הפוסט הזה נכתב בראש שלי כבר כמה חודשים, הרבה לפני הטילים של פוטין על אוקראינה. הכל נראה עכשיו בכיינות חסרת פרופורציה, וזה אכן המצב, אבל עדיין אני צריכה לפרוק את זה היכנשהו.
כמה ההריון הזה שונה מהקודם? מאוד. כולן אומרות את זה אבל זה עדיין הפתיע אותי. בהריון עם פצפונת ידעתי בדיוק כמה ימים אני הרה, מה מתפתח בגוף הקטן שלה השבוע וידעתי לשנן את הבדיקות הקרובות. עד לא מזמן לא הייתי בטוחה איזה שבוע אני. כלומר כן זה רשום באפליקציה, אבל הייתי עמוסה כל כך שלא זכרתי את זה בעצמי.
אני מתביישת לכתוב שפספסתי בדיקה. זה כנראה לא נורא, ועשינו בלי קשר דיקור מי שפיר, אבל ברגע שגיליתי את זה, הרגשתי כל כך חסרת אחריות ולא ראויה, וניסיתי בהיסטריה לעשות אותה בכל זאת, באיחור – לשווא. פצפונת מעסיקה אותנו לא מעט, וכבר עכשיו אני אכולת רגשות אשם על העוברית שלא מקבלת די תשומת לב, ובו בזמן על פפצפונת שהולכת לחוות ירידה משמעותית בתועפות תשומת הלב שמורעפות עליה עכשיו.
אלו צרות של עשירים והכל באמת בסדר, אבל אני מבקרת אצל כל כך הרבה רופאים שזה פשוט לא סביר. בהריון הקודם הלכתי לפיזיותרפיה רצפת אגן שהצילה אותי מכאבים מעיקים בשלושה טיפולים. איך שהכאבים האלה חזרו בהריון הזה ידעתי שאין סיכוי שאגיע אליה. קיוויתי שיום אחד זה יקרה, אבל הנה אני כבר לקראת הסוף, סוחבת את הכאבים המעיקים האלה וכאב מתיחה נוסף עמוק ומקפיא שמתעורר בכל פעם שאני קמה משכיבה- בלילות מסוימים גם חמש ועשר פעמים לפצפונת, אני מחניקה צעקה בכל פעם שהוא מפתיע.
אבל הדבר הכי נורא, והכי קשה, שאני בוכה בגללו כל הזמן. העצבים. אני לא עומדת בזה. אחרי שצעקתי על פצפונת לקחתי את עצמי בידיים ומאז זה לא קרה. אבל אני כן מדברת אליה לעיתים בתקיפות חסרת סבלנות. זה קורה בעיקר כשהיא מעמידה אותי במצבים לא ממש אפשריים- לא מוכנה לצעוד באמצע גרם מדרגות ארוך, בבוקר כשממהרים, אני בשאריות צירים, כואב לי הכל והמחשבה על להתכופף או להרים אותה מייאשת בטירוף. אני יודעת שזה לא עוזר ועדיין אני אומרת לה "את מתנהגת לא יפה." למה אני אומרת את זה לילדה בת שנתיים וקצת? היא לא יכולה להבין את זה. היא כבר הבינה שאני לא מרוצה- למה אני מתעקשת לומר לה משהו שיכול להעליב אותה או להישאר איתה כל היום? בסוף אני מחבקת אותה לפני הכניסה לגן ואומרת לה שאני אהבת אותה. אני מוסרת אותה לגננת- וכתמיד היא נכנסת במעין הכנעה ושתיקה פנימה, וההליכה האיטית השפופה שלה נשארת איתי כל היום להזכיר לי איזו אישה מרירה ועצבנית הפכתי להיות, איזו אמא לא ראויה אני.
