אפשר לחשוב

מה כבר יקרה אם לא. תמיד אפשר לנסות שוב.

אז נתחיל?

סוף והתחלה

באופן מוזר, מרגיש לי נכון שהפוסט הראשון כאן יהיה בעצם פוסט פרידה.

שתיים עשרה שנים הם הרבה זמן, כמעט מחצית חיים עד כה.

אני פה מגיל ארבע עשרה בערך- הרבה זמן והרבה דברים עברו מאז. לגמרי במקרה גיליתי שסוגרים, ובהתחלה היתה בי אדישות לא ברורה כלפי כל זה. לרגע חשבתי שאפילו לא אגבה את הכל, כי מי צריך את כל המילים הכבדות הללו. היתה לי אפילו פנטזיה להתחיל מחדש במקום אחר.

והיום פיניתי לי את הערב (איזה משפט של אנשים בוגרים ומשעממים) כדי לעשות פה סיבוב פרידה, ולבי נכמר על המקום הזה, על הילדה בת הארבע עשרה שהייתי, ועל כל המילים הטובות, הרעות, המביכות, הכנות, המטופשות, הדומעות, המשעממות והמטרידות שפיזרתי פה.

אספתי את כולן אלי באהבה חלחלה ופחד, מודאגת ממה שאמצא ביום בו באמת אטרח לעבור על כל זה, שמרתי בכמה צורות, וזהו- אני מניחה שזה נגמר. עצוב לי על הרשימות בצד שאני לא יודעת איך לשמור. עצוב לי על אנשים שמעולם לא פגשתי (חוץ משניים, אתם יודעים מי אתם) שאפשר לומר שהכרתי פה, ולא רק שהייתי שמחה לדעת מה איתם היום- הייתי באמת רוצה לדעת שטוב להם, איפה שהם נמצאים. ויאללה, להתבגרות, להתפכחות, ולפלטפורמה הזרה והקרירה הבאה.

היה שלום ישראבלוג, היית המקום האמיתי עבור כל כך הרבה מאיתנו, אבל גם דברים טובים ומוזרים סופם להגמר.

ואתם, אולי נתראה עוד אי שם. תמשיכו לכתוב, אולי יום אחד אתקל בזה, ובשנייה אחת אני אזהה שזה לא פייסבוק, זאת דרישת שלום מימים כנים יותר, אמיתיים יותר, ולא מתחנחנים. אנחנו היינו עדים לפלא הזה, על כל המוזרויות המטופשות שהוא הביא איתו, ולפחות איתי- הוא תמיד יישאר.