כאן אין קורונה

"זה לא כמו בבריכה" אמר לי סעיד."ממש לא כמו בבריכה" הסכמתי.300 מטר אל תוך הים, משקיפים על החוף, זה היה האימון השני של סעיד ושלי עם קבוצת מים פתוחים. השיחה שלנו לא נמשכה זמן רב כי מיד הגיעה המשרוקית וחזרנו לשחות צפונה.זה היה ים שטוח כמו פלטה וצלול כל כך שהקרקעית נראתה קרובה אל כפות הרגליים שלי כשאחזתי במצוף למנוחה והסתכלתי למטה. פסים יפהפיים משורטטים בחול, אם תרצה הם יעזרו לך בניווט- אבל אל תסמוך עליהם שיהיו שם גם מחר, או אפילו עוד שעה. הים משתנה כל הזמן, גוף עצום, חי, נושם ועתיק.


תמיד שחיתי. זה התחיל בגיל ארבע כשרשמו אותי ללמוד שחייה, והיה הספורט היחיד שהתמדתי בו לאורך השנים. כשבהתמדה אני מתכוונת לגרור את עצמי בכוח ולעיתים (במיוחד בחורף) כנגד רצוני לבריכה, לעשות טובה שאני עושה את התרגילים ולהיות שחיינית גרועה מאוד. בגיל ההתבגרות הפסקתי עם זה, אבל בכל פעם שעלה בי הרצון להזיז את עצמי- שחייה הייתה הדבר היחיד שהכרתי והרגשתי שאני עושה סביר.


כשהתחלתי ללמוד ועברתי לעיר שלי- הכרתי לראשונה את הבריכה האולימפית. זה היה מדהים. אחרי שהתגברתי על ההלם הראשוני של הקיר החסר, הבריכה הפכה עבורי למפלט, מדיטציה, מקום לפרוק בו עצבים על הלימודים הקשים, תסכולים, מקום להזיז בו את הגוף שקפא והתאבן על כסאות הפקולטה. השחייה הפכה מדיטטיבית, הבריכות הצטברו בלי ששמתי לב והמרחקים ששחיתי התארכו והלכו. התאזנתי על שלושה קילומטרים לאימון, שישים אולימפיות- וזה הפך להיות הסטנדרט שלי. פעם בשבוע, שלושה קילומטרים, שלאחריהם מקלחת במלתחות, ארוחה ענקית, ובדרך כלל שינה טובה. הייתי מגיעה לקמפוס בבוקר, לוקחת איתי עוד שקית מינימליסטית של הדברים ההכרחיים לשחייה, וביציאה מהקמפוס, בתשע בערב, הייתי נכנסת לחלל הבריכה המפואר, לאדי הכלור, לובשת את בגד הים ונכנסת לשלושה קילומטרים שבסופם הייתי גמורה.לקחתי כמה קורסים של שחייה תמורת נקודות אקדמיות, אבל זה לא היה מאמץ מיוחד ובסופם הייתי נשארת להשלים את הקילומטרים החסרים. מדי פעם ניסיתי להעלות את המרחק, ויום אחד שחיתי ארבעה קילומטרים- הבנתי שאני יכולה אבל זה כבר לא כיף לי ולא חזרתי על זה.


מהרגע שאני כאן בעיר שלי והים משתקף מכל חלון אני תמיד חולמת אותו, גם כשאני לא רואה. הגוש הכחול הזה תמיד משמח אותי. כל שנה אמרתי לעצמי- את הרי שונאת כלור, את לא צריכה לשחות בבריכה את צריכה לשחות בים. וכל שנה פחדתי יותר ויותר מהים- כי הוא מסוכן ומפחיד הרבה יותר ממה שהוא יפה ומרגיע. כל שנה אמרתי לעצמי שהקיץ אלך לקורס מים פתוחים, וכל שנה מצאתי לעצמי תירוץ אחר. לפני שלוש שנים נרשמתי לקורס גלישה. אף פעם לא גלשתי לפני כן- אבל זה תמיד קסם לי. א' גלש שנים, והזהיר אותי- להיות גולש בישראל זה בעיקר מבאס. אין כאן גלים. וכשפתאום יש- צפוף. לא הקשבתי לו ומאוד נהניתי מהקורס, הצלחתי לתפוס כמה גלים נהדרים והרוח הלמה בפרצוף המשתאה שלי. כבר ראיתי את עצמי שזופה ובלונדינית על הגלשנים הקטנים היפהפיים, חיה את החיפוש אחר הגל- אבל כמה שזה קסם לי נאלצתי להודות ביני לבין עצמי שמה שאני הכי אוהבת זה את הים עצמו ואת ההמתנה לגל. כשתפסתי אותו המהירות הלחיצה אותי יותר משהסבה לי הנאה. וכמובן בקיץ הגלים נעלמו ונטשתי את התחביב הזה מהר מאוד. השארתי לצעירות יפות ונועזות ממני את הקליפים היפהפיים של אחוות גולשים, רגליים יחפות וגלי ענק שבחורות צנומות שולטות בהן ביד רמה.


והנה השנה נגמרו התירוצים. הבריכות נסגרות ונפתחות בעקבות הקורונה, והגוף רוצה לשחות. חבר ששוחה בים עצמאית אומר לי קני מצוף ובואי איתנו. אני מפחדת, מסרבת, קונה מצוף ונרשמת לקבוצה מסודרת עם מדריך והכל.

אני לא יודעת כמה אם בכלל אמשיך עם התחביב הזה, אבל-מעולם בכל ימי חיי לא הרגשתי כזאת תחושת חיות, שלווה, שלמות והתמזגות עם הטבע, מעולם לא הרגשתי קטנה כל כך וחלק אינטגרלי כל כך מהעולם הזה כמו שהרגשתי בפעם הראשונה ששחיתי בים. זאת היתה חוויה שאני  לא חושבת שאשכח מתישהו. זה היה ים כל כך יפה, מעלינו טסו שחפים, הגוף שלי שחה מעצמו והייתי שקטה שלווה ועם זאת מפוצצת באדרנלין. לא מזכיר במאום את ביצת הכלור האהובה שלי. היה ברור לי ברגע אחד שבגיל 30 מצאתי את הספורט שלי. שזה מה שאני רוצה לעשות. לא הרגשתי כמעט מאמץ- רק תחושה משכרת של חופש ואושר. זה מזכיר אולי את הטיול שלנו באמריקה, את האוהל הקטן שלנו במרחבי הפארקים הגדולים. את הטיפוס שלנו לאחד ההרים בגרנד טיטון, כשהגענו לאיזור הסאב אלפיני ושלג טרי מלפני שני לילות נצץ אלינו בצידי הדרך ומהפסגה המסנוורת. זאת תחושה שאין לי מילים להסביר.כשהאימונים הסתיימו הגוף שלי היה כולו נרגש וקפיצי, כשאני מהדסת על החוף לכיוון המקלחת שניצבת על במה מוגבהת. אני מושכת בידית וזרם מים חזק ניתך עלי, שוטף ממני את המלח ואת החול ומותיר אותי רעננה, הולכת, עדיין קפיצית להתנגב ולשבת כמה דקות לבהות בגלים בין הפרלמנטים, השחיינים והרצים. אני יושבת שם רגע, נדהמת עדיין, לוגמת מים או קפה, ובצער מנתקת את עצמי מכל זה לכיוון הרכב. עכשיו יש לי עשר דקות של נסיעה רגועה רגועה על פלייליסט שקט הביתה, השיער רטוב, ואני מאושרת.


וזה כאן. נגיש כל כך. עשר דקות נסיעה ממני. זה גילוי מדהים, משכר. לכן כמובן אחרי חמש פעמים כאלה נסגרו עלינו שערי קורונה והקבוצה כרגע לא מתאמנת. אנשים מתאמנים בזוגות- אבל אני לא מכירה אף אחד ובטח לא סומכת על עצמי מספיק כדי להיכנס בלי מדריך וקבוצה לים. ודווקא להכעיס- ים של סתיו- נעים, נטול מדוזות, חלק כמו בריכה. בקבוצה שולחים תמונות מאימונים מחתרתיים ואני מקנאה כל כך.


הרי אם וכאשר יוסר הסגר כבר יהיה קר וסוער- אני לא אכנס בים כזה. תמיד קינאתי באנשים שאומרים "אני מכבד את הים". מובן שאני מכבדת- אבל יותר מכך אני יראה ממנו. אמנם אני שוחה טוב אבל תמיד חוששת ממשיכה מסתורית אל הקרקעית, מסחיפה מסתורית הרחק מהחוף. לא יודעת אם כוחי יעמוד לי ואם אזכור את כל כללי הבטיחות- ולא רוצה לבדוק.אם כך איאלץ אולי כבר לחכות לאביב. ההמתנה נראית לי עכשיו מייגעת כל כך. למרות שעם הסגר הזה אני מייחלת להיכנס אפילו אל בריכת הכלור שנטשתי. 


אני נזכרת בערגה בטיול הראשון של א' ושלי לחול (כשאני חושבת על זה, אחריו היה בינתיים רק אחד נוסף)- טסנו ליוון, ומשם שכרנו רכב ונסענו עד לחצי האי פיליון לכפר דייגים קטן וציורי, אליו הגענו בנס (גם פיזית- דרכים קשות, וגם בכלל מדובר באיזור לא כל כך מתוייר. המארחים שלנו לא ידעו אנגלית, הכפר כולו מורכב משמונה בתים והכספומט היחיד שעה נסיעה משם.) בימים הראשונים היה חורפי וירד גשם מבאס, אבל תוך כדי טיול עם מעילים על החוף של העיירה ליד יצאה פתאום שמש קיצית ומסנוורת, א' ואני הסתכלנו אחד על השני ועל החוף השומם,  הלכנו אל סלע גדול, התפשטנו, ועירומים כביום היוולדנו רצנו אל תוך המים, מקווים שאף אחד לא רואה. ידענו שיש לנו חצי שעה של שמש ולא התכוונו לבזבז אותה בנסיעה לכיוון בגדי הים שהשארנו בכפר. למחרת התבהר ושתי דקות הליכה מהחדר בכפר היה המפרץ הפרטי שלנו, כך מסתבר- כי כל תושבי הכפר עסוקים במיון ערימות ענק של ערמונים. שחינו בחדווה (הפעם עם בגדי ים) במים הצלולים ביותר שראיתי מימיי, ואחרי ארוחה קלה שכרנו קיאק וחתרנו אל מפרץ חולי ולא נגיש ברגל שנחבא בין הצוקים. זה היה לא פחות מדהים. אבל רגע נסחפתי בסיפור.


וכל כך קשה לי לשבת מול החלון, להסתכל על הים הגדול מרחוק, ולדעת- 300 מטרים מהחוף צפים 7 מצופים אדומים גדולים, מכוסים צדפות קטנטנות שנפתחות ונסגרות. מרחקם האחד מהשני הוא בערך 250 מטר. הים רגוע, חלק. אפשר לנפח את המצוף האישי, לחגור אותו על הבטן ולהכנס.  אפשר לעבור בקלות את הגלים ולשחות אל המצוף הראשון שמישהו נבון כתב עליו "כאן אין קורונה". ומשם לשחות דרומה- אין קיר, אין מסלול, אין כלור. רק מלח, מדי פעם להקת דגים. צריך להרים את הראש לחפש את המצוף הבא- או להסתמך על הרגליים של מי שלפניך. אחרי כמה מצופים להסתובב, לחזור את הדרך, ואז לשחות את 300 המטרים עד החוף, להנשא על גל את המטרים אחרונים, ולצאת מאושרת אל החוף.

אדל

בגינה היתה רק משפחה אחת. זוג הורים, סבא וסבתא, ושתי ילדות. לילדה הגדולה קראו אלה, ואחותה הקטנה היתה בדיוק בגיל של פצפונת. לכן לא הופתעתי כשראיתי שאלה נדרכה ברגע שפצפונת ירדה מהאופניים והתחילה לזחול בטירוף בגינה. ראיתי את מבטה עוקב אחריה כשפצפונת טסה לכיוון הנדנדה ("דה! דה!"), כשפצפונת טיפסה במדרגות למגלשה, וכמובן כשפצפונת זחלה בשמחה לכיוון הבימבה האדומה של המשפחה. ברגע האחרון הרמתי אותה, אבל לאלה זה הספיק. ברור היה שהיא ראתה זאת כאיום.

