פסח מצה ומרור

שנייה לפני שהטירוף הזה מגיע לשיאו אני אכתוב את זה כאן, כי אחרת אני אסנן את זה במשך היומיים הקרובים בלי הפסקה וא' יתעצבן ואז אני אתעצבן אפילו עוד יותר מבדרך כלל.


אני שונאת את פסח. אני אוהבת את האביב המגיע, את ליל הסדר, את המפגש עם המשפחות. דווקא אין לי טענות כלפי דודות חטטניות, גיסות מצקצקות וכיוצא באלו. אני אוהבת את המשפחתיות הדביקה הזאת, ונהנית להיות אצל ההורים שלי וגם להתארח אצל הצד של א. אני יודעת שרוב האנשים שונאים בדיוק את זה, אבל עם זה אני ממש בסדר. הבעייה שלי היא טרפת החיטוי מחמץ, והתתנגשויות שהיא גוררת ביני לבין א'.


בבית שאני באה ממנו שומרים פסח- אבל אנחנו חילונים למהדרין. אז החמץ נשאר במקרר ובארונות, הכלים אותם כלים בלי אף טיפול מיוחד, אבל מקפידים לא לאכול שום מאכל שמישהו כבר פתח והשתמש בו לפני הפסח- הוא בגדר חמץ. לסדר אנחנו מארחים כ-10 אנשים, משפחה קרובה שאנחנו רואים גם בזמנים רגילים. זה עדיין מספר מכובד של אורחים עבורנו. מנקים ומצחצחים את הבית לפני- ועל אף שזה מעיק מאוד אני דווקא בעד.

א' מגיע מבית שונה לחלוטין, בו מקפידים על קלה כחמורה. סט כלים סירים ואביזרי מטבח ייעודי לחג, טיפול נוגד חמץ וכל ה-הוא-הא עם הנר וכאלה. א' נזכר בערגה איך ביום לפני אמא שלו מגלה את כל בני המשפחה לאכול חמץ אחרון בגינה, שעה שהבית כולו הופך כשר ונטול חמץ למהדרין. בכלל ל-א' זכרונות מאוד רומנטיים מהחגים, אבל אני חושדת שזה קשור לזה שעקב גבריותו נאסרה עליו איסור מוחלט הכניסה למטבח. אמנם הוא ניקה צבע וטרח לקראת הפסח, אבל אין לו מן הסתם שמץ של מושג מה עבר על אמא ואחיות שלו שעה שהן מכינות סדר לכחמישים מוזמנים שנוטים ללון עד צאת החג. אוטומטית מתחשק לי להגיד שבטח גם היא לא אהבה את זה, אבל אמא של א' היתה טיפוס אנרגטי בטירוף ששאב סיפוק עצום מהידור במצוות, מניצוח על נשות הבית ובעיקר מהתכנסויות משפחתיות, אז יכול להיות שהיא דווקא אהבה את זה. בכל מקרה כבר אין את מי לשאול.



הבעיה מגיעה כמובן כשא' ואני מקיימים משק בית משותף, שכולל מטבח משותף מוכשר לפסח. אני רוצה לקוות שעם השנים זה נעשה טוב יותר, כי אנחנו עושים מאמצים להתכונן לטירוף הזה, אבל הגעלת הכלים היא תמיד נקודת רתיחה (הא) ביחסים שלנו. לי אין בית ענק במושב להחזיק בו שלושה מקררים ושני תנורים ולהכשיר אחד מכל סוג לפסח. בקושי יש לי מדף בארון חדר השינה של הילדה לאכסן בו כמה סירים וקצת כלים לפסח. את כל השאר אנחנו נאלצים להגעיל. כלומר- לחשב מראש במה נשתמש בכל הפסח, על שלל המאכלים הביזאריים שמכינים בו, ואז א' נעמד על יד הכיריים עם הסיר הכי גדול שלנו, שהוא כמובן לא גדול מספיק- מכניס פנימה את כלי המטבח הנבחרים כשהמים בפנים רותחים, ושולה אותם משם בצורה כואבת ומאולתרת כיוון שאף פעם אנחנו לא משכילים להצטייד במלקחיים לפני התהליך הזה. 

אפילו יותר מהגעלת הכלים- אני שונאת את איזור הדמדומים בו חלק מהמטבח מוכשר וחלק לא. מכיוון שהתהליך הזה לוקח זמן, ובטח כשיש לנו ילדה קטנה הוא לא ממש רציף- אנחנו אוכלים לפחות שתי ארוחות שהן חמץ במטבח חצי מוכשר, ודי בזה כדי להטריף כל אדם על דעתו, כשא' צועק "אבל המדף הזה היה כשר!!!" ואני עונה "אבל אין לי איפה להניח את זה!"  וככה שמחת החג פושה בכל. כמובן אגב שכתמיד הדברים נעשים בלחץ של זמן, כי צריך גם לארוז ולצאת לכיוון ההורים, ואין כמו איחור מתהווה כדי לתבל את המריבות שלנו. 



מן הסתם חלק גדול מכל הכעס כאן נובע מהעובדה שהכשרת המטבח חשובה לא'- ולי ממש לא. אני כן מתאמצת לקחת את זה ברצינות, בשבילו- אבל למצוא פתרונות הלכתיים לתבנית שגדולה מדי כדי להיכנס לסיר ההגעלה- זה לא משהו שיש בכוחי או ברצוני לעשות, ואני פאקינג צריכה את התבנית הזאת אוקיי??? ואז כרגיל בכל דבר שקשור לדת אני נאלצת להתפשר על העקרונות שלי, ולקנות תבנית חד פעמית שזה משהו שאני שונאת ממש לעשות. עוד משהו שאני שונאת לעשות- לזרוק מצרכים טובים לחלוטין כדי לקנות במקומם כשרים לפסח. זה מטריף אותי. לקח לי זמן להבין שאת החרדל הלא כשר ששמרתי לאחרי פסח אפגוש שוב רק בפסח הבא כשאזרוק אותו יחד עם החרדל שקניתי לפסח הזה- ועכשיו אני זורקת בלי רחמים ישן מפני כשר- תבלינים, ממרחים… כל מיני דברים שאין ברירה אלא לקנות חדשים וכשרים. סיוט.בעצם כל היום הזה של לפני כניסת החג הוא מן תצרף מלבב של תסכולים התנגשויות צעקות מריבות ורמיסת העקרונות אחד של השני. 



לתוך הבלאגן הזה נכנסה השנה גם המטפלת של פצפונת, שראויה בהחלט לפוסט משל עצמה אבל אין לי מושג איך להתחיל אותו ומאיפה בגלל כמות הרגשות המעורבים שהיא מעלה בי. אז רק אציין שהיא אישה מבוגרת בעלת תשובה- מה שאוטומטית אומר שהיא במירוץ להדר במצוות ולחפור למעסיקה שלה על זה. מה שאומר גם שהיא דפקה לנו ברז דקה לפני החג עת העצבים שלי גם ככה רופפים וסבא וסבתא לא יכולים לעזור. לא משנה. התגברתי על ההלם הזה כשהיא נעמדה אצלי במטבח והתחילה לבכות (דמעות) שהיא חייבת לצאת מוקדם גם היום (ודופקת לי ברז מכל היום מחר) כי היא מארחת איזה עשרים אנשים ומבשלת הכל לבד כי היא לא סומכת על אף אחד שיכין כשר ומארחת אותם לארבעה ימים כמובן כי שבת. עם זה אני עוד מסוגלת (בערך) להתמודד.אבל כשהיא אמרה לי "ומה אתם עושים עם הפסטות" כמובן שלא היה לי חשק לענות לה אבל אמרתי בכל זאת שהן יחכו לנו בסבלנות בארון לאחרי הפסח. וא היא התחילה עם "זה חמץ מוחלט, שתדעי שצריך להוציא את זה מהבית, אסור  להשאיר, הרב מה שמו-" – כאן העצבים שלי לא עמדו לי ואמרתי לה נחושות "רוחמה, לי  מותר." והסתכלתי עליה בפסקנות. מאיפה החוצפה ללמד אותי איך להתנהג בבית שלי. למה אנשים דתיים (הכלל גסה, ידוע) מרגישים חובה וזכות ליידע אותי איך הם עושים דברים זה פאקינג לא מעניין אותי. ומה פאקינג איכפת לה היא בחופש כל פסח ולא תצטרך לטמא את עיניה בפסטות האיומות שלי שאורבות לה בארון שמתחת לשיש. 



אוף. אוף. אוף.הנחמה היחידה שלי זה שבערב החג כל זה אמור להיות מאחורי, וכל מה שיישאר להתמודד איתו זה הגעגוע היוקד לפחמימות תפוחות.

מבאס אותי שהחג שלנו ובעיקר של א' כרוך בכל זה. אבל אני אוהבת אותו ושמחה בו, והחג באמת שמח בדרך כלל. אז הנה אחרי הוצאת הקיטור יש גם קצת פרופרציות.

אחרי שנסיים לקרוא את ההגדה יהיה כבר מאוחר ומהחלונות יעלה פתאום ריח הפרדסים הרחוקים וחום הקיץ המתקרב, ונהיה שבעים ועייפים, והאביב יגיע.


חג שמח.

שני נושאים שונים בתכלית

אני מנסה, באיטיות מחרידה, לקרוא את מובי דיק. זה מוצא חן בעיני אבל לפעמים המשפטים מלאי הפאתוס מעייפים אותי והעפעפיים שלי צונחים. לפצפנות שני ספרים על חיות הים שמלמדים אותי הרבה. אני מבקשת ממנה להצביע על לויתן, והיא כבר יודעת להצביע על שני סוגים. יוטיוב משום מה התחיל להציע לי סרטונים של לוייתנים סועדים את ליבם בלהקות דגים מפרפרות. לכולם זה אולי נראה מוזר וחריג שלוויתן נפלט אל חופי ארצנו הצחיחה בשבוע שעבר. אבל ביקום שלי, בו הכל סובב סביבי- זה רק מתבקש. הספר של פצפונת והרמן מלוויל עוזרים לי לנסות לפענח איזה הוא הלויתן שהתרסק אל חופינו, שלא מורגל בדגה גדולה כל כך. אני מדמיינת את האומלל הענקי הזה שט לו בחלקו המערבי של הים התיכון, שמח וטוב לב, לא יודע שנגזר דינו להתנפץ אל חופי הלבנט. 



 מישהו זיהם את הים שלי. בשבוע שעבר התחילו הודעות בקבוצה של השחיינים, הודעות על כדורי זפת שנפלטים לאחד החופים. אני לא מבינה בזה בכלל ולא התייחסתי.יום קודם לכן שחיתי בים, ובדרך חזרה הסתכלתי עליו עד האופק וראיתי את הצבעים המשתנים של המים וחשבתי לעצמי "אלוהים, זה כל כך כל כך יפה." היום אני תוהה אם ייתכן כי הכתמים הללו היו חלק מכתם הנפט הגדול הארור ההוא. בסוף השבוע הייתי קצת מושבתת מהחיסון ולא הצטרפתי למתנדבים. אז במהלך השבוע הצלחתי לגרד שעה וחצי פה ועוד שעתיים שם, והתייצבתי חמושה בבגדים שלא איכפת לי להשליך לפח ובשקיות ניילון על הנעליים- מול עמדת ההסברה. בשני החופים בלט הייאוש של המתדרכים. הנה קחי יש כאן ציוד (מחווים בידיים לכיוון ערמות של מיני מגרפות חדשות ומבהיקות). עם מה הכי קל לנקות? עם הידיים, הם נאנחים. החוף הראשון הוא שמורת טבע, ובמקום חול יש עליו אבנים קטנות ושברי קונכיות. בשעה שאני שם אין עוד איש מנקה מלבדי. במבט זריז אפשר לראו כתמים שחורים קטנים פה ושם, אבל המצב נראה די בשליטה. טעות. אני מתקרבת לאחד הכתמים ומנסה להרים אותו. במצב צבירה לא ברור, מושך אחריו קונכיות וצדפים, הוא נמתח ומאיים להיקרע. אוי. אני מתחילה להבין את הברוך. השיטה שנקטתי בה היתה להרים את הכתמים בשלמותם, עם כל מה שעולה יחד איתם. בעמדת הקליטה אמרו שלמרות שהם ערכי טבע מוגנים- אפשר להשליך את הצדפים שהזפת דבקה בהם. מדי פעם אני מנסה להפריד אך לרוב הזפת נמרחת והנזק עולה על התועלת.יומיים אחר כך הגעתי לחוף אחר, כמה קילומטרים משם. זהו חוף חולי, כולו מנוקד בכתמים שחורים קטנטנים. לדעתי חלק מהם בכלל גחלים. אני לא מבינה במבט ראשון למה כתבו שצריך הרבה מתנדבים לחוף הזה. הנציגים מסבירים שזאת נקודת הטלה של צבי ים, ולכן לא יעלו עליה עם כלים כבדים. נראה שאין ברירה ונצטרך לסנן את החול. אני מסתכלת על המקום בייאוש. איך אפשר לסנן חוף שלם. יש לי שעה ורבע. למרבה ההפתעה, אחרי חצי שעה נראה שהשתלטנו על שטח נרחב. אין לנו מושג אם מה שאנחנו עושים מועיל. אבל אני כבר כאן אז שיהיה. למרות שלאורך השעה האומללה שהצלחתי לתרום למאבק הרגשתי שאני בקושי מוצאת זפת, כשאני יוצאת משם אני מגלה להפתעתי שכולי מרוחה בה. החרא הזה פשוט בכל מקום. זה כל כך כל כך מייאש.



