ריאליטי

ציפיות לא ריאליות מזמנים שעומדים לבוא, ממקצועות מדי ריאליים,

בלי קרקע יציבה לעגון עליה.

-/

התעקשות חצי אמיתית

על דברים שאין מאחוריהם אמת

תוביל בסוף למפח נפש,

וזה חתום.

 

אני עושה את אותן הטעויות

דורכת בחול על עקבות שיצרתי בעצמי

כאילו אני לא רואה שאין עקבות שחוזרים משם

אות ברור לסכנה.

 

יש ימים שבהם אני כמעט נגמרת

מתבזבזת

על הצורך הזה, העקשן

במגע אנושי.

 

אז אני מבטיחה לעצמי

הבטחות חסרות שחר

ומשקרת לעצמי

במצח נחושה

 

 

והמחשבות נודדות

ואין לי אפילו את הכוחות הדרושים

כדי לקשור אותן למעקה

מי יודע לאן יגיעו

 

צריכה מישהו

שיגיד

"את נהדרת,

ואני אוהב אותך."

 

ושלא ישקר.

יהודה

אני מאוהבת,

וזה סופי.

 

יהודה עמיחי, חבל שלא קראתי את השירים שלך לפני אחת עשרה שנים,

אז הייתי יכולה לשלוח לך מכתב ובו להצהיר

שהמילים שלך הן המילים היפות ביותר שאני מכירה

ושיש שורות שאתה כותב שהן עולם ומלואו

 

איחרתי את המועד.

---

 

ירושלים, מקום שהכל זוכרים

ששכחו בו משהו

אבל הם אינם זוכרים מה שכחו

 

(מתוך: מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול, כא)

 

כשאתה חוזר בך מן המילים

שאמרת, אתה צריך לעבור שוב

ליד אותן המילים.

 

(אי אפשר היה לנסח את זה טוב יותר…)

 

 

או ברמתים שבה ראיתי

שני זקנים מתארים זה לזה

את נדידת הכאב בגופם

ושני צעירים את אהבתם:

זה כאן בחזה. כמו לוחץ. זה

חם בגרון. "איפה זה אצלך?"

בבטן. כך. רך. תגע. תגע.

 

(מתוך: הרדופים)

 

האנשים בחוף הזה לעולם

לא יטביעו שוב את כפות רגליהם

בעקבות שהשאירו בעברם.

 

זוהי אמת בוכה,

אך לפעמים היא בוכה מאשר

על שהעולם גדול ואין צורך בו,

לשוב. הכל בתוך שמים.

 

(מתוך: הזמן, 16)

 

אני כמו עלה היודע את תחומיו

ולא רוצה להתפשט מעבר להם,

לא להתמזג בטבע, לא לזרום לעולם הגדול.

 

(מתוך: הזמן, 36)

For days like this!

 I live.

 

 

כשהכל מסתנכרן

ומספיקים יותר משתוכנן

ואני צוחקת כל הזמן

וכיף לי לעשות מה שאני עושה

 

נ.ה.ד.ר.

---

חוסר הבנה קטן:

אפשר בבקשה לדעת למה לעזאזל מרגול היא הכותרת הראשית היכן שלא אפנה?? יש בזה עניין מסויים לציבור, זה נכון- אבל איך יכול להיות שנסיונות פיגוע ורצח מופיעים בקטן כשהכיסוי התקשורתי בעניין מרגול הוא כותרת ראשית?

לא הגזמנו קצת?

 

 

 

לילות קיץ

השעה אחת בלילה,

אני יוצאת למרפסת להתסתכל לתוך שמים כחולים כהים כהים

מישהו באחת המרפסות הסמוכות מעשן גראס

הריח עושה לי מעט בחילה ואני נכנסת פנימה,

לתוך העיגול הצהוב שמפיקה המנורה ליד המחשב.

פינה בטוחה וצלולה, ככה קראתי לה לפני שנה,

ועוד מעט אני עוזבת.

ילדים ברחוב מתחת לחלון צועקים ומשתוללים

החופש הזה ארוך מדי

(גם בשבילי)

"שקט!" עולה צעקה מהבניין ממול,

ממורמרת, נשית, עייפה.

 

מי יודע מתי עוד יזדמנו לי שעות כאלה על המחשב

ואם ארגיש שם בטוחה כמו שאני מרגישה פה.

שוב לגור עם כמה בנות בחדר,

זאת יכולה להיות נפילה לא קטנה.