מעתה בכל פעם שפצפונת החליטה לאן מועדות פניה, אלה קלטה אותה ורצה לשם לפניה, חוסמת את דרכה במדרגות, מתיישבת לפניה על הנדנדה, מטפסת במעלה המגלשה שפצפונת בראשה. אבא של אלה נראה נבוך מהסיטואציה אבל חוץ מלנזוף בה בעצלות לא עשה שום דבר (להוציא כדור שאלה כיוונה ישירות אל פצפונת והוא עצר ברגע האחרון, וגם כמה פעמים שאלה נגעה בה והוא מיהר לנתק אותה ממנה). הוא התנצל רפות ואמרתי שאני מבינה את הסיטואציה, ונראה היה שהוא רואה בזה אישור. השהייה בגינה הפכה להיות מעצבנת מאוד.

במעלה השביל המוביל לגינה הפציעו שניים. איש צעיר לבוש בהידור- חולצה לבנה מעומלנת, נעליים מבריקות, כיפה שחורה לראשו- והבת שלו, בערך בת שנתיים, לבושה גם היא בגדי חג. הוא סחב איתו אופניים אדומים, וניסה לשכנע את ביתו, אדל, לשחק עם אלה. זה היה נחמד מאוד כי אלה נטשה את השמירה האובססיבית על פצפונת, ואני התפניתי לבחון את הסיטואציה.


אין קהילה חרדית בשכונה שלנו, ובכלל האב וביתו נראו אורחים כאן. ראיתי שהאב מתקשה קצת להתמודד איתה, והנחתי שהוא לא מבלה איתה יותר מדי. אחרי כמה זמן הוא אמר לאדל שהם צריכים ללכת. אדל לא רצתה. האבא ניסה לשכנע אותה ואמר "אני צריך להחזיר אותך לאמא", והאופן בו אמר את זה גרם לי להבין שהוא לא גר איתן. הוא המשיך ואמר "אבא יבוא שוב" וכשהדקות התארכו הוא פתאום נלחץ ואמר "אבא צריך להחזיר אותך לאמא אנחנו לא יכולים לאחר כי כולם יכעסו על אבא". בשלב הזה כבר הייתי כולי בסיפור הזה, ותהיתי אם הוא פגש את אדל ב"מרכז קשר" ברחוב הסמוך. תודה לאל אני לא יודעת כמעט כלום על המרכזים האלה אבל ככל הנראה לא מדובר בסיפור נעים במיוחד.

אדל לא התרצתה אבל כנראה שלא היתה ברירה אז הוא לקח אותה, את הבימבה האדומה והתחיל ללכת באחד הרחובות היוצאים מהגינה. שמתי לב פתאום שהוא לקח איתו בימבה אדומה, ואני כמעט בטוחה שהבימבה הזאת שייכת דווקא לאלה. עודי מתלבטת אם לומר משהו והם מתרחקים, אדל מתרעמת ורוצה לחזור לגינה- אולי כדי לקחת את האופניים שלה. לא  ידעתי מה לעשות, לא רציתי להביך את האב, אני בטוחה שהחליף בטעות- הוא כנראה לא גר איתן ולא מכיר את החפצים של ביתו, והוא בטח פשוט ממהר. מצד שני ברור שיש כאו טעות שצריך לתקן- כי אבא שלה אלה עסוק בשיחה ברוסית עם סבא של אלה, הסבתא האמא והילדה הקטנה נעלמו לאנשהו, ואף אחד לא שם לב לבימבה המתרחקת.

אדל מחזירה את אבא שלה על עקביו והנה הם שוב בגינה. נראה שאבא של אלה שם לב לבימבה שהחליפה בעלים והשיחה ברוסית הופכת מהירה, והנה אדל כבר קרובה אליו ומרימה את הכדור הצהוב של אלה. אבא של אלה מסתכל עליה ואומר במהירות לאבא של אדל "היא יכולה לקחת אותו אם היא רוצה" ובבת אחת אני נמלאת הערכה לאיש הזה שראה ילדה עצובה ואבא שמשום מה לוקח בימבה לא שלו והאינסטינקט הראשוני שלו היה פשוט לתת לה עוד משהו שאולי חסר לה.אבא של אדל שכמובן לא מבין את ההצעה הנדיבה רק אומר במבוכה ובלחץ "לא, זה בסדר, היא תמיד עושה לי את זה כי היא לא רוצה שאני אלך."

ושוב אדל ואבא שלה יוצאים מהגינה, והפעם הם נעלמים ברחוב. כמה דקות אחרי אני חוגרת את פצפונת באופניים שלה ואנחנו יוצאות לכיוון הבית.ליד מרכז הקשר אני רואה את אדל יושבת בכסא באוטו, ואישה צעירה ורזה לבושה חג חוגרת אותה שם וממהרת להיכנס למושב הנהג.

בבת אחת מציף אותי כל צער העולם. צער על אדל שבגיל קטן כל כך משפחתה נקרעת מולה, צער על אבא שלה ועל התחנונים שלו שתבוא כבר וההבטחות שהוא יבוא שוב, צער על השבר הזה, וצער גם על אלה שלא די בכך שאחותה הקטנה לוקחת לה את כל תשומת הלב, עכשיו גם נתנו את הבימבה שלה לילדה זרה.

במרחק בטוח מאדל אני מרימה טלפון ל-א' ומספרת לו מה ראיתי והוא לא נעצב מספיק בשבילי. אני נוזפת בו ושואלת אם זה לא עצוב. "קצת" הוא בא לקראתי. "איך קצת אם אני בוכה ברחוב" א' צוחק. את בוכה מכל דבר. זה נכון אבל לא הופך את זה לעצוב פחות. 

לפחות ראיתי את אבא של אלה מוותר על הבימבה ומציע את הכדור. זה היה יפה כל כך בתוך כל העצבות הזאת.

לא שאני מתלוננת


הכל בסדר סך הכל (בהתעלם ממגיפה עולמית).

הרבה דברים שחששתי מהם לפני הלידה נראים לי פחות מאיימים עכשיו. גם היחסים של א' ושלי בסדר. הם ידעו ימים טובים יותר, אבל אנחנו סך הכל די משתפרים לדעתי מהימים העצבניים של ההתחלה.כמה פוסטים פה דוחקים אותי לכתוב מה שאני רוצה ולא רוצה לכתוב כבר הרבה זמן.זה לא שאני מתלוננת אבל הייתי רוצה לכתוב את זה כדי שזה יפסיק להסתובב אצלי בראש ובדם, יפסיק לקפוץ לי את הידיים והשפתיים, יפסיק להכריח אותי לקחת נשימה כי אחרת אתפוצץ.

אז למען הסדר הטוב- א' מהמם. הוא הגבר שלי ואני אוהבת אותו, נשענת עליו, נהנית איתו, נמשכת אליו- הוא כל מה שרציתי ואני עדיין רוצה. אבל מאז שפצפונת נולדה שמתי לב שאנחנו לא מהזוגות האלה.אנחנו לא מהזוגות האלה שתמיד מציעים אחד לשני לעשות עבורם דברים. אצל הרבה מהחברים שלנו אני רואה את האחד מביא לשני צלחת עם אוכל מהשולחן עליו מונחים המאכלים, מוזגים אחד לשני שתייה, מציעים לקחת את הילד כדי שהפרטנר יאכל רגע בשקט, מעסיקים את הילד כדי שהשני יוכל להמשיך שיחה שהתחיל, כאלה דברים. אלה ההתנהגויות שאני רואה מול העיניים שלי אבל יש דברים שאני יודעת שאצל זוגות אחרים קורים בבית ואצלנו קורים פחות- כמו למשל לשלוח אחד את השני לישון בזמן שהראשון ידאג לכל הבלאגן או להעסיק את פצפונת, להכריז שהיום אני שומר על פצפונת ואת יוצאת להתאוורר, דברים כאלה.זה פשוט משהו שאנחנו לא. אנחנו משתפים פעולה ומפרגנים אחד לשני, אבל אין בנו את הנדיבות הזאת שאני רואה אצל חברים שלי ומשהו בי רוצה גם.

מה יש לנו? פנקסנות. בשפע. זאת אחת התכונות הדוחות ואין לי מושג איך היא מצאה מקום כזה בזוגיות שלנו. הרבה פעמים אנחנו מתווכחים מי צריך לעשות משהו. כשאלו דברים שקשורים בשהייה עם פצפונת- כמו מי ירדים אותה למשל- נצבט לי הלב במחשבה שאנחנו מנסים להתחמק מלבלות זמן איתה. כמובן שמנקודת מבטי אני מבקשת מא' שהערב הוא ירדים אותה כי זה יכול לקחת גם שעה וזה מה שעשיתי כל שבוע האחרון- ובא לי קצת לשבת להתבטל על הספה, אבל עצם הבקשה מרעידה בי עצב ועלבון בשם פצפונת. לפעמים אנחנו אומרים "אולי תעשה כלים? עשיתי כבר הבוקר ובצהריים". אנחנו אף פעם לא אומרים- "אני אעשה כלים, עשית כבר הרבה היום". 

כמובן זאת רק ההרגשה שלי אבל אני מאשימה בזה את א. בהתקשר לפוסטים על זה שגברים פשוט לא רואים- הם לא רואים את הכלים, את הכביסה, את הבקבוקים שצריך לעקר, את האוכל שצריך להכין, את הצעצועים שצריך לסדר- אני מרגישה שאני צריכה להגיד לו. במפורש. אני צריכה שתעשה סטריליזציה. אז אני אומרת. כמה שבועות ביליתי בלקוות שהוא יציע או פשוט יעשה- אבל זה לא קרה, והחלטתי שאני לא משחקת יותר את המשחק של הכל מושלם וזורם ופשוט מתחילה להגיד לו מה לעשות. וא' עושה. לפעמים הוא מתווכח, אבל עושה. ועדיין- זה מעכיר מאוד את האווירה בינינו. לדוגמה אתמול הוא זרק לי "כל היום את אומרת לי מה לעשות". עניתי בכנות שהוא יכול להתחיל לעשות לפני שאני אומרת ואז לא אצטרך להגיד. כמובן שזה יצא עוקצני- אבל זאת האמת.


ועוד משהו אחד ספציפי שיושב עלי מהחודשים הראשונים אחרי הלידה. היתה תקופה ששאבתי, יותר נכון שניסיתי לשאוב. לא שהיו לי בעיות טכניות- להיפך- זה הלך די טוב. היו לי בעיות עם א. אני לא יודעת אם זאת הסיבה או משהו אחר- אבל שאיבה היא מלאכת ההורות השנואה עלי. מעבר לכל ההתעסקות, והעובדה שאת נשאבת ממש כמו פרה ברפת- ישנה הסטריליזציה אחרי השאיבה. תמיד הגעתי לשאוב בערב לפני השינה- זה הזמן היחיד שפצפונת ישנה (כלומר לא זקוקה לי) ויש עוד ידיים בבית למקרה שהיא תתעורר. הייתי מתחילה לשאוב קצת לפני שעת השינה שלנו, ובסיום, בערך כעבור חצי שעה- היה צריך לעקר את כל חלקי המשאבה המרובים והמרגיזים. אלו היו ימים שרק אני קמתי בלילות כי הנקתי והייתי בחופשת לידה- ולכן ביקשתי, ממש התחננתי בכל פעם- ל-א' שיישאר איתי בזמן שאני שואבת. רציתי לא ללכת לישון במיטה שהוא כבר נוחר בה. רציתי ללכת לישון איתו. אי של שפיות וזוגיות בכל הכאוס. מכיוון שידעתי שאם ישכב במיטה הוא יירדם, ושגם ככה אני צריכה להעביר את הזמן על הספה- ביקשתי שיישב איתי את החצי שעה הזאת. מדי פעם גם ביקשתי ממנו שיעקר בעצמו את חלקי המשאבה. באופן קבוע, אחרי כמה פעמים- הוא היה מתעלם מהבקשות שלי והולך לישון. עד היום אני פגועה מזה. עד היום אין בעיני שום הסבר מניח את הדעת למה הוא התנהג בצורה מגעילה כזאת. נסיונות לדבר איתו על זה לא עלו יפה והשיגו לי רק תגובות מרגיזות כמו "אבל אני עייף" (כאילו שאני לא. בכלל זה לא משהו שאומרים למניקה) או "חיכיתי לך במיטה ולא באת" (כן, כי שאבתי על הספה). בהיעדר תמיכה- הפסקתי עם השאיבות. זה ממש יושב עלי ולא מרפה, למרות שהפסקתי לשאוב לפני כמעט חצי שנה. זה עלבון שמכרסם בי ובא לי להטיח בו אותו בכל פעם שהטונים שלנו עולים, אבל אני יודעת איזה מגעיל זה יישמע- להתלונן פתאום על משהו כל כך לא רלוונטי. אבל העצבות הזאת לבד על הספה בלילה עם המשאבה הדוחה הזאת, והטיפוס העלוב למיטה כשהוא כבר ישן- לא יוצאים לי מהראש.