כבר כמה חודשים אני חושבת על זה בלי הפסקה, מה שאולי רומז הכי טוב שהגיע כבר הזמן. אבל יש כל כך הרבה שאלות לבטים וחששות. פצפונת כבר בת יותר משנה, ונראה לי שייתכן שזה יכול להיות זמן שאולי מתאים להיערך להביא לה אחות או אח. מדהים אותי כמה ההחלטה הזאת מורכבת יותר מההחלטה להביא ילד ראשון. לא חשבתי שארצה הפרש קטן ביניהם, אבל יש בי את החרדה האופיינית לגבי הביציות שלי שלא הולכו ונעשות צעירות יותר. ואולי במקרה ארצה יותר משניים (אולי?) אז צריך לקחת גם את זה בחשבון. אבל רגע, איך נסתדר עם שניים? מה זה אומר? שלעולם לא נוכל יותר לנוח? הרי עכשיו אנחנו מפנקים האחד את השני מדי פעם- מישהו מחליט שהוא לא מוכן לקום בבוקר והשני קם איתה ונותן לו עוד שעה לישון בסופי שבוע. את כל מטלות הבית אנחנו עושים כשהשני מעסיק אותה. אם יהיו שניים לא נוכל לעשות כלום בעצם? איך מסתדרים עם תינוק בן יומו במשכב לידה וילדה בת שנתיים שלוש? זה נשמע לי בלתי אפשרי. המחשבה על זה מלחיצה אותי נורא. איך ייראו הלילות? איך אפשר לישון בכלל אם שניים קמים בלילה? 

אני זוכרת שכשהייתי בהריון חברה שלי שיש לה ילד גדול בשנה וחצי מפצפונת אמרה שגם היא רוצה להצטרף להיות בהריון איתנו (גילי ואני היינו בהריון כמעט חופף וזה היה מושלם). אמרתי לה שהיא עוד יכולה להספיק, והיא אמרה לי "אני לא מסוגלת לעשות לו את זה". היא התכוונה לבן שלה. הוא היה בן שנה וקצת. ואני זוכרת שלא הבנתי. מה זאת אומרת, למה שזה יפגע בו.ועכשיו אני קצת מבינה. הפחד הזה לערער אותה. שהיא תחשוש שהמקום שלה נלקח ממנה. לקחת ממנה את רוב תשומת הלב שהיא נהנית ממנה עכשיו. ובכלל- מה זה אומר עלי שאני רוצה עוד אחד- מה, היא לא מספיקה לי? ובכלל איך אני אוהב עוד תינוק או תינוקת? הרי אותה אני אוהבת.ואני עונה לעצמי שאחים זאת מתנה. ומקווה שאכן זאת תהיה מתנה עבורה, כי אני מכירה פה ושם אחיות שממררות את החיים לאחותן. ואני מזכירה לעצמי שאם כבר אז שיהיו קרובים בגיל, כדי שיוכלו להיות חברים טובים. ואני מזכירה לעצמי שהאחיות שממררות את החיים קרובות מאוד בגיל לאחותן, וששום דבר לא מובטח. ואז אני רגע מתנערת ומזכירה לעצמי שהיחסים של א' ושלי חזרו לעצמם רק לפני איזה חצי שנה, ומה דחוף לי לערער אותם שוב, עם פאניקה עצבים והורמונים.


ועל כל ערימת הלבטים הזאת מתווספת ערימה ענקית של לבטים וסימני שאלה. הקורונה. מי נכנס להריון בזמן מגיפה עולמית. שאלה שבטח אני צריכה לשאול את עצמי. אבל הביציות. ומי יודע כמה זמן זה יימשך.אין לי את הפריווילגיה להמתין פרק זמן לא ידוע. אולי כדאי לחכות קצת שעולם הרפואה ידע יותר על הריוניות עם קורונה? ואולי ממש לא לחכות, כי עד לפני חודשיים לא היתה עם זה בעייה בכלל ועכשיו המצב מפחיד מאוד. והחיסון. אולי לחכות קצת. אולי בעצם לא כי התחסנתי הרגע והוא יהיה תקף לחצי שנה כלומר מתישהו במהלך ההריון אצטרך להתחסן, וכדאי שזה לא יהיה בשליש הראשון (כנראה?).


ומי בכלל מבטיח לי שנצליח. בפעם הקודמת היו שני הריונות כימיים בדרך. אבל זה היה שווה את כל הכאב הזה.
א' מגיב ללבטים שלי בהזמנה נלהבת למיטה. הוא זורם עם כל החלטה ומבחינתו מתי שאהיה מוכנה זה טוב. אנחנו משתעשעים ברעיון של הריון כאילו זה הולך להיות פיקניק. כשבעצם, אפשר לשער שאם וכאשר נצליח ההריון יביא איתו סכרת הריון כמו בהריון עם פצפונת. וזה דורש הרבה זמן ופניות. זמן להכין ארוחות דלות פחמימה, זמן להתעמל (תודה לאל שכרגע לפחות הבריכות פתוחות, הים לא נראה לי מקום מתאים להריוניות), זמן להתלונן, זמן לישון.


ובעצם. אפשר לחשוב שאהיה היחידה בעולם ש(אולי) יהיה לה יותר מילד אחד. רבות עשו את זה לפני בתנאים הרבה פחות נוחים. והרי זה לא שיגיע רגע שבו נרגיש שאנחנו לגמרי מוכנים. אולי, ממש כמו בהחלטה לגבי ההריון הראשון- צריך פשוט לקפוץ למים. 

Living is easy with eyes closed

תחושת המיאוס מהקורונה הולכת ומתגברת, ואני מרגישה שאין באפשרותי כמעט שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעצור את זה. אם בהתחלה מצאתי לא מעט יתרונות למצב ההזוי שנחת עלינו- היום, כמעט שנה אחרי, אני מוצאת את עצמי עצבנית רוב הימים, וכשאני מנסה להבין למה- אני לא מוצאת שום סיבה הגיונית. אז אני תולה הכל בקורונה. אני עובדת מהבית מאז שחזרתי מחופשת הלידה, אז למעשה אני קמה בבוקר, עוברת מפיג'מה לטרנינג ומתיישבת מול המחשב בחדר השינה. בערב אני פושטת הטרנינג וחוזרת לפיג'מה, וחוזר חלילה- ככה כבר שמונה חודשים. סיבוב קצר לחנות או לדואר מצריך אותי ללבוש ג'ינס ואני נרגשת מהעניין כאילו אני מתלבשת לאירוע.



שוב אני אציין שאני לא מתלוננת על כלום שכן יש לי עבודה, עבודה טובה שאני אוהבת. יש לי סידור לפצפונת ואני לא קורסת תחת תיאומים מתישים ולא סבירים של בייביסיטינג והשלמת שעות עבודה אל תוך הלילה. אין מה להתלונן. טפו טפו טפו שגם לא יהיה.



ויש גם עוד עניין. אני מנסה להתעלם מזה ככל יכולתי (ויש לי יכולת לא רעה בתחום)- אבל עוד מעט שוב בחירות. שוב אמצא את עצמי בוררת בערימת ה(תסלחו לי) אדיוטים האלה שאני יודעת שאין סיכוי שמישהו מהם יצליח להוביל כאן איזהו מהלך הגיוני ומתבקש אחד- ומתוכם אני לא אמצא אפילו אחד שאני יכולה לשקול להגיד בזהירות שייתכן שאני מאמינה בו. איזה סבב זה של בחירות? רביעי? מה נסגר, איזו מציאות דפוקה. בחרנו כבר שלוש פעמים. תסתדרו עם מה שיש. זה כל כך מטומטם שאין לי מושג אפילו מי רץ, באיזו רשימה. חברים ומשפחה עקבו אחרי היווצרות הרשימות, הליקוקים ההדדיים בתחילתן והטינופים ההדדיים בסופן, שאלו לדעתי ואני רק אמרתי שאני לא רואה צורך להוגיע את המוח שלי בעניינים האלה עכשיו. אני אחכה שהם ייסגרו על עצמם ואז אתחיל להתעניין. והנה נסגרו הרשימות- ולא התעניינתי, ומי יודע מתי אעשה זאת.


אני תוהה איך מרגישים אנשים שיש להם בית פוליטי- כי זאת תחושה שלא יצא לי לחוות מעולם. זאת לא רק התקופה המחורבנת הזאת אלא גם העצלות שלי והנטייה שלי לשנות את דעתי לא מעט. ועדיין. כולם נראים לי ליצנים רמאים ומטופשים- מי יותר ומי פחות. אגב אין לי מושג אם יש מישהו בעולם הזה שמסוגל להתמודד עם הפוליטיקה הישראלית- ככה שהציפיות שלי ככל הנראה מוגזמות בלי קשר למועמדים שלנו.



בכלל התחושה היחידה חוץ מייאוש שהבחירות המי יודע כמה האלה מעוררות בי היא "חבל." חבל על כל הכסף והמשאבים שנשפכים פה על יום הבחירות, על ההכנות אליו, על נבחרי הציבור שלנו שאף אחד מהם לא מנסה אפילו לתפקד, אפילו על הפתקים בקלפי.



ועם הייאוש הזה עולה ורוגש בי גוש ענק שנמצא לי בגרון כבר הרבה מאוד שנים. עכשיו כבר מותר להגיד, נכון? עכשיו כבר מותר לומר שיש לנו בעיה עם החרדים. שככה אי אפשר להמשיך יותר. שזה לא בר קיימא. שזאת חוצפה ואירוניה שאין עבורה מילים. עכשיו כבר מותר להגיד.
בהיותי אדם שלא מתעניין ולא מבין כלום בפוליטיקה, הנושא של חרדים וכל השאר זה משהו שלא יוצא לי מהראש בסביבות 15 שנים. זה משהו שמטריף אותי ומכעיס אותי בצורה ששום עניין פוליטי לא מתקרב אליו. בעשור האחרון אני צופה בייאוש באבסורד הזה של יחסי המדינה עם האוכלוסיה וההנהגה החרדית, ונעה בין תלישת שיערות לעצבים כלליים. ואני חייבת להגיד דבר אחד. אני כנראה קצת קיצונית בעניין הזה, למרות שבעיני כל מה שצריך זה חשבון פשוט וזוג עיניים כדי להגיע למסקנה הבלתי נמנעת הזאת. ועדיין- עד לפני כמה חודשים א' תמיד אמר לי בנושא הזה בנזיפה שאני פשוט אנטישמית. גם ההורים שלי אמרו שאני מגזימה. והנה באה הקורונה המחורבנת הזאת, ודברים שאני קוראת ואומרת כבר כל כך הרבה זמן- נאמרים עכשיו בתקשורת ונכתבים בלי בושה- ומשתמשים באותם מילים בדיוק! שבהן אני השתמשתי וזכיתי לאף המעוקם ולנזיפה. פתאום מותר להגיד "חיים על חשבוננו" – כי עכשיו אנשים נזכרו להוציא מחשבונים ולחשב. פתאום מותר להגיד "סוחבים אותם על הגב". פתאום מותר להגיד שאין שם חוק, פתאום אנשים רואים מה שמי שהתעניין קצת בנושא ראה הרבה קודם לכן. פתאום כולם רואים שמה שנעשה בשכונות והערים הסגורות ומסוגרות שלהם משפיע עלינו וגורר אותנו מטה איתם. ואפילו א' שלא יכל לשמוע אותי בנושא הזה לפני כמה חודשים בודדים- אמר לי שהוא מודה שהוא לא חושב שזה המצב. שהוא היה בשוק מההתנהגות של החרדים ושל הרבנים. שהקורונה פתחה לו את העיניים. הוא נדהם כשהרבנים הורו להשאיר מוסדות חינוך פתוחים. אני לעומת זאת נדהמתי שזה קרה באופן כל כך בוטה רק בסגר השני. הוא נדהם מזה שהחרדים שמים זין על ההנחיות. אני הייתי בשוק שמישהו ציפה להתנהגות אחרת. 


ועכשיו כשמדברים על זה פתאום בכל כך הרבה עניין- זה הרי נושא שיחסית לפוטנציאל הנזק ההרסני שלו לא עולה לכותרות כמעט בכלל- אני לא יכולה לשמוע על זה יותר. אין לי כוח. אני מכירה כבר את כל הנתונים. את כל הטיעונים. הכל לעוס, ידוע מראש, משעמם כבר. הרי שנים שכל מי שהציץ בנתונים לא יכול להתכחש לאסון הדמוגרפי הכלכלי והמוסרי המתרגש עלינו. ועדיין כולם מתנהגים כאילו זה לא שם.



