לכתוב ולשרוף

כבר חודשים שאני ככה- מרירה. רעה, נבזית, בתוך תוכי מקווה שאנשים ילמדו את השיעור שלהם אף על פי שאני ממש לא מאחלת להם את זה. אין בי חסד (האמת- לא חושבת שאי פעם היה. פשוט קראתי לאחרונה כמה ספרים של מירה מגן והדמויות מלאות החסד שלה היו כמו נגטיב לדמותי הציניקנית והממורמרת), אין בי סבלנות, אין בי סובלנות שאני כל כך דורשת למצוא אצל אחרים. אין בי רוגע. 


כל דבר שמספרים לי אני מושכת כתפיים ואומרת שזה היה צפוי. אותי לא תצליחו להפתיע. אולי אני סימפטום של התקופה, אולי של ההנהגה, אולי של החברה. כל כלי עייפות וייאוש מפלונטר פוליטי וממגיפה. ומה יש לי להתלונן בכלל. החיים שלי דבש. זה סתם תירוץ עלוב.


על הכל אני כועסת. זעופה. כולם חסרי אחריות. לא עושים עבודתם כראוי. גם בעבודה- מוצאת דברים קטנים להיטפל אליהם ביני לבין עצמי. תלונות וטרוניות למי שעובד איתי. תודה לאל יש לי שכל לא להעלות את זה הלאה. ואפשר לחשוב שאני קדושה.



האמת שהדבר שתפס אותי מאוד לא מוכנה היה האסון במירון. קמתי בחמש וחצי לאימון, פתחתי חדשות כדי להעביר כמה דקות שנשארו לי- והכותרת "44 הרוגים במירון" פשוט לא נקלטה אצלי. לא הבנתי בכלל מה אני קוראת. איך כבר הספיק לקרות אסון בין חצות לחמש בבוקר. ואם כבר המירון. אחרי שהתברר מה קרה- זה נראה כל כך מרוחק ממני שהייתי צריכה להזכיר לעצמי תכופות שזה קרה ממש כאן בישראל. אין בזה כדי להצדיק את קהות ליבי- אבל הפער שנוצר ביני לבין החברה החרדית כאילו מנע מהרגש להציף אותי. מוזר אילו דברים תופסים אותנו. מתישהו ראיתי קטע קצר בו קרוב משפחה מספר על אחד הנספים באסון, ובו הוא אומר "הוא היה אהוב על הילדים. היה ילד בעצמו. מאוד אהב הארי פוטר. היה בקיא בכל הסניצ'ים האלה."  ואז משהו בתוכי התמוטט ודמעות הציפו את העיניים. לפני כן הגיעה הודעה שמישהו שאני מכירה מלפני כמה שנים איבד באסון את בנו. צער גדול הציף אותי- צער על האיש הטוב הזה שדבר איום כל כך קרה לו. לא נסעתי לנחם. לא חשבתי שנוכחותי תעלה או תוריד. 



אני אומרת לעצמי- תכתבי. תכתבי על זה, תנקזי את זה, זה יציק פחות. ואני לא כותבת. אין לי כוח להכנס לזה אפילו ביני לבין עצמי. מתעצבנת מזה שהתעצבנתי. 


לפני כחודש התפוצץ איזה עניין במשפחה של א' שנוגע לנו במיוחד. עדן התפרצה על א' בהאשמות נוראיות, מכוערות, חסרות ביסוס ומעליבות נורא. אני אוהבת את עדן בכל ליבי- אבל לא הצלחתי להתגבר על הדברים שאמרה עלינו. אם זה היה בלהט הרגע- היה לה מספיק זמן מאז להתנצל. היא לא התנצלה. זה ניקר בלי ועדיין מנקר בי בלי סוף .א' מן הסתם היה שבור מזה. לא ראיתי את עצמי נפגשת איתה כמו פעם בחיבוקים ונשיקות. לכל מקום שהלכתי הלכו איתי המילים המכוערות שלה. זה פשוט לא יצא לי מהראש. יום אחד החלטתי לכתוב על זה פה- גם אוציא את זה מהמערכת, וגם אולי אקבל תגובה או שתיים בה יגידו לי שאין ספק שאני צודקת ועדן חצופה על שהיא מעזה לכנות אותנו כך וכך- ומייד ארגיש יותר טוב.ניגשתי למלאכה. כתבתי וכתבתי וכתבתי. על הדרך יצאו המון כעסים, היעלבויות ודברים שהייתי רוצה לצעוק בחזרה על המשפחה של א. המקלדת סובלת הכל. הפוסט גלש וגלש לעוד ועוד מקרים, עוד ועוד כעסים, עוד ועוד עלבונות- הלך ותפח ואיבד כיוון. כל הקאם-בקס שהיו לי ולא אמרתי נזרקו לתוכו. כל התשובות שלי למשפטים המעליבים שזרקו לי- אבל לא אמרתי- נשפכו בפוסט ההוא. 

הגיעה שעה מאוחרת והייתה צריכה להפסיק לכתוב. הסתכלתי על הבלאגן שיצרתי, לא ראיתי איך אני עורכת את הדבר הזה לפוסט קוהרנטי, היה מאוחר- ויתרתי.

והנה עברו שבועיים מאז- וראו איזה יופי- הנושאים האלו כבר לא מטרידים אותי כמעט. לא היה צורך כלל לפרסם את זה- רק לכתוב. תרופה מדהימה. איך לא עשיתי את זה קודם. הרגשתי כאילו משקולת של 200 קילו ירדה ממני. קל יותר להתהלך עכשיו.


אז למען השפיות והאנושיות שלי- אני צריכה להתחיל לכתוב. אולי עם הזמן תיעלם הציניות, אולי יתיישרו קמטי הזעף. אולי, אם יהיה רצון- יופיע בי חסד.

הבוקר

השבוע הסעתי את א' למילואים. היה מוזר לראות אותו פתאום עם מדי ב, עבר זמן רב (לשמחתי) מהמילואים האחרונים שלו. הוא עמד בדלת עם התיק שלו והמדים המרושלים, ונראה לי פתאום צעיר בעשר שנים אבל גם מבוגר- כי אני זוכרת את אבא שלי יוצא למילואים לשבועות ארוכים.


הסעתי אותו לאיזה צומת שבה מילואמניקים תופסים טרמפים- ממנה אסף אותו חבר שלו- הבוקר.בדרך לשם פטפטנו ושאלתי אותו על החבר הזה, שאני לא ממש מכירה. הורדתי אותו והוא רץ לרכב שלו. התבוננתי בו מתרחק ממני- איש אהוב ומקסים שלי, ופתאום בתוך כל הכאוס של רגע-אחרי-מלחמה הוא נראה לי פגיע כל כך- עם המדים שלו, בלי נשק, הולך בשולי הכביש.



בדרך חזור נזכרתי בחבר. לפני כמה שנים נסענו לטייל, כל החבורה. כלומר החבורה מכאן, הקרובה. זה היה מזמן יחסית- כי זה היה טיול ספונטני- לא ידענו איפה נישן, אמרנו- נזרום. אבל לא ממש מזמן- כי לא נסענו למדבר, נסענו לצפון. זה עזר לי למקם את הטיול ההוא על ציר הזמן. למעשה היה זה הטיול שבו התבשרנו באושר גדול על ההריון הראשון בחבורה. 