עוד סיבה לא להעלות את זה, היא כי אחת התכונות הקשות יותר אצל א' היא שהוא לא מתנצל. זה יכול לחרפן אותי. הוא יודע שהוא פגע בי והוא לא מתנצל. גאווה מטופשת. זה משהו שמטריף אותי כשאנחנו רבים. אחרי דיש אינסופי במי אמר למי ואני מסבירה לו שנפגעתי כי כך וכך, אני מבקשת במפורש שיתנצל והוא פשוט שותק בצורה מכעיסה ומכוערת. לי אין בעייה להתנצל. אני עושה זאת מייד כשאני מבינה שפגעתי. חושבת שזה הגיוני וראוי ומכבד את הצד השני. זה משהו שאני לא זוכה לו בחזרה. וזה יכול לפוצץ אותי בזעם מבפנים.


מה אני רוצה.אני רוצה נדיבות. אני חושבת (אולי אני מדמיינת) שאני דווקא כן אישה כזאת- שמציעה לגבר שלה את כל הדברים האלה. אני דווקא כן מפרגנת, לוקחת על עצמי, נהנית לפנק. אבל עם הזמן הבנתי שאני בעצם עושה את זה כל הזמן ובקושי מקבלת יחס דומה- והעלבון והגאווה גרמו לי להפסיק. א' גדל בבית שבו לא מצופה ממנו לנקוף אצבע בכל מה שקשור למלאכות הבית והטיפול בילדים. ובהתחשב בעובדה הזאת- הוא מדהים. הוא באמת חולק איתי את הכל. אבל הדברים הקטנים- הם אינם. נדיר שהוא יגיש לי משהו לשולחן. אם הוא עורך שולחן הוא תמיד יביא כוס וסכום רק לעצמו. כשהוא מסיים לאכול הוא פשוט מתחיל לקפל ולהחזיר למקרר דברים למרות שאני עוד אוכלת, אם אני מכינה לנו ארוחה הוא יתחיל לאכול ברגע שדברים יהיו על השולחן ולא איכפת לו שאני, שטרחתי והכנתי- עדיין מכינה כמה דברים ולא התיישבתי. הוא יכול לסיים לאכול לפני שאני מתחילה בכלל, ואז לשבת בקוצר רוח רק כי אני מכריחה אותו. הוא קורה לזה "הנימוסים המטופשים" שלי, אבל בעיני אלו לא רק נימוסים בסיסיים, אלא פשוט כבוד הדדי.  בהתחלה צחקנו על זה אבל אני מרגישה שעם השנים ההתנהוגיות האלה פשוט מעליבות אותי. ושהוא ילד קטן שרק אומר "מה אעשה ככה אני" במקום להבין שהוא פוגע בי ולנסות לשנות. כשהוא מבין שנפגעתי הוא עושה לי פרצוף ילדותי של "אופסי" ועיני כלב כדי שאסלח לו. ואני תמיד סולחת כי למי יש כוח עכשיו לריב על שטויות כאלה. אבל זה נערם ונערם ונערם, וזה מעציב אותי בכל פעם- ולא איכפת לו. ואיזו דוגמה זאת לפצפונת.

‐————

העולם סביבי קורס, אנשים מאבדים הכל, ואני יכולה לשבת ולשתות לי קפה מכוס קרמיקה מהממת שרכשתי ולא להפסיק להתפעל ממנה- כמה היא מדויקת ויפה ונוחה (הכוס, כן?), בזמן שהכל בחוץ עולה בלהבות. אני אדם כל כך מוזר לפעמים.

חצאיות

הצטברו לי יותר מדי ימי חופש. זה קרה בגלל חופשת הלידה, ולא היתה ברירה אז לקחתי לי יום סתם ככה.בהתרגשות מה החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי אף פעם- לטייל לבד. טיול תמיד היה אירוע חברתי בשבילי, או לכל הפחות זוגי. רוב הטיולים שלי היו עם חבורות בגדלים שונים, לפעמים רק גילי ואני. ומאז שהכרתי את א' בעיקר הוא ואני. לבד ממש לא יצא לי לטייל אף פעם. אני מודה שזה תמיד הפחיד אותי. אני לא ממש מסתדרת לקרוא מפה כמו שצריך, ודי מסתמכת על היכולות של חברים שלי. מאז שהכרתי את א' שהוא חיית שטח ופשוט זוכר על פה שבילים שהלך בהם (אני עד היום לא מבינה איך זה אפשרי- כולל שביל ישראל)- אני גם לא טורחת לנסות. אבל לא' אין ימי חופש לבזבז וכולם עסוקים- אז יצאתי לבד. באופן רנדומלי החלטתי על נחל עמוד עליון- ואחרי שנרשמתי לשמורה ליום המיועד שמחתי כי הלכתי את המסלול הזה הרבה פעמים, כי הוא מוצל כמעט כולו, וכי יש בו בריכות נעימות לטבול בהן גם בשיא הקיץ, וגם כי אין שום סיכוי שאהיה שם באמת לבד, ואין שום צורך ביכולת ניווט כלשהי.
יצאתי מוקדם ככל שיכולתי והגעתי לא הרבה אחרי שעת הפתיחה. המקום לא היה עמוס ואנשים רק התחילו להגיע. ראיתי לפני שבאתי שלא אוכל לרדת הרבה- המעבר מטה למה שקרוי עמוד תחתון סגור בתקופה זאת של השנה, וכך גם עוד דרך שאפשר ללכת בה. זה השאיר אותי עם בערך 5 ק"מ- תכלס בול מה שרציתי. יצאתי לדרך, עברתי מהר את הפיצול למסלול הקצר, ואז התיישבתי לי, לבד, והתבוננתי בקרע נוף. בחלק הזה של המסלול לא היתה נפש חיה בשעה הזאת, וזה היה נהדר. שחרור טס לכיווני וברגע האחרון נבהל ושינה כיוון בצרחות, שנייה לפני שהתנגש בי. הלכתי לבד, ניסיתי ללכת לאט אבל הכל היה יפה והרגליים משכו אותי הלאה הלאה, ותוך שעה כבר הייתי בבריכות שכוי.
לא הבאתי איתי בגד ים, תכננתי לטבול בתחתונים וחזיה אם לא יהיה צפוף מדי. לא היה צפוף. כמה קבוצות קטנטנות התגודדו בבריכות, ואני מצאתי לי פינה מקסימה כמעט שלי לבד. לא הרגשתי בנוח להוריד את החולצה, והמכנסיים גם ככה מתייבשים ברגע אז נכנסתי עם הכל ושכשכתי עד גובה המותניים. זוג שטבל לידי סיים והמשיך הלאה, ואני נשארתי די לבד, פרט למספר נערות אולפנה כמה מטרים ממני. מפל קטנטן קרץ לי, אז הורדתי חולצה, הנחתי אותה על סלע באמצע הבריכה וטבלתי כולי- מים קרים וצלולים וחיוך בלתי נמנע על הפנים. תחושה של חיות פתאומית. אני באופו מוחלט טיפוס של ים. מעיינות זה נחמד והכל אבל הרבה פחות מדבר אלי. אבל הנה הבריכות הקטנות האלה היו פשוט יופי משכר והקור של המים מול החום שבחוץ – זה היה מושלם. ראיתי את הנערות מגניבות אלי מבטים, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. אחרי כמה סבבים של הראש בתוך המפל- הספיק לי. יצאתי לקחתי את החולצה ולבשתי אותה. הייתי רעננה כל כך פתאום. עכשיו צריך לטפס בחזרה את כל מה שירדתי. גם ההליכה חזרה, על הגדה השנייה- היתה יפה. אמנם פחות רגועה- המסלול הקצר קורץ ליותר אנשים וגם השעה התחילה להתאחר- אבל ממש לא היה עמוס וזה באמת היה כיף ללכת ככה. מבלי שהרגשתי הגעתי שוב לחלק החשוף לשמש שמוביל לחנייה. הרפתקה קצרה הזדמנה לי עם טלפון אבוד שמצאתי על הרצפה ואחרי כמה שיחות איתרתי את בעליו.
משם במקור רציתי להמשיך למירון לסיבוב קצר על שביל הפסגה, אבל הייתי רעבה ולא ידעתי אם אספיק לאכול אז מצאתי מסעדה מומלצת בראמה, וכשהגעתי גיליתי שאני שם לבד. היחידה. האמת שכאב לי לראות את המקום הזה, שיכול בקלות להכיל 100 אנשים- ריק. הצטערתי בשבילם, ובאופן מוזר לא הרגשתי את התחושה הרעה הזאת של להיות לבד במסעדה (קרה לנו פעם כשטיילנו ביוון באוף סיזן והיינו לבד בכל מסעדה שאכלנו בה. זאת היתה תחושה מאוד לא נעימה ללכת ברחוב ולראות את כל בעלי המסעדות עומדים בחוץ ומקווים שתיכנס אליהם- ואם רק הצצת בתפריט כבר לא נעים לך ללכת.) הזמנתי כמות מופרזת של אוכל והתיישבתי עם הספר שלי. הערבתי ככה קרוב לשעה מאוד נעימה, עד שהודיתי להם ונסעתי משם לפצפונת שלי. זה היה יום כל כך טוב ונעים, ופצפונת היתה קסומה ומתוקה- התגעגעתי אליה והיא שמחה לקראתי כשבאתי, העניקה לי את החיוך הכובש שלה ונענתה לחיבוקים ולנשיקות שלי.

האמת שבכלל לא תכננתי לכתוב על היום הזה (אבל זה נבע ממני אז שיהיה), רק על בנות האולפנה ועל המחשבות שעלו בי. אני לא יודעת למה אבל בזמן האחרון, ביתר שאת, המחשבות האלו. על מה היה אילו. לא דברים דרמטיים מדי. מן מחשבות שעולות בי מדי פעם כשאני יוצאת מהקונכייה שלי ופוגשת באנשים אחרים שלא דומים לי.
תמיד עולה בי התהייה איך זה להיוולד דתייה. פחות בקטע האמוני והפרקטי של לסחוב איתך את הסידור הזה ולהיות תמיד עם חצאית, להתפלל, להתחתן מוקדם וכאלה. אלא יותר במובן החברתי. מהי התחושה להיות חלק מחברה כזאת. זאת מחשבה שתופסת אותי פעם ב, כשאני רואה נערות כאלה. זה קורה בעיקר בטיולים בחגים. זה מין משהו שהולך איתי שנים, אני זוכרת את עצמי ילדה, בטיול עם המשפחה, מתבוננת בקבוצה ענקית של מטיילים דתיים- ושואלת את עצמי איך זה להיות כמוהם. בתחושתי אז הם היו שונים ממני בהכל, ולכן הכל סיקרן אותי. אפילו מה יש להם בסנדוויץ. עניין אותי איך זה לגדול עם כל כך הרבה אחים.
תמיד היתה לי תחושה שזאת יכולה להיות אני שם. אולי כי יש לי רחוקי משפחה מהציונות הדתית, אי שם מעבר לקו הירוק. אולי כי הם אנשים מקסימים שתמיד שמחתי והסתקרנתי לפגוש- אבל בקושי התראינו. אולי תמיד הרגשתי שבתרחיש לא כל כך מופרך יכולתי אני להיות עטופה בחצאית הארוכה הזאת, אבל בסיבוב פרסה חד של התהוות המשפחה שלי הגענו לחילוניות.
זה, בשילוב עם הסדרה המעניינת שעולה ליוטיוב של כאן – השריקה של התנועה (מבט בוחן על כל תנועות הנוער בארץ. מאוד מעניין אותי כי הייתי חברה באחת, ובמבט לאחור יש לי הרבה תהיות לגבי זה). מדי פעם מדברים שם על בני עקיבא ואני רואה את החצאיות האלה, הצמות, ההתגודדות הזאת של הבנות ואני לא יכולה שלא לתהות.
איך זה מרגיש לדעת את התשובה להכל. או לפחות שיש תשובה להכל. איך זה מרגיש להיות הנבחר. איך זה להיות בטוח בצדקת הדרך. איך זה מרגיש להיות מוקפת רק בבנות (אני, שבכל מקום שלמדתי בו תמיד הייתי כמעט יחידה בין בנים, כי פיזיקה ומתמטיקה ומדעי המחשב), איך זה מרגיש להיות לא היחידה שלא משקיעה בעצמה בטיפוח ואיפור (אני יודעת שיש כאלה שכן, אבל אני מכוונת לטיפוס ספציפי של חצאית עד אמצע השוק סנדלי שורש גדולים מדי שיער אסוף על העורף משקפיים קטנים חולצה מאיזה טיול של התנועה – אתם מבינים למי אני מתכוונת). איך זה שעולם המושגים שלך מכיל בתוכו תפילה, שבת, צדקה- ומה עוד הוא מכיל בעצם? איך זה שאין בעולם הזה גברים, תהיות על מפגשים מיניים שהיו לך, תהיות מתי יהיה לך חבר רציני ומתי תשכבו, תהיות איך את נראית בבגד החשוף הזה, אינסוף מחשבות על נערים שאיתך בבית הספר, בתנועה, על מגע מכוון או לא מכוון, על לילה בטיול שנתי או באיזה מחנה, על נשיקות, על ידיים מתחת לחולצות, על היקים שצריך להסתיר- כאילו איפה כל זה והאם זה חסר או שיש רווחה בזה שאת בעצם פטורה מלחשוב על זה, פטורה מלתהות על זה, בין כך ובין כך יש לך עד גיל שמונה עשרה מעין פטור מזה. ואז? אז כבר יהיה בסדר? כבר ידאגו לך? או שגם את תיאלצי לצאת עם כמה דושבאגס כדי ללמוד מה ומי את מוכנה להכניס לחיים שלך. או שאולי גם זה נחסך ממך כי הכל כל כך מוכוון משפחה וחתונה.
אולי אני חושבת על זה הרבה גם בגלל א'. כי לא מזמן ראיתי כמה תמונות שלו בתור ילד עם הכיפה הענקית הזאת על הראש וחשבתי לעצמי- הנה הוא היה ה"אחר" הזה שהייתי מתבוננת בו בסקרנות בתור ילדה. השונה ממני כל כך. המשפחה הזאת הגדולה עם הכיפות החצאיות הציציות המשתלשלות. ומי יודע אולי מתישהו חלפתי על פניו באיזה חול המועד איפשהו באיזה אטרקציה לילדים או טיול- אחד מהמקומות האלה שהיו הפעמים היחידות שראיתי דתיים לאומיים או ערבים. אולי הוא היה שם, כולו זר ושונה ורחוק ממני, מכיל בתוכו את הגרעין של האיש הזה שאני כל כך כל כך אוהבת.

