בשבוע 38 וקצת הגעתי לביקורת השבועית שלי. שוחחתי קצת עם הרופאה, ידעתי עוד קודם שאם לא אלד לפני, אני הולכת לקראת זירוז עוד כמה ימים. דיברנו על זה שאני כבר שבועיים עם פתיחה, ועל זה שזה יכול להמשך ככה עוד הרבה. ואז בדרך של שתינו משולחן המחשב אל מיטת הבדיקה- שאלתי אותה כבדרך אגב- זה בסדר שאני מרגישה פחות תנועות, נכון?
ואז היא אמרה לי, בלי לשנות לרגע את קצב ההליכה שלה או את המבט שלה, בטון הכי שטוח שאתם יכולים לדמיין לעצמכם- "לא, זה לא בסדר, אנחנו ניילד אותך היום." ככה- שטוח, מונוטוני, ספונטני, איך שתקראו לזה. כשלתי את הצעדים הנותרים לעבר הכיסא, היא בדקה- ראתה המון תנועות אז אמרה שהיא לא מודאגת, אבל שיכול להיות שהעוברית מפתחת מצוקה, השבוע כבר מתקדם מספיק, היא גדולה, גם ככה כנראה נזרז- יאללה למחלקת יולדות. "מה אז ממש כאילו לצלצל לבעלי שיבוא וניסע ללדת?" ניסיתי להבין. "את יכולה גם ללכת בלעדיו ושהוא יצטרף" משכה בכתפיים (ואני חשבתי- אין סיכוי שאני נכנסת למונית לבית חולים בלעדיו אפילו). שמרתי על פאסון לשארית הבדיקה. אחר כך יצאתי מהחדר, התיישבתי על כיסא במסדרון והתקשרתי לא' בדמעות לעדכן שאנחנו הולכים ללדת. עכשיו.
היתה תוכנית והיו גיבויים (בניגוד ללידה של ילד ראשון- הפעם איאפשר פשוט להגיע לבית חולים-צריך לוודא שיש מי שיהיה עם הילד בבית. המועמדים הטבעיים הם ההורים שלי- אבל יש להם שעה נסיעה לפחות. למקרה שזה יתחיל בלילה שריינו את גילי לחפות עד שיגיעו). האמת שזה עבד נפלא- אחרי הטלפון לא' צלצלתי להורים, והם ארזו את עצמם בהתרגשות והופיעו אצלנו תוך שעה וקצת. בינתיים א' כבר הגיע ואני ניסיתי לפתח את הצירים העמומים והלא כואבים שלי ללידה.
[שבוע לפני כן כשגיליתי שיש פתיחה, חזרתי מהביקורת, הודעתי לבוס שאני לא עובדת יותר (באותו בוקר עוד הצגתי משהו, מהבית, והתנשפתי בטירוף. החלטתי שמספיק.) ואז שכבתי במיטה בחוסר מעש וניסיתי סתם בשביל הקטע לתזמן את הצירים. הם היו חלשים נורא, ממש לא מה שזכרתי. ואז, למרבה ההפתעה- הם הפכו לסדירים. ולאט לאט נעשו תכופים יותר. חשבתי שאני הוזה אבל האפליקציה המליצה לי לצאת לבית החולים. א' היה במקרה באיזור ואמרתי לו "זה הכי מוזר בעולם אבל יש מצב שאני עוד מעט יולדת". הבנתי שאין ברירה ודחפתי כמה דברים אחרונים לתיק בית חולים. הוא הגיע ביקשנו מגילי לאסוף את פצפונת וההורים שלי יחליפו אותה. לקחנו מונית לבית החולים, נסיעה קצרה עם נהג חמוד שסיפר על הלידות של הילדים שלו. הגענו לשם וכהוכחה שאני לא טועה המוניטור הראה את הצירים הכי סדירים שראיתי בחיים שלי- ואפילו די חזקים. לא הרגשתי אותם כמעט. שכבתי שם בחדר צירים וא' ואני תוהים לאן זה הולך, עד שאחרי שעתיים הצירים נעלמו. שחררו אותנו הביתה, והלכנו הביתה ברגל, כי זה קרוב- א', הצירים הנעלמים שלי, תיק בית חולים ואני. בדרך ירד עלינו גשם ואמרתי לא' שאני לא מאמינה שאני הולכת עכשיו ברגל בגשם עם תיק ענק כשלפני רגע הייתי עם צירים במחלקת יולדות. עצרנו לשתות קפה כדי לנצל לפחות את הבייביסיטר, ותהיתי אם רואים עלינו שהייתי יכולה ללדת לפני רגע.]