כשסיימנו את השוטטות בגבעות הירוקות והערב התחיל לרדת- א' נזכר פתאום בחבר הבוקר (כן כן, בוקר כמו קאובוי-ממש כאן בארץ ישראל)- שבשטח המרעה שלו הקים פינה נעימה למטיילים ללון בה. הוא התקשר אליו והבוקר הגיב בשמחה, נתן לו  שם של תחנת דלק ואמר שיאסוף אותנו משם.

הגיע טנדר מאובק ונסענו אחריו עמוק אל תוך השטח. הדרך היתה מלאת מהמורות וארכה זמן רב. אחרי שאיבדנו חלק מהרכבים כולם הגיעו. את פנינו קיבל שטח מיושר בינות העצים, משקיף אל גבעות עד האופק, גדם עץ ארוך שכוב על הקרקע כספסל ושמיים מחשיכים. הבוקר ירד מהטנדר, גבוה ומוצק, מזוקן שתקן וקצת זעף, לבוש חולצת פלנל משובצת. מהטנדר קיפצה חיש מהר לצידו כלבת רועים זקנה.

הוא וא' התחילו לפרוק מהטנדר עצים למדורה, ואנחנו הודינו לו תוך כדי שאנחנו מקימים את האוהלים, מכינים אוכל ומדליקים את המדורה. כל הזמן הזה הבוקר התבונן בנו, שותק, שעון על הטנדר ומלטף את כלבתו, מנהל עם א' שיחה חרישית, יונק מדי פעם מהסיגריה. מתוך נימוס כנראה ישב איתנו סביב למדורה- אנחנו חבורה עליזה וקולנית, מצב הרוח היה מרומם ןצחקנו הרבה- והוא שתק. אחרי כמה זמן קם, איחל לנו לילה טוב, לחץ ל-א' לחיצת יד איתנה, עלה על הטנדר שלו, הכלבה קיפצה אל תא המטען, והם נסעו משם.

 

אחרי תצוגה כזאת שאלתי את א עליו- והוא סיפר לי. סיפורי מערבונים מהגליל. הבוקר הקשוח שלנו, ככה א' אמר- סבל ממכת גניבות של בקר מהעדר שלו. פעם אחת תפס את הגנב על חם. בדואי תושב הצפון. השניים נאבקו והבוקר הכניע את הגנב. הגנב סיים את המפגש הזה כשמצבו לא מזהיר (כאן א' מוסיף בגאווה מוסתרת- הבוקר בחור חזק מאוד, ומוסיף הנהון וצחוק להדגיש כמה הוא חזק- לא הייתי רוצה להיות במקום הגנב הזה). אבל הגנב הוא בן לשבט ידוע בצפון, והיה ברור שאחרי המקרה הזה השבט יחפש נקמה. הבוקר נעלם היכנשהו (ארץ קטנה, איפה יש פה להיעלם אני שואלת, וא' מפנה כפותיו לשמיים ואומר- נעלם) לכמה שנים או חודשים עד שהעניינים יירגעו.

 

כל הסיפור הזה הדהים אותי כי הוא לא נשמע מכאן. כי הוא לא נשמע מתקופת חיינו בכלל. הדבר היחיד שנתן לו תוקף היה הבחור השתקן והקשוח שראיתי במו עיני. הבוקר הוא אחד החברים האהובים על א' מהצבא. א' לא ממש שומר על קשר, אבל אסף לאורך השנים חברים כאלה- חלקם מגיעים עם סיפורים מהסוג הזה, השאר סטלנים חביבים. אני מדמיינת את א' ואת הבוקר יושבים יחד במילואים, שתקנים ומהרהרים. כן, החברות הזאת מובנת לי. 



אני אוספת את א' מאותה נקודה בדיוק- הצומת אותו צומת, א' שלי אותו א' מתוק אבל קצת מזוקן יותר ומסריח מזיעה סיגריות וסולר. הוא מספר לי על המילואים ואני שואלת אותו על הבוקר, והוא מאשר שאני זוכרת נכון את הסיפור.

"הוא מהטיפוסים האלה שכותבים עליהם ספרים" אני אומרת."כן, נכון." א' משיב בשוויון נפש. "ממש."

הבית של הנמלה

פצפונת גדלה כל כך יפה. אני נפעמת מהתבוננות בה. היא כבר בכלל לא תינוקת, אלא פעוטה. היא מתהלכת בביטחון, חוקרת, דורשת, מדברת. זה פשוט מדהים.

אני יכולה לחבק ולנשק אותה במשך שעות. הלחיים שלה תפוחות ועגולות, ואני משקיעה בהן שפתיים ומנשקת שוב ושוב ושוב. התלתלים שלה שובבים וקופצניים, ואני מעבירה בהן אצבעות מלטפות- מושכת אותם ורואה איך הם שבים ומתכווצים. העיניים שלה צוחקות, הפה שלה מחייך, והאף שלה קטן ומתוק. אני אוהבת אותה כל כך, ותמיד יש לי בשבילה עוד נשיקות וחיבוקים.


היא כל כך חכמה. אני מלאת התפעלות. לא איכפת לי אם כל הילדים עושים את זה- מבחינתי כל מילה, כל שיחה, כל פרצוף- זוהי גאונות.


היא מבינה הכל. א' ואני עוברים לידה לאנגלית כשאנחנו רוצים להיות בטוחים שלא תבין. היא מאזינה תמיד, ולפעמים זורקת איזו מילה שמבהירה שהבינה הכל. 



הכי אני אוהבת- בערב אחרי שא' חוזר מהעבודה, שלושתנו נשכבים על משטח הפעילות, או על הספה הקטנה שלה, והיא מטפסת עלינו, קוראת לנו, משחקת איתנו מחבואים. היא כל כך אוהבת להיות איתנו, שזה פשוט שובר לב לחשוב שרוב היום אנחנו בעצם בנפרד. 


הכי אני אוהבת גם- ללכת איתה ברחוב. כבר ביציאה למסדרון האקסטזה שלה מתחילה. היא מקפצת בחדווה ובצווחות שמחה לכיוון המעלית, התלתלים שלה מקפצים איתה. המעלית יורדת, ולעיתים היא לא מכילה את ההתרגשות ורוקעת בשמחה ברגליים. אנחנו יוצאות לרחוב. היא מחזיקה את היד שלי, ואנחנו מתחילות ללכת. היא מתרגשת מהכל- ציפור, כלב, חתול (הכי הרבה היא מתרגשת מחתול!), אוטו, פרפר, פח. אנחנו משוטטות והיא מותחת את היד שלי כדי לראות דבר מה שקורא לה. היא קוראת "נדנדה!" לא משנה לאן אנחנו הולכות- כדי שאדע שלשם היא מתכוונת להגיע.


לפני כמה זמן בדרך חזור מהנדנדה, ראינו נמלה הולכת על החול. עצרנו, התכופפנו, והצגתי לה נמלה לראשונה. להפתעתי היא התעניינה מאוד. המשיכה לכרוע ולהסתכל על הנמלה העמלנית. שאלתי אותה "לאן הנמלה הולכת?" והיא חשבה שנייה ומיד השיבה "נדנדה!" כל כך אהבתי את התשובה הזאת, שהיתה בה פשטות וגם מחשבה. הנדנדה הרי קרובה, ומי לא ירצה ללכת לשם? עכשיו נמלים זוכות אצלה לתשומת לב מיוחדת. היא אומרת להן "ביי ביי" כשאנחנו עוזבים אותן, מספרת לי שהן הולכות לנדנדה. לפני שבועיים ראינו קן נמלים רוחש. היא הסתכלה בו בתדהמה. אמרתי לה שכאן זה הבית של הנמלה. והראיתי לה איך נמלה אחת מכניסה פנימה אוכל. ניכר שהדבר הרשים אותה. והיא המשיכה לשבת שם דקות ארוכות ולהתבונן בנמלים המתרוצצות.