איך כותבים אהבה

זהירות, זה הולך להיות משתפך ודביק כמו פוסטים בפייסבוק שמנסים לסחוט מכם לייקים.
זה לא אומר שאין רגעים קשים, זה לא אומר שאנחנו בטוחים בעצמנו, זה רק אני נהנית מתקופה נהדרת של פצפונת- אז למה לא לכתוב על זה.
וגם- זה יותר בשבילי כדי שלא אשכח את הרגעים הבאמת מופלאים האלה.

אני אוהבת בה הכל.
אני אוהבת את איך שבלילה היא ישנה עם הטוסיק זקור מעלה. אני אוהבת את ההתרגשות שלה לראות אותי כשאני נכנסת לחדר שלה בבוקר. אני אוהבת את הסקרנות הבלתי נגמרת הזאת לכל דבר שהוא. אני אוהבת את קריאות השמחה שלה,ואת רגעי ההתרפקות.

מישהו אמר לי פעם, כשהיא הייתה בת כמה שבועות- עכשיו את והיא גמורות מעייפות ואתן עוד לא יודעות כלום. עוד מעט היא תיעשה חמודה יותר ויותר ואת לא תדעי מאיפה זה בא לך.
הוא צדק.

הילדה שלי נבונה. מאוד. כבר מגיל חצי שנה הרגשתי שהיא מבינה הכל- כל מילה שנוגעת אליה היא מבינה ומאזינה ברוב קשב למה שנאמר לידה. בשבועות האחרונים היא מוכיחה לי שצדקתי. היא אמנם רק מתחילה לדבר אבל אני רואה איך למשמע מילים מסויימות היא מפנה מבט לדברים שקשורים אליהם. איך כשאנחנו מדברים בינינו על בקבוק היא מייד מסתכלת במתח על המטבח- מקור הבקבוקים. איך כשאומרים ביי ביי היא מסתכלת על הדלת, תוהה מי ייצא בה. איך שאני אומרת ספר או סיפור היא מסתובבת מיד למדף שפינינו עבור הספרים שלה. איך כשאני רק מזכירה אופניים היא צוהלת ומחפשת אותם במבטה, זוחלת אליהם בהתרגשות. איך כשמישהו שם מסכה היא מנופפת לו לשלום, כי זה מה שעושים כשיוצאים מהבית. שמים מסכה.

קצת לפני תשעה חודשים התחילה לחקות אותנו בדיבור. א' קרא לי בשמי- והיא חזרה אחריו באינטונציה ובהברות דומות. הייתי בשוקף ומאושרת. עכשיו נדמה לי שהיא חוזרת על מילים שאני אומרת- מנסה בכל כוחה לחקות אותן- ציפור, אמבטיה, פשטידה. כן אני יודעת בחירה מוזרה, אבל ישנם גם מים אבא אמא ומוצץ.

בערך באותו זמן התחילה להצביע, ומאז האצבע שלה שלופה- מוכנה לכל דבר מה מסקרן. מאז שעברנו מהעגלה לתלת אופן, היא בגובה הרחוב, ועולמה התמלא פלאים. אני מניחה שההבדל בין העגלה לאופניים הוא בערך כמו ההבדל בין אוטו לאופנוע- כל המראות והקולות עוטפים אותה, ועכשיו היא בגובה של יצורים מסקרנים חדשים. יום אחד יצאנו לסיבוב לפנות ערב יחד עם כל בעלי הכלבים- היא לא ידעה את נפשה מרוב אושר, האצבע שלוחה קדימה מהלך כל הטיול, משמיעה קריאות התפעלות מתוקות שמספקות לי סיבה לשמוח גם שעות אחרי.אני יכולה ממש להבין אותה אומרת לי "אמא תראי! את לא תאמיני מה יש פה!" ואלו הרגעים האלה שבהם העולם פשוט מחייך אליך, והקיום בו נעים ושלו. בעלי הכלבים עוצרים בשמחה, והכלבים עצמם מתרגשים גם הם. זקנות על ספסל מנפנפות אליה לשלום ומחייכות- העולם יפה והרמוני והכל בזכותה.

קצת אחרי שחזרתי לעבודה הבנתי שההנקה לא תחזיק מעמד. בלב נחמץ ראיתי איך היא מחליפה אותי ביותר ויותר בקבוקים. א' לא הבין את העצב ואני ניסיתי לנחם את עצמי שחצי שנה זה מכובד מספיק. באחת ההנקות לפני שנת הלילה, היא היתה עלי כל כך שלווה ושבעה- שלא עצרתי אותה לגרעפס ופשוט הנחתי לה להירדם על השד- משהו שלא קרה כבר הרבה זמן. ידעתי שעוד מעט תזנח את ההנקה ולא יכולתי לוותר על עוד רגע מתוק אחד כזה. ובאמת כמה ימים אחרי זה כבר הבנתי שאני מכריחה אותה לינוק ושחררתי. ואני נזכרת עכשיו ברגע המתוק ההוא בערגה.

מאז יש לי משמעותית פחות דקות כרבול איתה. נותר הבקבוק בבוקר ובלילה- אותו היא שואבת בשניות, ובזמן הזה אפשר לערסל וללטף אותה באין מפריע. בשאר הזמן אין לה הרבה עניין בזה- תמיד יש לה משהו דחוף יותר לעשות. אבל הנה לפני שבוע היא התחילה לבקש ליטופים בעצמה. בפעם הראשונה שזה קרה- חזרתי משעתיים בחוץ כאשר היא עם סבא וסבתא. נכנסתי ולקחתי אותה. פתאום היא נשכבה עלי והניחה עלי ראש, חיבקתי ונישקתי והיא נשארה איתי ככה כמה שניות ואני, שוב, לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. עכשיו היא עושה את זה מידי פעם ל-א' ולי מתרפקת עלינו- ואם בהתחלה כשהיתה קטנטונת זה היה מכורח המציאות שלה- היום זאת כבר ממש בחירה. ובכל פעם שהיא בוחרת בנו- משהו בי נמס.
מדי פעם א' ואני מדברים בינינו "את קולטת מה אנחנו בשבילה?" זה באמת מטורף. אנחנו כל עולמה. זה מרגש ומפחיד מאוד.

אני אוהבת, כשאני שומעת את המעלית עוצרת בקומה בשעה הקבועה- לחכות עוד דקה ולשמוע את מנעול הדלת מסתובב ולשאול אותה "מי בא פצפונת? מי זה בא?" לצפות בה נדרכת ומסתכלת על הדלת בציפייה, ואז כש-א' נכנס בה לראות את החיוך המדהים הזה מתפשט על פניה, את העיניים הצוחקות, לשמוע את צווחות האושר ולראות איך היא זוחלת במהירות מפליאה אליו, מטפסת בידיה עליו- ואז הוא מרים אותה ומניף אותה באוויר, והיא זורחת מאושר כמו בכל הסרטים האמריקאים- אבל טוב יותר. ואז היא מצביעה עלי, ואני מצטרפת. היא אוהבת ששנינו איתה, וזה הדבר הכי מתוק בעולם.

פצפונת מסתבר היא תינוקת דעתנית ואוהבת את העצמאות שלה. זה מוצא חן בעיני מאוד. במיוחד מוצא חן בעינינו ההרגל שסיגלה לה בלילות. עכשיו היא כבר ממש מסרבת בכל תוקף להירדם על הידיים שלנו- ממש בועטת בנו בחוסר סבלנות. אנחנו מניחים אותה במיטה, והיא מיד קמה ונעמדת, מחליפה איתנו מיני פטפוטים. בינתיים אנחנו מתיישבים על כסא ליד המיטה, ומשתדלים לא להיות כיפיים מידי. אחרי כמה שניות היא מתיישבת, מסתכלת קצרות על המזרון, ואז מטילה עצמה קדימה לסוג של שכיבה על הבטן- ומנסה להירדם. אבל אז משהו בה שנדמה כנגד רצונה כמעט- מושך אותה לישיבה, ואז שוב לעמידה, אוחזת בסורגים, מחייכת אלינו ומפטפטת. ואז ישיבה, שכיבה- וכך הרבה מאוד פעמים- עד שגומלת בליבה ההחלטה-אפשר ממש לראות את זה- והיא מטילה את עצמה לשכיבה על הבטן, משתבללת לכיוון החלק במיטה שמוסתר מהאור שבוקע מחריץ הדלת, ממששת את השמיכה, ואחרי כמה דקות פשוט נרדמת. זה לא מפסיק להדהים אותי. כבר בגיל שלושה חודשים היא הסכימה לעיתים להירדם במיטה, כל עוד היא מחזיקה אצבע של אחד מאיתנו. זה הרגל שובה לב שמעלה בי גם עכשיו דמעות. בהתחלה כשהרדימה את עצמה בתהליך שתיארתי קודם היתה מבקשת לעיתים את האצבעות שלנו, אבל עכשיו חדלה מזה- ואני חדלתי מהליטופים בגב ומה-"שששששש" שהיה עוזר לה בעבר- כי נראה שזה מפריע ולא עוזר. לעיתים אני לא מתאפקת ומלטפת את הראש- אם אני רואה שזה נעים והיא נענית אני ממשיכה עד שהיא נרדמת.

עוד עניין מדהים אצלה זה הסקרנות. אני מאוהבת בתכונה הזאת שלה. דבר מה חדש, אנשים זרים- המבט שלה הופך מיד להיות רציני, והיא נכנסת למצב סקירה. בהאזנה מלאה, מתבוננת במתרחש, לא מוציאה הגה- רק קולות מחאה אם מרחיקים אותה מההתרחשות. אני חושבת שהדבר האהוב עליה ביותר זה טכנאי או כל איש שירות שמגיע אלינו הביתה. אדם זר בבית שמתעסק עם חפצים- היא יכולה להתבונן בזה שעות, עסוקה כל הזמן בשיפור עמדות כדי להיטיב ולראות אותו,זוקרת אוזניים, משרבבת את ראשה דרך הידיים שלנו או מעל הכתף, נחושה לא לפספס אף פרט.

עוד דבר שאני חושבת שהיא אוהבת הוא דברים מתגלגלים. יש לנו בסלון חלון גדול, וכשכלו כל הקיצים והבכי לא נרגע- אני לוקחת אוה להסתכל ממנו על המכוניות שעוברות ברחוב מתחתינו. היא מייד משתתקת וממתינה להן שיבואו. בשעת לילה מאוחרת אני מתפללת לבליין שיחזור או למישהו שייצא מהחניה כדי לממש את ההבטחה שטמונה בחלון. אוטובוס נגיד זה זה שיא השיאים, ובגן המשחקים היא עומדת, נשענת על הגדר ומלווה אותו במבטה כשהוא מסתובב בכיכר עד שהוא נעלם מהעין.