והדבר היחיד שיש לי לכתוב על זה (כלומר יש לי המון, אבל זה לא השתנה במאום בגלל הקורונה. אפשר היה לראות את האבסורד הזה גם בלי וירוס מיובא מסין), הדבר היחיד שהשתנה מאז הקורונה- "חשבון הנפש" של החברה החרדית. אין מספיק מרכאות בעולם כדי להקיף את צמד המילים האלה. קראתי כל מיני רשימות שנכתבו בשבועות האחרונים בעקבות המתים הרבים במגזר, שהתהדרו בשם הזה ונכתבו על ידי חרדים. כולן, כל אחת ואחת מהן, אחרי התחבטויות עמוקות ומילים קורעות לב, מצאו את שני האשמים היחידים- התקשורת החילונית והחילונים.
ואני, עגלה ריקה שכמותי, יושבת מול המילים ההזויות שלהם, וזוכרת איך תמיד מכרו לנו שחרדים מקפידים מאוד במצוות "כבד את אביך ואת אימך". ורואה איך, בלי למצמץ אפילו- הם זורקים את כל האוכלוסיה המבוגרת שלהם לכלבים.
אני מבועתת, לא פחות, ממחשבה על העתיד שלנו בשכנות ועאלק שותפות עם האנשים האלה. ואני לא מתביישת להגיד את זה ולא להוסיף כמו כל התקשורת המתחנחנת שלנו "כמובן שאלו לא רוב החרדים אלא רק מיעוט"- אין עוד מגזר שזוכה לכבוד הזה, שאחרי כל מילה רעה עליו צריך לתת גם ליטוף. אני לא מעוניינת שיגייסו אותם, אני לא מעוניינת שיעודדו אותם ללמוד לימודי ליבה, אני רק רוצה שינתקו אותם מהעטינים של הציבור שעובד למחייתו. לדעתי לימודי הליבה כבר יבואו מהם, וצר לי רק על הילדים האומללים שהם מגדלים לבורות ועוני.
גם אבא שלי שהוא האדם הכי מתוק ואופטימי בעולם, שהרבה לנזוף בי כשדיברתי בלהט על הנושא, אמר לי אתמול- בשנים האחרונות אני מבין- זה הנושא הכי חשוב שעומד על הפרק.



אולי אני אומרה לשמוח מכל ההתעוררות הזאת,אבל כל מה שאני מרגישה זה ייאוש, עצב ופחד מהעתיד לבוא. לי אין דרכון זר. אין לי לאן לברוח מפה, ואני גם לא רוצה. אולי זה מטומטם ועיוור מצידי, ואולי אלו פשוט שאריות של החינוך הבית"ריסטי שחצי מהמשפחה שלי גדלה עליו. אותי גידלו לחשוב שאין ולא יהיה מקום אחר לעם היהודי, שאין ליהודי מה לחפש בגולה. באופן מוחלט תודעתית המשפחה שלי חיה בארץ זבת חלב ודבש, ששום מקום בעולם לא ישווה לה. שמקיפים אותה צבאות ערב סטאלין והיטלר. ואני אף פעם לא ממש השתחררתי מהתפיסה הזאת. גם היום כשהכל מדכא ומייאש כל כך אני לא מסוגלת אפילו להרהר ברעיון של לעבור מפה (האמת שהעולם הגדול לא קורץ במיוחד עכשיו). אני תוהה אם זה תמיד היה ככה, אם תמיד היתה תחושה כזאת של חוסר אונים. אולי זה פשוט חלק מהתהליך של להיות מבוגר, פתאום קולטים כמה הכל שברירי ומחורבן.


ובגלל שהכל כל כך שברירי ומחורבן אני קוברת עמוק את הראש בחול. אני לא יוצאת להפגין, אני לא קוראת או משתתפת או עושה כל דבר שקשור בפוליטיקה, אני נמנעת לחשוב למי אצביע.

וגם

זאת כנראה הסיבה שבגללה אני בורחת בלי סוף לעולמות אחרים עם צרות אחרות ורחוקות. אז שתהיה זאת קריאה חוזרת בפעם המי יודע כמה של הארי פוטר (למרות שמשרד הקסמים בספר החמישי מזכיר עד כאב את המציאות של הפוליטיקה הישראלית). או הצטרפות לאחאב על סיפון פיקווד, פעם ראשונה שאני קוראת מובי דיק- נראה אם נצלח אותו בחוסר השקט הזה שלא מאפשר לי לקרוא שום דבר.

והבריחה אולי הכי תמוהה אבל גם הכי מובנת, מפלט שמצאתי לעצמי לפני חצי שנה בערך- המומינים. די לי בשוט אחד של העמק, של הגשר העגול על פלג הנחל, של האוהל של סנופקין ומדורה לצידו, של כל שלל היצורים הנפלאים שטובה ינסן בראה ברב חוכמתה ורוחב ליבה- כדי להרגיע אותי לרגע. יש מקום יפה וירוק שבו מחלוקות נפתרות בצורה רגועה וטובה. שבו אין אדם רע אלא אדם שרע לו. שבו אפשר לפתור כל דבר עם קצת יצירתיות. מקום בו הדמות שאני מעריצה כל כך הרבה שנים יושבת לה בנחת עם מקטרת או מפוחית, שקטה ורגועה, ועם זאת כל כך חזקה ונכונה להרפתקה.

אז אני לא רואה קטעים מהסדרה, ואת הספרים קראתי בתור ילדה מזמן מזמן. אני משלימה עכשיו משהו שלא חוויתי עדיין בעמק החיות המוזרות, וזה הקומיקס המקורי. אני לא בטוחה שאוהב אותו כמו את הסדרה אבל אני חייבת לראות במה מדובר. בינתיים אני חולמת על העמק היפה הזה.


שלג

מילדות קינאתי בהם. בכל הילדים שיש להם שלג. בכל הספרים שקראתי הוא מתישהו הגיע, פתיתים צונחים ארצה חרש ומכסים את העולם בקטיפה לבנה מנצנצת. ולי לא היה שלג. כל הילדים בספרים ובתוכניות הטלוויזיה היו נשענים על אדני חלון בבתים מוסקים היטב ומסתכלים החוצה אל השלג הנערם על הארץ. היו להם מושגים שערגתי אליהם- מפלסות שלג, מזחלות, אח בוערת. הם היו מתלבשים בבגדים חמים ודובוניים, ימי לימודים היו מתבטלים הודות לשלג, הם היו מבוססים בו עד ברכיים ויוצרים מלאכי שלג (שנים לא ידעתי מה זה בכלל – זה היה נשמע לי כל כך קסום). ורק אני כאן תקועה בארץ הזאת שמסרבת להוריד עלינו שלג, עם חמסינים באים והולכים, שמש קופחת ואספלט לוהט. הם היו מחליקים על הקרח, ומיידים אחד בשני כדורי שלג מהודקים היטב בין עצים מחטניים ענקיים ביערות שלא יכולתי לדמיין אפילו, ואני שיחקתי קלאס בארץ מדברית וצורבת, שלמת בטון ומלט.


כמה התגעגעתי לשלג הזה, מבחינתי כל אירופה וכל אמריקה היו מושלגות תמיד, לבנות ויפות. ורק אני בשרב. מכנסיים קצרים, שלוליות שאנחנו קוראים לה אגם, זרזיף שאנחנו מעזים לכנות נחל, חול ואבק בכל מקום, תפילות אינסופיות לגשם, וצריבת מדוזות. שנים אחר כך ביקרתי לראשונה באירופה אחרי הצבא והתבוננתי בעיניים כלות באח בחדר ששכרנו בהרים, מדמיינת אותה בחורף בוערת לה ומחממת את החדר. הסתכלתי על הפסגות המושלגות גם בקיץ וניסיתי, באמת ניסיתי לאהוב אותן פחות מאת המצוקים הדרמטיים של מדבר יהודה, אבל זה היה לי קשה.


 מאז עברו אי אלו שנים. טיילתי קצת במקומות האלה והייתי טיפה בשלג. עם השנים הבנתי ששלג זה גם התעסקות והגבלות, אבל תמיד הוא היה מבחינתי משהו שאין לי ויש לאחרים. חוויה שאני שומעת עליה סיפורים יד שנייה מאמא שלי שזוכרת בעיקר את השכבות על שכבות בהן היו עוטפים אותה, את הקור המקפיא ואת איך שהיא ובת דודה שלה יצאו ללקט פירות יער והיא חטפה חום גבוה בדיוק בלילה לפני שהם עלו לישראל (זה היה מבצע כמעט חשאי, מלחיץ. בת דודה שלה שהיתה כבר פיונרית ישבה ליד אמי הקודחת ברכבת, וסיננה לעברה- מה יש לנו לחפש שם, לאן לוקחים אותנו, זאת ארץ רעה, יש שם רק מלחמות ומדבר). תמיד היו ברקע כמובן הסיפורים של סבא וסבתא מסיביר, בו הבליחה בי לרגע ההבנה ששלג זה גם מסוכן (השכנה שיצאה להוציא את הזבל באמצע סופת שלגים ומצאו אותה קפואה יומיים אחרי, החבלים שהיו מותחים בין הבתים כדי לא להיאבד ביניהם בסופות, סבא שלי שאסקימואי שלה אותו מנהר מלא בקרח, ספינות אספקת מזון שהיו מגיעות רק באביב כשהקרח מפשיר- עוקבות אחרי שוברת קרח).



כבר תקופה שאני עוקבת ביוטיוב אחרי בחורה בת עשרים וקצת, אמריקאית, שההורים שלה מתגוררים בסיאטל ולהם בית חווה בהרים מרחק כמה שעות משם. היא החליטה לעבור ולבנות לה "Tiny house" לגמרי בעצמה על האדמה שלהם בהרים, בינות עצים ענקיים, נחלים ופסגות. אני לא לגמרי בטוחה שאני מחבבת את כל הדברים שהיא אומרת, היא מן פיית יער כזאת שיודעת לעבוד עם הידיים ואין לה בעייה לרחוץ במים קפואים, לקום בארבע בבוקר לחטוב עצים ולהשרות כמויות אינסופיות של נבטים. התחלתי לראות את הסרטונים שלה בקיץ, וליבי נמלא קנאה – היא מתגוררת במקום שבו א' ואני התחלנו את הטיול שלנו באמריקה, והנופים הכל כך מוכרים ששנינו התעלפנו מהם – הם הבית שלה. לעיתים קרובות היא מעמיסה על הטנדר שלה כמה חברים וציוד ויוצאת להליכה של כמה ימים בהרים- ככה בדיוק כמונו אז. וככה אני מתבוננת בעיניים קרועות מקנאה בכל שבוע בסרטון החדש.עד לפני חודש. כשכאן עוד היו מדי פעם חמסינים מזדמנים של סוף קיץ בואכה התחממות גלובלית, ירדו אצלה פתיתי שלג ראשונים. בעודה נערכת לסיים את הבנייה של הבית שלה- היא אומרת שהיא צריכה להזדרז, כי עוד מעט יגיע השלג והיא מפחדת להתקע בחווה כשהבית לא ערוך. אני חושבת שפתאום צנחה עלי ההבנה- שכל הטיולים האלה וכל הכיף הזה מוגבל לחודשיים שלושה בשנה. האמת שידעתי את זה- כשתכננו את הטיול שם לקחנו בחשבון שחלק מהדרכים בכלל סגורות רוב השנה בגלל השלג (אני מתכוונת לאיזורים קצת צפוניים משם בקנדה)- בעצם אפשר ליהנות מכל הטוב הזה רק חלק קטנטן מהזמן. שבשאר השנה- הם סגורים בבתים, ממתינים, מעבירים את ימיהם בין מבנים מוסקים אחים עליזות, אבל כל יציאה החוצה היא פרוייקט. כל נסיעה היא התארגנות. הכל כל כך מסורבל ועדיף בכלל להישאר בבית.


וכל זה בזמן שאני בארץ מוכת החמסין שלי, שוחה לי להנאתי בים באמצע דצמבר. אמנם אני שוחה עם חליפה, אבל כשאני יוצאת אל החוף אני פושטת אותה ונותרת בבגד ים, ועכשיו לפעמים עוד יש קרן שמש שמחממת את הגוף החשוף, ויש לי שהות להתעטף ברוגע בסוודר, ולשבת לי בחוץ ולהסתכל על הים. אף פעם לא הבנתי למה תיירים מתרגשים כל כך מהחופים שלנו- בכל זאת לא מדובר בעצי דקל וחול לבן. עד שהגעתי לחופים שלהם. אחים שלי ואני ניסינו להיכנס לים בנזרה (Nazare; פורטוגל) – אמנם זה החוף עם הגלים הגבוהים בעולם אבל היה מדובר ביום רגוע למדי. אחים שלי, שרירנים וענקיים, נכנסו ראשונים. פתאום הגיח משום מקום גל ופשוט הטיח אותם בחמת זעם על החול המהודק- כמו אומר "אני לא ים תיכון שלכם, אני פאקינג אוקיינוס" אחי ההמום יצא מהמים וכולנו החלטנו שלא נכנסים. בחיים לפני זה לא ראיתי גל שנשבר על החול. זה היה מראה מוזר. אחר כך כשא' ואני טיילנו- החלק האחרון של המסלול שלנו היה קליפורניה. כל כך הרבה שמענו עליה בשירים שהיו לנו ציפיות גבוהות. כל הציפיות האלה אגב לא התממשו, ובמיוחד סבלנו מסן פרנסיסקו (אולי זה לא תמיד ככה בעצם, אני יודעת שהרבה עוזבים את קליפורניה עכשיו). כשנסענו על כביש אחד, רצינו להתקרב לאוקיינוס ומצאנו איזה דרך שמגיעה לחוף בין הצוקים. היינו עטופים במעילים, היה קר, החוף היה זרוע אבנים קטנות שנגרסו תחת רגלינו, והכי גרוע- החוף שרץ חרקים דוחים בכמויות היסטריות, כך שנראה היה כאילו כל הקרקע נעה כשהם ההתרוצצו שם. גם החוף של סנטה קרוז לא נראה לנו מזמין בכלל. הסתכלנו על המים הנמשכים על לאופק ואמרנו- רואים שזה אוקיינוס. זה לא ים תיכון כאן.