לפעמים אנחנו עוברים ליד שיח, והיא מרימה עלה או פרח כלשהו מהקרקע, זורקת אותו לתוך השיח ואומרת "קום" שפירושו- מקום. לכל דבר המקום שלו, והיא החזירה את הפרח למקום. צריך סדר בעולם.


זה קרה לי שוב לפני שבוע. חטפתי איזה התקף חרדה באמצע הלילה. זה לא קרה לי הרבה, זכורה לי רק עד פעם אחת- שגם היתה כשהייתי צריכה לקום מאוד מוקדם. נראה שהלחץ שלא אישן מספיק מעורר אצלי משהו. מה שקרה זה שתכננתי לשחות בבוקר המחרת, מה שאומר שאני קמה בחמש וחצי. ובחצות, רגע לפני שנכנסתי למיטה, גיליתי להפתעתי שאני צריכה להיות איפשהו בתשע למחרת. זה היה לא צפוי כי אני עובדת מהבית כבר שנה, ותכננתי לחזור הביתה אחרי הים- להתקלח לאכול וכו'. העניין הוא גם שגיליתי את זה ממש ברגע האחרון- וזה סתם כי פספסתי איזה פרט מידע שהיה מונח מולי כל הזמן והמוח שלי פשוט סירב לקלוט. הרגשתי כל כך טיפשה וחסרת אחריות. באותה מידה יכלתי שלא לגלות את זה בכלל ולהיות מופתעת לקבל שיחת טלפון ששואלת היכן אני. בקיצור- פתאום עניין השחייה נראה כמעט בלתי אפשרי- אבל עדיין רציתי מאוד להספיק. נכנסתי למיטה, בחשש מה שלא אצליח להירדם עכשיו כשאני לחוצה. והנה כמובן שלא הצלחתי. היה לי חם. היה לי קר. התגרדתי. הלכתי להתקלח. המחשבות רצות לי בראש. אני מזכירה לעצמי שלא להסתכל על השעון- זה רק מלחיץ אותי עוד יותר לגלות שעוד שלוש שעות אני קמה ולא ישנתי. כלום לא עוזר. לרגעים נדמה לי שאני מצליחה להרדם אבל תוך רגע תוקפת אותי מחשבה חדשה ואני מרגישה את הלחץ בבת אחת בכל הגוף. אני מחליטה לוותר על השחיה מחר- ולו רק כדי שהלחץ על שעות השינה יירד. זה לא עוזר. כמה ימים לפני הופיעו לי כאבים לא ברורים- ועכשיו הם מטריפים אותי. אני מתהפכת במיטה, א' מתעורר מדי פעם, מנסה להרגיע אותי במילים רפות וחוזר לישון. בשלב מסויים המחשבות תוקפות אותי במהירות, כופות את עצמן עלי. אני עוצמת את העיניים ומנסה לגרש אותן- אבל אחת רודפת אחרת. משהו מהעבודה. אולי אני קשוחה מדי עם פצפונת. הגן שרשמתי אותה אליו הולך להיות סיוט לוגיסטי. איך נסתדר. עוד משהו מהעבודה. איך רק עכשיו הבנת שאת צריכה להיות שם מחר. תמיד יותר מזל משכל. עניין של זמן עד שיעלו על זה שאת עושה עבודה ממש גרועה. פצפונת, את לא רכה איתה מספיק. דיייייייייי אני מתהפכת במיטה בדמעות, מתחילה לבכות בלי שליטה. א' מתעורר בבהלה ומנסה להבין מה קורה. אני אומרת שנראה לי שזה התקף חרדה. אני מתקשה לנשום ומנסה להסביר לו בין שאיפות גדולות והיסטריות של אויר. הוא לא ממש מבין, אבל מחבק, מנסה להרגיע. זה עוזר לרגע ושוב המחשבות תוקפות. זה נרגע קצת. פצפונת מתעוררת, א' קם אליה ולא מצליח להרגיע אותה. השיניים הצומחות שלה מכאיבות לה. גם אחרי משכך כאבים היא ממשיכה להתעורר כל עשר דקות. הלילה הזה הופך לסיוט משותף לכולנו עכשיו. א' קם אליה בפעם המי יודע כמה, ופתאום הכל מתחוור לי. "תביא אותה לכאן" אני אומרת לו. פצפונת לא ישנה איתנו בלילה- היא לא מודעת לאופציה הזאת וגם די אוהבת את המיטה והמרחב שלה. אבל הלילה הזה לא מתקדם לשום מקום. ובעיקר- פתאום אני יודעת. אני צריכה אותה. היא תרגיע אותי. א' מביא אותה לחדר מיואש, ואני זורחת לקראתה כי אני יודעת שהיא תביא לי את הרוגע ואולי את השינה. הוא מניח אותה עלי, היא בוכה, אני מנענעת אותה ולוחשת לה, מרגיע אותה וגם קצת אותי. היא מסדרת את עצמי בתנוחה האהובה עליה לשינה משותפת- הראש שלה על הסנטר שלי, כובד משקלה על החזה שלי. הראש המתוק והמתולתל שלה חוסם לי את רוב האוויר, ובבת אחת- שתינו נרגעות. שתינו נרדמות. שינה ערבה ומתוקה. 


אני מרגישה אשמה על זה שהצטרכתי אותה. אני אמורה לטפל בה, לא להיפך. אבל להיות מחובקת איתה, לישון איתה ביחד- משהו בי פשוט זורח כשאנחנו ישנות יחד. זה מקנה לי איזה ביטחון מיוחד. 

פסח מצה ומרור

שנייה לפני שהטירוף הזה מגיע לשיאו אני אכתוב את זה כאן, כי אחרת אני אסנן את זה במשך היומיים הקרובים בלי הפסקה וא' יתעצבן ואז אני אתעצבן אפילו עוד יותר מבדרך כלל.


אני שונאת את פסח. אני אוהבת את האביב המגיע, את ליל הסדר, את המפגש עם המשפחות. דווקא אין לי טענות כלפי דודות חטטניות, גיסות מצקצקות וכיוצא באלו. אני אוהבת את המשפחתיות הדביקה הזאת, ונהנית להיות אצל ההורים שלי וגם להתארח אצל הצד של א. אני יודעת שרוב האנשים שונאים בדיוק את זה, אבל עם זה אני ממש בסדר. הבעייה שלי היא טרפת החיטוי מחמץ, והתתנגשויות שהיא גוררת ביני לבין א'.


בבית שאני באה ממנו שומרים פסח- אבל אנחנו חילונים למהדרין. אז החמץ נשאר במקרר ובארונות, הכלים אותם כלים בלי אף טיפול מיוחד, אבל מקפידים לא לאכול שום מאכל שמישהו כבר פתח והשתמש בו לפני הפסח- הוא בגדר חמץ. לסדר אנחנו מארחים כ-10 אנשים, משפחה קרובה שאנחנו רואים גם בזמנים רגילים. זה עדיין מספר מכובד של אורחים עבורנו. מנקים ומצחצחים את הבית לפני- ועל אף שזה מעיק מאוד אני דווקא בעד.