אני כל כך רוצה לדעת מה עובר בראש שלה, אבל אני מסתפקת במה שהיא נותנת לי בינתיים. תודה לאל, נראה לי שטוב לה.


והנה עוד משהו עלי.
שמתי לב למשהו. המחזור שלי תמיד היה שנוא עלי ביותר. יש לי מחזור כואב מאוד- עכשיו אחרי שילדתי אני יודעת שביום הראשון שלו אני חווה צירים של בערך פתיחה שתיים. הכאבים, ההתעסקות, העובדה שלא ידעתי מתי יגיע. והנה מאז שהיא כאן, והוא חזר- אני מתייחסת אליו בסלחנות, כמעט באהבה. הוא לא מועקה בעיני יותר- הוא פוטנציאל. אולי ממנו יום אחד אביא לפצפונת אח או אחות.

 

 

Things I only own one of

לא הייתי קוראת לזה מינימליזם, אבל כבר תקופה ארוכה שיש בי רצון להפטר מדברים מיותרים שצברתי במשך השנים ועדיין נמצאים אצלי בבית. לפני כמה חודשים הרצון הזה הפך לתחושת מועקה קלה בכל פעם שהעיניים שלי נתקלו בחפצים שאני לא אוהבת. הרגשתי בלאגן בעיניים כשהסתכלתי על מקומות אחסון או על הבית שלנו באופן כללי.
לצורך העניין אציין שאני אדם מאוד מבולגן. מ-א-ו-ד. מפתיע אותי שאני מצליחה להתנהל בצורה סבירה בעולם עם כל האי סדר שלי. אולי עכשיו קל יותר להבין איך נפלתי שדודה למראה כל התמונות הלבנות נקיות מסודרות של חפצים מונחים במרווחים נאים זה מזה במגירות או על שולחנות, של המרחבים הנקיים מחפצים מיותרים. אני הרי ההיפך הגמור מזה. ותמיד כשאני נכנסת לחלל כזה הוא כל כך מזמין בתחילה אבל אחרי שאני נוכחת בו תקופה הוא מיד הופך מבולגן.

אז נורא רציתי לזרוק דברים ולסדר. אבל לסדר זאת כנראה הפעולה השנואה עליי ביקום. גילי תמיד עושה חיקוי מימי המגורים המשותפים שלנו- חיקוי שלי מסדרת- את חוסר האונים שלי בנסיון למצוא מקום ראוי לחפץ שהיא הניחה לי בידיים. זה באמת מאוד מצחיק אבל זאת המציאות שלי.
תראו, אני לא אחת שקונה הרבה יותר מדי. כמובן שכמו רב האנשים המודרניים אני צורכת יתר על המידה, אבל יחסית למה שאני רואה מסביבי מצבי עוד סביר. הבעיה שלי היא מקבילה- אני לא זורקת כלום. תמיד מעבירה את החפץ קרוב לשקית הזבל אבל מיד מדמיינת תרחיש בו אתחרט על זה שזרקתי אותו, אז אני מגלגלת את החפץ באגביות למקום בו היה מונח לפני.

זאת לא ממש הפעם הראשונה שמחשבות פילוסופיות על רכוש עולות בי. כמו הקלישאה שאני, אחרי טיול ממושך במזרח- צמחה בי התובנה שאני לא צריכה כמעט כלום. הרי אני מסוגלת לחיות מתרמיל חצי שנה- זה אמור להספיק לי גם כשאחזור לארץ. הנחתי שאחזור לארץ ואפצח באורח חיים נזירי כמעט בלי שום בעייה. אבל התנפצתי מייד אל קרקע המציאות-החודשים במזרח עשו את שלהם, וכשחזרתי לארץ גיליתי שאף מכנס לא עולה עלי. התחלתי את ההתנזרות שלי מrכישת בגדים מיותרים בקנייה של מלתחה חדשה שתצליח להכיל אותי. חזרתי למידה שלי לא הרבה אחרי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי למומנטום הנזירי שלי. את המכנסיים במידה הגדולה, אגב, שמרתי- למקרה ש. שנים.

ימי קורונה, פסח שהתקרב, הדירה הקטנה יחסית שלנו והציוד המרובה של פצפונת- דחקו אותי, אחרי שנים של רצון ודחייה- לעשות את זה. עברתי חדר חדר בבית (טוב אין כל כך הרבה אבל אתם מבינים את העיקרון), ארון אחרי ארון אחרי שידה אחרי קופסה, וזרקתי ללא רחם. גולת הכותרת היתה כמובן ארון הבגדים שלי. נפטרתי מכמויות הזויות של בגדים. לזכותי ייאמר- לא היו בשקיות הזבל האלה בגדים חדשים כמעט בכלל. רב הדברים שזרקתי נקנו לפני ארבע שנים עד עשור, וחלק אפילו לפני. את חדוות הארגון החדשה שאחזה בי ניצלתי כדי לסדר בכל מיני שיטות מארי קונדו שכאלה את הבגדים שהשארתי. אולי השארתי קצת יותר מדי כי ידעתי שייקח זמן עד שאוכל להשלים לי מכנס חדש במקום זה שזרקתי, כשכל החנויות סגורות.

מדי פעם אני חוטאת בשיטוט ביוטיוב של מינימליסטים כאלה ואחרים, מקשיבה להם מסבירים על דברים שהפסיקו לקנות או דברים בסגנון.זה ממכר מבחינה אחת- רובם אמריקאים, וככאלה הם רוכשים דברים הזויים ומיותרים לחלוטין, מה שמאפשר לאנשים כמוני להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמם אחרי שהם מדברים בהתרגשות על כך שהפסיקו לקנות קישוטים עונתיים (WTF), ספרי שולחן, כמויות הזויות של איפור, מגזינים, מכשירים לטיהור אוויר ועוד כל מיני דברים שלא ידעתי שקיימים בכלל, בטח שלא קניתי בעצמי. בכלל- מדי פעם אני רואה איזה סרטון של מינימליסטית כלשהי, על שגרת הטיפוח המינימליסטי שלה, ואז היא מגיעה לחלק של האיפור שיש בו רק מייקאפ סומק קונסילר מסקרה צללית אודם ועוד כל מיני דברים שאני לא מכירה- ואני כולי זורחת לי מאושר וגאווה- מעולם לא החזקתי ברב הדברים האלה (לאירוע אני מוציאה את השקית האומללה שמכילה את כל האיפור שלי- מסקרה ומייקאפ ומסתפקת בזה), ועל כן אני רשאית לשפוט ולגחך על מה שהן קוראות לו מינימליזם.

וזה הרי לא מאוד מפתיע, כי יש הרבה כמוני שמגששים את דרכם בחדרים מלאים חפצים מיותרים להתפקע אל קירות לבנים עם הדפס צבע מים ממוסגר שולחן עם רגליים דקות על שטיח בצבעים טבעיים.
אני חושבת שהשינוי המחשבתי העמוק והגדול יותר היה כשהתחלתי פתאום להפנים- לא כל דבר מגניב חמוד או יפה אני צריכה שיהיה ברשותי. באופן מפתיע דווקא הרשת שהכי חוטאת לעיקרון הזה היא שהביאה אותי להבין זאת- סוהו (רשת שמוכרת חפצים לעתים שימושיים אבל לרב מגניבים ומעוצבים בהומורסטיות). זאת נראה לי החנות היחידה למעט חנויות ספרים שאני אוהבת להכנס אליה סתם ככה לראות מה חדש. אחרי כמה סיבובים כאלה פתאום נחתה עלי ההבנה שאני נהנית מעצם קיומו של החפץ בחנות עצמה, ואין לי צורך בכך שיהיה מונח אצלי בבית. זה התחיל עם קישוטים, עליהם אפשר לעשות את התרגיל הזה בקלות- אבל לאט לאט המשיך לאביזרי מטבח מקוריים (תכלס מעולם לא הייתי חסידה של כאלה) ולחפצים שונים לבית.

כל זה כמובן לא כולל בתוכו קטגוריה אחת. בואו נגיד שאם יש זמן לא מתאים להתחיל לרצות בו בית מינימליסטי- זה הזמן בו אתם מביאים לעולם תינוק. תלי תילים של הרים נכתבו על ערימות הציוד שדורש ייצור כל כך קטן- ואני יכולה רק להוסיף- נכון. א' ואני גרים בדירה קטנה ואין לנו מחסן. אנחנו במצוקת מקום תמידית בכל הנוגע לבגדים וחפצים של פצפונת- כאלו שכבר קטנים עליה וכאלו שעוד לא הגיעה להשתמש בהם אבל קיבלנו מחברים ומשפחה. כל חפץ שלה שעובר לאחסון גורם לנו לשבור את הראש איפה נמצא לו מקום. ובכל זאת- החלטתי שזאת הקטגוריה היחידה שאני לא איישם בה תפיסות כאלה, לפחות לא בצורה המוחלטת שלהן. תמיד הנחתי וקיוויתי שאצליח לא להתפתות לקנות לילדים שלי שטויות שהם לא צריכים. אני דבקה בזה עדיין. אבל אני לא אנסה ביודעין לחפש חפצים טריוויאליים שאפשר בלעדיהם. הסיבה העיקרית היא כי זה לא אשמתה שאמא שלה נכנסה לאובססיה כזאת, והשנייה היא שמותר לטעות. ברור לי שקניתי ואקנה לא מעט פריטים שיתגלו כמיותרים. זה נראה לי בלתי נמנע- אני אוספת עצות מסביב אבל כל ילד הוא שונה וההורים שונים גם הם.
ואולי גם לשם אני מנתבת כרגע את אנרגיות הרכישה שלי. אולי בטעות קניתי לה חמש עשרה ספרים בחודש האחרון. אולי.

ועלתה אצלי עוד מחשבה. למה אפילו בתחום הזה, אני מרגישה שמנסים למכור לי דברים בלי הפסקה. כל מינימליסט שמכבד את עצמו וסוקר דברים שיש לו, מייד גם אומר עליהם "זה ה-חפץ- של -חברה כלשהי- -דגם כלשהו-". ומספר כמה הוא מרוצה ממנו וכמה הוא נהדר ומצרף לינק לרכישה. אני מרגישה שאפילו צפייה ברשימות המינימליסטיות האלה הופכות להיות פורנו צרכני. ולמה אני נהנית לצפות בזה. אולי כי מוכרים לי חיים שנראים מושלמים. לא יודעת. אולי כי אני רגישה מאוד לפרסומות (אין לנו טלוויזיה, למעשה מעולם לא היתה, אז כל הקונספט של להיאלץ להקשיב לכמה מוצר מסויים הוא חובה מעט זר לי כבר).והנה עוד משהו מוזר- לאחרונה פיתחתי העדפת צפייה מוזרה בתכנים על PCT, CDT , AT ודומיהם (מדובר בטרקים מאוווווד ארוכים שחוצים את אמריקה הצפונית)- זה מוזר כי למעשה אין שום סיכוי בעולם שאי פעם אעשה את זה, עכשיו כשיש לי ילדה (מדובר בערך בחצי שנה של הליכה), וזה לא שבעבר זה היה משהו שסביר שאעשה, למרות שאני אוהבת לטייל.(רגע! עכשיו פתאום אני מבינה! אני רואה את זה כי עכשיו אני יכולה להאמין שהייתי עושה את זה אבל רק פצפונת היא זאת שעוצרת אותי- שזה שקר כמובן).
אבל מה אני רואה בין השאר? נכון! רשימות ציוד של תרמילאי אולטרה לייט! עם כמה שציוד טיולים מלהיב אותי יתר על המידה (כמה אני כבר מטיילת)- אני האדם שסוחב איתו הכי הרבה ציוד מיותר לטיול של לילה יחיד.
בקיצור קורץ לי להיות האדם הזה שמסתדר עם מעט- אבל אני ממש לא.

אבל, אני בכל זאת גאה בעצמי. אני חושבת שכן שיניתי קצת את התפיסה שלי, ואני מרוצה מזה מאוד. הארון שלי מעולם לא היה מסודר יותר (הוא מעולם לא היה מסודר בכלל ככה שזאת התקדמות עצומה) ויש לי הרבה פחות זבל בעיניים. אולי יום אחד אצליח להיות אדם מסודר.

