כבר בערך חודש שבבוקר כשאני מכינה לנו קפה, מחלון המטבח מנשבות רוחות ספטמבר, רוחות חגי תשרי. זה נורא משמח אותי כי זה מאוד נעים על הגוף, ומבשר (לפחות בימי אוגוסט הלוהטים) על איזו התקררות מובטחת. בתור ילדה שנאתי שנאה עזה את חגי תשרי. היום אני לא יודעת למה. אולי בגלל שיש בהם מאכלים שאני לא אוהבת- או יותר נכון אין בהן מאכלים שווים לצפות להם (עוגות דבש- מי לעזאזל חשב שזה ראוי?), וגם אימת הצום של יום הכיפורים. זה מעניין, כי אם הכל יהיה בסדר השנה תהיה הפעם הראשונה שלא אצום בכיפור- וזה בטח יהיה מאוד מוזר. בכל אופן כבר כמה שנים שאני דווקא מחבבת מאוד את התקופה הזאת, את "החגים"- אז הרוחות האלה נעימות לי. לפעמים בקצה האופק רואים עננים נערמים- והם כבדים ואפורים כמו מבשרי גשם. מקווה שתהיה זאת שנה גשומה, למרות שאני אמורה להיות בחופשת לידה בחורף.
לפני קצת זמן קראתי סוף סוף את "כעפעפי שחר" של חיים סבתו. כבר כמה שנים הוא אצלי ברשימת הקריאה. מאוד נהניתי ממנו, אף שהוא העציב אותי מן עצב עמוק וקיומי. ממש לפני קראתי קצת שלום עליכם, וההשוואה היא בלתי נמנעת. כאילו אותו עולם בדיוק, עולם שזר לי – עולם שכולו סובב את התפילה ואת לוח השנה העברי- אבל אחד בשטייטעל, ואחד בירושלים בבתי הכנסת הספרדים. יש הרבה דברים דומים, אבל זה כל כך שונה. בעיקר השפה- ההומור הציני הלעגני של שלום עליכם מול הכבדות והתמימות של סבתו. בכל מקרה את קובץ הסיפורים של שלום עליכם לא קראתי עד הסוף, למרות שנהניתי וצחקתי הספיק לי כבר באמצע. את סבתו – גמעתי כל מילה שלו בשקיקה. בעיקר פשוט התאהבתי בדמותו התמימה, הטובה, של עזרא סימן טוב. שמחתי כשהוא שמח, ונפגעתי בשמו במקומות שמרוב תמימות לא השכיל להפגע בעצמו מאנשים קטנים ורעים שמתנשאים עליו. ולפעמים כשהוא נפגע- סבתו כותב "עזרא סימן טוב הרגיש בליבו"- גם אני הרגשתי בליבי.
נגע ללבי האופן שבה אשתו מתפללת עליו בכל פעם שהוא יוצא מהבית. הזכיר לי באופן בלתי נמנע שלפעמים אני סוגרת את הדלת אחרי א' ואני לא ממש מתפללת אלא יותר מבקשת שיהיה כבר בבית איתי שוב. הקראתי לא' את הקטע מהספר והוא חייך ואמר לי "כמו שאני מתפלל לאלוהים שישמור לי עלייך בכל פעם שאת יוצאת".
נגע ללבי האופן שבה אשתו מתפללת עליו בכל פעם שהוא יוצא מהבית. הזכיר לי באופן בלתי נמנע שלפעמים אני סוגרת את הדלת אחרי א' ואני לא ממש מתפללת אלא יותר מבקשת שיהיה כבר בבית איתי שוב. הקראתי לא' את הקטע מהספר והוא חייך ואמר לי "כמו שאני מתפלל לאלוהים שישמור לי עלייך בכל פעם שאת יוצאת".