לפעמים אני כשאני קמה בחמש וחצי ולובשת את החליפה אני שואלת את עצמי מה עבר לי בראש כשכיוונתי שעון לשעה המופרעת הזאת, כשכל העולם עוד ישן. כשאני מגיעה לחוף ורואה שהוא שוקק שחיינים ורצים אני מרגישה שכולם פה מטורפים אז כנראה שגם אני. כשאני נכנסת לים ומים קרים זולגים לחליפה דרך הצווארון אני מצטמררת ולפעמים מתחרטת שבאתי. ואז אני מתחילה לשחות. והכל נרגע. ואנחנו עוברים סמוך לשובר, ולהקות דגים נחתכות לשניים כשהן נמלטות מאיתנו, והים שלי, התיכון, מלא בסודות וזרמים וצריך להיזהר ממנו ומחכות הדייגים, ואז יש רגע- שבו השמש עוברת את ההר, והכל מתבהר באחת, והמים נעשים כחולים יותר וצלולים יותר, והשמש מחממת את הקודקוד כשעוצרים, והחוף נראה יפה ושלו, ואני אומרת לעצמי- זה בסדר. אני מוותרת על השלג. אמנם יש בי רוסיה ואירופה (לך תעקוב אחרי יהודי) – אבל האדם הוא תבנית נוף מולדתו. ואני- אני בדיוק זה. שמש, ים, אורנים שהביאו לכאן מהגולה הדוויה, חמסין, אבק, מדבר. אני פשוט לא שלג. וזה בסדר גמור. 

https://youtu.be/fUl6eYRBZ4w





אני לא מבינה

אנחנו חיים בזמנים מטורפים (בלי קשר לקורונה)- אולי כל הזמנים מטורפים אני לא יודעת. אבל יש לי תחושה שהכל נעשה נורא קיצוני. שכולם נורא החלטיים, שתמיד צריך לקחת איזה צד. זה בא לידי ביטוי בכל כך הרבה צורות, אבל יש תחום שבו זה מעורר בי הכי הרבה שאלות.

אני כבר לא בשוק הפנויים פנויות מעל חמש שנים, ואני יודעת שהמון דברים השתנו מאז, אז אולי הידע והניסיון שלי שם לא רלוונטיים. ובכל זאת- יצאתי עם לא מעט בחורים. עם רובם דייטים ספורים, מקצתם מעט יותר. לפני א' היו לי שני קשרים שהגדרתי רציניים, והיו עוד כמה בחורים שהיו לי תקוות לגביהם והתנפצו. התחילו איתי לא מעט, גם לי יצא להתחיל כמה פעמים, נפרדו ממני, נפרדתי, סיננו אותי,מרחו אותי (לא חושבת שעשיתי משהו כזה, לפחות לא במודע, להוציא פעם אחת), מניחה שמיקבלו אותי (לא עשיתי שום דבר כזה), העבירו איתי את הזמן, לפעמים זה היה הדדי, הכירו אותי להורים, הכירו אותי לחברים… בקיצור. התנסיתי בעניינים האלה. רב הקשרים האלו היו קצרים, לא עמוקים, לא רציניים. נפגעתי לא מעט. אולי גם פגעתי. גילי אומרת שתמיד היו לי עקרונות ולא נתתי לאף אחד לשחק בי. אני לא בטוחה שהיא צודקת. אני זוכרת כמה פעמים שכל כך רציתי שדברים יעבדו שהייתי מוכנה לתת עוד סיכוי ועוד אחד-למרות שברור היה לכל בר דעת שהוא לא בעניין. בקיצור- הייתה לי היכרות עם העולם הזה. אמנם לשמחתי לא יצא לי לחוות את עידן הטינדר- ואני בטוחה שהוא טלטל הכל- אבל אני מניחה שהרבה דברים לא השתנו.


לאחרונה מגיעים אלי כל מני סרטונים של red pill בנושא הזה. אין לי מושג איך הסרטון הראשון מצא אותי- אבל אחרי שראיתי אותו יוטיוב הציע לי עוד ועוד וגיליתי את העולם הקצת עגמומי הזה. התורה בקצרה- נשים צעירות רוצות לעשות חיים עם זכרי אלפא, ואז בגילאים מאוחרים יותר הן נעשות פחות מושכות ומחפשות מישהו שיממן אותן ומתחתנות עם מישהו אומלל כדי לעשות איתו ילדים, לחיות על חשבונו ולא לשכב איתו יותר בחיים. לכן על הגבר החכם להמנע מנשים לחלוטין, או לנצל את "ירידת הערך" שלהן כשהן מתבגרות כדי להנות בלי מחויבות. סליחה אם אני מפספסת לא ממש העמקתי בהגדרות. אני חושבת שיש ביניהם שממש רוצים למצוא מישהי- והם מחפשים אישה "מהזן הישן" ("כבר אין כאלה") שתחכה להם בבית עם ארוחה חמה, תגדל את הילדים ותתן להם לפרנס אותה בכבוד.הם סולדים מ"פמיניסטיות" ומנשים מודרניות. נראה שגם מתירנות מינית לא באה להם בטוב.


בסרטונים שראיתי היוטיובר מראה קטעים של נשים מדברות באופן דוחה על גברים, על הבעלים, האקסים, סתם גברים אקראיים, ואז הוא מנתח את הדברים שהן אומרות, מצביע על הכשלים הלוגיים, על הצביעות, על הניצול, ומזהיר גברים אחרים מליפול למלכודות שנשים טומנות. הם גם נהנים להקריא או להראות סרטונים של נשים מתלוננות על זה שהן לא מצליחות למצוא גבר- ויחד לנתח מדוע הדרישות שלהן גבוהות להחריד, ושאף אחד לא ייפול לזה.


חלק מהדברים שהם אומרים נשמעים לי מאוד נכונים וכואבים. אני בטוחה שלרבים מהקהילה הזאת היה נסיון כואב מאוד. ניכר בתגובות שרבים מהם סובלים הרבה שנים מהשלכות כלכליות של גירושים, מבגידות, ממערכות יחסים מתעללות. הרבה מהדברים שהם מדברים עליהם ממש נוראיים. רבים מהם עברו ניצול דוחה. 


אני כנראה תמימה מאוד, אבל אני מכירה הרבה מאוד נשים. לא את כולן אני מחבבת. אבל אני לא מכירה אף אחת שמתנהגת כמו הנשים שהם מתארים. בצבא נתקלתי בבחורה שהייתה יוצאת תמיד עם שלושה בחורים במקביל (מבלי שידעו זה על זה) וזה רק שיעשע אותה. שמעתי על מישהי שהייתה איתי בשכבה שהיא בוגדת בבעלה על ימין ועל שמאל. אבל זהו. מן הסתם אני לא יודעת וגם לא רוצה לדעת- אבל רב הנשים שאני מכירה מתייחסות לבני הזוג שלהן בכבוד ואהבה. גם כשמערכות יחסים שלהן נגמרות- הטונים לא תמיד נעימים ולא אחת יש משקעים ואפילו שנאה- אבל לא ראיתי אף אחת מנצלת מישהו כלכלית, סוחטת מישהו להישאר איתה, מנסה להתחתן עם מישהו שאין לה כוונה להישאר איתו או רעות חולות מסוג זה. אני מנסה להסביר לעצמי שהסרטונים האלה מגיעים לרב מארצות הברית. ועדיין. אני כנראה מוקפת באנשים שחושבים כמוני, ולכן לא מתנהגים בצורות האלה. 


ונראה לי שזה מה שאני רוצה להגיד לגברים האלה. תחילה- שליבי איתם. התעללות נפשית במערכת יחסים נשמעת לי כמו סיוט שקשה להשתחרר ממנו. אלו שעברו את זה בטח סבלו מאוד. אני רוצה גם להגיד- אם אתם רוצים להמנע מנשים – זה בסדר גמור. אף אחד לא חייב לקחת חלק במשחק הזה, ואם זה גורם לכם רק סבל אז אל תכריחו את עצמכם. אנחנו עוד לא עומדים בפני הכחדה, וספציפית כאן בישראל שיעור הילודה גבוה מספיק. אני לא הייתי רוצה לחיות ללא זוגיות, אבל יודעת שיש אנשים שמעדיפים את זה כך- וזה לגיטימי לגמרי וממש לא ענייני. אבל רוצה רק לפקוח את עיניהם לדבר אחד- הנשים שהם מתארים שם נשמעות חתיכת טיפוס מרגיז. כל מה שמעניין אותן זה שופינג- בגדים, תכשיטים, מכוניות יקרות וחופשות. הן עובדות בעבודות שלא דורשות כישורים מיוחדים ותכלס מחכות שיגיע מישהו שישלם עליהן ויגאל אותן מהצורך לעבוד. הן עסוקות כל הזמן ברשתות החברתיות, בלאותת לכולם כמה החיים שלהן מושלמים. אין להן עניין בקשר אמיתי, רק בארנק. הן בוגדניות,פלרטטניות, רק מחכות להזדמנות למצוא להן מישהו עשיר יותר/יפה יותר/גבוה יותר ולהשתדרג אליו, הן עקרות בית שלא עושות שום דבר ומצפות שהגבר שלהן יעשה את כל עבודות הבית, הן מזניחות את המראה החיצוני שלהן אחרי הנישואין ולא משקיעות יותר עבור הבעלים שלהן, הן מבזבזות את הכסף של הבעל על איפור ותכשיטים,וכו' וכו'. 


רציתי רק להאיר את עיניהם, שמדובר בסוג מאוד ספציפי של בחורות,וממש לא כולן כאלה. ומאחר והם כל כך טובים בלזהות אותן- יהיה להם קל להתחמק מהן. אבל נראה לי שהם לא מעוניינים בכך. הם רוצים לעצמם את הבחורה המושכת, המאופרת, הלבושה בגדים אופנתיים. הם עצמם נחרדים מנשים שלא מסירות את כל שיער הגוף, שלא מתאפרות ומתלבשות עבור הבעלים שלהן. והכי הכי גרוע- וזה משהו שהעציב אותי מאוד- הם עדיין מתייחסים לסקס כאל מטבע. כאל מחוייבות של האישה אל הבעל, כפי שהוא מחוייב לכלכל אותה לטענתם. הם מוכנים, ברב טובם, לקבל הפסקות קצרות אחרי הריונות, אבל נחרדים מהרעיון שאישה מניקה לא מעוניינת יותר שיגעו לה בחזה, מאישה שרוצה קצת ספייס לעצמה אחרי יום שלם ששלושה ילדים טיפסו עליה. הם מתייחסים לעבודות הבית וגידול הילדים כמו חופשה עם קצת מטלות ("הייתי כמה ימים עם הילדים. אתה שם אותם מול הטלוויזיה מחמם אורחה במיקרו ויש לך את כל הזמן לעצמך"), ובאופן כללי וייב של תחילת המאה שעברה.


בלי להתגרות בהם יותר מדי, נראה לי לעיתים שהנשים שהם שונאים, והגברים האלה עצמם- מגיעים אחד לשני בדיוק. שניהם מתייחסים למערכת יחסים כאל עיסקת חליפין ותו לא. יופי סקס ונעורים תמורת כסף ומעמד. שני הצדדים מסתכלים על מערכת יחסים פוטציאלית ושואלים את עצמם "מה אני מפסיד" ולא "מה אנחנו מרוויחים". לדעתי זאת דרך מעוותת לבחון קשר זוגי (אמנם שיש בהחלט מקום לוודא שלא מנצלים אותך) ולא נשמע לי שזה מתכון למערכת יחסים אוהבת במיוחד.


ומנגד, כבר הרבה זמן שאני נעה באי נחת בכיסא כשאני קוראת "פמניזם" ו"פמניסטיות" מודרניות.זה מוזר לי מאוד להגיד את זה כי אני חייבת את כל מה שיש לי בחיים לפמניזם. אני אישה משכילה שעובדת בסביבה גברית ומגדלת ילדה. כל הדברים האלה ועוד רבים אחרים לא היו מתאפשרים בלי פמניזם, ובלי מי שפרצו את הדרך הרבה לפני. אני אסירת תודה להן, ושמחה מאוד על הזכויות של שאני רואה כטבעיות. ועם זאת מאוד מציק לי לראות את המאבק הפמניסטי מופנה לעתים למקומות על גבול הביזאר – במיוחד שיש עוד כל כך הרבה לעשות למען כל כך הרבה נשים נטולות זכויות. אני מרגישה לעיתים שפמניזם הפך לשם כולל לשנאת גברים וזה משהו שאני לא יכולה לסבול. גברים הם השותפים הטבעיים שלנו בדיוק כמו שאנחנו השותפות הטבעיות שלהם. גם אם אנחנו בוחרות שלא לחלוק איתם את חיינו- הם ההורים שלנו, האחים שלנו, הילדים שלנו, הקולגות שלנו. אי אפשר להפוך אותם לאויבים וזה גם מיותר. 
מאוד לא ברור לי איך נוצר הקיטוב הזה, ושני צידי המתרס נראים לי עיקשים וממורמרים. מתבצרים בעמדה של אויבים. נראה לי מאוד עצוב לראות את העולם ככה.

החזר מס

כיאה לעצלה שאני, באיחור רב אני מנסה להגיד בקשה להחזר מס. חיפשתי במייל טופס גמר לימודים. לא מצאתי. במקופ זה מצאתי את זה.