 

 

לא יודעת למה דווקא פרל ג'ם,

לא יודעת למה דווקא השיר הזה-

אבל שיהיה.

 

טוב, עוד פרק אחד ב"הזמן הצהוב" של גרוסמן,

לכבות את האור

ולישון

 

לילה טוב

אבודים (2)

אבל זה רק בחודשים האחרונים. מלבד זאת,

כבר כמה שנים הייתי אבודה

בזה אני בטוחה

נשאבתי לתוך חיים שלא התאימו לי

פה, במעוז הנובורישיות העירוני

הרגשתי לא מתאימה

לא מתאימה

לא ראויה

לא מתאימה

להם,

לכל אלו שנולדו פה, לכל אלו שלבשו בגדים במאות שקלים וטסו לחופשות סקי בחורף

ולסאמר קאמפס' יוקרתיים בקיץ

ודיברו על בגדים יקרים

שהם החליפו כל עונה

וקנו מחברות עם לוגואים של חברות גלישה לבית הספר

והגיעו ללימודים עם תיקי יד

ואמנם היה זה הרבה לפני הסטריית האייפון

אבל כל הזמן הם הקפידו

שיהיה להם מכשיר עסקי ומתקדם

בו יוכלו לסמס במלוא חשיבות לחברים שלהם

ולא נכנסו לשיעורים

כי במילא היה להם אחר הצהריים שיעור פרטי

 

ואני אפילו זוכרת סיטואציה שבה

גילי ספרה לי שבאחת ההפסקות

הייתי מחוץ לכיתה

וכל הלהקת כלבות האלו ישבו בפנים

עם המכנסי הנז שלהם והג'ינסים של מיס סיקסטי

ואחת הבנות דיברה עלי,

ואמרה

"אתן יודעות שיש לה מכנסיים של בנים."

והיום זה לא היה מזיז לי ריס אבל

כשגילי סיפרה לי הייתי כל כך המומה

ואני מוכנה להשבע פה-

אני לא האמנתי לה.

אני אמרתי לה שהיא ממציאה ומה היא מקשקשת

פשוט הייתי בכיתה ז'

ועוד לא הכרתי את הבהמות הללו

ולא האמנתי בכלל שלמישהו יהיה איכפת מה אני לובשת

או איפה קניתי את זה

 

שנה אחרי כבר ידעתי

שאת החלק העליון של המכנס מקפלים ככה

שהתווית יוצאת החוצה

כדי שכולם יוכלו לראות שזה היינז אמיתי

ושג'ינסים יפים באמת עולים שבע מאות שקל

אבל גם בארבע מאות זה בסדר,

(לא כולם חייבים כמו של המלכה.)

ושכשמגיעים בבוקר

אם את שווה משהו

את נעמדת בשורה של הבנות במסדרון

מול שורה זהה של בנים ששווים משהו

ופה מתחיל טקס מעניין

שבו כולם חייבים לתת ולקבל נשיקה על הלחי מכל אחד מבני המין השני

 

ואף פעם לא עמדתי בשורה הזאת

ואף פעם לא קניתי ג'ינס בארבע מאות שקל

ואף פעם לא היו לי מחברות של אוני'ל

ותמיד הגעתי לבית הספר עם תיק גב

ונכנסתי (כמעט) לכל השיעורים,

ונורא התביישתי כשהייתי צריכה שיעור פרטי, כי ידעתי שאם הייתי משקיעה ההורים שלי לא היו צריכים לשלם על זה

והמשכתי ללכת עם המכנסיים שקנו לי, שהיו באמת ממחלקת נערים

ושמתי זין על כל הילדות הטיפשות האלו

שהאמינו

יכולתי אז ממש לראות להן בעיניים

שהן האמינו

שהן יותר טובות ממני

 

ועדיין

היה לי שיער ארוך ויפה וחלק ומבריק

והכי רציתי בעולם שיהיה לי שיער כמו של אחת מהן

יבש וצבוע ודהוי ומגעיל

לא יכולה להסביר את זה לעצמי עד היום

 

והיו לי ציונים טובים

וקראתי הארי פוטר

הייתי הגיקית המושלמת

 

ובכיתה י' הצטרפתי לתנועה.