אני אוהבת שכשאנחנו ישנים אצל ההורים שלי- ארוחות הבוקר שלנו נמתחות אל שעות הצהריים. לפעמים אני קמה מאוחר מהמיטה ויוצאת לסלון, רואה את א' יושב ומדבר בנעימים עם ההורים שלי. הם אוהבים אותו אהבת אמת, ואמא שלי מעט מתקשה להסתיר את זה. בעצם אין צורך. גם הוא אוהב אותם, ואין דבר שמשמח אותי יותר מזה שהוא מעריך מאוד את דעתם ודורש לעתים שנתייעץ איתם. לאחרונה התלבטנו בנושא העבודה שלו, וא' מייד אמר- בואי נתקשר לאבא שלך נשאל אותו. זה כל כך משמח אותי שהם התאהבו ככה בו והוא בהם. אני מסתכלת על זה מהצד ומתמוגגת. אז לפעמים בבקרים הוא כבר יושב איתם אל שולחן האוכל, ואני מצטרפת לשיחה. אנחנו מכינים קפה ואוכלים, ואחים שלי מקיצים באיחור ומצטרפים אלינו. אנחנו יכולים לשבת ככה שעתיים שלוש – לעיתים עד שמתחילים להכין ארוחת צהריים. אנחנו מדברים וצוחקים הרבה וזה נורא נעים לי. והלוואי שהילדים שלי ירצו לשבת ככה איתי.
ההריון לא קל. עניין רפואי חייב אותי לשינוי מהותי באורח החיים שלי, בעיקר בתזונה. בהתחלה חששתי אבל אני חושבת שאני עומדת בזה יפה מאוד, וזה אפילו לא קשה כמו שפחדתי שזה יהיה. לפעמים זה נורא מתסכל אבל באמת שמכל הסיבוכים האפשריים שלא נדע- זה ממש בסדר. אני לא מתלוננת על כלום. כלומר, חוץ מכאשר אני מתבכיינת לא', אבל באמת באמת שזה בסדר.
בשבועות האחרונים אני מרגישה את העוברית בועטת וזזה- וזה כל כך משמח אותי. אני יודעת שהיא שומעת את הקול שלי, אבל מתרגשת מאוד דווקא מהקול של א'- לפעמים אני חוזרת מהעבודה ואיך שאנחנו מתחילים לדבר היא מתחילה להשתולל שם בפנים. זה מדהים בעיני שזה קורה.
לפעמים בעבודה, בשעות שהיא ערה- היא מתחילה פתאום להתנועע ולבעוט, ואני לא יכולה להתאפק וממש צוחקת- זה פשוט מצחיק אותי שהבטן שלי עולה ויורדת ככה, והתחושה הזאת נעימה לי ומרגיעה אותי. לפעמים אני מציקה לה קצת מיוזמתי- לוחצת עליה קצת, או מתופפת על הבטן. לפעמים היא מגיבה בבעיטות עצבניות, לפעמים סתם זזה כד שאניח לה. לפעמים זה גם קורה בטעות- חסרת תחושה אמיתית לגבי המימדים החדשים שלי אני יושבת אל השולחן, רוכנת אל המסך, כשפתאום אני מקבלת חתיכת בעיטה שמבהירה לי שהיא מאוד לא אובת להמעך ככה אל השולחן. או לפעמים כשאני חוזרת הביתה ועוברת לשכיבה על הספה- לרוב זה גורר איזו השתוללות מצידה כשאני עוברת למצב אופקי- אבל אחרי כמה דקות של בעיטות נמרצות לכיוון השלפוחית אני נזכרת שהיא כבר תקופה לא מרשה לי לקרב את הירכיים אל הבטן. ובאמת כשאני מרחיקה אותן היא מפסיקה. זאת צורת תקשורת מאוד מוזרה אבל אני ממש מרגישה שאני קצת מדברת איתה ככה.
בשבועות האחרונים אני מרגישה את העוברית בועטת וזזה- וזה כל כך משמח אותי. אני יודעת שהיא שומעת את הקול שלי, אבל מתרגשת מאוד דווקא מהקול של א'- לפעמים אני חוזרת מהעבודה ואיך שאנחנו מתחילים לדבר היא מתחילה להשתולל שם בפנים. זה מדהים בעיני שזה קורה.