תמיד לא היה איכפת לי לעשות לבד. להתחיל לבד. להיות הראשונה ש.אני לא יודעת מאיפה בא לי האומץ הזה, כי בדברים אחרים אני כולי התקפלות ואין אונים. אבל מול "נהוג" ו"אנשים כמוך לא עושים את זה" אני מפגינה אדישות, אולי אפילו דווקאיות.אני כותבת את זה עכשיו כי סיימתי תואר בהנדסה. תואר שהחברה מתייגת והסטטיסטיקה מאשרת כגברי. אני גאה בעצמי על אי אלו תהפוכות ותקלות שחוויתי במהלך הזמן הזה, במהלך השנים המאלפות הללו, אבל אני גם גאה בעצמי שמעולם לא הטרידה אותי העובדה שאנשים חושבים שהתואר הזה לא בשבילי. 

אף פעם לא ממש עניין אותי מה יש לאנשים רחוקים לומר על הבחירות שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי הפגנתי שוויון נפש אל מול אופנות כאלו ואחרות, אל מול אנשים שלעגו לי על דברים שבעיני לא היו מביישים כלל. ולעגו לי פה ושם. לפעמים הדברים נאמרו בזדון, בליווי גיחוך, ולפעמים מתוך רצון טוב לנווט אותי חזרה אל הכר הבטוח של הדעה הרווחת. בעצם זה קצת לא מדוייק. היו פעמים שזה הכאיב לי, היו פעמים שרצתי אחוזת אמוק אל אותו כר ובחרתי מייד משהו מאוד אופנתי ומאוד כמו של כולם כדי להאפיל על תחושת הניכור של להיות זאת שמגחכים עליה.

יש לי בראש הרבה דוגמאות ובא לי לכתוב את כולן כי כמו הפסיכית שאני, כבר שנים אני כותבת את הנאום הזה לסוף התואר שלי, נאום תוכחה שמיועד לחברה שלי וגם לעצמי, כדי להראות שהמאבק שלי ברצון להיות חלק מהעדר נשא פרי. מתחילת התואר, או בעצם מהרגע שהבנתי שייתכן ויבוא יום ואסיים אותו, אני כותבת ומוחקת חלקים מהנאום. הנאום שלי אמור להתחיל בעצם בזה שכשסיפרתי לאנשים מה אני מתעתדת ללמוד, חלקם אמרו "אבל זה לא מקצוע של בנים?". אני חייבת לציין, שבאמת ובתמים לא ידעתי שהנדסה ובפרט זו שלמדתי, היא מקצוע לבנים. אמא שלי מהנדסת וגם אבא שלי, וזה אף פעם לא נתפס אצלי כחריג. כשביררתי קצת הבנתי שכן, סטטיסיטית, אני הולכת להעביר את התואר עם רוב גברי מוחץ. זה לא הטריד אותי יותר מדי, כי  ידעתי שיהיו נשים, גם אם מעט. בשנה הראשונה שמתי לב שאין הרבה בנות מסביבי, אבל למדנו עם פקולטות אחרות, הטרוגניות יותר, והיה נדמה לי שיש ייצוג חביב של נשים. לא התחברתי עם אף אחת מהן, כי לא אהבתי את החבורות שלהן, ואת מרבית זמני העברתי גם ככה כתף אל כתף עם גברים, שעונים אל מול מסכי מחשב מרצדים ומתלוננים יחד על הקושי.

בשנים המתקדמות של התואר, כשלא למדנו יותר עם פקולטות אחרות, פתאום זה היכה בי. אני זוכרת שישבנו באולם הרצאות ענק, אנ זוכרת אפילו את הקורס. המחשבות שלי קצת נדדו ופתאום קלטתי. אני הבת היחידה בשורה שלי. שורה ארוכה, עשרים גברים, ואני. העינים שלי קפצו מיד לשורות האחרות. היו שם צברי בנות קטנים, ומפעם לפעם בחורה בודדת בשורה, אבל היינו כמעט כלום. אחוז מזערי, פחות מעשירית. נשענתי אחורה והרגעתי את עצמי. את לא לבד. יש פה עוד כמה כמוך. שנה אחר כך, נכנסתי לאיזה תרגול של קורס מתקדם יותר. נכנסתי כשכולם כבר ישבו, ואיך שעברתי בדלת, הרגשתי את זה. אני האישה היחידה בחדר. החדר היה מלא עשרים או שלושים גברים. ואני. הרגשתי תחושה מוזרה. כאילו הסתננתי לשם, כאילו אני לא שם בזכות. הבטחון העצמי שלי נחבט לרגע אל הקרקע- מה אם אני עושה משהו ממש ממש מטומטם, ואין לי סיכוי בכלל מול כל אלה. התרגול התחיל והמחשבות נדחקו למקום אחר.

מעולם לא חשתי שמזלזלים בי כי אני אישה. זלזלתי בעצמי מספיק בלי שום קשר למגדר שלי, לא היה צריך שמישהו אחר יעשה את זה בשבילי. דווקא נטמעתי ביניהם, בין הגברים. מצאתי כמה חברים קרובים במקום האפרורי הזה, והיינו צוחקים יחד על הנשיות האבודה שלי ועל חוסר היכולת שלהם להבין מה נשים רוצות. לא הפלו אותי לרעה, לא לעגו לי, לא אמרו לי שאני לא מסוגלת כי אני אישה, למעשה אפילו לא שידרו לי את זה. היו איתי במחזור כמה נשים מבריקות- אני זוכרת שהתמלאתי גאווה כששמעתי אותן דנות עם המרצים בקול בוטח. התפוצצתי מגאווה בשבילן בכל פעם שכיתה מנומנמת ניעורה באחת מצליל קולן הנשי שהדהד פתאום בתשובה או שאלה למרצה- כן, זה היה נדיר לשמוע פתאום אישה מדברת, והן היו חדות ונהדרות והגיע להן החיוך המופתע לעיתים של המרצה.

בכלל, קול של אישה סביבה גברית זה תמיד דבר שאני חוששת ממנו. התקבלת לעבודה כסטודנטית, בחברה שיש בה לא מעט נשים, באופן יחסי. אם אני נדרשת לדבר, או רוצה לדבר באיזו ישיבה, לוקח לי איזה רגע להתכונן. שלא בכוונתם, גברים מדברים חזק יותר מנשים. הקול שלהם רועד פחות ועמוק יותר, ותמיד אני נשמעת לעצמי צייצנית בחברתם. אם אני רוצה לומר משהו אני צריכה לעיתים להלחם על תשומת הלב. לא מרוע, לא מזלזול. זה פשוט שהקול שלי לא חזק מספיק. ואז הביטחון שלי שגם ככה רעוע למדי בין ותיקים ממני יורד עוד. מה אם לא ישמעו אותי. מה אם יקטעו אותי, יכנסו לי לדברים. לא אצליח להחזיר לעצמי את זכות הדיבור. נוכחות אישה נוספת בחדר עושה פלאים. אני מרגישה בטוחה יותר לדבר כשהיא שם. כשאני לא אישה יחידה מול כמה גברים.

בהרבה נקודות בלימודים ובעבודה אני אישה יחידה מול כמה גברים. בכל ההצגות מול קהל שעשיתי, הצגתי אך ורק בפני גברים. אם היה לי שותף הוא תמיד היה גבר. הייתי מתלבטת ארוכות מה ללבוש, כדי שאני ארגיש בנוח מולם. לא כי הם חלילה מסתכלים עלי אחרת. אלא כי אני רגילה להניח שאולי יסתכלו. 

אם להתחיל כרונולוגית אזי יש לציין דברים עיקריים כמו זה שגדלתי בבית שבו לא מעניין מה אנשים אחרים אומרים על הבחירות שלנו, כל עוד זה לא פוגע בהם. בית של אמת נוקבת, של התנערות מהחובה לעשות איזה דבר רק כי מסביב כולם עושים אותו. בית בו הנורמה לעתים קרובות נלעגת, כי אם מסתכלים על זה רגע מהצד זה בהחלט מגיע לה, לנורמה.

לא גידלו אותי להיות בת. זה לא אומר שגידלו אותי להיות בן. אי אפשר לגדל מישהו להיות בת או בן, כי זה נקבע הרבה לפני, ובת תישאר בת גם אם תהיה מהנדסת ובן ישאר בן גם אם ישחק בבובות. לא הלבישו אותי ורוד כי ההורים שלי לא אוהבים את הצבע הזה, וזאת סיבה מספיק טובה. את השיער שלי לא הרשו לי להאריך. הייתי נדבקת בכינים ואמא שלי שנאה להוציא אותן מהשיער שלי כשהוא היה ארוך. נראיתי כמו ילד קטן, וככה גם פנו אלי מדי פעם זרים. לא זכור לי שזה העליב אותי, אבל חברת ילדות שלי זוכרת מקרה בו חבורת בנות צחקה עלי בגלל זה ובכיתי. אולי זה באמת העליב אותי ושכחתי. 

לא היו לנו כבלים. ההורים שלי פחדו שנראה יותר מדי טלוויזיה והחליטו ששני ערוצים זה די והותר. כולם ראו פוקימון ואני ראיתי דיג'ימון. באמת לא היה הרבה לראות, אז לא ישבתי מול הטלוויזיה הרבה. אבל נורא נורא רציתי כבלים. אני מניחה שרציתי להיות כמו כולם, אבל גם הסתקרנתי לראות מה יש שם. אסור היה לי להתאפר, למרוח לק, לנעול עקבים. אמא שלי אמרה שכל הדברים האלו מזיקים ומיותרים, ושכשאהיה גדולה אוכל לעשות מה שאני רוצה אבל לילדות אסור לעשות את הדברים האלה. אמא שלי לא עושה אף אחד מהדברים האלה בעצמה, אז פרט לסקרנות לא היה בי דחף חזק מדי להמרות את פיה.


אם להתחיל כרונולוגית. כאן נגמר המייל שכתבתי לעצמי. התחלתי כרונולוגית ולא המשכתי. להמשיך כרונולוגית? אולי בפעם אחרת. אולי לכתוב שעם הזמן וההתקדמות לתחום שאני יותר טבעית בו חלק מהשיתוק לפני דיבור נעלם. אולי לכתוב שזה כבר לא משנה אם גבר או אישה בצד השני של הקו. אולי להזכיר שאיפשהו זה כן מרגיע אותי לדבר עם אישה. אולי זה קשור לעובדה שכבר לא נפגשים פנים אל פנים.

אולי להמשיך כרונולוגית.

אבל לא עכשיו.

אומץ

נתחיל מהסוף. טוב לי בעבודה שלי. אני לא יודעת אם זאת משרת החלומות, או אם אשאר עד הפנסייה. אבל טוב לי. משמעותית טוב לי ממה שהיה לי לפני כן.

לפני שש שנים קיבלתי להפתעתי טלפון מתאגיד הייטק גדול, ובצד השני הייתה אשת hr שאמרה לי שעברתי את הריאיון השני. אני זוכרת שכל כך התרגשתי שעניתי לה "יואו, איזה כיף!" כמו ילדה בת ארבע. אמנם זה לא שחוויתי המון אכזבות בדרך, סהכ עוד משרה אחת שהתראיינתי אליה ולא עברתי את הריאיון השני- אבל כמובן שלתחושתי אז הייתי חסרת סיכוי למצוא מישהו שיסכים להעסיק אותי. אז מייד אמרתי כן. ואני לא מתחרטת על זה. בכלל. כי אמנם התפקיד שהתקבלתי אליו לא התאים לי, בלשון המעטה, זאת עדיין היתה דרך, ארוכה אמנם- להגיע לאיפה שאני עכשיו.

הגעתי למקום מאוד חברתי. זה היה מאוד מוזר וגם עכשיו אני לא מבינה את זה כל כך. כולם היו מאוד נחמדים, הכירו אחד את השני שנים, המשפחות שלהם בילו יחד, הם בילו יחד בערבים- זה היה מקום מגובש בצורה בלתי סבירה. את העבודה עצמה לא ממש אהבתי. למעשה הייתי בתחושה תמידית שאני לא באמת מבינה מה אני עושה. בדיעבד אחד הותיקים אמר לי שלדעתו התפקיד שנתנו לי לא מתאים לסטודנטים. שצריך הרבה ניסיון. זה ניחם אותי אבל אני חייבת להודות שאני לא הסטודנטית היחידה שקיבלה תפקיד כזה, והיו כמה שהצליחו לא רע. מבחינה חברתית היה שם ממש כיף. מבחינה מקצועית הכל היה עבורי בליל לא ברור של משימות ארוכות ומייגעות. זמני הריצה היו פסיכיים. ממוצע של שעה לריצה בסיסית, ולדאבוני זכור לי שבוע שבו משהו ממש נדפק וכל ריצה לקחה יותר מ24 שעות. זה היה פשוט מייאש. אתה מתחיל משימה, לוקח לך שבועיים לסיים אותה ורוב מה שאתה עושה זה לחכות לריצה שתסתיים. לא הייתי טובה בעבודה שלי. הרגשתי את זה כל הזמן רובץ על הכתפיים. זה הציק לי. בסופי שבוע הייתי מתחברת מהבית (כמו כולם שם) ומריצה כמו פסיכית בתקווה שמשהו יקלע ויעבוד. לא היתה לנו תמיכה. כלומר- היו לנו את השמות של האנשים שאחראיים על כל הדברים שנפלו, דרשו תיקון, דרשו הסבר- אבל האנשים האלה לא שמו עלינו, ממש לא ירקו לכיווננו. היום זה נראה לי מטומטם להחריד אבל אני זוכרת שהיו שולחים אותי "ללכוד" את האדם שיכול לעזור לי. הייתי שולחת לו מייל, ועוד אחד, אורבת לו בצאט הפנימי מחכה שיהיה ירוק, ומדי פעם נשלחת לחכות לו בקיוביק. כן. זה מה שעשיתי ימים שלמים. היינו בתחתית שרשרת המזון של המשאבים. הותיקים דאגו לפתח ולתחזק יחסי ידידות עם האנשים האלה, כדי שכשיצטרכו מישהו אשכרה יענה להם. ידעתי שאני לא אהיה מסוגלת לזה, ובאופן מפתיע אכן אף אחד לא עזר לי אלא אם עירבתי את אחד הותיקים שישיג לי את מי שאני צריכה. נשארתי שם ארבע שנים ארוכות. ארבע שנים בהם לא הצלחתי לקדם את עצמי מבחינה מקצועית. הייתי מגיעה בבוקר למשרד בלב כבד, לא יודעת איך ומה אני הולכת לעשות כדי לקדם את המשימות שלי. במוצש הייתה נופלת עליי תוגה לקראת שבוע חדש שבו לא ממש ידעתי מה אני הולכת לעשות. כמובן שזה לא שהמקום היה דפוק- הוא פשוט ממש לא התאים לי. האם היום הייתי עושה דברים אחרת שם? כן, כמובן. אני חושבת שלא הייתי רצינית מספיק. לא שאלתי, לא העמקתי, לא התעניינתי. ובטח שלא הבנתי.