א' מגיע מבית שונה לחלוטין, בו מקפידים על קלה כחמורה. סט כלים סירים ואביזרי מטבח ייעודי לחג, טיפול נוגד חמץ וכל ה-הוא-הא עם הנר וכאלה. א' נזכר בערגה איך ביום לפני אמא שלו מגלה את כל בני המשפחה לאכול חמץ אחרון בגינה, שעה שהבית כולו הופך כשר ונטול חמץ למהדרין. בכלל ל-א' זכרונות מאוד רומנטיים מהחגים, אבל אני חושדת שזה קשור לזה שעקב גבריותו נאסרה עליו איסור מוחלט הכניסה למטבח. אמנם הוא ניקה צבע וטרח לקראת הפסח, אבל אין לו מן הסתם שמץ של מושג מה עבר על אמא ואחיות שלו שעה שהן מכינות סדר לכחמישים מוזמנים שנוטים ללון עד צאת החג. אוטומטית מתחשק לי להגיד שבטח גם היא לא אהבה את זה, אבל אמא של א' היתה טיפוס אנרגטי בטירוף ששאב סיפוק עצום מהידור במצוות, מניצוח על נשות הבית ובעיקר מהתכנסויות משפחתיות, אז יכול להיות שהיא דווקא אהבה את זה. בכל מקרה כבר אין את מי לשאול.



הבעיה מגיעה כמובן כשא' ואני מקיימים משק בית משותף, שכולל מטבח משותף מוכשר לפסח. אני רוצה לקוות שעם השנים זה נעשה טוב יותר, כי אנחנו עושים מאמצים להתכונן לטירוף הזה, אבל הגעלת הכלים היא תמיד נקודת רתיחה (הא) ביחסים שלנו. לי אין בית ענק במושב להחזיק בו שלושה מקררים ושני תנורים ולהכשיר אחד מכל סוג לפסח. בקושי יש לי מדף בארון חדר השינה של הילדה לאכסן בו כמה סירים וקצת כלים לפסח. את כל השאר אנחנו נאלצים להגעיל. כלומר- לחשב מראש במה נשתמש בכל הפסח, על שלל המאכלים הביזאריים שמכינים בו, ואז א' נעמד על יד הכיריים עם הסיר הכי גדול שלנו, שהוא כמובן לא גדול מספיק- מכניס פנימה את כלי המטבח הנבחרים כשהמים בפנים רותחים, ושולה אותם משם בצורה כואבת ומאולתרת כיוון שאף פעם אנחנו לא משכילים להצטייד במלקחיים לפני התהליך הזה. 

אפילו יותר מהגעלת הכלים- אני שונאת את איזור הדמדומים בו חלק מהמטבח מוכשר וחלק לא. מכיוון שהתהליך הזה לוקח זמן, ובטח כשיש לנו ילדה קטנה הוא לא ממש רציף- אנחנו אוכלים לפחות שתי ארוחות שהן חמץ במטבח חצי מוכשר, ודי בזה כדי להטריף כל אדם על דעתו, כשא' צועק "אבל המדף הזה היה כשר!!!" ואני עונה "אבל אין לי איפה להניח את זה!"  וככה שמחת החג פושה בכל. כמובן אגב שכתמיד הדברים נעשים בלחץ של זמן, כי צריך גם לארוז ולצאת לכיוון ההורים, ואין כמו איחור מתהווה כדי לתבל את המריבות שלנו. 



מן הסתם חלק גדול מכל הכעס כאן נובע מהעובדה שהכשרת המטבח חשובה לא'- ולי ממש לא. אני כן מתאמצת לקחת את זה ברצינות, בשבילו- אבל למצוא פתרונות הלכתיים לתבנית שגדולה מדי כדי להיכנס לסיר ההגעלה- זה לא משהו שיש בכוחי או ברצוני לעשות, ואני פאקינג צריכה את התבנית הזאת אוקיי??? ואז כרגיל בכל דבר שקשור לדת אני נאלצת להתפשר על העקרונות שלי, ולקנות תבנית חד פעמית שזה משהו שאני שונאת ממש לעשות. עוד משהו שאני שונאת לעשות- לזרוק מצרכים טובים לחלוטין כדי לקנות במקומם כשרים לפסח. זה מטריף אותי. לקח לי זמן להבין שאת החרדל הלא כשר ששמרתי לאחרי פסח אפגוש שוב רק בפסח הבא כשאזרוק אותו יחד עם החרדל שקניתי לפסח הזה- ועכשיו אני זורקת בלי רחמים ישן מפני כשר- תבלינים, ממרחים… כל מיני דברים שאין ברירה אלא לקנות חדשים וכשרים. סיוט.בעצם כל היום הזה של לפני כניסת החג הוא מן תצרף מלבב של תסכולים התנגשויות צעקות מריבות ורמיסת העקרונות אחד של השני. 



לתוך הבלאגן הזה נכנסה השנה גם המטפלת של פצפונת, שראויה בהחלט לפוסט משל עצמה אבל אין לי מושג איך להתחיל אותו ומאיפה בגלל כמות הרגשות המעורבים שהיא מעלה בי. אז רק אציין שהיא אישה מבוגרת בעלת תשובה- מה שאוטומטית אומר שהיא במירוץ להדר במצוות ולחפור למעסיקה שלה על זה. מה שאומר גם שהיא דפקה לנו ברז דקה לפני החג עת העצבים שלי גם ככה רופפים וסבא וסבתא לא יכולים לעזור. לא משנה. התגברתי על ההלם הזה כשהיא נעמדה אצלי במטבח והתחילה לבכות (דמעות) שהיא חייבת לצאת מוקדם גם היום (ודופקת לי ברז מכל היום מחר) כי היא מארחת איזה עשרים אנשים ומבשלת הכל לבד כי היא לא סומכת על אף אחד שיכין כשר ומארחת אותם לארבעה ימים כמובן כי שבת. עם זה אני עוד מסוגלת (בערך) להתמודד.אבל כשהיא אמרה לי "ומה אתם עושים עם הפסטות" כמובן שלא היה לי חשק לענות לה אבל אמרתי בכל זאת שהן יחכו לנו בסבלנות בארון לאחרי הפסח. וא היא התחילה עם "זה חמץ מוחלט, שתדעי שצריך להוציא את זה מהבית, אסור  להשאיר, הרב מה שמו-" – כאן העצבים שלי לא עמדו לי ואמרתי לה נחושות "רוחמה, לי  מותר." והסתכלתי עליה בפסקנות. מאיפה החוצפה ללמד אותי איך להתנהג בבית שלי. למה אנשים דתיים (הכלל גסה, ידוע) מרגישים חובה וזכות ליידע אותי איך הם עושים דברים זה פאקינג לא מעניין אותי. ומה פאקינג איכפת לה היא בחופש כל פסח ולא תצטרך לטמא את עיניה בפסטות האיומות שלי שאורבות לה בארון שמתחת לשיש. 



אוף. אוף. אוף.הנחמה היחידה שלי זה שבערב החג כל זה אמור להיות מאחורי, וכל מה שיישאר להתמודד איתו זה הגעגוע היוקד לפחמימות תפוחות.

מבאס אותי שהחג שלנו ובעיקר של א' כרוך בכל זה. אבל אני אוהבת אותו ושמחה בו, והחג באמת שמח בדרך כלל. אז הנה אחרי הוצאת הקיטור יש גם קצת פרופרציות.