וכולם היו בתנועה

בגלל זה שנאתי אותה עד אז

אבל בכיתה י' כבר היה לי סוג של בטחון עצמי כדי להופיע לפעילות

ולהשאב לתוך זה די חזק

ואני שמחה מאוד שזה קרה לי

כי כל כך הרבה קיבלתי מהמקום הזה

מההדרכה, מהחניכים…

אבל אז

כשהפסקתי לראות את עצמי מבודלת מהם

עשיתי שטות

ובראש התחילו לרוץ לי השוואות

הן ואני

הן לא היו בדיוק אותה חבורה של כלבות

שבכיתה ז' לא אהבו את המכנסיים שלי

הן היו כלבות לייט

אבל מי שגר במקום הזה יודע שכלבות לייט פה

זה סופר אקסטרימלי כלבות בכל מקום אחר

(ויש לי לזה חיזוקים בכתב ובעל פה)

ואני עד סוף שמינית

הרגשתי אורחת זרה

ולא ראויה

במבנה של התנועה

כאילו אני שם בחסד

כאילו לא השקעתי את כל מה שיכלתי שם

לא פציתי פה בנוכחות השתלטנית, הכל כך בטוחה בעצמה שלהם

כל כך בטוחים במקום שלהם

כל כך "מנהיגים מטבעם"

כל כך צודקים תמיד

לא הרמתי יד אף פעם

כי חשבתי שהם בטוח יודעים טוב ממני

החבורת ילדים-טפשים

גם אני הייתי ילדה טפשה

אבל לא יותר טפשה מהם

ורק בטקס אש הראשון שהייתי בו

הייתי כל כך חדשה שכל דבר שעשיתי ביררתי עשרים פעמים לפני שזה בסדר

אחד האדיוטים הראשיים

(שהיה בעיני כמובן מבין גדול)

היה אחראי על הכתובת, ועלי

ציפינו את החלקים שיהיו קרובים לאש בנייר כסף

שלא יישרפו

ואני לא יודעת איך העזתי אבל

כשהוא סיים וקם משם אמרתי לו

"תראה, צריך לצפות את הפי.וי.סי (צינור פלסטיק) שם."

"מה פתאום, לא צריך."

"אבל הוא ישרף."

"אם הוא ישרף אני אזיין אותו."

וכמה שעות אחרי זה הפי.וי.סי נשרף תוך שנייה מהרגע שהדליקו את הכתובת

ומסגרת ברזל בוערת בגובה ארבעה מטרים התמוטטה בשניות על הרצפה

מפספסת את אחד החניכים באמת בסנטימטרים ספורים

וכשכל העניין נגמר בנס נזכרתי פתאום שאני דווקא צדקתי, למרות הכל

ועד היום בעצם לא עצרתי לחשוב איך הייתי מרגישה אם היה באמת קורה משהו נורא

פשוט תודה לאל שלא קרה וזהו.

והייתי כל כך שקטה ונעלמת

לא הוצאתי שם מילה

למה בכלל המשכתי לבוא

אני עד היום לא יודעת

חברות טובות תמיד היו לי

והן היו איתי שם

והן היו העולם שלי גם בטיולים ובכל העניינים שהצריכו לינה מחוץ לבית

שעם זה לא היתה לי בעיה אף פעם

אבל לבלות בגוב האריות הזה כל כך הרבה זמן

לזה הייתי צריכה הרבה אומץ

כל פעם מחדש

והיו פעמים שהייתי בכל מיני אירועים כאלה

בלי החברות שלי

ובאמת לא היה לי שום דבר לעשות עם עצמי

כי אף פעם לא חשבתי עצמי ראויה לשבת בחברתן

 

ולקראת סוף התיכון

הייתי מעט מיודדת איתן

מספיק כדי להבין שהן הבנות הכי משעממות בעולם

הכי רכלניות

וקשקשניות

ושבינן לבין עצמן יש רק ציפורניים חדות ומאבקי מעמדות מגוחכים

וזה בעצם אפשר לי

לשבת איתן מדי פעם

באמת רק כשהתחשק לי

ולדעת שיש לי חברות אמיתיות

שהן אדירות, באמת אדירות

ולמרות שהיה מצחיק עם הכלבות

תמיד הודיתי לאלוהים שנתן לי שכל לראות

כמה משעממות הן.

 

והבנים

שלא הסתכלו לכיווני מעולם

בעצם, גם אם הסתכלו לא היו מבחינים בי

אבל לא חושבת שזה יותר מדי הציק לי

היו בנים אחרים בשכבה,

ובשכבות אחרות,

ובבתי ספר אחרים

שעניינו אותי יותר.