אין לי מושג מה החזיק אותי שם ארבע שנים מלבד הפחד שלא אמצא עבודה אחרת. חשבתי שאני העובדת הגרועה בעולם. תודה לאל שביקשתי לצאת לחלת לירח דבש ולא אישרו לי. זה פגע בי מאוד, כי למישהי אחרת אישרו. והיא הגיעה שלוש שנים אחרי. טוב שזה קרה, כי אני ידעתי שלטיול הזה אני יוצאת ויהי מה. ולדעתי, רק חיכיתי למשהו כזה שיבעט בי החוצה.

התפטרתי. עשיתי את זה יפה, הודעתי הרבה זמן מראש, והתחלתי לחפש עבודה שאליה אחזור אחרי ירח הדבש. הבוס הגדול תפס אותי לשיחה ושאל אותי מה בא לי לעשות. אני ידעתי שאני לא מתכוונת להשאר בתחום הזה, שאני רוצה לעשות משהו אחר לגמרי. קצת קשה ככה בלי מושגים מקצועיים, אבל רציתי להגיע לתחום אחר, מקביל, צד שונה של אותו מוצר. לא היה לי שום ניסיון בתחום הזה. אמנם עבדתי ארבע שנים אבל זה היה כמעט כמו לחפש משרה בלי ניסיון בכלל. אז בשיחה אמרתי לבוס שלי שתודה, אבל אני לא מחפשת בתחום. ואז הוא שאל מה כן. אמרתי לו, הוא צלצל למישהי ואמר "יש לי כאן מישהי שמחפשת משרת x, אתם מגייסים נכון?" הוא ניתק, ואמר לי – זאת y מצוות x. דברי איתה, היא תוכל לעזור לך." עד היום אני לא מאמינה כמה פשוט זה היה בעצם כל הזמן הזה. כמובן שהתקשרתי אליה. היא סידרה לי ריאיון. היה לי יום אחד להתכונן. זה הלך כל כך טוב שידעתי שזה שלי. המראיינים המשיכו אחרי השאלות המקצועיות ישר לתיאומים. מעבר בתוך החברה זה פשוט לאין שיעור מלקבל עובד חדש. וככה נסעתי לירח הדבש שלי כשיש לי משרה מובטחת בכיס.

היקום חייך אלי, והתייצבתי נרגשת למשרה החדשה. נחושה ללמוד מטעויות העבר – עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לחפות על חוסר הניסיון שלי בתחום הזה. וזה עבד. הבוס שלי נתן לי פידבק מעולה, ואני למדתי כל כך הרבה. בשיחות שכר קיבלתי פתאום העלאה גדולה. במשרה הקודמת קיבלתי תמיד את המינימום, בצירוף משוב לא נלהב. ועכשיו פתאום קיבלתי מחמאות. כבר אחרי חודש הבנתי שעשיתי טעות שנשארתי ארבע שנים במשרה ההיא. כשבעצם זה היה די פשוט לעשות את הצעד אל עבר משרה שמתאימה לי הרבה יותר.

אני כבר לא אורבת לאף אחד בקיוביק. אותם אנשים שהייתי כותבת אליהם בחיל ורעדה ונענית תשובה רפה- היום אני לא חושבת פעמיים ופונה אליהם כשצריך – והם עונים! אני לא מתעסקת בשטויות. אני מגיעה כל בוקר לעבודה ויודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות היום, כמה זמן בערך זה ייקח. אם משהו משתבש בדרך אני יודעת לתקן. ואם זה לא עובד אני יודעת למי לפנות. הכל ברור, מובן, סדור, הגיוני. אני לא צריכה לחכות הרבה זמן לתוצאות. משימה מתחילה ומסתיימת. כל הדברים האלה היו בגדר חלום במשרה הקודמת. שם הייתי עובדת על 5 משימות במקביל, כל פעם שולחת ריצה לשעה, ארבע שעות, ובינתיים עובדת על משימה שנייה. שולחת ריצה, עוברת לשלישית וכן הלאה, עד שהריצות מסתיימות ואני חוזרת אליהן. זה היה כל כך סיזיפי. עשיתי מלא דברים מיותרים רק כי לא זכרתי מה עשיתי כבר ומה לא.

נזכרתי בכל זה עכשיו כי היתה לי שיחה עם המנהל. אני מאוד מחבבת אותו. יש לו ידע מטורף לחלוטין, הוא מכיר כך ביט במערכת, ותמיד כשאני מדברת איתו אני רושמת כי כל מילה שלו מדוייקת ושווה זהב. יש לנו צוות מצוין, אם אני צריכה משהו מייד יש מי שמתנדב לעזור. בקטע החברתי- אז זהו, שאין כזה. ניגוד מוחלט למה שהיה לי בתפקיד הקודם. אבל האמת היא שזה לא חסר לי ואני מעדיפה את זה ככה. מעדיפה לבוא לעבוד מאשר לבוא לעבודה. האווירה קצת קרירה ולא ממש חברתית, בטח עכשיו בימי קורונה- אבל מקצועית הכל כל כך מעולה. בשיחת חתך עם הבוס הוא הדגיש שקיבל עלי פידבקים מאוד טובים מאנשים מקבוצות אחרות שעובדים איתי. זה באמת נהדר לשמוע. כמובן היו גם דברים שהוא רוצה שאשפר, לא הכל מספיק טוב, אבל קיבלתי הרבה מחמאות ונראה שהרושם הכללי שלו עלי הוא טוב. זה כל כך נהדר סוף סוף להרגיש שאני טובה במה שאני עושה. שאני מצליחה בזה. כל המשוב שקיבלתי ממנו היה כל כך קונקרטי, עם דוגמאות, ממש הבנתי ממה הוא מרוצה וממה לא. וזה בניגוד מוחלט למשובים בקבוצה ההיא שהיו אמורפיים לחלוטין ולא הבנתי מהם כלום רק שהם לא מרוצים.

אני לומדת בלי סוף. משהו פסיכי. לא תמיד אלו דברים ממש מרתקים או חשובים, אבל הם נערמים ומצטברים ואני מרגישה שהם הופכים למה שקרוי ניסיון וידע לאט לאט. המחברת שאני מתחזקת מתמלאת בלי סוף בעוד חוצצים לעוד נושא ותת נושא. המנהל שלי מכניס אותי לתחום כזה ולתחום אחר, אני עובדת עם כל כך הרבה אנשים וקבוצות וגם המשימות המשעממות עוברות מהר ובכיף.

אולי אני מעריכה את כל זה בגלל הנסיון הלא מוצלח הקודם. אבל מה זה משנה בכלל. יש לי עבודה שבה מרוצים ממני. יש לי מנהל שסומך עלי. יש לי משימות שאני עושה בשמחה, יש לי ידע ונסיון שאני צוברת. מה עוד יכול לבקש מהנדס זוטר.

אין יום שעובר עלי בלי שאני מביטה על עצמי של לפני שנתיים, שלוש, ארבע בהשתאות – ושואלת אותה מה לעזאזל היא עוד עושה שם, במקום שכל כך לא מתאים לה.

אומץ, אני צריכה יותר אומץ.

בסוף התגלגל לטובה.

אהובתי שלי

קורה כל כך הרבה (לטובה!) עם פצפונת ואני לא כותבת על זה כלום. היא תינוקת מדהימה, באמת. אני מתנפחת מגאווה בכל פעם שהיא זוכה לתשבוחות, אני באמת לא מאמינה שזכיתי בילדה מתוקה כזאת.


לפני שלושה חודשים בערך גיליתי את הדבר הנעים ביותר בעולם- לישון איתה יחד, מחובקות. זה קרה אצל ההורים שלי אחרי שהיא לא נרדמה בכלל בכלל, היא היתה מותשת והיה לה קשה. לקחתי אותה איתי למיטת הנעורים שלי, ניענעתי קצת וחיבקתי- והיא נרדמה לצידי, שקטה ורגועה, ואני נרדמתי מחובקת איתה- אושר שלא ידעתי שקיים בעולם הזה. כמובן שמאותו רגע ניצלתי כל שינה שלה כדי לחזור על התרגיל הזה- שמחה על מיטת הנוער הצרה שצמודה לקיר ומאפשרת לי לעשות זאת בלי לחשוש שפצפונת תיפול. באחת הפעמים, שיכורה לחלוטין מהמתיקות שלה, ליטפתי אותה כשהיא ישנה ועם כל נגיעה פצפונת שחררה אנחה קטנה, כמעט בלתי מורגשת- כמו מין גרגור. זה היה פשוט מדהים. 


בין הסגרים יצאנו לראשונה שלושתנו לנופש משפחתי- די חוששים מאיך שפצפונת תקבל את השינוי הזה. האמת שהיא זרמה איתו באופן כל כך חלק שאני רוצה לצאת שוב. ביום הראשון היא היתה כל כך שמחה, החיוך לא ירד מהפנים המתוקות הקטנטנות שלה, וכל דבר שעשינו הצחיק אותה.


יש ימים קשים יותר ופחות, אבל אני מודה שזאת כבר לא אני שמתמודדת עם הקושי שלה ברב היום.המטפלת היא זאת שנאבקת בה בארוחות הצהריים, בעייפות, עם התסכולים במהלך היום. אני מקבלת אותה לכמה שעות בלבד, ואמנם יש לנו את המאבק על השינה אבל לרוב הכל ממש בסדר. כמובן שזה גורר את מה שיושב עלי כבר כמה ימים- בשבוע שעבר היתה הפעם הראשונה שפצפונת העדיפה בבירור את הידיים של המטפלת על שלי, אחרי שנפלה וקיבלה מכה. בהתחלה הצלחתי לשמוח מזה שפצפונת כל כך אוהבת את מי שנמצאת איתה רוב היום, אבל ככל שהעניין הזה חזר על עצמו אני מוצאת את עצמי יותר ויותר עצובה מזה ומקנאה. במשך חצי שנה היתה לי כמעט בלעדיות עליה. הייתי עבורה הכל- חום, הזנה, רוגע. אחרי שהמטפלת פרצה לחיינו וההנקה דעכה לה שמחתי לראות את פצפונת מסתדרת גם בלי להיות צמודה אלי. אבל להעדיף בבירור אישה אחרת על פני? זה משהו שלא עובר לי חלק בגרון.


ועדיין- לפני כמה ימים יצאתי מהבית עוד לפני שהיא התעוררה, לשחות. כשחזרתי מהשחייה מצאתי אותה ואת א' מנמנמים על הספה במה שהתחיל ככל הנראה כנסיון שלו להרדים אותה לשנת בוקר. כמובן שברגע שפתחתי את הדלת היא התעוררה. תוך שנייה נמרח על הפנים המתוקות שלה החיוך הכי גדול בעולם, והיא מיהרה לכיווני. ההבעה שלה צעקה- "איזה יופי שאת פה! בואי נעשה כיף".זה אושר לא נורמלי לקבל ממנה את החיוכים האלה.


לקראת גיל שנה היא התחילה ללכת. היא עשתה שני צעדים מהוססים מהמטפלת אלי, ואני עודדתי אותה בקול צווחני מהתרגשות. לאט לאט התחילה ללכת יותר צעדים לבד- שולחת את הידיים שלה קדימה כדי להתאזן, מתנדנדת מצד לצד כמו ברווז שמנמן, מייצבת רגל תפוחה אחרי רגל תפוחה. בהתחלה עוד עברה לזחילה בכל עם שרצתה להגיע מהר לאנשהו, אבל לאט לאט גילתה את היתרונות שבהליכה- בעיקר את האפשרות להחזיק חפצים תוך כדי. ספציפית- ספר שהיא רוצה שאני אקריא לה. הדרך לבקש ממני לעושות זאת היא לצעוד איתו לעברי ולהטיח לי אותו בראש. אמנם עדינות זה לא הצד החזק שלה אבל אנחנו לומדות.