ההורים שלי הגיעו כמו למסיבה. נזכרתי בבת אחת איך בלידה של פצפונת, א' חיכה ל7 בבוקר כדי לצלצל לעדכן אותם, ואבא שלי היה בדרך לעבודה מיד עשה פרסה והם הופיעו מלאי חששות בבית החולים. הפעם הם נראו רגועים יותר, אולי בעקבות ההקפצת שווא בשבוע שעבר. אני בכיתי לסירוגין, בכי של הלם לא של מצוקה. אבא שלי הקפיץ אותנו לבית החולים- ורגועים לחלוטין הגענו למחלקת יולדות. בדקו, התייעצו, פתחו וריד (איך אני שונאת שרופאים עושים את זה! אחיות עושות את זה כל כך הרבה יותר טוב. תמיד בא לי לומר משהו כשאני רואה את המבט ההססני שלהם ואת ההתעסקות המבולבלת בציוד. שבוע אחרי הלידה אחד הדברים שהכי כאבו לי היו הסימנים הצהובים שהשאיר הרופא ההוא על הזרוע שלי.), ושלחו אותנו להמתנה במחלקת נשים. שאלתי- "אקבל את הזירוז ואז תעבירו אותי לחדר לידה?" ענו לי שמה פתאום, זאת לידה שנייה והם לא רוצים שאלד במחלקה. זאת בניגוד ללידה ראשונה שכזכור ביליתי שם שעות והיו מוכנים לתת לי כל זירוז אפשרי עד שאוכיח שאני ראויה להתקדם לחדר לידה.
העברנו כמה שעות במחלקת נשים,שם מאושפזות נשים בשמירת הריון או שממתינות לקיסרי, או כל מיני כאלה. באופן מפתיע אלו היו שעות מאוד מצחיקות. בכלל, כל האשפוז הזה היה מאוד מצחיק, איכשהו. תודה לאל. בכל אופן את השעות האלה ניסיתי לישון, בפועל הייתי צריכה להילחם על מקומי לצד א' שנדחף איתי למיטה, דוחה בבוז את הכורסה שהציעו לו. זאת בזמן שהוא לא חדל להתלונן על הממתקים שארזתי לו בתיק לידה ("ארזת לי רק שוקולד! זה מה שאת אוהבת, לא אני"), ממתקים שאני לא יכולה לאכול כזכור כי סכרת. בכל אופן בשלב מסויים כן נרדמנו שנינו לשינה נעימה, אחרי שצחקנו בפנטומימה מזוג ממורמר שאושפז לידנו- גבר עייף שלא הבין למה אשתו כועסת עליו- א' הנהן בהבנה תוך כדי שהחנקנו צחוק. עטופה בזרועותיו חשבתי לעצמי כמה נעים לי וכמה טוב שהוא האיש שלי.
באמצע הלילה הגיעה אחות לבשר לנו שהתפנה חדר לידה, לקחנו את התיק והלכנו לשם, חוששים ומתרגשים. האחות שליוותה אותנו אמרה- "מה זה, את מתרגשת? איזו חמודה!"
נכנסנו לחדר לידה, א' אמר שזה החדר בו ילדתי את פצפונת, ואני אמרתי לו שאני לא בטוחה ושכל החדים כאן נראים אותו דבר. ואז הסתובבה אלינו המיילדת, הציגה את עצמה, התנצלה שתיכף תבוא ומיהרה החוצה. א' ואני הסתכלנו זה בזה ואמרתי "היא לא..?" וא' אמר "כן, נראה לי שכן". היא חזרה, לקחה ממני הרבה פרטים והזינה למחשב, ואז שאלה כבדרך אגב "מה יש בבית?" עניתי-"בת, ונראה לי שאת יילדת אותה" חייכנו וראיתי את זה כסימן הכי טוב שיכול להיות. זה הרגיע אותי נורא, על אף שהיא אמרה שלא היא תיילד אותי כי היולדת שלה תיכף נכנסת לצירי לחץ או משהו. אחר כך היא וא' בדקו יחד במחשב ואכן זאת היא שיילדה אותי אז.
אין לי מושג איך הייתי כל כך צ'יל בלידה הזאת- אבל גם בחדר הלידה לא נלחצתי. חיבור אותי לפיטוצין הידוע לשמצה, כי הצירים לא ממש התקדמו. שאלתי אם כדאי לקבל אפידורל לפני ורק כשהמיילדת נשבעה שהמרדים זמין תוך עשר דקות השתכנעתי לחכות.