אבל היו מהם בנים כל כך מגעילים

אני זוכרת אותם צועקים הערות מעליבות

לבנות שבכלל לא יצרו איתם קשר אף פעם

משפילים אותן מול אנשים

רק כי העזו לעבור במסדרון לידם

לובשים גם הם

את אותם מותגים יקרים

ונעלי אדידס גדולות כפי מידתם

בסגנון הראפרים והסקייטרים

שהם כל כך העריצו

וניסו לדבר כמוהם ולשים זין כמוהם

רק קצת קשה לדבר על קיפוח

כשההורים שלך עשירים כקורח

אז הם פשוט היו נגד הכל

והיו מדברים מגעיל לכולם

למורים

ואלינו

ובעיקר לכל אלו שנדמו להם נחותים מהם

והיה גם קטע נורא

נורא ואיום

עם הערצה טפשית לכוח וסמכות

הם חשבו שזה מצחיק לקרוא לעצמם "פיהרר"

ולהצדיע במועל יד

טובי בנייך,

ישראל.

 

ודרך אגב

ראיתי אחד מהם לא מזמן

במקום ממש לא צפוי

אותו מביניהם דווקא זכרתי לחיוב

כמובן לא החלפתי איתו מילה מימיי

כל כך פחדתי ממנו

אבל הוא לא היה אדיוט כמוהם.

ודיברנו שיחת חולין ופתאום הוא אמר לי

"שמעתי שטיילת במזרח,

אני גם נוסע. אמרו לי שעשית שם כמה דברים מגניבים,

את יכולה אולי לספר לי איך ואיפה…"

והייתי המומה מזה שהוא בכלל ידע דבר כזה

אין לי מושג מאיפה

אפילו בפייסבוק אין ביננו קשר

אבל מישהו כנראה אמר לו

מעניין מי

 

ובהמשך לדברים האמורים קודם

על הלבוש שלי

שלא היה מושקע מספיק עבורם

 

---

 

נזכרתי איך בנפאל

לא הכרתי אף אחד.

נכנסתי לתוך חבורת אנשים שגם הם זה עתה הכירו

מן סיטואצית רושם-ראשוני

מהסוג ששנוא עלי במיוחד.

והייתי לבושה בסמרטוטים,

בדיוק חזרתי מטרק וזה בעצם כל הבגדים שהיו לי

ועברו כמה ימים בחברת האנשים החדשים

בפאקינג כפר נידח בקצה ההימאליה

ואני באמת חושבת

שלראשונה בחיי הבוגרים

זכיתי להגיע למקום שבו

לא-ף  א-ח-ד  לא היה איכפת מה אני לובשת

ועזבו את זה,

לאף אחד לא היה איכפת איך אני נראית

נראינו כולנו רע

לא התקלחנו ימים כי לא היו מים זורמים או מקלחות מסודרות

וכיבסנו את הבגדים המעטים כמה שפחות

והסתובבנו עם מטפחות על הראשים כדי שלא להדבק בכינים מילדי הכפר

ולאף אחד לא היה איכפת

יש לי צמרמורת עכשיו כשאני חושבת על זה

שלראשונה בגיל עשרים ואחת הרגשתי שזה לא משנה איך אני נראית

ובתמונות משם כולנו נראים לי

הכי יפים

שיש

דווקא.

שם, מה שגרם לאנשים לאהוב אותך יותר או פחות היה מה שהבאת איתך

אהבתי אנשים כי היה לי כיף לצחוק איתם

היו אנשים שאהבתי במיוחד בלילות חשוכים מסביב למדורה גוועת

כי היו לנו שיחות מטורפות ומדהימות

והיו אנשים שאהבתי כי הם נגנו על גיטרה שירים שגם אני הכרתי

וזה היה קיצוני

קיצוני מאוד.

 

היום כשאני רואה את האנשים האלה אנחנו לפעמים מחמיאים אחד לשני על הבגדים

הם אנשים רגילים לחלוטין

בדרך לבושם המושקעת, בדברים שמעניינים אותם.

לו הייתי פוגשת בהם ככה, בבית קפה בתל אביב, מי יודע מה הייתי חושבת עליהם.

אבל פה קרה דבר מעניין

שזכינו להכיר אחד השני באמת

הרבה לפני שנתקלנו בשוק הרושם הראשוני.

 

 

ועכשיו,  בין שני הקצוות האלה,

אין לי ספק איך אני רוצה לחיות.

 

רק תמיד לזכור…

אבודים (1)

לפני שבוע, על דיזינגוף, תל אביב- אני עושה את דרכי בחום היום לעבר יעד מרוחק. עודי מזיעה את עצמי למוות ברמזור ארוך מדי, ובחורה בגילי לערך, מובילה עדר מצומצם של כמה תלמידות תיכון, פונה אלי.