Fireflies

 

אם זה בוער אז זה בוער.
איזה יפה זה. משהו אפל ומואר ביחד.
פתאום באמצע נהיגה השיר הזה התרנדם לי ושכחתי ממנו כבר ואז פתאום הבנתי את המשמעות המילולית של fire flies וזה היה יפה ונכון, ואז פתאום חשבתי- ובעברית? גחליליות. גחלים קטנים בלילות. אפילו יפה יותר.
ובבת אחת נזרקתי להודו. לפעם היחידה שראיתי גחליליות. ואיזה יפה זה היה.
איפה זה היה בכלל. על גבול הג'ונגל. אצל האיש השקט ההוא. גוקרנה? הנה אני עכשיו בגוגל מפס. מייסור? איזה כפר עזוב בצידי הדרך? לא זאת לא היתה מייסור. מייסור היא עיר של ממש (אולי צ'רן גאלה?). לא היה לי אז גוגל מפס לא היה לי אז סמארטפון היתה רק מפה ענקית של חצי היבשת פרוסה על ברכיים בתחנות רכבת, אצבעות מלוכלכות, אוכל בשקיות. פעם בכמה ימים שיחת סקייפ באיזה אינטרנט קפה מקרטע.
רגע גחליליות. זה מזכיר לי. כמה שבועות לפני זה בנפאל, נסענו לאיזו חוות עיזים. מקום לא מתוייר, הטרטרנו לשם באיזה טנדר שעלה מהכביש המשובש, עם כמה נפאלים, ברכיים דחוקות אל ברכיים. ולפנות ערב יצאנו לשוטט בכפר הקטן. היתה שם חנות- כמו בכל הכפרים שראיתי- מן קוביית עץ קטנה סגורה עם דלפק. והמשכנו ללכת וראינו מקומיים שורפים משהו, מדורה די גבוהה. היה שם כנראה איזה דגן מיובש, כי הגיצים היו ארוכים ועלו והסתלסלו מעלה מעלה אל שמיים כחולים עמוקים של לילה חמים. ולא היו לנו ולהם מילים משותפות אז עמדנו ושתקנו יחד והסתכלנו במדורה ובגיצים וזה היה בסך הכל לפני עשר שנים וכבר כמעט שכחתי. אבל פתאום המילה גחליליות הזכירה לי גם את זה.
איזו מצחיקה אני, חשבתי שהודו תישאר לי זיכרון חי וצרוב בבשר, והנה הוא הולך ודוהה. חשבתי שבחיים לא אפספס הזמנות לחזור לשם, והנה לפני כמה זמן היתה הזדמנות- אבל אני לא יכולתי להעלות על הדעת שוב את הלכלוך הזה את הקבצנים את ההטלטלות בדרכים לא דרכים. וכמו המערבית שאני נסעתי במקום לאמריקה. להתלכלך בטבע פראי תחום היטב במתחמים מוגדרים להקים בהם אוהל. קבצנים ודרי רחוב דיברו איתנו רק בסן פרנסיסקו. הנה הכל נקי וטוב ויפה.
פתאום הבנתי שאני לא יודעת אם אסע למזרח מתישהו שוב בחיי.
רגע גחליליות מזכירות לי גם- האמפי, הודו. בלילה כשירדתי מהסלעים שהם ממלכת הקופים, או שבכלל חזרנו מהקרנה של סרט בגסט האוס של ישראלים? בכל אופן עברנו דרך שדות מוצפים, כנראה שדות אורז. ושאון- אין לי מילה אחרת לתאר את זה מלבד שאון- של קרקורי צפרדעים, רעש חזק כמו כביש סואן- אי אפשר לשמוע כלום חוץ מזה, אי אפשר לשמוע אף אחד מדבר, מהדסים בסנדלים בחושך מנסים לא למעוד מהתלולית אל תוך השדה המוצף. כמה רנדומלי הזיכרון. גחליליות הופכות לקרקורי צפרדעים.
וזכרון הערב ההוא עם הגיצים והמדורה בנפאל מייד מושך אותי לחודשים אחרי, בלאוס- חזרנו רכובות על האופניים מלגונה קטנה, ובדרך נקרתה לנו מסיבה משפחתית, והמשפחה הזמינה אותנו פנימה בהתלהבות והשקתה אותנו אלכוהול ושמחה בזרים האלה שהיוו קצת אטרקציה, והיה שם כל כך שמח! כולם רקדו וצחקו. ומתישהו נאצלנו לעזוב ואני זוכרת ממש את השער ואבן השפה שמפרידה את הבית מהשביל שעליו נסענו בחזרה אל העיירה.
ואיפה אהיה עוד עשר שנים?

זה סוד תורת הגעגועים

פצפונת ואני עבדנו על היכולת שלה לשחק לבד, כשאני לא שם לידה. זאת יכולת שאני רוצה לפתח- כדי שבעתיד תדע לשעשע את עצמה. אחרי ימים מספר זה קרה, וצפיתי בה ממקום מסתור במטבח, משחקת עם צעצוע תלוי בסלון. היא היתה מרוכזת ונהנתה, ולא נראה שהרגישה בחסרוני לאורך זמן. ופתאום, באחת, הגאווה שלי בה הפכה לצביטה בלב ודמעות מטפסות לקצוות העיניים. הנה היא שם- כל כך קרוב אלי, אבל אני לא איתה. היא לבד. מתמודדת עם העולם הזה בלעדי. הרגשתי כאילו נטשתי אותה.
מישהי אמרה לי שהורות זאת בעצם סדרת פרידות אחת אחרי השנייה. זאת דרך איומה להסתכל על זה אבל אני נאלצת להסכים.
עוד מעט אחזור לעבודה. אמנם כנראה שאעבוד מהבית אבל השינוי הזה מלחיץ מאוד. א' דוחק בי לדבר עם המטפלת, לקבוע מתי תגיע להסתגלות עם פצפונת, ואני בינתיים פיתחתי כלפיה איבה. כמובן אני לא באמת שונאת אותה- אני עתידה להפקיד בידיה את הבת שלי שעות ארוכות. פשוט היא הפכה בעיני סמל, משהו להשליך עליו את הכעס, את הדאגה ואת התסכול שלי. לתומי חשבתי שזה יעבור לי בקלות- שלא אבכה אפילו. והנה אתמול, עוד לפני שהמטפלת הגיעה לכאן ליום אחד בכלל, בעודי מתקלחת הבנתי פתאום שהיא תהיה כאן השבוע ועד שאחזור לעבודה. שהיא בעצם תיקח לי את הזמן היקר שנותר לי מחופשת הלידה שלי. הכל הציף אותי באחת ויצאתי מהמקלחת ובכיתי לא'. ותוך כדי שאני מסבירה לו את כל העניין המאוד הגיוני הזה, נזכרתי בתמונה שלה ישנה שלווה במיטה שלה בחדר הסמוך, ונדחפתי דחף עז ללכת להעיר אותה ולחבק עד אינסוף. המחשבה עליה ישנה ככה פגיעה ובודדה- בלעדי! בעולם הזה, מעכה את ליבי.
העברנו אותה לישון בחדר שלה לפני כמה שבועות. לא רציתי בזה אבל צריך היה להכיר בעובדות- העריסה קטנה עליה. ואם לא נעשה את זה עכשיו כשהיא עוד קטנה- זה יהיה קשה יותר.נתתי את הסכמתי והשכבנו אותה שם לשנת לילה. "אולי נישן איתה בחדר לפחות הלילה" א' אמר. ברור שהסכמתי. א' פרש שם את מזרני הקמפינג שלנו ועליהם סדין, והעברנו שנינו את הלילה למרגלותיה. נראה שפצפונת לא שמה לב לשינוי בכלל. מי שהיו צריכים לעכל את זה הם אנחנו. כמה חודשים שאני רגילה לראות את הפנים המתוקות שלה לידי בלילה, ופתאום היא בחדר אחר.
בכלל כל ההורות הזאת. כל כך הרבה אתה מגלה על עצמך. הנה לדוגמה גיליתי דבר מוזר. לפעמים קורה שיש לפצפונת התקפי בכי קשים מאוד. בכי שנמשך דקות ארוכות וממאן להתנחם. למדתי שצריך להחזיק ללטף לנענע לדבר אליה ואחרי זמן מה זה בדרך כלל יירגע. באחת הפעמים, אחרי בכי ארוך במיוחד הצלחתי להרגיע אותה בחדר חשוך במגע עם העור שלי.היא נרגעה והתכרבלה בחיקי, מסכימה לינוק. עברו כמה דקות כאלה של שקט מלבד קולות היניקה, ופתאום היא שחררה אנחה קטנה שיש בה שחרור של לחץ גדול. בבת אחת הרגשתי איך כל הגוף שלי נרפה, ואני בכלל לא ידעתי שהוא כל כך קפוץ. הבכי שלה משפיע עלי פיזית.
ועוד דברים שלמדתי.
משהו שאני נשבעת שהסתירו ממני עד שהבאתי ילדה. האם ידעתם שתינוקות עייפים לא נרדמים? שהם גמורים מעייפות אבל לא מסוגלים לישון אם לא ירדימו אותם? אני לא ידעתי את זה! כאילו באחורי מוחי זכרתי שילד עייף זאת התמודדות, אבל אף אחד לא ממש הסביר לי שככל שתינוק עייף יותר ככה קשה לו יותר להרדם. שלא נדבר על השילוב ההרסני של רעב ועייפות (עייף מדי לינוק, רעב מדי לישון ועייף מדי לישון). רגעים כתבה לי עוד כשהייתי בהריון שכדאי לי לקרוא על שנת תינוקות אבל למרות זאת איכשהו זה חמק ממני. כנראה שהפחד והציפייה ללידה לא אפשרו לי בכלל להבין את זה. עכשיו כשאנחנו מלמדים אותה להרדם, ואני יושבת לצידה שעות ארוכות ושרה בלופים את פזמון ליקינטון, לעיתים זה מצליח ואני מרגישה שאני ממש מוליכה אותה לאט לאט בבטחה אל השינה. כמה פעמים חזיתי בתדהמה בעיניים היפות שלה נעצמות אט אט לנגד עיני. לפני שזה קורה היא שולחת אלי יד קטנטונת ושמנמנה, כמו מבקשת ממני להיות איתה בתהליך הזה. זה שובר לב היד המושטת לעברי, ובמקום להרים אותה אל חיקי ולחבק ולנשק ולהגיד כמה אני אוהבת- אני מניחה את היד שלי על הבטן שלה, והיא מיד אוחזת אותה בחוזקה, מצמידה אותה אליה. ואני שרה פזמון ליקינטון ורוצה להיות קטנה מספיק כדי לשכב על המיטה לצידה ולאסוף אותה אלי בחיבוק גדול ומנחם. האם הילדה שלי מרגישה כמה שאני אוהבת אותה.
וכמה זה לא שוויוני. שאתם יכולים לנהל משק בית שהוא חצי חצי בדיוק בכל דבר, אבל ברגע שיש תינוק בבית- האיזון הזה כל כך מתערער.כל עוד את בחופשת לידה לפחות, ומניקה. ההנקה עצמה בלבד היא כמה שעות מצטברות ביום בהן את מקורקעת. בהתחלה עוד קראתי תוך כדי אבל ככל שהיא גדלה היא דווקא צריכה אותי יותר ויותר שאעזור לה להתעלם מהעולם סביבה ולהתרכז באכילה. ואת היחידה שקמה בלילה. ומפה לשם בלי שהתכוונתם בכלל את היחידה שמסוגלת להרגיע אותה במצבים מסויימים. לא התכוונתם שזה יקרה אבל זה מה שקרה. ואת זאת שצריכה להחליט בכל מה שקשור אליה כי את כביכול מכירה אותה טוב יותר. ובראש שלך היו כל מיני מודלים לאיך זה אמור להיות אבל בפועל ובלי שהתכוונתם בכלל- כל דבר שקשור אליה- זאת ההחלטה שלך והתפקיד שלך. וא' נהדר, אבל לפעמים בא לי לנער אותו שיראה רגע כשהוא נרדם לו לשנצ ספונטני במקום לקחת אותה שלא ישנתי יותר משלוש שעות רצוף כבר ארבעה חודשים, כשהוא יוצא לבירה עם חברים שישים לב שלא עשיתי שום דבר להנאתי הבלעדית מאז הלידה. שכשהוא חוזר הביתה ואני מעבירה לו את הילדה אחרי יום שלם שהיא היתה רק על הידיים ואני רק רוצה להשתין בשקט והוא נעמד לי איתה מחוץ לדלת של השירותים ומדבר איתי— אינסוף דוגמאות כאלה. לפני שהיא נולדה אמרתי לא' שהוא הולך לעשות הכל חוץ מלהניק אותה. והוא גבר החלומות ובאמת עושה הכל. אבל חצי חצי? חייתי בסרט. אני לא מכירה זוג כזה שזה עובד לו. אני חושבת שהיה לנו קל יותר אם היתי משלימה עם זה עוד לפני שזה קרה.
והחלומות. אני בקושי ישנה אבל אני חולמת בלי סוף. אני שונאת לחלום. החלומות האלה רעים, מלחיצים. אני מרגישה אותם תוקפים אותי בשנייה שהעיניים נעצמות. מפחידים, אלימים ורעים. קשה לי להשתחרר מהם, במיוחד כשאני קמה כמעט תמיד בפאניקה לצליל של בכי. קמה מזועזעת, חוזרת לישון עוד לפני שעיכלתי את החלום ההוא ומיד נתקפת חלום אחר. זה נורא קשה ואני מרגישה שגם בשינה אין לי מנוחה. אין לי מושג מה לעשות עם זה. שלשום היה השיא עם חלום אלים כל כך שכלכך שמחתי שפצפונת העירה אותי ממנו. הוא עדיין הופך לי את הקרביים כשאני נזכרת בו.
יש כל כך הרבה רגעים קשים ושוברים. בעיקר כשאני מתמודדת איתה לבד, בלילות. יש לילות שהיא מתעורת כל שעתיים. היה יום כמעט שלם שהיא התעוררה לאכול כל שעה. שמונה עשרה שעות. שמונה עשרה הנקות.  אני זוכרת במדוייק. אין לי מושג איך צלחתי את זה. פשוט השלמתי עם זה אני מניחה וזה עבר.עכשיו כשאני מרגישה שעוד רגע ובקושי אראה אותה בגלל העבודה- אני נוצרת אפילו את הרגעים האלה. וכשקשה במיוחד, נגיד כשהיא בוכה בלילות לפעמים אני אומרת לעצמי- זה הרגע שאת אמא. עכשיו היא צריכה אותך יותר מבשאר הרגעים הטובים והשמחים. את לא יכולה לכעוס או להתעצבן או לרחם על עצמך. עכשיו את בשבילה העולם כולו.

