על ההריון, ושמע לא מעט סיפורים על א' אמר לי בחיוך "עכשיו יהיו לך שני ילדים בבית". ופתאום קלטתי שכבר תקופה אני מכינה אותו כמו שמכינים ילד לבוא אח קטן. אני מסבירה לו שיהיה לנו פחות זמן להיות יחד, ושהציצים שלי הולכים להיות מופקעים לטובת אדם אחר, והוא עושה לי פרצופים אומללים אבל משלים עם רוע הגזירה.

לפני כמה ימים העליתי שוב נושא שמלחיץ אותי מאוד-ההחלמה מהלידה. שמעתי חלקית כל מיני דברים על מה שצפוי לי, מילים כמו "קרעים" ו"חתכים". זה מטריד אותי מן הסתם בגלל שזה נשמע כאבי תופת, אבל גם בגלל שוואלה אני אוהבת סקס, ויותר מזה אני אוהבת את הסקס שלנו, ולא מוכנה לוותר עליו. אבל ברור לי שייקח הרבה זמן עד שנוכל לחזור להנות אחד מהשני, ומכל מיני דברים שקראתי לא בטוח שזה יהיה אותו הדבר. אז אתמול בלילה דיברנו על זה, ואז אמרתי שקראתי  באיזה פורום פוסט של מישהי שכתבה שלקח לה תשעה חודשים מהלידה לחזור לזה, מחכה לראות איזה רושם המספר הזה עושה על א', ובתגובה הוא חיבק אותי ואמר רק "אל תתני לזה להטריד אותך". עכשיו תגידו לי שהוא לא הגבר המושלם.

ועכשיו, בתוך כל האופוריה הזאת, העוברית שלנו ואנחנו נלך לישון. לילה טוב. תודה ליקום, תודה לאלוהים, על הנס הזה בתוך הבטן שלי.