הצטברו לי יותר מדי ימי חופש. זה קרה בגלל חופשת הלידה, ולא היתה ברירה אז לקחתי לי יום סתם ככה.בהתרגשות מה החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי אף פעם- לטייל לבד. טיול תמיד היה אירוע חברתי בשבילי, או לכל הפחות זוגי. רוב הטיולים שלי היו עם חבורות בגדלים שונים, לפעמים רק גילי ואני. ומאז שהכרתי את א' בעיקר הוא ואני. לבד ממש לא יצא לי לטייל אף פעם. אני מודה שזה תמיד הפחיד אותי. אני לא ממש מסתדרת לקרוא מפה כמו שצריך, ודי מסתמכת על היכולות של חברים שלי. מאז שהכרתי את א' שהוא חיית שטח ופשוט זוכר על פה שבילים שהלך בהם (אני עד היום לא מבינה איך זה אפשרי- כולל שביל ישראל)- אני גם לא טורחת לנסות. אבל לא' אין ימי חופש לבזבז וכולם עסוקים- אז יצאתי לבד. באופן רנדומלי החלטתי על נחל עמוד עליון- ואחרי שנרשמתי לשמורה ליום המיועד שמחתי כי הלכתי את המסלול הזה הרבה פעמים, כי הוא מוצל כמעט כולו, וכי יש בו בריכות נעימות לטבול בהן גם בשיא הקיץ, וגם כי אין שום סיכוי שאהיה שם באמת לבד, ואין שום צורך ביכולת ניווט כלשהי.
יצאתי מוקדם ככל שיכולתי והגעתי לא הרבה אחרי שעת הפתיחה. המקום לא היה עמוס ואנשים רק התחילו להגיע. ראיתי לפני שבאתי שלא אוכל לרדת הרבה- המעבר מטה למה שקרוי עמוד תחתון סגור בתקופה זאת של השנה, וכך גם עוד דרך שאפשר ללכת בה. זה השאיר אותי עם בערך 5 ק"מ- תכלס בול מה שרציתי. יצאתי לדרך, עברתי מהר את הפיצול למסלול הקצר, ואז התיישבתי לי, לבד, והתבוננתי בקרע נוף. בחלק הזה של המסלול לא היתה נפש חיה בשעה הזאת, וזה היה נהדר. שחרור טס לכיווני וברגע האחרון נבהל ושינה כיוון בצרחות, שנייה לפני שהתנגש בי. הלכתי לבד, ניסיתי ללכת לאט אבל הכל היה יפה והרגליים משכו אותי הלאה הלאה, ותוך שעה כבר הייתי בבריכות שכוי.
לא הבאתי איתי בגד ים, תכננתי לטבול בתחתונים וחזיה אם לא יהיה צפוף מדי. לא היה צפוף. כמה קבוצות קטנטנות התגודדו בבריכות, ואני מצאתי לי פינה מקסימה כמעט שלי לבד. לא הרגשתי בנוח להוריד את החולצה, והמכנסיים גם ככה מתייבשים ברגע אז נכנסתי עם הכל ושכשכתי עד גובה המותניים. זוג שטבל לידי סיים והמשיך הלאה, ואני נשארתי די לבד, פרט למספר נערות אולפנה כמה מטרים ממני. מפל קטנטן קרץ לי, אז הורדתי חולצה, הנחתי אותה על סלע באמצע הבריכה וטבלתי כולי- מים קרים וצלולים וחיוך בלתי נמנע על הפנים. תחושה של חיות פתאומית. אני באופו מוחלט טיפוס של ים. מעיינות זה נחמד והכל אבל הרבה פחות מדבר אלי. אבל הנה הבריכות הקטנות האלה היו פשוט יופי משכר והקור של המים מול החום שבחוץ – זה היה מושלם. ראיתי את הנערות מגניבות אלי מבטים, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. אחרי כמה סבבים של הראש בתוך המפל- הספיק לי. יצאתי לקחתי את החולצה ולבשתי אותה. הייתי רעננה כל כך פתאום. עכשיו צריך לטפס בחזרה את כל מה שירדתי. גם ההליכה חזרה, על הגדה השנייה- היתה יפה. אמנם פחות רגועה- המסלול הקצר קורץ ליותר אנשים וגם השעה התחילה להתאחר- אבל ממש לא היה עמוס וזה באמת היה כיף ללכת ככה. מבלי שהרגשתי הגעתי שוב לחלק החשוף לשמש שמוביל לחנייה. הרפתקה קצרה הזדמנה לי עם טלפון אבוד שמצאתי על הרצפה ואחרי כמה שיחות איתרתי את בעליו.
משם במקור רציתי להמשיך למירון לסיבוב קצר על שביל הפסגה, אבל הייתי רעבה ולא ידעתי אם אספיק לאכול אז מצאתי מסעדה מומלצת בראמה, וכשהגעתי גיליתי שאני שם לבד. היחידה. האמת שכאב לי לראות את המקום הזה, שיכול בקלות להכיל 100 אנשים- ריק. הצטערתי בשבילם, ובאופן מוזר לא הרגשתי את התחושה הרעה הזאת של להיות לבד במסעדה (קרה לנו פעם כשטיילנו ביוון באוף סיזן והיינו לבד בכל מסעדה שאכלנו בה. זאת היתה תחושה מאוד לא נעימה ללכת ברחוב ולראות את כל בעלי המסעדות עומדים בחוץ ומקווים שתיכנס אליהם- ואם רק הצצת בתפריט כבר לא נעים לך ללכת.) הזמנתי כמות מופרזת של אוכל והתיישבתי עם הספר שלי. הערבתי ככה קרוב לשעה מאוד נעימה, עד שהודיתי להם ונסעתי משם לפצפונת שלי. זה היה יום כל כך טוב ונעים, ופצפונת היתה קסומה ומתוקה- התגעגעתי אליה והיא שמחה לקראתי כשבאתי, העניקה לי את החיוך הכובש שלה ונענתה לחיבוקים ולנשיקות שלי.