Am I grateful enough?

א' דיבר עם הבוס שלו בטלפון, וכל מה שאני שמעתי זה את א' אומר "כן, כן, בטח שאני מבין." בינתיים אני מאחוריו פצחתי בריקוד של אושר.הורידו את א' למשרה חלקית. מה שאומר שאני מקבלת אותו לכמה ימים בשבוע. כלכלית אנחנו יכוליםל להתמודד עם זה, וגם ככה אם היה אפשר הייתי קונה לו עוד ימי חופש. נכון, זאת לא חופשה ואי אפשר לצאת מהבית- אבל בינתיים אנחנו נהנים מכל רגע. פצפונת בכלל לא מאמינה למזלה הטוב, ומדי פעם כשאני מניקה אותה וא' מתחיל לשיר איפשהו בבית היא מפסיקה מיד לינוק ומסתכלת עלי במבט שאני מפרשת כ "לא נכון! איפה הוא???" מלא בהתרגשות.
ככה שנכון שקטסטרופה אבל אני די בהיי.
לא כתבתי כאן כמעט בכלל על פצפונת. על מה שלמדנו עליה עד כה. בתור התחלה, אני שמחה לדווח שמדובר בתינוקת הכי חמודה בעולם. אמנם לפעמים היא מטריפה אותי אבל היא נהדרת. יותר מהכל, פצפונת אוהבת להיות עירומה. רב התינוקות מעדיפים להיות ערומים, אבל עבור פצפונת זאת ממש אידאולוגיה. היא מקפידה להראות לנו בכל דרך אפשרית את מורת רוחה כשמנסים להלביש אותה, אבל כשמפשיטים אותה היא זורחת.הדבר היחיד שמתעלה על עירום מבחינתה הוא מקלחת. היא כבר למדה שכשמפשיטים אותה זה מה שעתיד לקרות, וכשהיא נישאת אחר כבוד לחדר האמבטיה היא פוצחת במה שאני מפרשת כצווחות ניצחון עליזות, וחוגגת את הכניסה למים בהשפרצות מאושרות עלינו ועל כל הסביבה. מדי פעם אני מכניסה אותה לשם בלי כוונה לקלח אותה, רק לשטוף לה את הטוסיק- ואת המבט הכועס שלה כשאני מניחה אותה על מגבת לאחר רחצה בכיור קשה לפספס, לא כל שכן את צרחות המחאה. אז כן, הילדה שלנו אוהבת מים. אפילו לקחתי אותה לשחיית תינוקות לפני שהתרגשה עלינו בהלת הקורונה, והיא היתה המומה כל כך משפע המים עד שפלטה צעקת שמחה מתפעלת.
עוד דבר שהיא אוהבת, לשמחתי, הוא שמקריאים לה סיפור. במיוחד אחד מונוטוני ומשעמם להחריד, אבל כשהיא רואה את הספר מתקרב היא מנפנפת בידיים וברגליים בהתרגשות,ובכל עמוד מעבירה את מבטה אחרי האצבע שלי כשאני מראה לה- חתול, ארנבת, רכבת. היא כלכך נהנית ממנו שאני מוצאת את עצמי מרחיבה ומספרת לה על הקטר ועל הים ועל כל מה שמצויר שם, והיא ממשיכה להקשיב.
בכלל, התכונה הבולטת שלה היא סקרנות. היא רוצה לראות. הכל. עכשיו. לפעמים במנשא אני מכסה אותה בכיסוי נגד שמש, ואז כשאני מתכופפת אחרי דקה אני רואה שהיא הצליחה לשרבב את הראש שלה במרווח הצר כדי להיטיב להתבונן החוצה. שזה די מרשים כי בגיל הזה הם עושים מעט מאוד פעולות מכוונות.
א' ואני מסתכלים עליה בהתפעלות, ושואלים בקול איך הצלחנו שנינו לייצר דבר מושלם כזה.
בהרבה תחומים בחיים, אני בן-אדם שלא מאמין שמגיע לו. לא האמנתי שאסיים את התואר, לא האמנתי שאמצא עבודה, לא האמנתי שלא יפטרו אותי אחרי שבוע,לא האמנתי שאמצא זוגיות נכונה וטובה,לא האמנתי שאני אכנס להריון… ואז כשקרו כל הדברים בדרך- האמנתי עוד פחות שנצליח להביא ילדים לעולם. כשההריון התקדם לא האמנתי שהלידה תגיע. ואולי בגלל זה, כשהיא נולדה, ושמעתי מישהו אומר "תקראו לרופא ילדים" כי היא לא בכתה- לא היה לי ספק שקרה הנורא מכל. אחרי שתי שניות היא  בכתה בכי קטן וחמוד, ומאז אני מאושרת. מאושרת כי שום דבר מכל אלו- אני לא לוקחת כמובן מאליו.
לפעמים אני מניקה אותה ומלטפת את הגוף הקטן והשמנמן שנצמד אלי, מהקודקוד המתוק ועד לאצבעות הרגליים השמנמנות, ולא יודעת איך אפשר להודות על ניסים כאלה. אומרים שהנקה משחררת הורמון כזה, שעושה לנו טוב בגוף. אני חושבת שזה נכון- לפעמים אני מסתכלת עליה יונקת בשקיקה, הראש המושלם שלה לחוץ אל השד שלי, ויד קטנה ושמנמנה מונחת עליו. העיניים שלה עצומות וכל תווי הפנים שלה מתנקזים לפס שחור יפהפה ומושלם של ריסים כמו בציור. ואני לא רוצה שהרגע ייגמר ואני לא רוצה להפסיק ללטף ולהתפעל.
המסקנה שלי היא ששווה היה לסבול את הקשיים של ההתחלה בשביל להניק אותה. בשביל זה, ובשביל הפעמים שהיא מפסיקה לינוק רק כדי לשחרר לי חיוך כובש של שותפה לסוד, ומיד להמשיך לינוק. וגם בשביל הירכיים שלה שעולות ותופחות, ובשביל הלחיים שעולות על גדותיהן ונשפכות.
לפעמים אני מצטערת בשביל א' שהוא לא יכול לחוות את זה. הוא לא שותף לצער שלי אז זה בסדר.
היא למדה להתהפך מהגב לבטן, ועכשיו לא עוברת דקה מהרגע שאני מניחה אותה על משטח והיא מיד מתהפכת. העניין הוא שהיא שכחה בינתיים איך מתהפכים מהבטן לגב, ולא תמיד היא רוצה להיות על הבטן בכלל. אז מה שקורה זה אני מבלה את ימי בלהפוך אותה בחזרה לגב, לחכות שתתהפך ותבכה, וחוזר חלילה.
אבא שלי אמר לי שהוא לא חשב שהאמהות תתפוס אותי "עד כדי כך". ע עכשיו אני לא יורדת לסוף דעתו. ואיך אפשר בכלל להתפס פחות מזה?