אחרי שנסיים לקרוא את ההגדה יהיה כבר מאוחר ומהחלונות יעלה פתאום ריח הפרדסים הרחוקים וחום הקיץ המתקרב, ונהיה שבעים ועייפים, והאביב יגיע.


חג שמח.

שני נושאים שונים בתכלית

אני מנסה, באיטיות מחרידה, לקרוא את מובי דיק. זה מוצא חן בעיני אבל לפעמים המשפטים מלאי הפאתוס מעייפים אותי והעפעפיים שלי צונחים. לפצפנות שני ספרים על חיות הים שמלמדים אותי הרבה. אני מבקשת ממנה להצביע על לויתן, והיא כבר יודעת להצביע על שני סוגים. יוטיוב משום מה התחיל להציע לי סרטונים של לוייתנים סועדים את ליבם בלהקות דגים מפרפרות. לכולם זה אולי נראה מוזר וחריג שלוויתן נפלט אל חופי ארצנו הצחיחה בשבוע שעבר. אבל ביקום שלי, בו הכל סובב סביבי- זה רק מתבקש. הספר של פצפונת והרמן מלוויל עוזרים לי לנסות לפענח איזה הוא הלויתן שהתרסק אל חופינו, שלא מורגל בדגה גדולה כל כך. אני מדמיינת את האומלל הענקי הזה שט לו בחלקו המערבי של הים התיכון, שמח וטוב לב, לא יודע שנגזר דינו להתנפץ אל חופי הלבנט. 



 מישהו זיהם את הים שלי. בשבוע שעבר התחילו הודעות בקבוצה של השחיינים, הודעות על כדורי זפת שנפלטים לאחד החופים. אני לא מבינה בזה בכלל ולא התייחסתי.יום קודם לכן שחיתי בים, ובדרך חזרה הסתכלתי עליו עד האופק וראיתי את הצבעים המשתנים של המים וחשבתי לעצמי "אלוהים, זה כל כך כל כך יפה." היום אני תוהה אם ייתכן כי הכתמים הללו היו חלק מכתם הנפט הגדול הארור ההוא. בסוף השבוע הייתי קצת מושבתת מהחיסון ולא הצטרפתי למתנדבים. אז במהלך השבוע הצלחתי לגרד שעה וחצי פה ועוד שעתיים שם, והתייצבתי חמושה בבגדים שלא איכפת לי להשליך לפח ובשקיות ניילון על הנעליים- מול עמדת ההסברה. בשני החופים בלט הייאוש של המתדרכים. הנה קחי יש כאן ציוד (מחווים בידיים לכיוון ערמות של מיני מגרפות חדשות ומבהיקות). עם מה הכי קל לנקות? עם הידיים, הם נאנחים. החוף הראשון הוא שמורת טבע, ובמקום חול יש עליו אבנים קטנות ושברי קונכיות. בשעה שאני שם אין עוד איש מנקה מלבדי. במבט זריז אפשר לראו כתמים שחורים קטנים פה ושם, אבל המצב נראה די בשליטה. טעות. אני מתקרבת לאחד הכתמים ומנסה להרים אותו. במצב צבירה לא ברור, מושך אחריו קונכיות וצדפים, הוא נמתח ומאיים להיקרע. אוי. אני מתחילה להבין את הברוך. השיטה שנקטתי בה היתה להרים את הכתמים בשלמותם, עם כל מה שעולה יחד איתם. בעמדת הקליטה אמרו שלמרות שהם ערכי טבע מוגנים- אפשר להשליך את הצדפים שהזפת דבקה בהם. מדי פעם אני מנסה להפריד אך לרוב הזפת נמרחת והנזק עולה על התועלת.יומיים אחר כך הגעתי לחוף אחר, כמה קילומטרים משם. זהו חוף חולי, כולו מנוקד בכתמים שחורים קטנטנים. לדעתי חלק מהם בכלל גחלים. אני לא מבינה במבט ראשון למה כתבו שצריך הרבה מתנדבים לחוף הזה. הנציגים מסבירים שזאת נקודת הטלה של צבי ים, ולכן לא יעלו עליה עם כלים כבדים. נראה שאין ברירה ונצטרך לסנן את החול. אני מסתכלת על המקום בייאוש. איך אפשר לסנן חוף שלם. יש לי שעה ורבע. למרבה ההפתעה, אחרי חצי שעה נראה שהשתלטנו על שטח נרחב. אין לנו מושג אם מה שאנחנו עושים מועיל. אבל אני כבר כאן אז שיהיה. למרות שלאורך השעה האומללה שהצלחתי לתרום למאבק הרגשתי שאני בקושי מוצאת זפת, כשאני יוצאת משם אני מגלה להפתעתי שכולי מרוחה בה. החרא הזה פשוט בכל מקום. זה כל כך כל כך מייאש.



כבר כמה חודשים אני חושבת על זה בלי הפסקה, מה שאולי רומז הכי טוב שהגיע כבר הזמן. אבל יש כל כך הרבה שאלות לבטים וחששות. פצפונת כבר בת יותר משנה, ונראה לי שייתכן שזה יכול להיות זמן שאולי מתאים להיערך להביא לה אחות או אח. מדהים אותי כמה ההחלטה הזאת מורכבת יותר מההחלטה להביא ילד ראשון. לא חשבתי שארצה הפרש קטן ביניהם, אבל יש בי את החרדה האופיינית לגבי הביציות שלי שלא הולכו ונעשות צעירות יותר. ואולי במקרה ארצה יותר משניים (אולי?) אז צריך לקחת גם את זה בחשבון. אבל רגע, איך נסתדר עם שניים? מה זה אומר? שלעולם לא נוכל יותר לנוח? הרי עכשיו אנחנו מפנקים האחד את השני מדי פעם- מישהו מחליט שהוא לא מוכן לקום בבוקר והשני קם איתה ונותן לו עוד שעה לישון בסופי שבוע. את כל מטלות הבית אנחנו עושים כשהשני מעסיק אותה. אם יהיו שניים לא נוכל לעשות כלום בעצם? איך מסתדרים עם תינוק בן יומו במשכב לידה וילדה בת שנתיים שלוש? זה נשמע לי בלתי אפשרי. המחשבה על זה מלחיצה אותי נורא. איך ייראו הלילות? איך אפשר לישון בכלל אם שניים קמים בלילה? 

אני זוכרת שכשהייתי בהריון חברה שלי שיש לה ילד גדול בשנה וחצי מפצפונת אמרה שגם היא רוצה להצטרף להיות בהריון איתנו (גילי ואני היינו בהריון כמעט חופף וזה היה מושלם). אמרתי לה שהיא עוד יכולה להספיק, והיא אמרה לי "אני לא מסוגלת לעשות לו את זה". היא התכוונה לבן שלה. הוא היה בן שנה וקצת. ואני זוכרת שלא הבנתי. מה זאת אומרת, למה שזה יפגע בו.ועכשיו אני קצת מבינה. הפחד הזה לערער אותה. שהיא תחשוש שהמקום שלה נלקח ממנה. לקחת ממנה את רוב תשומת הלב שהיא נהנית ממנה עכשיו. ובכלל- מה זה אומר עלי שאני רוצה עוד אחד- מה, היא לא מספיקה לי? ובכלל איך אני אוהב עוד תינוק או תינוקת? הרי אותה אני אוהבת.ואני עונה לעצמי שאחים זאת מתנה. ומקווה שאכן זאת תהיה מתנה עבורה, כי אני מכירה פה ושם אחיות שממררות את החיים לאחותן. ואני מזכירה לעצמי שאם כבר אז שיהיו קרובים בגיל, כדי שיוכלו להיות חברים טובים. ואני מזכירה לעצמי שהאחיות שממררות את החיים קרובות מאוד בגיל לאחותן, וששום דבר לא מובטח. ואז אני רגע מתנערת ומזכירה לעצמי שהיחסים של א' ושלי חזרו לעצמם רק לפני איזה חצי שנה, ומה דחוף לי לערער אותם שוב, עם פאניקה עצבים והורמונים.


