כל כך הרבה זמן לא כתבתי וכל כך הרבה קרה, אולי בגלל שכל כך הרבה קרה.
אני בפאניקה מוחלטת מהחזרה לעבודה, אולי יש בזה גם הרבה דברים טובים, ותכלס אני רוצה ומתרגשת כבר לחזור- אבל (גם אם לא בצדק) אני מרגישה ניתוק כפוי מגורה ומפצפונת, העיניים שלי נרטבות בכל פעם שאני חושבת על זה.
בנוסף אני מרגישה שעשיתי כל כך הרבה טעויות בתהליך הזה, אם זאת בחירת המטפלת (עוד לא בטוחה בקשר אליה, אבל לא היו ממש אופציות אחרות), בחירת עיתוי החזרה (לא לקחתי בחשבון חרדת נטישה שאופיינית לגילאים האלה), סרבנות הבקבוקים של גורה (היא עקשנית ברמות מבהילות, גם כאשר הייתי מאושפזת ולא יכולתי להניק אותה יום שלם היא סירבה לכל צורת הזנה שהיא. כמובן שהסרבנות היא פועל יוצא של זה שלא התעקשנו איתה על בקבוק מגיל קטן מספיק- ראינו שהיא לוקחת ודי הנחנו לזה עד שגילינו שהיא לא לוקחת יותר), הדירה שעוד לא מצאנו שמדירה שינה מעיני, העובדה שאני מרגישה שהכל נוזל לי מבין הידיים. מן תחושה מבהילה כזאת של סוף.
אמנם כעת נראה שאנחנו מסתדרים מבחינת הבקבוק ומצאנו מעין פשרה שבה גורה מוכנה להזין את עצמה. עכשיו הגיע הזמן לסיים עם ההנקה. משהו לא הלך טוב עם ההנקה של גורה מההתחלה. קשה היה לראות את זה אז- אבל היא לא ינקה טוב כבר כשנולדה. כולם אמרו שהיא יונקת בסדר גמור- אבל בפועל ההנקות היו קצרות מאוד, והעלייה במשקל לא מספקת. אחרי כמה חודשים היא התחילה לינוק באופן מוזר, כזה שהכאיב לי. לקחתי יועצת הנקה פרטית וגם היא לא הצליחה לשים את האצבע מה לא בסדר. בשלב זה כבר הייתי שלמה עם ויתור על ההנקה שכן זה לא היה נעים לי יותר וגם לא יעיל כלל- אבל אז נתקלנו בקיר העצום שהתעלמנו ממנו עד כה- גורה סרבנית בקבוקים. באמת שניסינו הכל אבל היא בשלה. כל הזמן עלה לנגד עיני חיזיון אימים בו אני לא יכולה להניק אותה כי אני מאושפזת או משהו- והנה גם זה התממש.
מצאתי את עצמי יומיים כמעט מחוץ לבית ורחוקה ממנה, על תרופות שאסור להניק איתן, עם דלקת קרום המוח. כן זה היה ממש רע, אבל אני אהיה בסדר.
די ברור לי שהלחץ הנוראי שאני נמצאת בו ומזינה בו את עצמי היה חלק מהסיבות שההגנות שלי נחלשו ואפשרו לזה לקרות.
כל זה קרה תוך כדי הסתגלות למטפלת- תהליך שבו אני בכוונה מבלה מחוץ לבית או מסתתרת בו מפני גורה כשהיא עם המטפלת- כי אם גורה רואה אותי אין שום סיכוי שתיקח בקבוק או סתם תשחק בלי לבכות.
כשחשבתי על הימים האלה לפני שהם הגיעו- חיכיתי להם כיוון שמדובר בחופש כפוי. אבל בפועל… זה היה לי קשה, הרגשתי שקורעים אותה ממני. ידעתי שהיא רעבה ומסרבת לאכול, ידעתי שהיא לא מבינה מי האישה הזאת שאיתה.
ניסיתי לבלות עם שתיהן יחד אבל באופן כזה הפאניקה של גורה היתה גרועה הרבה יותר והיא התחננה אלי שאקח אותה. ברור שלא עמדתי בזה וכך יצא שרוב הזמן בילתה עלי אורבת לרגע שאנסה להשאיר אותה עם המטפלת. עכשיו אנחנו במן שלב בו התקדמנו ורוב הארוחות שלה הם מבקבוק- אבל גורה מנסה לפצות על זה בלילות ומעירה אותי אינסוף פעמים להנקות קצרות- זה גומר אותי ואני עייפה בטירוף. אין לי מושג איך אעבוד ככה.
אני פשוט מרגישה לא מתפקדת. גם כשאני לא עובדת ומחזיקה מטפלת, ואמא שלי באה לתמוך בי – גם אז הבית שלי לא מבריק התינוקת שלי בוכה המון ולא אוכלת מספיק ואני לא מספיקה לעשות כלום. מה יהיה עלי כשאעבור למשרה מלאה ממש עוד רגע. מן תחושת אכזבה קשה מעצמי שאני לא מצליחה לעשות כלום עם עצמי ועם הזמן הזה.
אני עדיין מחלימה מהדלקת המחורבנת ההיא. תודה לאל שזה היה קל יחסית. פצפונת מתוקה מתוקה אבל גם היא מציגה את הלחץ שלה בכל מני דרכים. נגיד חזרה להתאפק עם הקקי- דבר שגורם לה סבל נוראי ולנו תסכול מתמשך.
אני מרגישה שהאמהות שלי זוועתית, שאני אמא קשה ומרה לילדות שלי, שאין בי הכרת הטוב על כמה מדהימות הן. אני מפחדת מהלילות ועכשיו גם מהימים שיבואו, תמיד על סף בכי. הימים האלה רעים לי, רעים לנו, ואני לא בטוחה מה צריך לעשות כדי שזה ישתנה.