ארוחה משפחתית

כתבתי פה כבר כמה פעמים כמה אני אוהבת את המשפחה של א'. כתבתי גם שהם אוהבים אותי, אותנו, ואין לי ספק שזה נכון. כתבתי גם שלא הכל ורוד, ולא היה לי כח לפרט. אז עכשיו כשאני נגדשת שוב ושוב בעניין הזה וזה מתסכל ומעציב- יש לי כח לפרט.
ההורים של א' נפטרו לפני מספר שנים. א' ואני היינו כמה שנים יחד, והספקנו להתחתן כשהם איתנו מתחת לחופה, חולים אבל שמחים. מהרגע הראשון שהכרתי את המשפחה שלו קיבלו אותי בזרועות פתוחות ונלהבות, וסביב המחלות של ההורים שלו ואחרי שנפטרו היתה שנה קשה נורא ומאוד אינטנסיבית, במהלכה אחים של א' ואני התקרבנו מכורח הנסיבות. אני אוהבת אותם בכל ליבי, הם יקרים לי וחשובים לי. ביני לביני הבטחתי שאעשה הכל כדי שא' ישאר איתם בקשר הדוק, על אף המרחק הפיזי, ועל אף שהוא לא יודע לתחזק את הקשרים האלו לבד. לא מדובר במעמסה- אני  נהנית מאוד להיות איתם ועם המשפחות שלהם, והביחד של כולם חם אוהב מצחיק וכיפי. אבל בכל זאת יש משהו שמקשה עלי, עלינו.
כמו שמשתמע- אחים ואחיות של א' גרים כולם די קרוב האחד לשני. שתי אחיות שלו גרות באותה שכונה אפילו. הן לא תאומות אבל בלתי נפרדות מלידה. א' ואני גרים מרחק של שעתיים וחצי נסיעה משם. לא רק זאת, גם כל המשפחה המורחבת גרה באיזור ההוא ולא אחת שואלים אותנו מה לעזאזל איבדנו בעיר שלנו ומתי אנחנו חוזרים. כרגע, בכל אופן, טוב לנו כאן ואנחנו לא חוזרים. לא יודעים אם מתישהו נחזור.
אמנם המרחק קשה למדי, אבל באופן מפתיע לא הוא זה שמדיר שינה מעינינו ומלחיץ אותנו. מדובר במשהו פשוט ובסיסי הרבה יותר. אוכל.
למשפחה של א' יש, כמו לכל משפחה כמעט, תפיסה מאוד ברורה של אוכל ואיך הוא צריך להיות. א' ואני לא חולקים את התפיסה הזאת. זה יכול היה להיות מכשול קטן ובלתי נראה אלמלא עובדה אחת- המשפחה של א' אובססיבית לגבי האוכל שלה, צרה מאוד בחשיבה שלה ומוכנה לקבל רק סוג מאוד מאוד מסויים. זה כשלעצמו מאוד מרגיז אבל בצירוף עם המרחק שלנו מהם זה נעשה בלתי נסבל.
נתחיל מזה שא' ואני צמחנים, אבל אחים שלו מאוד אוהבים בשר. זה כמובן בסדר ויש לנו הרבה חברים ומשפחה קרניבורים- א' ואני לא אידאולוגים בקטע הזה- אין לנו שום בעיה עם בשר על השולחן. כשאנחנו מתארחים אצלם הם עושים עבורנו מעל ומעבר, מכינים לנו עוד ועוד תחליפים לבשר, למרות שאין צורך.
אבל הצמחונות היא כאין וכאפס לעומת הבעיה האמיתית. המשפחה של א' סבורה שיש רק דרך אחת ויחידה לארוחה, והיא, איזו הפתעה- הדרך שלהם. הארוחה היחידה שראויה למאכל אדם מבחינתם מורכבת תמיד מאותן עיקריות, אותן תוספות ואותם סלטים. אין חריגה. זו כמובן ארוחה בשרית, התוספות עדתיות ומיוחדות, ושפע הסלטים צריך להיות טרי ובעבודת יד. השולחן צריך לכרוע תחת העומס, הכל צריך להיות מוגש בחד פעמי (!) ואחרי שכולם אכלו זה עדיין נראה כאילו אפשר להאכיל גדוד מכל מה שנשאר- והכל כמובן נזרק.
כשאנחנו מתארחים (ואנחנו מתארחים המון) אני מאוד נהנית מהאוכל, ומסכינה בשקט עם עניין החד"פ. הבעיה היא האירוח.
דבר ראשון- זה לא קורה הרבה. א' ואני התגוררנו עד לא מזמן בדירות סטודנטים קטנות, כאלו שאי אפשר לארח בהן משפחה כזו גדולה עם כל הילדים. פעמים ספורות חלקם הגיעו ויצאנו לפיקניק באיזור. היה מאוד כיף.
לפני כמה זמן א' ואני רכשנו דירה. אחרי ששיפצנו אותה א' רצה להזמין את כולם. ברור היה לי שזה צריך להתרחש, אבל בלעתי רוק באימה כי נזכרתי בביקור שלנו אצל דודה חוה.
דודה חוה של א' היא עוף די מוזר בתפאורה המשפחתית. היא טיפוס חביב מאוד לטעמי אבל אכן קצת תמוה. היא מאוד שונה מהאחיות שלה ובכלל מהמשפחה של א'. על כל זה אפשר היה לסלוח לה, אלמלא בנוסף לכל המוזרויות שלה התחתנה עם אשכנזי. ולא סתם אחד, אלא אשכנזי שונה לחלוטין ממשפחתו של א'.
*(כמו שהבנתם יש פה קטע עדתי חזק, ותקראו לזה איך שאתם רוצים אבל אני מתחמקת מלקרוא לזה גזענות. אחים של א' נשואים לאשכנזים ואשכנזיות, כולל אותי. יש סביב זה עניין אבל לא משהו לעשות ממנו סרט בורקס. ההורים של א' קיבלו את כולם בזרועות פתוחות גם אם חששו תחילה. פה ושם  העניין עולה בצורה שלא מחמיאה לאף אחד אבל אין לי כח להתעסק בזה אז אני פשוט מתעלמת.)
בכל אופן דודה חוה הזמינה את כולנו, ומיד התחילו לפטפט הלשונות המחודדות של אחיות של א'. יש שם הסטוריה של אוכל לא מוצלח וכולם הקפידו להראות סובלים מההזמנה (שהיא גם שעה נסיעה מהכוך המשפחתי, לא ייאמן). כולנו הגענו, כמות נכבדה של מבוגרים וילדים. דודה חוה הגישה ארוחה חלבית. ענין מאוד לא הגיוני לכשעצמו, אם שואלים את האחים. אני עד היום לא מבינה מה בדיוק קרה שם, אבל זה לא היה טוב. חוה התרגשה כל כך והכינה כמויות בלתי ייאמנו של פשטידות קישים סלטים ובורקסים. מוגזם לכל הדעות. לדעתי היא עבדה על כל זה שלושה ימים לפחות. א' ואני ועדן ובעלה אכלנו ושבענו, ואז העמיסו עוד ועוד על הצלחות שלנו, ואכלנו את הכל- כי למרבה המבוכה שאר האחים של א' וילדיהם לא נגעו בכלום. ממש. בצורה הכי מגעילה ולא מכבדת שיש. חוה המסכנה כרכרה סביב כולנו והציעה עוד ועוד, ומשנתקלה בסירוב נקטה בשיטה אגרסיבית יותר והעמיסה את הצלחות. א' ואני אכלנו עד להתפקע. האוכל היה טעים, אין לי מושג למה אחים שלו לא אכלו. משראתה שהם לא אוכלים התמקדה בא' ובי ולא הפסיקה להעמיס את הצלחות שלנו. כשיצאנו משם שאלתי את א' מה הסיפור, והוא, כועס ונכלם מההתנהגות של אחים שלו אמר שיש איזה הסכמה משפחתית שחוה לא יודעת לבשל. כששאלתי מה היתה הבעיה הפעם אמר שהיא לא הגישה את האוכל יפה מספיק. עד היום אני לא מבינה מה היתה הביע בארוחה של חוה, ועד היום אני מתכווצת כשאני נזכרת כמה לא נעים היה לשבת מול הררי האוכל שאחים של א' לא נוגעים בהם במופגן.
בכל אופן- כשא' התחיל לתכנן את הביקור של אחים שלו אצלנו זה מה שראיתי לעיני רוחי. תוסיפו לכל העניין את העובדה שמן הסתם נכין ארוחה חלבית, שמעולם לא אירחתי כמות כזאת של אנשים, שהדירה שלנו די קטנה, שאחיות של א' ביקורתיות למות, ושלא משנה שאצל א' ואצלי זה ממש לא ככה- לא משנה מה נעשה מבחינת המשפחה שלו נקיון הבית, והבישולים הם לחלוטין אחריותי הבלעדית, ולא' אין קשר לזה.
א' ואני לא אשפים במטבח, אבל אנחנו כן יודעים לארח בצורה נעימה ומספקת- לדעתי הבלתי משוחדת כמובן. אנחנו מאוד אוהבים לארח ולפני שהקטנטונת נולדה הרבנו לעשות את זה- מארחים בעיקר את המשפחה שלי ואת החברים. אנחנו משתדלים להכין אוכל מגוון, וגם אם מדי פעם משהו יוצא לא הכי מוצלח- לרב הצלחות מתמלאות ומתרוקנות, מתכונים מוחלפים, ואין לי צל של ספק שלא מדובר בקטסטרופה קולנירית.
א' חשש בדיוק כמוני, אולי קצת פחות. נערכנו לזה כמו למבצע צבאי. הם הרי באים מרחוק ויתרה על כך יוצאים מהחמולה המשפחתית (עניין נדיר ומעורר הערכה לכשעצמו)- חייבים להגיש ארוחה ענקית. בנוסף לעניין האוכל אחיות של א' מרבות לדבר על נקיון בבתים של אנשים. יותר מדוייק- על כמה בתים של אנשים שהם לא הן מטונפים. בחיי שאני אוהבת אותן אבל זה באמת משהו שמעסיק אותן בצורה אובססיבית. ייאמר לזכותן שהבתים שלהן מבריקים, ברמת ההשתקפות שלך ברצפה בזכוכיות ובשיש. הן מקדישות לזה פרקי זמן הסטריים, כמובן. מבחינתן אישה נמדדת באוכל שהיא מבשלת ובנקיון המטבח שלה. הבית של א' ושלי חד משמעית לא עומד בסטנדרטים האלה. אנחנו מנקים אותו באופן יסודי פעם בשבוע בערך (*זה היה לפני שפצפונת נולדה. הסטנדרטים שלנו מאז רק ירדו.). אחיות שלו שוטפות כל יום. זה פשוט לא אותה רמה.
אז הביקור המיוחל הלך והתקרב, וא' ואני צחצחנו ומירקנו כל פינה בדירה. שקדנו על התפריט ימים מראש- מודעים לזה שכנראה זה יסתיים כמו תקרית חוה. אני לא יודעת להכין את כל המאכלים העדתיים הרגילים שלהם- ולא ראיתי טעם לנסות. זה הרי המלכוד- אם לא אכין- יתלוננו שלא הכנתי, ואם אכין זה לא ייצא כמו שהן רגילות וגם אז יעקמו את האף. אז כבר פתחנו בנקודות לרעתנו.
הגיעה הארוחה. האחים התייצבו על גיסיהם וטפם, הדירה הקטנה שלנו התמלאה עד אפס מקום (כולל כסאות שהבאנו מחברים כדי שנוכל להושיב את כולם), ובחיל ורעדה א' ואני העמסנו את השולחן. כצפוי- אכלו לשם הנימוס כמו שהנימוס של משפחתו של א' מחייב- הניחו במופגן כמעט כלום על הצלחות. א' ואני הסתכלנו בעצב אבל לא אמרנו דבר. אני ידעתי מראש שכך יהיה אז לא נעלבתי, אבל ראיתי משהו בתוך א' נשבר.
בעניין הבית החדש קיבלנו מחמאות, ואני קיבלתי הערה שאני צריכה לעשות מסילות. כן כן. חייכתי בנימוס.
 בסיום האפיזודה הלא מוצלחת הזאת יצאנו לפארק קרוב בעיר שלנו, הילדים התרוצצו מעט נדהמים שיש חיים מחוץ לעיר שלהם ודי נהנים בסך הכל, ואנחנו הולכים אחריהם. אחרי שעה קלה הוחלט להמשיך למקום נוסף, אבל כשהתקרבנו ראינו שהוא עמוס והחלטנו לוותר. בקשר המשפחתי העבירו שניפגש להגיד שלום בתחנת הדלק ביציאה מהעיר. הגענו לשם, ומצאנו את כולם יושבים בסניף ארומה, אוכלים להנאתם חביתות. בערך שעתיים אחרי שהיו אצלנו. מאוד נפגעתי שבחרו לעשות את זה לעינינו, ולא לפחות להמתין ולהתכנס בסניף ארומה אחר בדרך שלהם הביתה- אל המקום בו המרצפות נקיות ומגישים אוכל לטעמם.
ראיתי שא' נעלב עד עמקי נשמתו- אז לא אמרתי שום דבר. חזרנו הביתה מדוכדכים אבל לפחות היה לנו אוכל לשבוע קדימה. כל זה היה לפני כמעט שנתיים. מאז לא הזמנו את כולם שוב. מעין הסכמה שבשתיקה שאין לנו כח לזה ושהם גם ככה כל כך סובלים מהנסיעה אלינו שפשוט חבל.
לא ידענו כמה זמן המצב עוד יוכל להמשיך אבל לא ראינו צורך לשנות את זה. בינתיים המשכנו להתארח ולהיענות באהבה וברצון לכל ההזמנות, וגם לקופסאות השאריות ששלחו איתנו הביתה- כי כנראה אין לנו מה לאכול (האמת זה פשוט תמיד היה ככה כי א' בן זקונים וגבר אז אף אחד לא מצפה שיבשל בשביל עצמו, למרות שהוא מבשל מצוין).
אז עכשיו גילינו עד מתי המצב יכול להימשך- עד הרגע שיש לנו תינוקת מתוקה וכולם רוצים לבוא לראות אותה. לראשונה מאז שאני מכירה אותם, ראיתי את א' רב עם אחים שלו. קטנטונת היתה בת בערך חודש וחצי כשקיבלנו טלפון מטיף מהאח הגדול- למה אתם בקושי באים ולמה אתם לא מזמינים אליכם.
אין לי מושג מי המטורלל שלא מבין מדוע לא באים שעתיים וחצי נסיעה עם תינוקת בת חודש וחצי (ובאנו! באמת שבאנו) ולמה אישה אחרי לידה לא מזמינה אליה (אי אפשר להזמין לקפה ועוגה- זה ממש רחוק.) בחיים לא ראיתי את א' זועם ופגוע כל כך. הוא צעק עליהם בטלפון בכאב ששבר את ליבי, ואני ניסיתי להרגיע אותו כדי שלא יגיד דברים שיצטער עליהם. בהיעדר הוריו- אחיו הגדול נטל לעצמו את תפקיד השופט וא' ואני יצאנו אשמים, המשפט התקים בהיעדרנו. אני כמובן נפגעתי מאוד, במיוחד כי נאמר במפורש שאנחנו מעדיפים את המשפחה שלי על של א' ושאנחנו מתביישים! ולא רוצים! שהבת שלנו תיפגש איתם. זה היה מופרך לחלוטין, חסר כל קשר למציאות וממש פוגע. אבל לא יכלתי להראות את זה לא' שגם ככה היה מרוסק מכל הסיפור.
בסוף העניין נסגר בהתנצלות של האחות שהתחילה את כל המהומה הטפשית הזאת, וביקשה להעביר את ההתנצלות גם אלי.
לא כל דבר אפשר לתקן. אחיות של א' מורגלות בכל הדרמה הזאת (איך אמר לי בעלה של עדן, בהקשר אחר לגמרי- האחיות של המשפחה הזאת מתרתחות מהר ונרגעות מהר) ומבחינתן העניין נסגר בהתנצלות. אני כנראה לנצח אזכור להן את זה. אבל א' ממש נפגע ושום דבר כבר לא יכול לתקן את זה.
*אגב בכל העניינים האלה צריך להחריג את עדן- אחות של א' שאני פחות או יותר מעריצה. כבר כתבתי עליה פה- היא ג'דאית ברמות חריגות והחיים זימנו לה התמודדויות מאוד מאוד קשות. היא האדם היחיד שאני יכולה לדמיין בכלל עומד בכל זה בכזאת גבורה ועוד מחייך- וממשיך לחפש איפה אפשר לעזור לכל השאר. אותה אני לא מתביישת להזמין, היא תמיד באה בכיף אוכלת מה שנותנים ולא ועשה עניין, וכך גם המשפחה המקסימה שלה.אם לא משתמע מכל זה- אני מעריצה אותה.