האמת היא ששמעתי סיפורים נוראיים על פיטוצין- אבל החוויה שלי היתה ממש בסדר. כן צירים זה לא כיף אבל אני לא חושבת שהם גרועים יותר מאלו שבלי פיטוצין. עבר זמן, הצירים הלכו והתגברו ואני הדפתי אותם עם נשימות, עם כדור פיזיו, עם מכשיר טנס… ואז קרה דבר די מדהים. הייתי כבר בצירים משמעותיים, לא מטורפים אבל כואבים. והייתי עייפה. שכבתי במיטה עם המכשיר טנס וניסיתי לחשוב מחשבות מרגיעות. חשבתי על הים, דמיינתי את עצמי שוחה, כשהים רגוע, יפה,ביום בהיר. יכולתי ממש להרגיש את הזרועות שלי מתמתחות, את הקור של המים, את השמש מחממת אותי, לשמוע את השקט שמופר רק עם הגלים. ואז פשוט- נרדמתי! עם צירים! איזה מן מצב תודעה מוזר זה?? לא יודעת. בכל אופן השלווה הופרה מדי פעם על ידי המיילדת, וכשהצירים והפתיחה לא התקדמו לשביעות רצונה היא הציעה לפקוע את המים.
בלידה של פצפונת הגעתי לבית חולים בעקבות ירידת מים, אז לא ידעתי ממש למה לצפות. הזוי ככל שזה נשמע המיילדת הביאה מקל מאוד ארוך,ופקעה את המים. ואז הגיעו הצירים. האמיתיים. בבת אחת הבנתי. זה לא כאב לי עד עכשיו- כי ציפיתי לצירים שחוויתי עם פצפונת בתהחלה בפתיחה נמוכה. אבל אז כנראה חוויתי צירים קשים כי לא היו מים. האחות הסבירה לי שהמים מסככים את הצירים- ולכן ההבדל הגדול. בבת אחת הצירים הפכו קשים כל כך, ואחרי שניים שלושה כאלה אמרתי "אפידורל. עכשיו." א' שאל אם אני בטוחה (משום מה הוא טוען שהיתה לי מתישהו פנטזיה על לידה ללא אפידורל- זה לא נכון. לא בלידה של פצפונת ובטח לא אחריה), נעצתי בו מבט מכאיב והמרדים אכן הגיע תוך עשר דקות ארוכות מאוד.
החדרה של מחט אפידורל זה תהליך כואב מאוד בעיקר בגלל הצירים והתנוחה- והמרדים שלי היה לא נחמד במיוחד ועצבני מאוד. הוא נאלץ להכניס אותה פעמיים. אני לא כל כך מבינה למה אבל הוא ממש כעס כשקפצתי כשהוא הכניס אותה- עד שהיית צריכה לבקש בנימוס מתוך הצירים שפאקינג יגיד לי שנייה לפני שהוא מכניס אותה כי הוא עושה את זה מאחורי, אני לא רואה, וקופצת מהפתעה. לא ברור לי איך הוא לא הבין את זה מעצמו.
אחרי האפידורל ציפיתי להקלה משמעותית, ואכן היתה כזאת אבל לא מספקת. קראו לו להגדיל את הכמות וכו (אצל פצפונת אפילו לא הייתי צריכה להשתמש באופציה של להגדיל עם הלחצן- זה עבד הרבה יותר טוב.) עכשיו הייתי חייבת לשכב על המיטה ולהמתין.
בערך ארבעים דקות אחרי, משום מקום, הרגשתי לחץ עצום, והתחלתי לצרוח מרוב כאב והפתעה. א' המבוהל קרא למיילדת שמצידה אמרה לי לא ללחוץ- אבל אני לא יכלתי! הרגשתי שאני חייבת ללחוץ. פתאום היא קלטה כנראה שאלו צירי לחץ, בדקה וגילתה שאני בפתיחה תשע ואמרה לי להמתין עם הלחיצות ושאן אני חייבת ללחוץ רק קצת. זה הקל עלי כי לא יכולתי שלא ללחוץ בכלל.
