דיברתי בטלפון עם חברה מאוד טובה. הייתי בדירה, היה ערב, והיתה פה המולה לא קטנה, התארגנות ליציאה או משהו בסגנון. בדירה איתי גרות עוד שלוש בנות- מרינה יאנה וסבטלנה. כולן, כמו שניתן לנחש, הגיעו לארץ הקודש אי אז בשנות התשעים, ממה שנהוג היה לכנות הגוש הסובייטי. לכולן עברית מצויינת, ורוסית אני לא שומעת פה (לצערי) כמעט בכלל. בכל אופן, היתה התרחשות שכללה צעקות מקצה אחד של הדירה לשני. החברה בטלפון שמעה אותי אומרת "סבטלנה, ארטיום מצלצל אליך, עניתי והוא אומר שתתקשרי." ובמן נונשלנט די נדהם, החברה מהצד השני של הסלולרי אמרה "וואו, כולם ממש רוסים שם, הא?"
אתמול בצהריים ישבתי עם סבטלנה על קפה. היא שאלה לאן אני הולכת, ואמרתי לה שאני הולכת ללמוד פיסיקה עם אסף, שעוזר לי עם השיעורים.
"מי זה, זה הבחור שהיה פה ביום חמישי?"
"כן, הוא ממש טוב בזה והוא עוזר לי מלא.."
"אה, השחור הזה."
"…"
"מה, הוא כהה."
מאוחר יותר ישבתי אצל אסף בחדר והוא ניסה להסביר למוח המתקשה שלי כל מיני דברים מרתקים כמו מרכז מסה ותנע זוויתי.
דיברנו על כל מני דברים שבשגרה, ועל זה שהתחלתי ללכת למרצה אחר באלגברה.
למרצה שעברתי אליו, לא משנה מאיזה מוצא, קוראים חמיד.
"הוא ממש טוב יחסית לאחרים, אתה יודע."
"כן, איך באמת היתה ההרצאה שלו?"
"טובה, חומר קשה, נראה לי שאמשיך ללכת אליו…"
"מה, היו הרבה ערבים..?"
מה שמדהים בכל הסיפור הזה, הוא שזה כמעט ציקלי (סלחו לי על המושג, אבל לא יכולתי להתאפק), ותכלס, בלי הגבלת הכלליות אני מוכנה להסתכן ולומר שכנראה אם הייתי מבינה ערבית הייתי שומעת אמירות דומות, וזה אולי היה סוגר יפה יפה את כל המעגל המכוער הזה.
ואולי אני סתם יפת נפש מטומטמת, אבל הדברים האלה מציקים לי, ועושים לי רע, ויותר מזה- מאכזב אותי לשמוע את ההתבטאויות האלה, שלכאורה אין בהם שמץ של רוע, מאנשים שאני אוהבת ומעריכה.
זה לא שזה לא לגיטימי שהדברים האלה יעברו לך בראש. את זה לא אמרתי. מגיל אפס אנחנו שטופים גאווה על כל מה שאנחנו חלק ממנו, דת, מוצא, אפילו עיר. מובן שכשנבחין במשהו שונה בנוף תשומת הלב שלנו תקפוץ אליו, אבל אני מאמינה בטאקט ובדיבור שהוא פוליטיקלי קורקט- לא רק מתוך נימוס אלא מתוך הבנה שיש דברים שפסול לומר אותם. גם אם הם מבליחים במחשבה. אני חושבת שבמילים שלנו אנחנו בונים מציאות, ולכן הן מהדהדות עוד זמן רב לאחר שנהגו.
וזה לא שאני נקייה. לא. אבל יש דברים שלא יעברו את שפתי, והערות כאלה הן לחלוטין בתחום האסור מבחינתי.
לפני כמה זמן דיברתי עם אנשים שלומדים איתי באחד מהתרגולים. סיפרתי להם על משהו חשוב שאמרה אחת הבנות. שאלו מי אמרה את זה. הם לא הכירו את שמה. ניסיתי להסביר להם אבל לא הצלחתי, ובסוף אמרתי "נו, ****, הבחורה הערבייה." ובאמת, היא הבחורה הערבייה היחידה שנמצאת בכיתת התרגול הזאת. הרגשתי קצת לא נעים אבל הפכתי בזה עוד קצת ועכשיו זה נראה לי בסדר. ערבייה אינה קללה מעליבה כלל ועיקר. אבל כשחשבתי על זה שמתי לב למשהו אחר- תמיד שאני נאלצת לתאר מישהו על פי דתו, עדתו, אני מוסיפה "הבחור" או "הבחורה" לפני כן. אני לא יודעת להסביר למה אבל זה חשוב לי מאוד. וכן, זה תמיד נאלצת. כמו שלא אומר "המרוקאי" או "הגרוזיני" אלא אם כן לא תהיה לי ברירה. למילים האלו יש משמעות כבדה יותר עבור אנשים מסויימים. אני זוכרת איך בגן ובבית הספר קראו לי רוסיה, ובימים טובים אף הצמידו לזה מילה שמשום מה מגיעה אחריה תדיר- "מסריחה", ובאותה שכונה ממש היו מטיחים האחד בשני "צרפוקאי" ו"עיראקי" וכל אומות העולם היו קמות לתחיה בבית הספר היסודי הקטן ההוא.