לפעמים בעבודה, בשעות שהיא ערה- היא מתחילה פתאום להתנועע ולבעוט, ואני לא יכולה להתאפק וממש צוחקת- זה פשוט מצחיק אותי שהבטן שלי עולה ויורדת ככה, והתחושה הזאת נעימה לי ומרגיעה אותי. לפעמים אני מציקה לה קצת מיוזמתי- לוחצת עליה קצת, או מתופפת על הבטן. לפעמים היא מגיבה בבעיטות עצבניות, לפעמים סתם זזה כד שאניח לה. לפעמים זה גם קורה בטעות- חסרת תחושה אמיתית לגבי המימדים החדשים שלי אני יושבת אל השולחן, רוכנת אל המסך, כשפתאום אני מקבלת חתיכת בעיטה שמבהירה לי שהיא מאוד לא אובת להמעך ככה אל השולחן. או לפעמים כשאני חוזרת הביתה ועוברת לשכיבה על הספה- לרוב זה גורר איזו השתוללות מצידה כשאני עוברת למצב אופקי- אבל אחרי כמה דקות של בעיטות נמרצות לכיוון השלפוחית אני נזכרת שהיא כבר תקופה לא מרשה לי לקרב את הירכיים אל הבטן. ובאמת כשאני מרחיקה אותן היא מפסיקה. זאת צורת תקשורת מאוד מוזרה אבל אני ממש מרגישה שאני קצת מדברת איתה ככה.
לפעמים בבקרים א' אומר לי "כל הלילה שיחקנו"- הוא מתכוון שהוא נגע לי בבטן בכל מיני מקומות והיא עקבה אחריו בבעיטות. זה משהו ממש מגניב שהיא עושה לפעמים- מגיבה כנראה לחום של כף היד. מה שעוד יותר בלתי נתפס בעיני זה ששני אלה מתקשרים כשאני כבר מזמן לא שם- אני ישנה והם משחקים.
חברים התחתנו על הר גבוה בגליל. אחרי שהחליפו מילים מול כולנו, סעדנו תחת כיפת השמיים, צחקנו ונהנינו. אחר כך התחילו ריקודים ולמרות צינת ההר כולנו הזענו ממאמץ. היתה לי כבר בטן לא מבוטלת אבל עוד יכולתי לרקוד- אז רקדתי עם א', והיה נורא כיף כמו שכיף איתו תמיד, וכשהוא הלך לרגע לשבת עם החברים נשארתי ורקדתי עם הבטן שלי, וזה היה נחמד מאוד. אחר כך א' חזר ורקד איתי ועם הבטן, ואז חברה שלנו אמרה לו "איזה שמח אתה, אתה ממש זורח". ואני זרחתי לי בשקט לידו, כי הוא כזה יפה, במיוחד כשהוא זורח ובמיוחד כשאני יודעת למה הוא שמח כל כך.
לפני כמה זמן היינו בשבעה מהצד של א'. ספציפית זה גם הצד ששנינו קשורים אליו יותר. איך שנכנסנו להפתעתי הרעיפו עלינו האבלים מלא ברכות- מסתבר שהרבה מהם לא ידעו על ההריון, וכשהופעתי פתאום עם בטן לא הסתירו את שמחתם. מאוד שימח אותי שהעלנו אצלם חיוך, ומאוד הוחמאתי מהתגובה. חלק מהנשים ממש לא ניסו להסתיר את השמחה שלהם. זאת היתה סיטואציה קצת מוזרה אבל ראיתי שגם א' שמח. היינו שם כמה שעות ובמהלכן קלטתי אותו (הוא ישב בצד של הגברים, אני ישבתי עם הנשים) מסתכל עלי ומחייך. אחר כך אמר לי "אני כל כך אוהב שאת עם המשפחה שלי". אני באמת אוהבת את המשפחה שלו. ואני שמחה שגם הם אוהבים אותי, ובעיקר אותנו יחד. זה מאוד חשוב לי בעיקר מאז שההורים של א' אינם- והמשפחה המורחבת שלו (והם הרבה מאוד אנשים) הפכו חשובים גם לי.