"סליחה," היא ממצמצת כנגד השמש "את יודעת אולי איפה זה אייסברג?"

"מצטערת, אין לי מושג."

"תודה." היא מתחילה להתרחק, ואז היא מסתובבת אלי בשנית, ותוך כדי הליכה היא כמעט צועקת בייאוש "אנחנו פשוט אבודות פה."

חייכתי, אמרתי לה שאני מאחלת להן למצוא את הגלידריה מהר, וצפיתי בה מתרחקת, תוהה למה היא בחרה ככה להסתובב ולשתף אותי בתסכול הזה של תל אביב המעולפת מחום של ארבע בצהריים.

 

זה יהיה לא כן מצידי להסתיר

כל שרציתי לעשות, כשהבחורה הזו התלוננה שהיא אבודה

הוא להסתובב ולשאול "גם את?" בעיניים מקוות,

"גם אני, כבר כמה חודשים, אולי אפילו כמה שנים." אם היא תרצה פירוט.

אני אבודה כי

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כשאני קמה בבוקר

ואני מחכה למשהו שיתחיל

(מן משהו גדול כזה

אבל אני אפילו לא יודעת איך זה נראה או מרגיש,

ואם בכלל יש לי למה לחכות)

 

 

 

"Kathy, I'm lost," I said, though I knew she was sleeping
I'm empty and aching and I don't know why

America/ Simon and Garfunkel

 

'… היא לפעמים, ממש מתוך שינה, מדברת. "אני נעלמת" אני זוכר אותה עכשיו אומרת, "אני שוקעת ונעלמת" '

מתחת לסלע/ ישראל המאירי (מתוך: אש בקוצים)

 

 

 

Funny but true

"המחאה של קיץ 2011 הולכת להיות הכוכבת של העולם האקדמי בעשר השנים הבאות לפחות. מוסף "הארץ" נרתם למשימה ומציע כמה מחקרים ראויים;

 

סוציולוגיה– השבט אמר את דברו: המחאה של אוגוסט 2011 כמסיבת הסיום של החילונים בישראל.

 

אדריכלות– דמוקרטיה מתגוננת: תכנון שדרות וכיכרות למניעת התכנסות של יותר משבעה אנשים ליותר מחצי שעה. גג

 

בלשנות– "שלום", "גלעד שליט", "צדק חברתי": על כוחן של מילים ריקות בקונסנזוס הישראלי.  "

 

מתוך: עתיד המהפכה/ מוסף הארץ

הדבר/ אלבר קאמי

"דרך נאותה לעמוד על טבעה של עיר היא לתהות כיצד האנשים עובדים בה, כיצד הם אוהבים וכיצד הם מתים בה."

 

זה לא ספר קל. לא נהניתי לקרוא אותו, ולא משום זוועות הדבר שמתחוללות בו, אלא כי הוא ספר כבד מאוד, מורכב מאוד, ואני- אני לא רגילה לספרים כאלו. במאמצים רבים צלחתי אותו, ומיד רצתי למצוא לו ניתוח באנטרנט, וזה בהחלט הפך אותו למובן יותר ויפה יותר. מודה- לא הצלחתי להצביע על רוב הנמשלים.

התחלתי לקרוא אותו משום שידעתי שהוא משל לימי עליית הנאציזם, ולהתנגדות המעטה שקמה לו. בעיני הוא יפה גם לימים אלו. הוא יפה לגבי כל גזענות שהיא, כל כוחנות שהיא לא במקום. הוא יפה אפילו למאבק החברתי עכשיו, משום הדיבור על רעיון ועל ההולכים אחריו. מצאתי בו כמות נכבדה של ציטוטים יפים, וכמה מהם אני מביאה פה..

 

"הרע שבעולם נובע, כמעט תמיד, מן הבערות, והרצון הטוב עלול לגרום נזקים לא פחות מן הזדון, אם אין הוא נאור-דעת. האנשים הם טובים יותר מאשר רעים, ואולם לא זוהי השאלה. ברם נבערים הם, אם פחות ואם יותר- וזהו מה שקוראים מידה טובה או שחיתות. והשחיתות המיאשת ביותר היא הבערות המדמה לדעת הכל, והנוטלת איפוא, לעצמה, סמכות להרוג."

 

"תאמר מה שתאמר, אני המגיד לך זאת: הדרך היחידה לאחד את בני האדם, הרי זו, בכל זאת, לשלח בהם את הדבר. הבט איפוא סביבנו."