אני עולה במדרגות מתנשפת, מתיישבת על הספסל הפנוי הראשון שאני מוצאת, מרימה טלפון לא' ומתחילה לבכות. זה לא קורה כל יום,תודה לאל. פצפונת ילדה מאוד טובה ומשתפת פעולה באופן מדהים עם הליכה לא קצרה לגן, לרוב אנחנו ממש נהנות- בדרך רואות חתולים, משאיות זבל,שבלולים, פרחים, מכסי ביוב שאפשר לעמוד עליהם, כלבים ומנוף. אבל קרו פעמים ספורות כאלה אחריהן אכלתי את עצמי כל היום.
העצבים הם גם על א'. לפעמים נדמים לי מוצדקים אבל לרוב אני יודעת שאני גורמת לו להתהלך לידי על ביצים, ואני שונאת את זה. אנחנו אמנם צוחקים על זה לא מעט, וא' מכיל ומבין ויודע שקשה וכבד, אבל פצפונת וא' הם האנשים היקרים לי ביותר בעולם והמחשבה שאני מעליבה אותם גומרת אותי.
זה לא שזה כזה מפתיע שאני עצבנית. אחרי הכל הורמונים, ועוד משהו כמו 12 קילו שאני סוחבת על עצמי. והמוח שלי שעבר לעבוד בהילוך ראשון. וגם- אני לא שוחה יותר בים. הפסקתי כשהתחילו הבחילות, וכשנגמרו כבר הרגשתי חלשה מדי לחזור. יוגה אני לא ממש עושה מאז שפצפונת נולדה. אז מה ירגיע אותי בעצם. עברתי לשחות בבריכה. בפעם הראשונה שחזרתי לשם אחרי כל כך הרבה זמן בים, אדי הכלור היכו באפי ואני עיקמתי אותו בתגובה. מה לי ולשלולית הזאת. אבל עם הזמן למדתי להתפשר על זה, והשחייה הרגועה שהפכה לאיטית יותר ויותר עם התקדמות ההריון- היתה מהנה בכל זאת. אז כן, אני שוחה. אבל הים?
לא הבנתי עד כמה הוא חסר לי. ואז נסעתי (לבדיקת רופא, לאן אני כבר יכול לנסוע), והאוטובוס עבר ממש על החוף, וברגע האחרון עצרתי את הדמעות שעלו ונקוו בעיניים מלפרוץ החוצה בפומבי. לא היה לי מושג שככה אני מתגעגעת. היה יום חורפי אחרי סערה, ואמנם אני לא בטוחה מכך כי יצאתי מכל קבוצות הוואטאפ של השחיינים (אחרי שהקנאה גמרה אותי עם כל תמונה שהעלו)- אבל נראה היה לי שהיו תנאי ים מושלמים, כמו בימים אחרי סערות. הים נראה שטוח, לא היתה רוח חזקה, והוא היה כחול עמוק יפה ומזמין. יכולתי להריח פתאום את המלח, להרגיש את הקור הראשוני ברגליים כשנכנסים בחורף, לשמוע איוושת גלים רגועה. וכמעט יכולתי לדמיין שוב שהנה אני מכניסה את הראש ומתחילה לשחות קדימה קדימה קדימה עד המצוף הראשון. געגוע.
חזרתי הביתה ואמר לא' שזה מה שקרה והוא כמובן לא הבין. אמרתי שאמנם אני לא יכולה לשחות שם אבל אני כן יכולה ללכת לשהות קצת על החוף. זה לא ממש קרה כי החיים עמוסים, אבל שבוע אחר כך נסענו לבקר חברים שגרים ממש על הים. ורגע לפני שעלינו אליהם, נופפנו לשלום אל המרפסת שלהם ואמרנו שכבר חוזרים, הלכנו עוד עשרה מטרים והגענו לשפת הטיילת הישנה. היה יום עם גלים מטורפים, וזה חוף גולשים ידוע. כמה גולשים אמיצים תפסו גלים של שלושה וארבעה מטרים, משהו שלא רואים בארץ כל יום. א' ואני ישבנו על הבטון הרטוב מגשם ובהינו בהם. וזה לא היה החוף שלי, ולא הייתי בפנים, ולא שחיתי- אבל זה סיפק משהו מהמליחות שהתגעגעתי אליה כל כך.