ועל כל ערימת הלבטים הזאת מתווספת ערימה ענקית של לבטים וסימני שאלה. הקורונה. מי נכנס להריון בזמן מגיפה עולמית. שאלה שבטח אני צריכה לשאול את עצמי. אבל הביציות. ומי יודע כמה זמן זה יימשך.אין לי את הפריווילגיה להמתין פרק זמן לא ידוע. אולי כדאי לחכות קצת שעולם הרפואה ידע יותר על הריוניות עם קורונה? ואולי ממש לא לחכות, כי עד לפני חודשיים לא היתה עם זה בעייה בכלל ועכשיו המצב מפחיד מאוד. והחיסון. אולי לחכות קצת. אולי בעצם לא כי התחסנתי הרגע והוא יהיה תקף לחצי שנה כלומר מתישהו במהלך ההריון אצטרך להתחסן, וכדאי שזה לא יהיה בשליש הראשון (כנראה?).


ומי בכלל מבטיח לי שנצליח. בפעם הקודמת היו שני הריונות כימיים בדרך. אבל זה היה שווה את כל הכאב הזה.
א' מגיב ללבטים שלי בהזמנה נלהבת למיטה. הוא זורם עם כל החלטה ומבחינתו מתי שאהיה מוכנה זה טוב. אנחנו משתעשעים ברעיון של הריון כאילו זה הולך להיות פיקניק. כשבעצם, אפשר לשער שאם וכאשר נצליח ההריון יביא איתו סכרת הריון כמו בהריון עם פצפונת. וזה דורש הרבה זמן ופניות. זמן להכין ארוחות דלות פחמימה, זמן להתעמל (תודה לאל שכרגע לפחות הבריכות פתוחות, הים לא נראה לי מקום מתאים להריוניות), זמן להתלונן, זמן לישון.


ובעצם. אפשר לחשוב שאהיה היחידה בעולם ש(אולי) יהיה לה יותר מילד אחד. רבות עשו את זה לפני בתנאים הרבה פחות נוחים. והרי זה לא שיגיע רגע שבו נרגיש שאנחנו לגמרי מוכנים. אולי, ממש כמו בהחלטה לגבי ההריון הראשון- צריך פשוט לקפוץ למים. 

Living is easy with eyes closed

תחושת המיאוס מהקורונה הולכת ומתגברת, ואני מרגישה שאין באפשרותי כמעט שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעצור את זה. אם בהתחלה מצאתי לא מעט יתרונות למצב ההזוי שנחת עלינו- היום, כמעט שנה אחרי, אני מוצאת את עצמי עצבנית רוב הימים, וכשאני מנסה להבין למה- אני לא מוצאת שום סיבה הגיונית. אז אני תולה הכל בקורונה. אני עובדת מהבית מאז שחזרתי מחופשת הלידה, אז למעשה אני קמה בבוקר, עוברת מפיג'מה לטרנינג ומתיישבת מול המחשב בחדר השינה. בערב אני פושטת הטרנינג וחוזרת לפיג'מה, וחוזר חלילה- ככה כבר שמונה חודשים. סיבוב קצר לחנות או לדואר מצריך אותי ללבוש ג'ינס ואני נרגשת מהעניין כאילו אני מתלבשת לאירוע.



שוב אני אציין שאני לא מתלוננת על כלום שכן יש לי עבודה, עבודה טובה שאני אוהבת. יש לי סידור לפצפונת ואני לא קורסת תחת תיאומים מתישים ולא סבירים של בייביסיטינג והשלמת שעות עבודה אל תוך הלילה. אין מה להתלונן. טפו טפו טפו שגם לא יהיה.



ויש גם עוד עניין. אני מנסה להתעלם מזה ככל יכולתי (ויש לי יכולת לא רעה בתחום)- אבל עוד מעט שוב בחירות. שוב אמצא את עצמי בוררת בערימת ה(תסלחו לי) אדיוטים האלה שאני יודעת שאין סיכוי שמישהו מהם יצליח להוביל כאן איזהו מהלך הגיוני ומתבקש אחד- ומתוכם אני לא אמצא אפילו אחד שאני יכולה לשקול להגיד בזהירות שייתכן שאני מאמינה בו. איזה סבב זה של בחירות? רביעי? מה נסגר, איזו מציאות דפוקה. בחרנו כבר שלוש פעמים. תסתדרו עם מה שיש. זה כל כך מטומטם שאין לי מושג אפילו מי רץ, באיזו רשימה. חברים ומשפחה עקבו אחרי היווצרות הרשימות, הליקוקים ההדדיים בתחילתן והטינופים ההדדיים בסופן, שאלו לדעתי ואני רק אמרתי שאני לא רואה צורך להוגיע את המוח שלי בעניינים האלה עכשיו. אני אחכה שהם ייסגרו על עצמם ואז אתחיל להתעניין. והנה נסגרו הרשימות- ולא התעניינתי, ומי יודע מתי אעשה זאת.


אני תוהה איך מרגישים אנשים שיש להם בית פוליטי- כי זאת תחושה שלא יצא לי לחוות מעולם. זאת לא רק התקופה המחורבנת הזאת אלא גם העצלות שלי והנטייה שלי לשנות את דעתי לא מעט. ועדיין. כולם נראים לי ליצנים רמאים ומטופשים- מי יותר ומי פחות. אגב אין לי מושג אם יש מישהו בעולם הזה שמסוגל להתמודד עם הפוליטיקה הישראלית- ככה שהציפיות שלי ככל הנראה מוגזמות בלי קשר למועמדים שלנו.



בכלל התחושה היחידה חוץ מייאוש שהבחירות המי יודע כמה האלה מעוררות בי היא "חבל." חבל על כל הכסף והמשאבים שנשפכים פה על יום הבחירות, על ההכנות אליו, על נבחרי הציבור שלנו שאף אחד מהם לא מנסה אפילו לתפקד, אפילו על הפתקים בקלפי.



