אני רואה את הים נמתח עד האופק ומשהו בי נרגע. הנוף הזה מהסלון שלנו- הוא גורם לי להרגיש חיה. כמו לשאוף פנימה שאיפה גדולה גדולה שאין לה גבול, ולהוציא אותה ברוגע אין קץ… מה יהיה אם נצטרך מתישהו לעבור מפה? איך אחזור לחיות עם נוף בניינים ודודי חשמל?
אז א' קיבל את התואר שלו, וזה מאוד מאוד ריגש ושימח אותי. למדתי גם אני באותה אוניברסיטה נחשבת, בפקולטה מכובדת גם. לפני שנה לערך קיבלתי את התואר שלי- לא האמנתי שיבוא היום הזה. הסתובבתי בקמפוס אחרי שכבר הייתי בוגרת רשמית, ולא הייתי חייבת אף הגשה לאף אחד, ואף מבחן לא הטיל עלי פחד משתק. פתאום יכולתי שוב לראות את היופי של המקום הזה. אבל מייד התנערתי וזכרתי כמה קשה ומר היה המאבק הזה.
אז הנה אני שנה אחרי, מקשיבה כמו צופה מן החוץ לנאומים של הדיקנים, הפרופסורים, ועוד אנשי שם. והם משבחים ומהללים את הבוגרים הטריים, ואני מתמוגגת מנחת ומהנהנת על כל מילה שנאמרת על א' שלי- יודעת כמה חכם ומוכשר הוא, וכמה קשה הוא עבד. אין בי טיפת ציניות כשאני מוחאת כפיים, אני חותמת על כל מילה של כל אחד מהנואמים, ולבי מתמלא גאווה כשהוא עולה לקחת את התעודה שלו. אני יודעת שבעלי הוא אחד מתוך קמצוץ אנשים מוכשרים מאוד, והם אלו שיצעידו אותנו קדימה. זאת לא קלישאה.
ואז פתאום אני פתאום נזכרת להתגאות קצת גם בעצמי- אני אמנם לא קרובה להצטיין, אבל רגע! גם אני עמדתי במבחנים הקשים הללו, גם אני חכמה, וגם אני אחת ממעטים. ופתאום כמו שכחתי את כל הרוגז והעצבים שהיו בי על המוסד הזה- פתאום זקפתי ראש להיות חלק מבוגריו, פתאום ראיתי את כל היופי של הקמפוס, השתוקקתי לחבוש שוב את ספסלי הכיתות והאולמות, לראות וללמוד לפתח ולהבין נוסחאות על גבי נוסחאות, חשתי געגוע לכסאות הספריה, לשבת שם בימי ראשית הקיץ, להתבשל עם עוד עשרות סטודנטים תחת מזגנים קורסים, במבנה שכמו יושב על צמרות אורנים. הסתכלתי בחיבה על הבמה הבסיסית, הנזירית כמעט. נזכרתי איך בימים הראשונים, הגשומים שלי בפקולטה, באודיטוריום הראשי, הרגשתי כאילו אני יושבת בMIT, כאילו בטעות הגעתי לשם, הסתכלתי על הבמה החפה מקישוטים ואמרתי לעצמי- ככה לומדים להיות מהנדסים- אם אני אתאמץ מספיק אולי גם אני אדע כל מה שיודעים האנשים האלה שמדברים מולי. ככה. כאילו שכחתי את כל הקורסים החוזרים, את הייאוש, את הלאות והרצון שזה ייגמר כבר. אמרו לי לא פעם שעוד כמה שנים אסתכל על התקופה הזאת בעיניים אחרות. לא חשבתי שזה יגיע כל כך מהר. הרי כשסיימתי- כל כך שמתחי על דבר אחד- שזה נגמר. שאין יותר. בכל פעם שניסו להחמיא לי על ההישג הזה, ביטלתי את המחמאה במשפט ציני או בהינף יד. הרגשתי שאני שם בחסד. פשוט התעלמתי לחלוטין מזה שאני בעצמי הגעתי להישג הזה- שזה שלי ולא יכולים לקחת לי את זה. כל כך רציתי כבר לגמור עם זה, ששכחתי להתמוגג מזה שהגעתי לקו הסיום. ועכשיו, פתאום אני לא סולדת כל כך מהאקדמיה. לרגע לא ייאמן עוברת לי בראש מחשבה על תואר שני, אבל מיד מתבטלת (זכור את אשר עשה לך עמלק וכו'). מן השלמה ורוגע וחיוך והבנה (מאוחרת קצת)- שרשמתי את ההישג הזה לזכותי. עשיתי את זה.
א' יורד קורן ומבוייש מהבמה והתעודה בידיו. אני אישה גאה לתלמיד חכם ומתוק.
מצחיק איך שהביולוגיה משחקת בי. כבר תקופה שאני לא דוחה על הסף את האפשרות של הריון. תמיד רציתי ילדים, אבל זה היה כל כך רחוק ממני. והנה ההורמונים או מה שזה לא יהיה משחקים בי. ישבתי עם חברה לארוחת צהריים, והיא התוודתה בפני שהיא רוצה כבר ילדים. אמרתי לה שנראה לי שגם אני. אז היא אמרה "את לא מבינה, אני ממש רוצה". ובתגובה אמרתי לה "נראה לי שאני מבינה. לפני כמה ימים הסתובבתי בקניון וכמעט חטפתי תינוק חייכן מעגלה". צחקנו יחד ועברנו לדבר על פרקטיקות.
יש בי פחד שאני זקנה מידי, שהשחלות או הביציות שלי או כל דבר אחר שם לא יתפקד. א' די רגוע, מזכיר לי בכל פעם שעדיין לא ניסינו בכלל אז מה יש לי לפחד. אבל אין בי שקט. תמיד הייתי חרדתית, והנושא הזה מכניס אותי למתחים וללחצים. יש עוד משהו אחד שאנחנו רוצים להספיק לפני, ואז נתחיל לעבוד על זה, אבל לי מרגיש שכל חודש הוא קריטי ואולי אני במו ידי מזיקה עכשיו לפעוט שלי שעוד לא נוצר אפילו, ואיזו מן אמא אני אם אני מוכנה לשחק על זה תמורת עוד קצת כיף.
אני יודעת שרגשות אשם עוד יהיו עניין שבשגרה, אבל אני מדהימה את עצמי שעוד לפני אני כבר אשמה בהכל.
כעיקרון תקופה מרגשת לפנינו, ויש כלכך הרבה דברים שאני שמחה לקראתם.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 