ואני עייפה. וקשה לי. והיחסים עם א' היו בשיאים חיוביים כל כך טובים לפני ההריון, שבכנות שאלתי אותו אם בא לו להרוס את זה ולחזור שוב לריב כמו בחודשים הראשונים של אחרי לידה, וא' חייך חיוך יפה ואמר שנהיה בסדר. שאנחנו יודעים למה לצפות הפעם. ואני הזכרתי לו שאין לנו מושג למה לצפות, הפעם תהיה ניו בורנית וגם פעוטה, אין לנו מושג איך מתנהלים עם זה. והוא אמר שנהיה בסדר והוא באמת מאמין בזה. היחסים בינינו עדיין נהדרים למרות כל העצבים שאני מפנה אליו. אני חושבת שהשכלנו לריב טוב יותר, להתנצל מהר יותר, להיעלב פחות. אנחנו טובים ביחד, אנחנו יודעים את זה. ועדיין אני חוששת מהעתיד לבוא. ולמרות כל זה אני רוצה להתלונן.
זה פשוט עלבון שאני סוחבת איתי כבר כמה חודשים, וכמה שאני מניחה אותו בצד לפעמים- הוא פתאום בועט בי למרות ששכחתי ממנו. לא מדובר במקרה אחד אלא צירוף מתמשך של מקרים קטנים וכביכול חסרי חשיבות. א' לא בדיוק האדם הכי אמפתי. הוא תמיד היה כזה,זה בסדר, אני אוהבת אותו ככה והוא מתאים לי כמו כפפה ליד. אבל יש פעמים שהייתי רוצה שינסה להבין כאב או רגש שלי, הייתי רוצה שלפחות ינסה.
זה לא שהוא לא תומך, ממש לא. אבל יש פעמים שאני מבקשת ממנו עזרה פיזית, דברים שאני יכולה לעשות אבל יכאיבו לי בגלל ההריון- והוא פשוט לא עושה אותם. זה מחרפן אותי. במיוחד שכל העולם ואשתו, כולל אנשים שאני לא מכירה- מציעים לעזור לי עם כל מה שהם יכולים בגלל הבטן הגדולה שלי. ודווקא בעלי, שאת הבת שלו אני נושאת- מצליח להתעלם מבקשות מפורשות שלי לעזרה ממנו. ציינתי את זה כמה פעמים בפניו, כשזה קרה, והוא התעלם. הוא לא יודע שאני אוגרת צוברת וזוכרת בתוכי במרירות את מכלול הפעמים האלה, הוא בטח לא מקשר בין כל המקרים.