ועם הייאוש הזה עולה ורוגש בי גוש ענק שנמצא לי בגרון כבר הרבה מאוד שנים. עכשיו כבר מותר להגיד, נכון? עכשיו כבר מותר לומר שיש לנו בעיה עם החרדים. שככה אי אפשר להמשיך יותר. שזה לא בר קיימא. שזאת חוצפה ואירוניה שאין עבורה מילים. עכשיו כבר מותר להגיד.
בהיותי אדם שלא מתעניין ולא מבין כלום בפוליטיקה, הנושא של חרדים וכל השאר זה משהו שלא יוצא לי מהראש בסביבות 15 שנים. זה משהו שמטריף אותי ומכעיס אותי בצורה ששום עניין פוליטי לא מתקרב אליו. בעשור האחרון אני צופה בייאוש באבסורד הזה של יחסי המדינה עם האוכלוסיה וההנהגה החרדית, ונעה בין תלישת שיערות לעצבים כלליים. ואני חייבת להגיד דבר אחד. אני כנראה קצת קיצונית בעניין הזה, למרות שבעיני כל מה שצריך זה חשבון פשוט וזוג עיניים כדי להגיע למסקנה הבלתי נמנעת הזאת. ועדיין- עד לפני כמה חודשים א' תמיד אמר לי בנושא הזה בנזיפה שאני פשוט אנטישמית. גם ההורים שלי אמרו שאני מגזימה. והנה באה הקורונה המחורבנת הזאת, ודברים שאני קוראת ואומרת כבר כל כך הרבה זמן- נאמרים עכשיו בתקשורת ונכתבים בלי בושה- ומשתמשים באותם מילים בדיוק! שבהן אני השתמשתי וזכיתי לאף המעוקם ולנזיפה. פתאום מותר להגיד "חיים על חשבוננו" – כי עכשיו אנשים נזכרו להוציא מחשבונים ולחשב. פתאום מותר להגיד "סוחבים אותם על הגב". פתאום מותר להגיד שאין שם חוק, פתאום אנשים רואים מה שמי שהתעניין קצת בנושא ראה הרבה קודם לכן. פתאום כולם רואים שמה שנעשה בשכונות והערים הסגורות ומסוגרות שלהם משפיע עלינו וגורר אותנו מטה איתם. ואפילו א' שלא יכל לשמוע אותי בנושא הזה לפני כמה חודשים בודדים- אמר לי שהוא מודה שהוא לא חושב שזה המצב. שהוא היה בשוק מההתנהגות של החרדים ושל הרבנים. שהקורונה פתחה לו את העיניים. הוא נדהם כשהרבנים הורו להשאיר מוסדות חינוך פתוחים. אני לעומת זאת נדהמתי שזה קרה באופן כל כך בוטה רק בסגר השני. הוא נדהם מזה שהחרדים שמים זין על ההנחיות. אני הייתי בשוק שמישהו ציפה להתנהגות אחרת. 


ועכשיו כשמדברים על זה פתאום בכל כך הרבה עניין- זה הרי נושא שיחסית לפוטנציאל הנזק ההרסני שלו לא עולה לכותרות כמעט בכלל- אני לא יכולה לשמוע על זה יותר. אין לי כוח. אני מכירה כבר את כל הנתונים. את כל הטיעונים. הכל לעוס, ידוע מראש, משעמם כבר. הרי שנים שכל מי שהציץ בנתונים לא יכול להתכחש לאסון הדמוגרפי הכלכלי והמוסרי המתרגש עלינו. ועדיין כולם מתנהגים כאילו זה לא שם.



והדבר היחיד שיש לי לכתוב על זה (כלומר יש לי המון, אבל זה לא השתנה במאום בגלל הקורונה. אפשר היה לראות את האבסורד הזה גם בלי וירוס מיובא מסין), הדבר היחיד שהשתנה מאז הקורונה- "חשבון הנפש" של החברה החרדית. אין מספיק מרכאות בעולם כדי להקיף את צמד המילים האלה. קראתי כל מיני רשימות שנכתבו בשבועות האחרונים בעקבות המתים הרבים במגזר, שהתהדרו בשם הזה ונכתבו על ידי חרדים. כולן, כל אחת ואחת מהן, אחרי התחבטויות עמוקות ומילים קורעות לב, מצאו את שני האשמים היחידים- התקשורת החילונית והחילונים.
ואני, עגלה ריקה שכמותי, יושבת מול המילים ההזויות שלהם, וזוכרת איך תמיד מכרו לנו שחרדים מקפידים מאוד במצוות "כבד את אביך ואת אימך". ורואה איך, בלי למצמץ אפילו- הם זורקים את כל האוכלוסיה המבוגרת שלהם לכלבים.
אני מבועתת, לא פחות, ממחשבה על העתיד שלנו בשכנות ועאלק שותפות עם האנשים האלה. ואני לא מתביישת להגיד את זה ולא להוסיף כמו כל התקשורת המתחנחנת שלנו "כמובן שאלו לא רוב החרדים אלא רק מיעוט"- אין עוד מגזר שזוכה לכבוד הזה, שאחרי כל מילה רעה עליו צריך לתת גם ליטוף. אני לא מעוניינת שיגייסו אותם, אני לא מעוניינת שיעודדו אותם ללמוד לימודי ליבה, אני רק רוצה שינתקו אותם מהעטינים של הציבור שעובד למחייתו. לדעתי לימודי הליבה כבר יבואו מהם, וצר לי רק על הילדים האומללים שהם מגדלים לבורות ועוני.
גם אבא שלי שהוא האדם הכי מתוק ואופטימי בעולם, שהרבה לנזוף בי כשדיברתי בלהט על הנושא, אמר לי אתמול- בשנים האחרונות אני מבין- זה הנושא הכי חשוב שעומד על הפרק.



אולי אני אומרה לשמוח מכל ההתעוררות הזאת,אבל כל מה שאני מרגישה זה ייאוש, עצב ופחד מהעתיד לבוא. לי אין דרכון זר. אין לי לאן לברוח מפה, ואני גם לא רוצה. אולי זה מטומטם ועיוור מצידי, ואולי אלו פשוט שאריות של החינוך הבית"ריסטי שחצי מהמשפחה שלי גדלה עליו. אותי גידלו לחשוב שאין ולא יהיה מקום אחר לעם היהודי, שאין ליהודי מה לחפש בגולה. באופן מוחלט תודעתית המשפחה שלי חיה בארץ זבת חלב ודבש, ששום מקום בעולם לא ישווה לה. שמקיפים אותה צבאות ערב סטאלין והיטלר. ואני אף פעם לא ממש השתחררתי מהתפיסה הזאת. גם היום כשהכל מדכא ומייאש כל כך אני לא מסוגלת אפילו להרהר ברעיון של לעבור מפה (האמת שהעולם הגדול לא קורץ במיוחד עכשיו). אני תוהה אם זה תמיד היה ככה, אם תמיד היתה תחושה כזאת של חוסר אונים. אולי זה פשוט חלק מהתהליך של להיות מבוגר, פתאום קולטים כמה הכל שברירי ומחורבן.


ובגלל שהכל כל כך שברירי ומחורבן אני קוברת עמוק את הראש בחול. אני לא יוצאת להפגין, אני לא קוראת או משתתפת או עושה כל דבר שקשור בפוליטיקה, אני נמנעת לחשוב למי אצביע.

וגם

זאת כנראה הסיבה שבגללה אני בורחת בלי סוף לעולמות אחרים עם צרות אחרות ורחוקות. אז שתהיה זאת קריאה חוזרת בפעם המי יודע כמה של הארי פוטר (למרות שמשרד הקסמים בספר החמישי מזכיר עד כאב את המציאות של הפוליטיקה הישראלית). או הצטרפות לאחאב על סיפון פיקווד, פעם ראשונה שאני קוראת מובי דיק- נראה אם נצלח אותו בחוסר השקט הזה שלא מאפשר לי לקרוא שום דבר.