 

"היו בעולם מגפות דבר לא פחות ממלחמות. ואף על פי כן, גם הדבר וגם המלחמה תמיד ימצאו את בני האדם כה בלתי מוכנים. (…) שעה שפורצת מלחמה אומרים בני האדם 'זה לא ימשך, זה אווילי מדי'. ואכן, בלי ספק שהמלחמה היא דבר אוילי מדי, אבל אין זה מונע מבעדה להמשך. האיוולת ביא תמיד עקשנית(…) לפיכך אומר אדם בליבו כי המגפה נעדרת ממשות היא, זהו חלום רע העתיד לחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע, בני האדם הם שחולפים. (…) בני עירנו לא היו אשמים יותר מזולתם. הם שכחו דרכי ענוה, זה הכל, והם סברו כי עדיין הכל אפשר להם, ובזה כלולה ההנחה שהמגפות הן מחוץ לגדר האפשר. הם המשיכו בעשיית עסקים, התכוננו לנסיעות והחזיקו בהשקפות. כיצד יכלו לחשוב על הדבר, השם קץ לעתיד, למסעות ולויכוחים? סבורים היו שהם בני חורין, ולעולם לא יהיה אדם בן-חורין כל עוד תהיינה מגיפות."

 

"-בלי ספק,- אמר הפרפקט,- אך לשם כך זקוק אנוכי שתכירו רשמית כי הדברים אמורים במגפת הדבר.

-אם לא נכיר בכך,- אמר רייה,- יש סכנה שבכל זאת תמית המחלה את מחצית העיר."

 

"-שמע נא, טארו, האם אתה מסוגל למות למען אהבה אחת?

-אינני יודע, אבל נדמה לי כי, עכשיו, לא.

-הרי. ואתה מסוגל למות למען רעיון,- דבר זה ניכר בעין, ובכן, אנוכי,- קצתי באנשים המתים למען רעיון. אינני מאמין בגבורה, יודע אני שהדבר קל ולמדתי שהוא קטלני. מה שמעניין אותי הרי זה כשחיים ומתים על מה שאוהבים.

(…)

–האדם איננו רעיון, ראמבר. (רייה אומר)

-זהו רעיון, ורעיון קצר אופק… "

 

"לא, אין אתה יודע זאת, מכיוון שאלה הם פרטים שאין מדברים עליהם. שנתם של בני האדם קדושה היא יותר מן החיים לנמקי-הדבר. אסור להפריע לאנשים המהוגנים לישון. כי מעשה כזה מחייב סור-טעם, והטעם הטוב דורש שלא להגדיש את הסאה, הכל יודעים זאת. אבל אניף לא ישנתי היטב למן העת ההיא. נותר בפי טעם רע ולא חדלתי להגדיש את הסאה, כלומר, מלהגות בזאת."

 

"יודע אני ידיעה ודאית כי כל אדם נושא בקרבו את הנגע, כיוון ששום אדם,- לא, שום אדם בעולם- אינו מחוסן מפניו. וכי צריך אדם להשגיח על עצמו ללא חסך כדי שלא להגיע, בשעת היסח דעת, לידי נשימה לעומת פני הזולת ולידי הדבקתו בנגף. הדבר הטבעי הוא החידק. השאר- הבריאות, הישרות, התאווה, אם רצונך בכך, הרי זה פרי הרצון, ורצון שאסור לו לחדול לעולם.(…) כן, רייה, עניין מיגע מאוד הוא להיות מנוגע (*בדבר). אבל מיגע עוד יותר שלא לרצות להיות כזה, אשר על כן הכל מגלים עייפות, כיוון שהכל הינם, כיום, מנוגעים מעט."

 

וכך נגמר הספר, עם היעלמותו של הדבר-

 

"ואכן, בהאזינו אל קריאות השמחה העולות מן העיר, זכר רייה כי שמחה זו סכנה צפוייה לה בכל עת. (…) מתג הדבר אינו מת ואינו נעלם לעולם, כי יכול הוא לנוח, רדום במשך עשרות בשנים, ברהיטים ובכלי המיטה (…) וכי, אולי יבוא יום, ולאסונם של בני האדם וכדי ללמדם לקח, יעיר הדבר את עכברושיו וישלחם למות בעיר מתרוננת."

 

ואולי (תודה)

רק להגיד

תודה

על כל מה שיש לי בעולם הזה

 

על הכל

 

 

תודה.