סוף סוף הותר לי ללחוץ, ועשיתי את זה. הלידה לא ממש התקדמה, והמיילדת מלמלה משהו על ניתוח. אין לי מושג מה היא אמרה אבל אמרתי "קיסרי? אני לא עושה קיסרי" ורק מהחשש התחלתי ללחוץ בטירוף בצירים. הייתי מותשת. א' נשבע לי שאני קרובה אבל אמרתי שאני יודעת שאני לא והייתי מתוסכלת נורא. המיילדת אמרה לי "רק את יכולה להוציא אותה" ואני אמרתי "אני לא רוצה ניתוח!" והיא אמרה מבולבלת "ניתוח?" אמרתי שוב "אני לא רוצה ניתוח" והיא ענתה "לא יהיה ניתוח". רק עכשיו אני קולטת איזה משא ומתן מגוחך זה היה.
דחפתי ודחפתי ואמרתי מלא פעמים "אין לי כוח" וגם "אני לא יכולה יותר" והמשכתי לדחוף בצירים. ואז נתנו לי להרגיש את הראש והייתי בהלם, ואחרי כמה זמן הגיעו עוד אחיות או רופאים לא זוכרת, ואחד מהם שאל את המיילדת "אז את מפרקת את המיטה?" והיא אמרה שכן וזכרתי מהלידה של פצפונת שזה אומר שאני קרובה לסוף וזה נתן לי בוסט אדיר, ונתתי שם לחיצות… משהו מטורף. וצעקתי וצעקתי ואז פתאום בלחיצה ארוכה ארוכה- היא יצאה.
והיא בכתה. והניחו אותה עלי. ללא מעט זמן. וחיבקתי והרגעתי אותה. א' חתך את חבל הטבור, והרשו לי לנסות להניק אותה ממש שם, תוך כדי שהרופאה תופרת אותי או לא יודעת מה, לא היה לי איכפת כלכך.
והיא היתה שם- התינוקת הקטנה שלי, מכורבלת עלי. ניקשנו וחיבקנו אותה. תפרו אותי ידה ידה, העבירו לחדר אחר, הפעם כשניסיתי להניק היא ינקה ברעבתנות מתוקה כמו אחותה, והייתי רגועה והיה לי טוב. אחרי שעתיים בערך העבירו אותי למחלקת יולדות. כשפצםונת נולדה לא היה מקום ביולדות אז היינו במעין מחלקה קצת מאולתרת- אז זאת היתה חוויה קצת שונה. כאן היתה תינוקייה, וכשהגענו לידה א' והתינוקת המשיכו פנימה ואותי קיבלה אחות מקסימה שלקחה אותי להתרחץ- זה היה מוזר אבל בסדר.
אחר כך היו יומיים עמוסים מאוד- הכרתי לאט לאט את התינוקת, והתגעגעתי מאוד לפצפונת. אמא שלי באה להחליף את א' כמה פעמים, והייתי אסירת תודה על כל העזרה שלה ושל אבא שלי.
א' ואני לקחנו את זה כמין דייט אחד ארוך- חלקנו את המיטה כמו נערים מאוהבים והאזנו לדרמות שהתחוללו בחיי הזוג שמעבר לוילון (אני מקווה שהכל הסתדר להם, היתה שם איזו דרמה משפחתית מוגזמת). התינוקת התגלתה כבעלת אופי נינוח להפליא (טפו טפו), מתיקות שוברת שיאים, ויפה כמו אחותה הגדולה.
התלבטנו בין 3 שמות הפעם, פסלנו אחד, ונותרנו עם שניים. פצפונת חלתה וא' נסע לקחת אותה לרופאה בזמן שאני חיכיתי לתור של משרד הפנים א' התקשר פעמיים בכל פעם מבקש להחליף לשם אחר. אולי אם הייתי מתעכבת שם עוד קצת היינו קוראים לה בשם השני, אין לדעת.
החלטנו שפצפונת לא תבוא לבקר בבית החולים, הה כעקרון איסור על ביקורי ילדים כי קורונה וכו, אבל בשבת המחלקה היתה מפוצצת בילדים. החלטנו בכל זאת לא להכניס אותה לבית חולים, ודיברתי איתה בוידאו.
כשהגענו הביתה, פצפונת פתחה לנו את הדלת, וזה היה כל כך מוזר. ראיתי שהיא קצת חוששת, מהוססת. היא אמרה מיד את השם של הקטנה, ענתה יפה לכל השאלות, אבל היתה דרוכה מאוד.
מיד רצה להביא את המשטח שנינו לתינוקת ושסיקרן אותה כבר זמן רב.
על הקשר שלהן שהולך ומתהווה, אכתוב כבר בפעם אחרת.
תודה לאלוהים ולכל מי שצריך על הנס הזה.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 