ויש פעמים שאני חושבת שהנה אני מתפוצצת ואעמת אותו עם זה, והיו גם חודשיים שהחלטתי לשכוח מזה. בסוף אני עושה בעצמי, סופגת את הכאב או אי הנוחות קצרים. אבל מה שנשאר ומכרסם בי הוא העלבון. לדוגמה- אמא שלי באה לכאן ומכרכרת סביבי ימים שלמים, מפצירה שאשב על הספה. באמת כבר כבד לי והעוברית לוחצת, והעזרה שלה מבורכת. אני מתיישבת על הספה והיא עושה עבורי כל מיני דברים.היא מבשלת לי לדוגמה- מה שלא קרה מאז גרתי איתם. א' גר איתי ויודע טוב מאוד עד כמה מצומצם ולעיתים מייאש ודוחה התפריט שלי בעקבות הסכרת- ועד היום פעם אחת לא הציע להכין לי משהו לאכול. לא רק זה הוא גם מבקש שאעמוד ואכין לו כל מיני דברים (אני המון במטבח עכשיו, בגלל הסכרת. א' כאילו פטור מזה כי אני מכינה בלי סוף אוכל שיתאים לי. אז זה כאילו זורם לבקש ממני שאכין לו כך וכך.) משהו שחירפן אותי בלי סוף ואני עדיין עצבנית עליו- א' שונא את כרית ההריון העצומה שלי, שתופסת לנו שליש מיטה. זה כשלעצמו מרגיז אותי, כי אני אשכרה לא יכולה לישון בלעדיה אבל ניחא. העניין הוא שאם הוא קם אחרי או מסדר את המיטה או משהו- הוא מעיף אותה לרצפה. וככה כל ערב אני נכנסת אחריו למיטה, ונאלצת להתכופף ולהרים אותה. להתכופף זאת הפעולה השנואה עלי בהריון, היא קשה לי ומכאיבה לי ואני מנסה להימנע ממנה ללא הצלחה- כי יש לי פעוטה מתוקה שצריך להתכופף אליה כל הזמן. ואז רגע לפני שהיום נגמר אני צריכה להתכופף להרים משהו כבד מהרצפה.
זה מעליב אותי ממש. מתישהו הוא הפסיק להעיף אותה אבל זה לקח המון זמן. זה כל כך מטומטם וזה כל כך מעליב. היו פעמיים סך הכל שביקשתי ממנו שיעזור לי לקשור שרוכים. בראשונה הוא התחמק וסירב. בשנייה עשה זאת בחוסר חשק מובהק. נעלבתי ובחיים לא אבקש שוב. אתמול בערב הייתי גמורה על הספה, בקושי זזה ולפני הרדמה ארוכה מאוד של פצפונת. ביקשתי ממנו שלוש פעמים לפרוק את המדיח. פעולה שאיכשהו שמורה לי. לא פרק ויצא לספורט שלו. כשחזר ביקשתי שוב. לא פרק. הלכתי לישון. ידעתי שלא יפרוק. קמנו בבוקר הוא התבונן במדיח הפתוח מחכה לפריקה עוד מאתמול ואמר "אוי לא פרקתי." ויצא בלי לפרוק, משאיר אותי עם פצפונת לקחת לגן, ולדעת שכשאחזור אני צריכה להתכופף איזה עשרים פעמים לפרוק אותו ואז למלא אותו בכלים שהצטברו בכיור מאז ביקשתי ממנו עזרה בפעם הראשונה. הפעם כתבתי לו הודעה אחרי ששאל איך אני מרגישה -"פרקתי את המדיח שביקשתי ממך לפרוק. זה היה לי קשה וכאב לי, שתדע." הוא לא ענה.
זה באמת העלבון שמציק לי הכי הרבה. ביחוד כשכולם חוץ ממנו מכרכרים סביבי בניסיון להקל עלי.
אני כאילו יודעת שזה יתפוצץ מתישהו ויהיה מכוער, אבל באמת שלא יודעת מה לעשות. זה לא שאני מסתירה את העלבון והאכזבה. אני אומרת לו בפנים שזה מעצבן. והוא פשוט ממשיך. מה שהוא לא יודע זה שאני בהיעלבות מתמשכת מזה. וכבר זנחתי את זה כמה פעמים ואמרתי שלא שווה להעלות את זה. ומה עכשיו. פשוט פתאום לשלוף לו פנקס עם כל ההיעלבויות האלה? נעלבתי נעלבתי נעלבתי כל כך.
שאלו יהיו הצרות שלי.
אני לא יודעת איך להעתיק לכאן וידאו מוימאו. אז הנה הקישור. דבר ראשון זה כל כך אסתטי ויפהפה, בחיים לא ראיתי אנימציה של צבעי מים לפני. ודבר שני זה מעורר בי געגוע. הכל. הצלילים, הצחוק של הנשים. זה משחיית אגמים, זה קצת שונה אבל כל כך כל כך יפה.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 