כבר כשנכנסו לדירה, לפני שנה וחצי- היה בה משהו מרתיע. למדתי מיד שיש לה שני ילדים, ושההורים שלה עוזרים לה איתם. היא כמעט תמיד נמצאת שם- בכניסה לבניין או במעלית, עייפה וגדולת גוף. מקשרים בועד הבית למדתי שהיא אלמנה.
היא לא נתנה לי הרבה סיבות לחבב אותה. בתחילה לא היתה מחזירה לי שלום, ולפעמים התגובה שלה היתה לבחון אותי באיזו עצבנות ומבט כועס. הילדים שלה הם השכנים היחידים שאי פעם עשו לי רעש- הם גרים בקומה מתחתינו, ולאורך שעות יכולים לרוץ הלוך ושוב במסדרונות הארוכים ליד המדרגות ולצעוק. מעולם לא שמעתי אותה מבקשת מהם להכנס פנימה. כששיפצנו את הדירה היא הגיעה לכאן יום אחד בכעס איום שהריח של הצבע מפריע לה. א' היה קצת בשוק ואמר לה שהנה הוא סוגר את הדלת. הגזברית סיפרה לנו שלא פעם היא לא משלמת ועד בית ונאלצים לוותר לה כי היא אומרת "קשה לי, אני אלמנה". התחלתי לפתח כלפיה קוצר רוח.
לפני כמה זמן כנראה משהו השתנה- אולי משהו בה, אולי מזג האוויר החם שמוציא יותר ויותר שכנים מבוגרים לשבת בערב על הספסלים מחוץ לבנין- פתאום התחילה להיות חביבה מאוד. תמיד מקדימה לומר שלום,לשאול מה נשמע. הופתעתי מהשינוי אבל אני זורמת עם זה.
לפני כמה ימים עליתי במעלית איתה ועם שני הילדים שלה. הפטפטן שבהם שיתף אותי בתרגילי חשבון שהוא יודע לעשות, והראיתי התפעלות כנדרש. המעלית הגיעה לקומה שלהם, היא פתחה את הדלת אבל הילד נשאר ופצח בתרגיל חדש מולי, מצפה לתגובה. שיבחתי אותו, והיא פתאום התנערה.
"בוא כבר, אתה מעכב אותה" והעיפה מבט בעיניים שלי. "מישהו מחכה לה בבית".
הם יצאו,המעלית עלתה עוד קומה, צעדתי את המסדרון הארוך ופתחתי את הדלת כדי לחבק את א'. חזק, הכי חזק שרק אפשר.
יש לי הרבה שאלות. כמו- איך בדיוק הציגו את השאלה. מה הכוונה פעילות משותפת- חד פעמית, קבועה, בני כמה הילדים שמדברים עליהם. אבל השאלה שהכי מסקרנת אותי היא – למה.
קראתי את הדיווח על הסקר הזה בקיוביק, וזה תפס אותי כמו אגרוף בבטן. דבר ראשון- אני לא מאמינה לזה. זה נשמע לי כל כך מופרך. אני חושבת שלרב האנשים יש במשפחה המורחבת ילד עם צרכים מיוחדים- איך הם יכלו לענות ככה? הנתון הזה מופרך, ומאוד מאוד קשה.
זה מיד זרק אותי שלוש עשרה שנים אחורה. הייתי בתיכון, הדרכתי בתנועה. היו לי שש עשרה תלמידות יסודי מקסימות שהיו מגיעות באופן כמעט קבוע ומשתפות פעולה בקלות. בתנועה היתה גם קבוצה של ילדים עם צרכים מיוחדים. הייתי קצת מחוברת למיזם השילוב שלהם, ונראה היה לי מאוד טבעי לעשות לפחות פעולה אחת משותפת להם ולבנות שלי. הבכירים פרגנו, המדריכים של הקבוצה השניה שמחו, וקבענו תאריך. שבוע לפני עשיתי את מה שנראה היה הגיוני לילדה בת שש עשרה לעשות- והעברתי פעילות שקשורה בקבלת האחר ובמגבלות השונות. בסופה הקדשתי עשר דקות לדיון ובו סיפרתי לבנות שבשבוע הבא הן יעברו פעילות יחד עם הקבוצה ההיא הסברתי להן ממה סובלים החניכים האלו. הן היו סקרניות ושאלו כל מיני שאלות- עניתי במיטב יכולתי.
פגשתי אותן כמה ימים לפני הפעילות המתוכננת, ואחת הבנות, ילדה שקטה ומקסימה ביקשה לדבר איתי בצד. היא אמרה לי שלא תגיע לפעילות הבאה. שאלתי אותה למה, והיא ענתה שאמא שלה לא מרשה לה. לא הייתי מוכנה לזה, לא צפיתי התנגדות מצד ההורים- אלו הילדים שרציתי להכין. שאלתי אותה מדוע, והיום התשובה מעורפלת בזיכרון אבל אני חושבת שהיא היתה קשורה בחשש של האמא שהילדה תידבק במשהו. חייכתי והסברתי הכי טוב שנערה בת שש עשרה יודעת שאין שום דבר מדבק, מדובר בנכות שלא עוברת לסביבה. ביקשתי שתגיד לאמא שאין סיבה לפחד. היא לא הגיעה לפעילות המדוברת, ובפעילות שאחריה חזרה להגיע כרגיל.