ספרים. היא מעסיקה את עצמה כל כך יפה איתם שלא נעים לי להפריע. זה מגיע אצלה בגלים- אחרי חודש שבו לא היתה מוכנה שיקריאו לה שום דבר- פתאום היא מתעוררת בבוקר ומבקשת שאקריא לה. וכשנגמר הספר מבקשת עוד אחד ואז עוד אחד. ואז עוד… עד שכל הספרים מחוץ לספריה. היא אוהבת גם להעביר עמודים לבדה ולהסתכל בתמונות. זה כל כך מקסים להתבונן בזה- היא נראית כאילו היא כותבת את התזה שלה- יושבת בין 5 ספרים פתוחים על הרצפה, והיא מדפדפת באחד מהם, פתאום נזכרת במשהו מדפדפת בשני, מוציאה ספר חדש מהספריה, מרוכזת ונחושה. הלוואי ותתמיד באהבה הזאת, יהיה נחמד לחלוק איתה תחביב.

אני חושבת ומשחזרת בהנאה קצת אובססיבית את היום בו היא באה אלי. את שרשרת הרגעים מיד לאחר שא' אמר לי בדמעות שהיא פה. את הפנים הנרגשות שלו, של ההורים שלי. את הגודל הזערורי שלה שהיום נראה לי רחוק כל כך. אני זוכרת איך היא ינקה ממני והראש שלה היה קטן בהרבה מהשדיים הגדושים שלי ומשהו נראה לי מעוות בתמונה הזאת ולא הבנתי כמה מהר היא תגדל ותשתנה. איך שכל מה שהיא רצתה זה שאזין אותה ושנחבק אותה ונצמיד אותה אלינו. לפני שהעולם כולו סקרן אותה ומשך אותה. היום פצפונת קצת חולה ולכן נתתי לה להרדם עלי ולא במיטה, ובמקום לקום ולהניח אותה במיטה שלה- פשוט נשארתי איתה על הספה ושחזרתי בפעם המי יודע כמה את הרגעים שאחרי הלידה, והתסכלתי עליה, על הלחיים התפוחות שנמרחו עלי, התלתלים המושלמים שנמעכו בין הידיים שלי, ועל הנשימות הקטנות, המתוקות האלה שמדי פעם מביאות איתן איזה צליל גבוה שאני מפרשת כגרגור. הסתכלתי על כל אלה ובכיתי קצת, כי אני באמת לא מאמינה שזכיתי בכל זה. וסיפרתי לה כמה אני אוהבת אותה, ואמרתי שנראה לי שהיום שבו היא הגיעה הוא היום המאושר בחיים שלי. ואז השכבתי אותה במיטה למרות שיכלתי להמשיך ככה עוד הרבה.


כשהיא מתעוררת בבוקר ישנו חלון הזדמנויות קטן שאני אוהבת. אם אקח אותה מהר מספיק על הידיים ואלך לשבת על הספה- היא תמרח עלי ותתפנק לעוד כמה דקות של אושר. אני מלטפת אותה וממלמלת הברות מרגיעות כדי לזכות בכמה דקות של פינוק וכרבול, כשהיא כולה חמימה מהשינה ונמרחת. אני יכולה להעביר יד בתלתלים, על הגב המתוק, לאחוז את כפות הרגליים השמנמנות וללטף את כולה. עד שבבת אחת היא מזדקפת וחוזרת להיות הפרא האהוב והמסחרר שהיא. דוחפת אותי ומשתחלת מהידיים מטה אל הספה ומשם לשטיח, והנה היא כבר מתחילה להוציא את כל הצעצועים והספרים מהמקום- עוד יום של תגליות מתחיל.


אני לא יכולה להפסיק לחייך כשהיא מחווה או מצביעה לעבר דברים שמרגשים אותה בחוץ (עץ, אוטובוס, חתול, ספסל, כלב, גדר) ואומרת "את זה" אבל בצליל כל כך גבוה שזה נשמע יותר כמו "צצצ" מתפלא. לפעמים אני רואה שזרים רנדומליים נהנים מזה גם הם. זקנים לעיתים מדווחים לי כשאנחנו באות מולם שהיא אמרה להם שלום. זה תענוג אמיתי לצאת איתה לרחוב.

כשנגמר הסגר אמא שלי, שלא ראתה את פצפונת חודשיים וחצי והיתה די על קוצים לפגוש אותה- התקשרה לפני שבאנו אליהם לסופש. היא התקשרה איזה חמש פעמים ובכל אחת מהן הציעה כאילו באגביות שניסע לאיזה פארק שהיינו מבלים בו את כל השבתות שלנו כשהיינו ילדים. האמת שההצעה מצאה חן בעיני מהרגע הראשון, והתרגשתי מהמחשבה שאקח אותה ואת א' לשם. אמא שלי כנראה התרגשתה מזה יותר כי היא פשוט לא הפסיקה להזכיר את האפשרות הזאת, וגם הכינה מבעוד מועד אוכל לתת לחיות שמסתובבות שם- זה היה מקסים מצידה ולא הצלחתי להתנגד כי פצפונת כנראה תהיה כבר עייפה. נסענו מצופפים ברכב שלנו, חמישתנו, ואמא שלי התרגשה במושב לידי. חנינו, הרכבתי את האופניים ואבא שלי בינתיים הוציא את פצפונת מכיסא הבטיחות. אמרתי לו שהוא יכול להושיב אותה באופניים, והוא אמר "אם זה בסדר, כל עוד היא לא בוכה, אני אקח אותה עלי" וככה הלכנו במשלחת מכובדת- אמא שלי עם השקית אוכל לחיות, א' לידי לא מבין את פרץ הנוסטלגיה, אני מסיעה לפני אופניים ריקים, ואבא שלי בראש מחזיק את פצפונת וזורח מגאווה. הוא היה כל כך  שמח שכל הדרך הסתכלתי רק עליו. כשהגענו לפארק הוא אמר בצער מסויים שנראה לו שהיא תהנה יותר באופניים והושיב אותה שם, וכולנו פצחנו במסע נוסטלגי, מסבירים לא' המשועשע מה כל כך מיוחד פה בעצם.


את סבא וסבתא שלי ראיתי פנים אל פנים רק השבוע, אחרי בערך ארבעה חודשים. הם וגם אנחנו חוששים מהקורונה, והם הסכימו להפגש רק בחוץ במרחק סביר. אמנם זאת תקופה ארוכה שפצפונת ואני עושות איתם שיחת וידאו פעם או פעמיים בשבוע, אבל המפגש היה מאוד מרגש. סבא וסבתא שלי הם אנשים קשוחים, שהחיים בגלות של סטאלין כילדים חישלו אותם. הם לא בדיוק הסבא וסבתא המחבקים ומבשלים, הם משהו אחר. הם דור הנפילים, וזה ניכר בכל דבר שהם עושים. מהחסכנות המטורפת, החפצים שהם אוספים מהרחוב ומשמישים (אין להם צורך בהם, כן? יש להם כל מה שהם צריכים בבית. הם פשוט לא מסוגלים לראות משהו יקר המציאות ברחוב), ותחומי העניין שלהם (סבא שלי: פיזיקה, מתמטיקה, מלחמת העולם השנייה. סבתא שלי: כל סוג ספורט אפשרי, מציאת קשרי משפחה מסובכים לכל מיני אנשים מפורסמים, אסטרולוגיה- אין לי מושג איך זה קרה). לכן זה פשוט ממיס אותי לראות איך האנשים הרציניים האלה לא מפסיקים לצחוק ולהנות משיחת וידאו בה אני מראה להם את פצפונת סתם יושבת ומשחקת בצעצועים שלה. היא לא עושה שום דבר מיוחד- אבל סבא שלי כבר מתגלגל מצחוק. היא מחייכת אל המצלמה- סבתא שלי מתחילה עם "אוי איזה יופיייי" היא הולכת ובוחרת צעצוע, והם מפרשנים ברקע כל תנועה. זה כל כך מקסים שאני לא מעירה להם שעל המסך רואים רק את קצה הקודקוד שלהם- את ההנאה שלהם אי אפשר לפספס.

התפילות שלי השתנו. בכל פעם שאני עולה על ההגה, כל פעם לפני שאני עושה מה שנראה לי מסוכן (נגיד נכנסת לשחות בים)- יש לי תפילה אחת בלב- שפצפונת תהיה בסדר, ושאני אחזור בשלום, בשבילה. בכל פעם שאני חושבת לעשות משהו חסר אחריות (נגיד להיכנס בים גבוה) אני מזכירה לעצמי שאני אמא, שפצפונת צריכה אותי. זה אולי דרמטי, זה אולי מוגזם-אבל נראה לי שהמצפן הפנימי שלי השתנה. 

כאן אין קורונה

"זה לא כמו בבריכה" אמר לי סעיד."ממש לא כמו בבריכה" הסכמתי.300 מטר אל תוך הים, משקיפים על החוף, זה היה האימון השני של סעיד ושלי עם קבוצת מים פתוחים. השיחה שלנו לא נמשכה זמן רב כי מיד הגיעה המשרוקית וחזרנו לשחות צפונה.זה היה ים שטוח כמו פלטה וצלול כל כך שהקרקעית נראתה קרובה אל כפות הרגליים שלי כשאחזתי במצוף למנוחה והסתכלתי למטה. פסים יפהפיים משורטטים בחול, אם תרצה הם יעזרו לך בניווט- אבל אל תסמוך עליהם שיהיו שם גם מחר, או אפילו עוד שעה. הים משתנה כל הזמן, גוף עצום, חי, נושם ועתיק.


תמיד שחיתי. זה התחיל בגיל ארבע כשרשמו אותי ללמוד שחייה, והיה הספורט היחיד שהתמדתי בו לאורך השנים. כשבהתמדה אני מתכוונת לגרור את עצמי בכוח ולעיתים (במיוחד בחורף) כנגד רצוני לבריכה, לעשות טובה שאני עושה את התרגילים ולהיות שחיינית גרועה מאוד. בגיל ההתבגרות הפסקתי עם זה, אבל בכל פעם שעלה בי הרצון להזיז את עצמי- שחייה הייתה הדבר היחיד שהכרתי והרגשתי שאני עושה סביר.


כשהתחלתי ללמוד ועברתי לעיר שלי- הכרתי לראשונה את הבריכה האולימפית. זה היה מדהים. אחרי שהתגברתי על ההלם הראשוני של הקיר החסר, הבריכה הפכה עבורי למפלט, מדיטציה, מקום לפרוק בו עצבים על הלימודים הקשים, תסכולים, מקום להזיז בו את הגוף שקפא והתאבן על כסאות הפקולטה. השחייה הפכה מדיטטיבית, הבריכות הצטברו בלי ששמתי לב והמרחקים ששחיתי התארכו והלכו. התאזנתי על שלושה קילומטרים לאימון, שישים אולימפיות- וזה הפך להיות הסטנדרט שלי. פעם בשבוע, שלושה קילומטרים, שלאחריהם מקלחת במלתחות, ארוחה ענקית, ובדרך כלל שינה טובה. הייתי מגיעה לקמפוס בבוקר, לוקחת איתי עוד שקית מינימליסטית של הדברים ההכרחיים לשחייה, וביציאה מהקמפוס, בתשע בערב, הייתי נכנסת לחלל הבריכה המפואר, לאדי הכלור, לובשת את בגד הים ונכנסת לשלושה קילומטרים שבסופם הייתי גמורה.לקחתי כמה קורסים של שחייה תמורת נקודות אקדמיות, אבל זה לא היה מאמץ מיוחד ובסופם הייתי נשארת להשלים את הקילומטרים החסרים. מדי פעם ניסיתי להעלות את המרחק, ויום אחד שחיתי ארבעה קילומטרים- הבנתי שאני יכולה אבל זה כבר לא כיף לי ולא חזרתי על זה.


מהרגע שאני כאן בעיר שלי והים משתקף מכל חלון אני תמיד חולמת אותו, גם כשאני לא רואה. הגוש הכחול הזה תמיד משמח אותי. כל שנה אמרתי לעצמי- את הרי שונאת כלור, את לא צריכה לשחות בבריכה את צריכה לשחות בים. וכל שנה פחדתי יותר ויותר מהים- כי הוא מסוכן ומפחיד הרבה יותר ממה שהוא יפה ומרגיע. כל שנה אמרתי לעצמי שהקיץ אלך לקורס מים פתוחים, וכל שנה מצאתי לעצמי תירוץ אחר. לפני שלוש שנים נרשמתי לקורס גלישה. אף פעם לא גלשתי לפני כן- אבל זה תמיד קסם לי. א' גלש שנים, והזהיר אותי- להיות גולש בישראל זה בעיקר מבאס. אין כאן גלים. וכשפתאום יש- צפוף. לא הקשבתי לו ומאוד נהניתי מהקורס, הצלחתי לתפוס כמה גלים נהדרים והרוח הלמה בפרצוף המשתאה שלי. כבר ראיתי את עצמי שזופה ובלונדינית על הגלשנים הקטנים היפהפיים, חיה את החיפוש אחר הגל- אבל כמה שזה קסם לי נאלצתי להודות ביני לבין עצמי שמה שאני הכי אוהבת זה את הים עצמו ואת ההמתנה לגל. כשתפסתי אותו המהירות הלחיצה אותי יותר משהסבה לי הנאה. וכמובן בקיץ הגלים נעלמו ונטשתי את התחביב הזה מהר מאוד. השארתי לצעירות יפות ונועזות ממני את הקליפים היפהפיים של אחוות גולשים, רגליים יחפות וגלי ענק שבחורות צנומות שולטות בהן ביד רמה.