מאוד קשה לי להתרכז בעבודה. ספציפית גם היה חודש נוראי שבו עבדתי בלי סוף- מהבית אחרי שחזרתי מהמשרד, וגם בשישי שבת- תודה לאל שהדד ליין ההוא הגיע סופסוף, הייתי על סף קריסה. זה גם ספציפית היה חודש כל כך עמוס בעניינים ואירועים- כל יום היה לי משהו בערב, לא היה לי ערב אחד להניח את הרגליים שלי שנייה על איזה שרפרף ולא לזוז. בהריון מתקדם כל הסיפור הזה הפך לכמעט בלתי נסבל, וכצפוי הפכתי גם אני לבלתי נסבלת. זה היה מתיש ונורא.
ועכשיו סתם קשה לי להתרכז בעבודה. כאילו- איך אני אמורה להתרכז כשעוד מעט החיים שלי אמורים להשתנות, איך אני יכולה שלא לדמיין אותה, אותנו. הכל נראה פתאום כל כך לא חשוב לעומתה.
אני לא יודעת איך לדמיין אותה, ושמתי לב שאני מדמיינת אותה בסמלים, בלי לראות אותה באמת. אני מדמיינת אותנו יוצאות לטיול בעגלה הירוקה שקנו לנו. אני מדמיינת אותה לובשת את הבגדים החמודים שראיתי בחנות. אני מדמיינת אותנו מתהלכות בבית בלילה ואותי מנסה להרגיע אותה. אני מדמיינת אותי רוכנת על שידת ההחתלה ומנסה לסחוט ממנה חיוך כשאני מחתלת אותה. אני מדמיינת את א' מחזיק אותה כמו שהוא מחזיק את האחיינים שלו. אני מדמיינת אותו מרים אותה לגרעפס, מקלח אותה. בכל הדמיונות האלה אין לה פנים או גוף ממשיים, היא מעין תינוק גנרי כזה, אבל היא עדיין שלנו.
הכי הרבה אני מדמיינת את הרגע שבו ניפגש. אני יודעת שדברים הולכים להיות שונים לגמרי ממה שעובר לי בראש, ממה שאני מצפה לו- בטח ובטח כשאני מוגדרת הריון בסיכון ואולי ירצו לקחת אותי לקיסרי, אבל אני לא יכולה שלא לדמיין את השנייה הזאת שיניחו אותה עלי והיא תהיה ממשית וחמה ואצלי בידיים. אני כל כך רוצה לפגוש אותה כבר- אני כל כך רוצה לראות את א' רואה אותה בפעם הראשונה. אני רוצה להראות אותה להורים שלי ולאחים שלי, להפוך אותם באופן רשמי לסבא סבתא ודודים. אני כל כך נהנית מהפנטזיות האלה שאני פשוט לא מסוגלת להפסיק.
לפחות פעמיים ביום אנחנו אומרים אחד לשני "אתה קולט שהיא עוד רגע ממש ממש כאן???" עם כל ההכנות לפעמים אנחנו עדיין מופתעים מזה. ולפעמים אני אומרת לא'- היא בעצם כבר ממש ממש פה. הנה היא כאן בבטן שלי, אפשר ממש להרגיש אותה אבל עוד לא לראות. היא בעצם באה איתי לכל מקום שאני הולכת. היא באמת איתי בכל מקום. לא, אנחנו לא באמת קולטים שהיא עוד רגע פה. הממשות שלה בבטן שלי לא מתרגמת אצלנו לתינוקת ששנינו מדמיינים. ואיך אפשר? זה מרגיש כמו שני דברים שונים. אבל היא כאן. והיא איתנו. כבר ממש ממש פה.
רק בשביל הכותרת.
תכלס הדבר היפה באמת הוא זה:
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 