אני נזכרת במערכון ההוא (של הגשש? לא זוכרת) עם העליות שמגיעות לחופי הארץ באוניות, ובכל עליה יוצאים שניים מהאנייה ומנשקים את האדמה, שעה שאלו מהעלייה לפניהם מסתכלים בהם בזלזול ומדברים ברעתם. והיה אפשר לצפות שבחלוף השנים ואחרי כור ההיתוך, המעברות, האולפנים, נדע לקבל כמובן מאליו את בליל השפות והתרבויות.
מאכזב אותי שזה לא כך. אבל- ההורים שלי תמיד אומרים- ישנה התקדמות. הם אומרים שכשהם עלו לארץ, גזענות היתה הרבה יותר לגיטימית, והעדות מסוגרות הרבה יותר בתוך עצמן. אני מאמינה שזה נכון, ושעם השנים ישנו שיפור נראה לעין.
אבל זה עדיין צורם לי ממש, הדרך הארסית בה נאמרים הדברים.
והנה המערכון המצויין הזה, לא של הגשש אלא דווקא של "לול".
ועוד משהו אופטימי
"איך ישראל צומחת מסביבנו, היא חזקה יותר מכל חסרונותינו…"
אני מתנהגת כמו זקנה שעייפה מהחיים הללו רק רוצה שיניחו לה בשקט. זה מאוד לא אופייני לי.
בכל פעם שאני עושה הפסקה מהלימודים- אני חושבת אם זה בסדר או לא, ומזכירה לעצמי שכל מני אנשים עושים כל מני דברים כמו לראות טלוויזיה או לצאת או לנגן.
וכל פעם מחדש אני מנסה להבין למה אני לא רוצה לעשות שום דבר מהדברים האלה, שאנשים בגילי עושים. אני לא רוצה לצאת, אני לא רוצה לשתות, אני לא רוצה לקרוס מול הטלוויזיה. מה יש לי. איפה כל החשק והתיאבון לחיים האלה, הייתכן וכל כך מהר הלימודים דכאו את אלה.
היום בעשרה לשתים עשרה אני עוד מתלבטת ביני לבין עצמי אם לצאת עם החבורה שהזמינה אותי. אני שונאת את הסילבסטר. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה ניצלתי אותו כדי לצאת למסיבה או מועדון או משהו. בכלל, אני שונאת תאריכים מיוחדים שצריך לצאת בהם להתלבש יפה ולהנות. תמיד אלו ערבים משעממים רוויים בעמידה בתורים ארוכים ותסכול מזה ש"ככה אני מעביר את ההסילבסטר שלי". אין לי עניין בזה ובחוץ קר.
אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי,
איבדתי כל כך הרבה מעצמי בחדשיים האלה מאז שהלימודים התחילו (רק חודשיים, מרגיש כמו נצח). אני בוכה כל הזמן, אני בלחץ כל הזמן, אני לא עושה דבר פרט ללמידה לא יעילה שכמעט ולא מניבה פירות. אני שונאת את עצמי ככה
אני שונאת את ההרגשה הזאת
אני שונאת את התקופה הזאת בכל מאודי
אין בה שום דבר טוב פרט להרחבת הדעת- אבל מסתבר שזה גורר הצרת עצמי.
אני שונאת את סופי השבוע
אני באמת שונאת אותם
כי אז כל המירוץ של ימי השבוע בין כיתות הלימוד ואולמות ההרצאה פוסק, וזה רק אני מול המחברות שלי, בחדר ריק רחוק מהבית מהמשפחה מהחברים מעצמי.
אני מעדיפה את המירוץ הזה, המטריד, על שבתות בודדות של לימודים.
המטלות האלה, שלא נגמרות, ויושבות כל כך חזק על המצפון,
והייאוש הזה,
וחוסר הפרפקציוניזם ששומט את העט מהיד שלי במבחן אחרי שנדמה לי שהשגתי מספיק נקודות כדי לעבור.
והתסכול מפיסיקה
שאני לא יודעת
בכלל
ובעיקר מזה שאני לא רואה איך כל העניין הזה עשוי להפוך קל יותר מתישהו בקרוב.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 