שנה אחרי ביקשתי להדריך את קבוצת הצרכים המיוחדים- וקיבלתי. מאוד התרגשתי (ביקשתי להדריך אותם גם בשנה הקודמת, אבל במקום קיבלתי את קבוצת הבנות המקסימה שלי) והשנה החלה. היו לי ארבעה חניכים. כל אחד בנפרד שווה פוסט, וזה לא הזמן לדבר עליהם למרות שאני מאוד מאוד רוצה ולמרות שעברו הרבה שנים המילים נשפכות ממני בהתלהבות בכל פעם שיוצא לי לדבר על זה.
מה שזכור לי בבהירות ובעוצמה מהשנה ההיא, אלו האנשים המיוחדים שפגשתי. ואני לא מתכוונת רק לחניכים שלי. בתחילה, נעלבתי קצת לגלות שעבור החניכים אני רק אחת ממאה פעילויות בערך אליהן הם הולכים כל שבוע. אם זה ספורט מותאם, מרכזי יום, טיולים, מפגשים, וסתם בית הספר המשגע שלהם. עבור החניכים שלי הייתי אחת ממאה פרצופים שקיבלו אותם מדי שבוע במאור פנים ובשמחה, נלהבים לשמח אותם ולתת להם. כל אדם שהיה קשור איכשהו לילדים האלה- החל מהנהג, עבור בסייעת וכלה במתנדב גרמני תמוה- כולם היו פשוט אנשים שמחים,מקבלים, מצחיקים, שופעים אור. עם הזמן הפכתי שמחה וגאה בכך. בכך שאני חיה במדינה שבה ילדים שדורשים הסעה מיוחדת כדי לצאת מהבית עמוסים בפעילויות בכל יום- לו"ז שקשה להכניס בו סיכה. בכך שיש כל כך הרבה אנשים בארץ שלי שנרתמים לעזור בזה- אם בעבודה יומיומית ואם בהתנדבות מדי פעם. הייתי שמחה במאור הפנים של כל אחד מהאנשים האלה, ובצהלות השמחה של החניכים שלי לקראתם. הרגשתי שאני פשוט מוקפת בטוב. זה התחיל מקורס ההדרכה של צרכים מיוחדים שהועבר על ידי התנועה- וראיתי שם עשרות מדריכים מכל הארץ נחושים לעשות לילדים האלה שנה מהממת. המשיך בקבלה הנהדרת של הילדים ה"רגילים" את החניכים שלי, את הטבעיות שבה מצאו בהם חברים למשחק, וגם בכל פעם שביקרתי בבית הספר שלהם- באתי כדי להגיד שלום ונתקעתי לארבע שעות, מובלת ע"י החניכים שלי בגאווה מכיתה לכיתה ובכל מקום רואה אנשי צוות מחייכים ומסייעים. כנראה שבכל השנים שלי כמדריכה בתנועה הרגשתי שאני עושה משהו חשוב- אבל אף פעם לא הרגשתי כזאת גאווה בעשייה שלי כמו בשנה ההיא. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שהרגשתי מה שנקרא התעלות נפש.
ואני שואלת, כל האנשים האלה שפגשתי- היו בהם חילונים, דתיים, חרדים, יהודים, נוצרים ומוסלמים- כולם היו כאלה נהדרים. מן הסתם גם המשפחות וגם החברים שלהם לא שונים מהם בהרבה. ואני הרי פגשתי את קצה קצהו של העניין- היו לי ארבעה חניכים, ובכל הארץ יש ילדים רבים עם צרכים מיוחדים ועוד המון המון מתנדבים- כל האנשים האלה והמשפחות והחברים, כל האנשים שיש להם במשפחה ילד מיוחד, כל האנשים שהיו רוצים להתנדב אבל אין להם זמן- האם הם לא יותר מ-10% מהאוכלוסיה? ובכלל, לא צריך להיות אדם שהנושא קרוב לליבו כדי להבין את חשיבות העניין הזה- של השילוב.
אולי זאת הסיבה, שיום אחרי שקראתי את תוצאות הסקר, היתה לנו נסיעה ארוכה וא' נהג, ופתאום פשוט התחלתי לבכות (כאילו, זאת הסיבה בתוספת הורמונים). א' לא הבין מה עובר עלי, וניסיתי להסביר לו. שאני חייתי לי עד עכשיו במן גאווה ושמחה שאני חיה במדינה בה לכל כך הרבה אנשים הנושא הזה מספיק חשוב כדי לעסוק בזה- הרגשתי באמת אושר כשחשבתי על זה בשנים שעברו מאז (במיוחד כשראיתי איך מתייחסים בנפאל, למשל, לבעלי מוגבלויות), ורוגע שאנחנו הולכים לכיוון כל כך טוב ונכון. הסקר הזה היה כמו סטירה מצלצלת. הרגשתי מרומה, מטופשת, ילדותית. אמונה מאוד גדולה שלי באדם ובחברה שלי התנפצה לרסיסים, ולא היה לי איך להכיל את זה.
א' אומר שאני סתם דרמטית אבל לא הצלחתי להפסיק לבכות.
יש לי כל כך הרבה מה להגיד בנושא, כל כך הרבה לשאול את אותם הורים, ובעיקר- כל כך הרבה פחדים. מה יקרה אם חלילה יוולד לי ילד שמצריך טיפול כזה. איזו חברה הוא יראה.
וגם אספר שמתוך ארבעת החניכים שלי (לצערי, אחד מהם נפטר בגיל מאוד צעיר)- שניים משרתים בשירות לאומי ואחד בצבא. אחד מהם לא זוכרת אותי (אבל אני בהחלט זוכרת אותו), ולשניים האחרים העזתי רק לכתוב בפייסבוק שאיזו גאווה זה להכיר אותם.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 