הצלחות קטנות פה ושם שומרות אותי למעלה. היום היה יום טוב, אני צריכה לזכור את זה (בדיוק מה שאבא שלי אמר).

לעיתים עוברת לי בראש מחשבה שאני כותבת כמו ביטניקית, ואז אני צריכה להזכיר לעצמי שאני כותבת בדיוק כמו מה שקראתי לפני כן. כל הישות היוצרת שלי היא נוזל שמחפש לו תבנית. כשהיא קטנה עלי אני עולה על גדותיה. אבל זה לא קורה יותר מדי, לרב אני נשפכת שם ומתישהו פני השטח נרגעים.

מישהו בעבודה שאני מאוד מעריכה, אמר לי שהוא חלם עלי אתמול (הייתי צריכה להציג היום משהו בפני כמה אנשים, ונלחצתי נורא). אני חושבת שזה פשוט מקסים שהוא דאג לי מספיק כדי לחלום עלי. ומדהים אותי שאחרי כל הטעויות שעשיתי הוא לא שונא אותי.

אגב עבודה. כשקראתי את הבלוג בישרא לא מזמן נתקלתי בזה, שכבר היו לי מחשבות כאלה. אז עברו בערך שלוש שנים, ועדיין- מדי פעם בעבודה אני מקבלת כל מיני מבטים כאלה, מכל מיני אנשים שאני לא מכירה. השכל הישר מפרש אותם כהתעניינות זניחה ואקראית בגוף שלי, אבל אני לא יודעת אם אני מדמיינת או שלא. אני לא יודעת, עדיין, מה אני אמורה להרגיש לגבי זה. אני מניחה שהם רואים את הטבעת, ושזה סתם איזה שריד ביולוגי, מן הכרח לסקור אישה כשהיא מזדמנת בין עשרות גברים. זה לא מטריד אותי, אבל לפעמים פתאום אני קולטת את זה, והידיעה שאני אישה, וסביבי כמעט רק גברים, מתחדדת. בכלל, זה יישמע אולי בכייני- אבל מוזר לי בכלל שיש להם על מה להסתכל.