האמת שבכלל לא תכננתי לכתוב על היום הזה (אבל זה נבע ממני אז שיהיה), רק על בנות האולפנה ועל המחשבות שעלו בי. אני לא יודעת למה אבל בזמן האחרון, ביתר שאת, המחשבות האלו. על מה היה אילו. לא דברים דרמטיים מדי. מן מחשבות שעולות בי מדי פעם כשאני יוצאת מהקונכייה שלי ופוגשת באנשים אחרים שלא דומים לי.
תמיד עולה בי התהייה איך זה להיוולד דתייה. פחות בקטע האמוני והפרקטי של לסחוב איתך את הסידור הזה ולהיות תמיד עם חצאית, להתפלל, להתחתן מוקדם וכאלה. אלא יותר במובן החברתי. מהי התחושה להיות חלק מחברה כזאת. זאת מחשבה שתופסת אותי פעם ב, כשאני רואה נערות כאלה. זה קורה בעיקר בטיולים בחגים. זה מין משהו שהולך איתי שנים, אני זוכרת את עצמי ילדה, בטיול עם המשפחה, מתבוננת בקבוצה ענקית של מטיילים דתיים- ושואלת את עצמי איך זה להיות כמוהם. בתחושתי אז הם היו שונים ממני בהכל, ולכן הכל סיקרן אותי. אפילו מה יש להם בסנדוויץ. עניין אותי איך זה לגדול עם כל כך הרבה אחים.
תמיד היתה לי תחושה שזאת יכולה להיות אני שם. אולי כי יש לי רחוקי משפחה מהציונות הדתית, אי שם מעבר לקו הירוק. אולי כי הם אנשים מקסימים שתמיד שמחתי והסתקרנתי לפגוש- אבל בקושי התראינו. אולי תמיד הרגשתי שבתרחיש לא כל כך מופרך יכולתי אני להיות עטופה בחצאית הארוכה הזאת, אבל בסיבוב פרסה חד של התהוות המשפחה שלי הגענו לחילוניות.
זה, בשילוב עם הסדרה המעניינת שעולה ליוטיוב של כאן – השריקה של התנועה (מבט בוחן על כל תנועות הנוער בארץ. מאוד מעניין אותי כי הייתי חברה באחת, ובמבט לאחור יש לי הרבה תהיות לגבי זה). מדי פעם מדברים שם על בני עקיבא ואני רואה את החצאיות האלה, הצמות, ההתגודדות הזאת של הבנות ואני לא יכולה שלא לתהות.
איך זה מרגיש לדעת את התשובה להכל. או לפחות שיש תשובה להכל. איך זה מרגיש להיות הנבחר. איך זה להיות בטוח בצדקת הדרך. איך זה מרגיש להיות מוקפת רק בבנות (אני, שבכל מקום שלמדתי בו תמיד הייתי כמעט יחידה בין בנים, כי פיזיקה ומתמטיקה ומדעי המחשב), איך זה מרגיש להיות לא היחידה שלא משקיעה בעצמה בטיפוח ואיפור (אני יודעת שיש כאלה שכן, אבל אני מכוונת לטיפוס ספציפי של חצאית עד אמצע השוק סנדלי שורש גדולים מדי שיער אסוף על העורף משקפיים קטנים חולצה מאיזה טיול של התנועה – אתם מבינים למי אני מתכוונת). איך זה שעולם המושגים שלך מכיל בתוכו תפילה, שבת, צדקה- ומה עוד הוא מכיל בעצם? איך זה שאין בעולם הזה גברים, תהיות על מפגשים מיניים שהיו לך, תהיות מתי יהיה לך חבר רציני ומתי תשכבו, תהיות איך את נראית בבגד החשוף הזה, אינסוף מחשבות על נערים שאיתך בבית הספר, בתנועה, על מגע מכוון או לא מכוון, על לילה בטיול שנתי או באיזה מחנה, על נשיקות, על ידיים מתחת לחולצות, על היקים שצריך להסתיר- כאילו איפה כל זה והאם זה חסר או שיש רווחה בזה שאת בעצם פטורה מלחשוב על זה, פטורה מלתהות על זה, בין כך ובין כך יש לך עד גיל שמונה עשרה מעין פטור מזה. ואז? אז כבר יהיה בסדר? כבר ידאגו לך? או שגם את תיאלצי לצאת עם כמה דושבאגס כדי ללמוד מה ומי את מוכנה להכניס לחיים שלך. או שאולי גם זה נחסך ממך כי הכל כל כך מוכוון משפחה וחתונה.
אולי אני חושבת על זה הרבה גם בגלל א'. כי לא מזמן ראיתי כמה תמונות שלו בתור ילד עם הכיפה הענקית הזאת על הראש וחשבתי לעצמי- הנה הוא היה ה"אחר" הזה שהייתי מתבוננת בו בסקרנות בתור ילדה. השונה ממני כל כך. המשפחה הזאת הגדולה עם הכיפות החצאיות הציציות המשתלשלות. ומי יודע אולי מתישהו חלפתי על פניו באיזה חול המועד איפשהו באיזה אטרקציה לילדים או טיול- אחד מהמקומות האלה שהיו הפעמים היחידות שראיתי דתיים לאומיים או ערבים. אולי הוא היה שם, כולו זר ושונה ורחוק ממני, מכיל בתוכו את הגרעין של האיש הזה שאני כל כך כל כך אוהבת.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 