והנה השנה נגמרו התירוצים. הבריכות נסגרות ונפתחות בעקבות הקורונה, והגוף רוצה לשחות. חבר ששוחה בים עצמאית אומר לי קני מצוף ובואי איתנו. אני מפחדת, מסרבת, קונה מצוף ונרשמת לקבוצה מסודרת עם מדריך והכל.

אני לא יודעת כמה אם בכלל אמשיך עם התחביב הזה, אבל-מעולם בכל ימי חיי לא הרגשתי כזאת תחושת חיות, שלווה, שלמות והתמזגות עם הטבע, מעולם לא הרגשתי קטנה כל כך וחלק אינטגרלי כל כך מהעולם הזה כמו שהרגשתי בפעם הראשונה ששחיתי בים. זאת היתה חוויה שאני  לא חושבת שאשכח מתישהו. זה היה ים כל כך יפה, מעלינו טסו שחפים, הגוף שלי שחה מעצמו והייתי שקטה שלווה ועם זאת מפוצצת באדרנלין. לא מזכיר במאום את ביצת הכלור האהובה שלי. היה ברור לי ברגע אחד שבגיל 30 מצאתי את הספורט שלי. שזה מה שאני רוצה לעשות. לא הרגשתי כמעט מאמץ- רק תחושה משכרת של חופש ואושר. זה מזכיר אולי את הטיול שלנו באמריקה, את האוהל הקטן שלנו במרחבי הפארקים הגדולים. את הטיפוס שלנו לאחד ההרים בגרנד טיטון, כשהגענו לאיזור הסאב אלפיני ושלג טרי מלפני שני לילות נצץ אלינו בצידי הדרך ומהפסגה המסנוורת. זאת תחושה שאין לי מילים להסביר.כשהאימונים הסתיימו הגוף שלי היה כולו נרגש וקפיצי, כשאני מהדסת על החוף לכיוון המקלחת שניצבת על במה מוגבהת. אני מושכת בידית וזרם מים חזק ניתך עלי, שוטף ממני את המלח ואת החול ומותיר אותי רעננה, הולכת, עדיין קפיצית להתנגב ולשבת כמה דקות לבהות בגלים בין הפרלמנטים, השחיינים והרצים. אני יושבת שם רגע, נדהמת עדיין, לוגמת מים או קפה, ובצער מנתקת את עצמי מכל זה לכיוון הרכב. עכשיו יש לי עשר דקות של נסיעה רגועה רגועה על פלייליסט שקט הביתה, השיער רטוב, ואני מאושרת.


וזה כאן. נגיש כל כך. עשר דקות נסיעה ממני. זה גילוי מדהים, משכר. לכן כמובן אחרי חמש פעמים כאלה נסגרו עלינו שערי קורונה והקבוצה כרגע לא מתאמנת. אנשים מתאמנים בזוגות- אבל אני לא מכירה אף אחד ובטח לא סומכת על עצמי מספיק כדי להיכנס בלי מדריך וקבוצה לים. ודווקא להכעיס- ים של סתיו- נעים, נטול מדוזות, חלק כמו בריכה. בקבוצה שולחים תמונות מאימונים מחתרתיים ואני מקנאה כל כך.


הרי אם וכאשר יוסר הסגר כבר יהיה קר וסוער- אני לא אכנס בים כזה. תמיד קינאתי באנשים שאומרים "אני מכבד את הים". מובן שאני מכבדת- אבל יותר מכך אני יראה ממנו. אמנם אני שוחה טוב אבל תמיד חוששת ממשיכה מסתורית אל הקרקעית, מסחיפה מסתורית הרחק מהחוף. לא יודעת אם כוחי יעמוד לי ואם אזכור את כל כללי הבטיחות- ולא רוצה לבדוק.אם כך איאלץ אולי כבר לחכות לאביב. ההמתנה נראית לי עכשיו מייגעת כל כך. למרות שעם הסגר הזה אני מייחלת להיכנס אפילו אל בריכת הכלור שנטשתי. 


אני נזכרת בערגה בטיול הראשון של א' ושלי לחול (כשאני חושבת על זה, אחריו היה בינתיים רק אחד נוסף)- טסנו ליוון, ומשם שכרנו רכב ונסענו עד לחצי האי פיליון לכפר דייגים קטן וציורי, אליו הגענו בנס (גם פיזית- דרכים קשות, וגם בכלל מדובר באיזור לא כל כך מתוייר. המארחים שלנו לא ידעו אנגלית, הכפר כולו מורכב משמונה בתים והכספומט היחיד שעה נסיעה משם.) בימים הראשונים היה חורפי וירד גשם מבאס, אבל תוך כדי טיול עם מעילים על החוף של העיירה ליד יצאה פתאום שמש קיצית ומסנוורת, א' ואני הסתכלנו אחד על השני ועל החוף השומם,  הלכנו אל סלע גדול, התפשטנו, ועירומים כביום היוולדנו רצנו אל תוך המים, מקווים שאף אחד לא רואה. ידענו שיש לנו חצי שעה של שמש ולא התכוונו לבזבז אותה בנסיעה לכיוון בגדי הים שהשארנו בכפר. למחרת התבהר ושתי דקות הליכה מהחדר בכפר היה המפרץ הפרטי שלנו, כך מסתבר- כי כל תושבי הכפר עסוקים במיון ערימות ענק של ערמונים. שחינו בחדווה (הפעם עם בגדי ים) במים הצלולים ביותר שראיתי מימיי, ואחרי ארוחה קלה שכרנו קיאק וחתרנו אל מפרץ חולי ולא נגיש ברגל שנחבא בין הצוקים. זה היה לא פחות מדהים. אבל רגע נסחפתי בסיפור.


וכל כך קשה לי לשבת מול החלון, להסתכל על הים הגדול מרחוק, ולדעת- 300 מטרים מהחוף צפים 7 מצופים אדומים גדולים, מכוסים צדפות קטנטנות שנפתחות ונסגרות. מרחקם האחד מהשני הוא בערך 250 מטר. הים רגוע, חלק. אפשר לנפח את המצוף האישי, לחגור אותו על הבטן ולהכנס.  אפשר לעבור בקלות את הגלים ולשחות אל המצוף הראשון שמישהו נבון כתב עליו "כאן אין קורונה". ומשם לשחות דרומה- אין קיר, אין מסלול, אין כלור. רק מלח, מדי פעם להקת דגים. צריך להרים את הראש לחפש את המצוף הבא- או להסתמך על הרגליים של מי שלפניך. אחרי כמה מצופים להסתובב, לחזור את הדרך, ואז לשחות את 300 המטרים עד החוף, להנשא על גל את המטרים אחרונים, ולצאת מאושרת אל החוף.

אדל

בגינה היתה רק משפחה אחת. זוג הורים, סבא וסבתא, ושתי ילדות. לילדה הגדולה קראו אלה, ואחותה הקטנה היתה בדיוק בגיל של פצפונת. לכן לא הופתעתי כשראיתי שאלה נדרכה ברגע שפצפונת ירדה מהאופניים והתחילה לזחול בטירוף בגינה. ראיתי את מבטה עוקב אחריה כשפצפונת טסה לכיוון הנדנדה ("דה! דה!"), כשפצפונת טיפסה במדרגות למגלשה, וכמובן כשפצפונת זחלה בשמחה לכיוון הבימבה האדומה של המשפחה. ברגע האחרון הרמתי אותה, אבל לאלה זה הספיק. ברור היה שהיא ראתה זאת כאיום.

מעתה בכל פעם שפצפונת החליטה לאן מועדות פניה, אלה קלטה אותה ורצה לשם לפניה, חוסמת את דרכה במדרגות, מתיישבת לפניה על הנדנדה, מטפסת במעלה המגלשה שפצפונת בראשה. אבא של אלה נראה נבוך מהסיטואציה אבל חוץ מלנזוף בה בעצלות לא עשה שום דבר (להוציא כדור שאלה כיוונה ישירות אל פצפונת והוא עצר ברגע האחרון, וגם כמה פעמים שאלה נגעה בה והוא מיהר לנתק אותה ממנה). הוא התנצל רפות ואמרתי שאני מבינה את הסיטואציה, ונראה היה שהוא רואה בזה אישור. השהייה בגינה הפכה להיות מעצבנת מאוד.

במעלה השביל המוביל לגינה הפציעו שניים. איש צעיר לבוש בהידור- חולצה לבנה מעומלנת, נעליים מבריקות, כיפה שחורה לראשו- והבת שלו, בערך בת שנתיים, לבושה גם היא בגדי חג. הוא סחב איתו אופניים אדומים, וניסה לשכנע את ביתו, אדל, לשחק עם אלה. זה היה נחמד מאוד כי אלה נטשה את השמירה האובססיבית על פצפונת, ואני התפניתי לבחון את הסיטואציה.


אין קהילה חרדית בשכונה שלנו, ובכלל האב וביתו נראו אורחים כאן. ראיתי שהאב מתקשה קצת להתמודד איתה, והנחתי שהוא לא מבלה איתה יותר מדי. אחרי כמה זמן הוא אמר לאדל שהם צריכים ללכת. אדל לא רצתה. האבא ניסה לשכנע אותה ואמר "אני צריך להחזיר אותך לאמא", והאופן בו אמר את זה גרם לי להבין שהוא לא גר איתן. הוא המשיך ואמר "אבא יבוא שוב" וכשהדקות התארכו הוא פתאום נלחץ ואמר "אבא צריך להחזיר אותך לאמא אנחנו לא יכולים לאחר כי כולם יכעסו על אבא". בשלב הזה כבר הייתי כולי בסיפור הזה, ותהיתי אם הוא פגש את אדל ב"מרכז קשר" ברחוב הסמוך. תודה לאל אני לא יודעת כמעט כלום על המרכזים האלה אבל ככל הנראה לא מדובר בסיפור נעים במיוחד.

אדל לא התרצתה אבל כנראה שלא היתה ברירה אז הוא לקח אותה, את הבימבה האדומה והתחיל ללכת באחד הרחובות היוצאים מהגינה. שמתי לב פתאום שהוא לקח איתו בימבה אדומה, ואני כמעט בטוחה שהבימבה הזאת שייכת דווקא לאלה. עודי מתלבטת אם לומר משהו והם מתרחקים, אדל מתרעמת ורוצה לחזור לגינה- אולי כדי לקחת את האופניים שלה. לא  ידעתי מה לעשות, לא רציתי להביך את האב, אני בטוחה שהחליף בטעות- הוא כנראה לא גר איתן ולא מכיר את החפצים של ביתו, והוא בטח פשוט ממהר. מצד שני ברור שיש כאו טעות שצריך לתקן- כי אבא שלה אלה עסוק בשיחה ברוסית עם סבא של אלה, הסבתא האמא והילדה הקטנה נעלמו לאנשהו, ואף אחד לא שם לב לבימבה המתרחקת.

אדל מחזירה את אבא שלה על עקביו והנה הם שוב בגינה. נראה שאבא של אלה שם לב לבימבה שהחליפה בעלים והשיחה ברוסית הופכת מהירה, והנה אדל כבר קרובה אליו ומרימה את הכדור הצהוב של אלה. אבא של אלה מסתכל עליה ואומר במהירות לאבא של אדל "היא יכולה לקחת אותו אם היא רוצה" ובבת אחת אני נמלאת הערכה לאיש הזה שראה ילדה עצובה ואבא שמשום מה לוקח בימבה לא שלו והאינסטינקט הראשוני שלו היה פשוט לתת לה עוד משהו שאולי חסר לה.אבא של אדל שכמובן לא מבין את ההצעה הנדיבה רק אומר במבוכה ובלחץ "לא, זה בסדר, היא תמיד עושה לי את זה כי היא לא רוצה שאני אלך."

ושוב אדל ואבא שלה יוצאים מהגינה, והפעם הם נעלמים ברחוב. כמה דקות אחרי אני חוגרת את פצפונת באופניים שלה ואנחנו יוצאות לכיוון הבית.ליד מרכז הקשר אני רואה את אדל יושבת בכסא באוטו, ואישה צעירה ורזה לבושה חג חוגרת אותה שם וממהרת להיכנס למושב הנהג.

בבת אחת מציף אותי כל צער העולם. צער על אדל שבגיל קטן כל כך משפחתה נקרעת מולה, צער על אבא שלה ועל התחנונים שלו שתבוא כבר וההבטחות שהוא יבוא שוב, צער על השבר הזה, וצער גם על אלה שלא די בכך שאחותה הקטנה לוקחת לה את כל תשומת הלב, עכשיו גם נתנו את הבימבה שלה לילדה זרה.

במרחק בטוח מאדל אני מרימה טלפון ל-א' ומספרת לו מה ראיתי והוא לא נעצב מספיק בשבילי. אני נוזפת בו ושואלת אם זה לא עצוב. "קצת" הוא בא לקראתי. "איך קצת אם אני בוכה ברחוב" א' צוחק. את בוכה מכל דבר. זה נכון אבל לא הופך את זה לעצוב פחות. 

לפחות ראיתי את אבא של אלה מוותר על הבימבה ומציע את הכדור. זה היה יפה כל כך בתוך כל העצבות הזאת.