והבריחה אולי הכי תמוהה אבל גם הכי מובנת, מפלט שמצאתי לעצמי לפני חצי שנה בערך- המומינים. די לי בשוט אחד של העמק, של הגשר העגול על פלג הנחל, של האוהל של סנופקין ומדורה לצידו, של כל שלל היצורים הנפלאים שטובה ינסן בראה ברב חוכמתה ורוחב ליבה- כדי להרגיע אותי לרגע. יש מקום יפה וירוק שבו מחלוקות נפתרות בצורה רגועה וטובה. שבו אין אדם רע אלא אדם שרע לו. שבו אפשר לפתור כל דבר עם קצת יצירתיות. מקום בו הדמות שאני מעריצה כל כך הרבה שנים יושבת לה בנחת עם מקטרת או מפוחית, שקטה ורגועה, ועם זאת כל כך חזקה ונכונה להרפתקה.

אז אני לא רואה קטעים מהסדרה, ואת הספרים קראתי בתור ילדה מזמן מזמן. אני משלימה עכשיו משהו שלא חוויתי עדיין בעמק החיות המוזרות, וזה הקומיקס המקורי. אני לא בטוחה שאוהב אותו כמו את הסדרה אבל אני חייבת לראות במה מדובר. בינתיים אני חולמת על העמק היפה הזה.


שלג

מילדות קינאתי בהם. בכל הילדים שיש להם שלג. בכל הספרים שקראתי הוא מתישהו הגיע, פתיתים צונחים ארצה חרש ומכסים את העולם בקטיפה לבנה מנצנצת. ולי לא היה שלג. כל הילדים בספרים ובתוכניות הטלוויזיה היו נשענים על אדני חלון בבתים מוסקים היטב ומסתכלים החוצה אל השלג הנערם על הארץ. היו להם מושגים שערגתי אליהם- מפלסות שלג, מזחלות, אח בוערת. הם היו מתלבשים בבגדים חמים ודובוניים, ימי לימודים היו מתבטלים הודות לשלג, הם היו מבוססים בו עד ברכיים ויוצרים מלאכי שלג (שנים לא ידעתי מה זה בכלל – זה היה נשמע לי כל כך קסום). ורק אני כאן תקועה בארץ הזאת שמסרבת להוריד עלינו שלג, עם חמסינים באים והולכים, שמש קופחת ואספלט לוהט. הם היו מחליקים על הקרח, ומיידים אחד בשני כדורי שלג מהודקים היטב בין עצים מחטניים ענקיים ביערות שלא יכולתי לדמיין אפילו, ואני שיחקתי קלאס בארץ מדברית וצורבת, שלמת בטון ומלט.


כמה התגעגעתי לשלג הזה, מבחינתי כל אירופה וכל אמריקה היו מושלגות תמיד, לבנות ויפות. ורק אני בשרב. מכנסיים קצרים, שלוליות שאנחנו קוראים לה אגם, זרזיף שאנחנו מעזים לכנות נחל, חול ואבק בכל מקום, תפילות אינסופיות לגשם, וצריבת מדוזות. שנים אחר כך ביקרתי לראשונה באירופה אחרי הצבא והתבוננתי בעיניים כלות באח בחדר ששכרנו בהרים, מדמיינת אותה בחורף בוערת לה ומחממת את החדר. הסתכלתי על הפסגות המושלגות גם בקיץ וניסיתי, באמת ניסיתי לאהוב אותן פחות מאת המצוקים הדרמטיים של מדבר יהודה, אבל זה היה לי קשה.


 מאז עברו אי אלו שנים. טיילתי קצת במקומות האלה והייתי טיפה בשלג. עם השנים הבנתי ששלג זה גם התעסקות והגבלות, אבל תמיד הוא היה מבחינתי משהו שאין לי ויש לאחרים. חוויה שאני שומעת עליה סיפורים יד שנייה מאמא שלי שזוכרת בעיקר את השכבות על שכבות בהן היו עוטפים אותה, את הקור המקפיא ואת איך שהיא ובת דודה שלה יצאו ללקט פירות יער והיא חטפה חום גבוה בדיוק בלילה לפני שהם עלו לישראל (זה היה מבצע כמעט חשאי, מלחיץ. בת דודה שלה שהיתה כבר פיונרית ישבה ליד אמי הקודחת ברכבת, וסיננה לעברה- מה יש לנו לחפש שם, לאן לוקחים אותנו, זאת ארץ רעה, יש שם רק מלחמות ומדבר). תמיד היו ברקע כמובן הסיפורים של סבא וסבתא מסיביר, בו הבליחה בי לרגע ההבנה ששלג זה גם מסוכן (השכנה שיצאה להוציא את הזבל באמצע סופת שלגים ומצאו אותה קפואה יומיים אחרי, החבלים שהיו מותחים בין הבתים כדי לא להיאבד ביניהם בסופות, סבא שלי שאסקימואי שלה אותו מנהר מלא בקרח, ספינות אספקת מזון שהיו מגיעות רק באביב כשהקרח מפשיר- עוקבות אחרי שוברת קרח).



כבר תקופה שאני עוקבת ביוטיוב אחרי בחורה בת עשרים וקצת, אמריקאית, שההורים שלה מתגוררים בסיאטל ולהם בית חווה בהרים מרחק כמה שעות משם. היא החליטה לעבור ולבנות לה "Tiny house" לגמרי בעצמה על האדמה שלהם בהרים, בינות עצים ענקיים, נחלים ופסגות. אני לא לגמרי בטוחה שאני מחבבת את כל הדברים שהיא אומרת, היא מן פיית יער כזאת שיודעת לעבוד עם הידיים ואין לה בעייה לרחוץ במים קפואים, לקום בארבע בבוקר לחטוב עצים ולהשרות כמויות אינסופיות של נבטים. התחלתי לראות את הסרטונים שלה בקיץ, וליבי נמלא קנאה – היא מתגוררת במקום שבו א' ואני התחלנו את הטיול שלנו באמריקה, והנופים הכל כך מוכרים ששנינו התעלפנו מהם – הם הבית שלה. לעיתים קרובות היא מעמיסה על הטנדר שלה כמה חברים וציוד ויוצאת להליכה של כמה ימים בהרים- ככה בדיוק כמונו אז. וככה אני מתבוננת בעיניים קרועות מקנאה בכל שבוע בסרטון החדש.עד לפני חודש. כשכאן עוד היו מדי פעם חמסינים מזדמנים של סוף קיץ בואכה התחממות גלובלית, ירדו אצלה פתיתי שלג ראשונים. בעודה נערכת לסיים את הבנייה של הבית שלה- היא אומרת שהיא צריכה להזדרז, כי עוד מעט יגיע השלג והיא מפחדת להתקע בחווה כשהבית לא ערוך. אני חושבת שפתאום צנחה עלי ההבנה- שכל הטיולים האלה וכל הכיף הזה מוגבל לחודשיים שלושה בשנה. האמת שידעתי את זה- כשתכננו את הטיול שם לקחנו בחשבון שחלק מהדרכים בכלל סגורות רוב השנה בגלל השלג (אני מתכוונת לאיזורים קצת צפוניים משם בקנדה)- בעצם אפשר ליהנות מכל הטוב הזה רק חלק קטנטן מהזמן. שבשאר השנה- הם סגורים בבתים, ממתינים, מעבירים את ימיהם בין מבנים מוסקים אחים עליזות, אבל כל יציאה החוצה היא פרוייקט. כל נסיעה היא התארגנות. הכל כל כך מסורבל ועדיף בכלל להישאר בבית.


וכל זה בזמן שאני בארץ מוכת החמסין שלי, שוחה לי להנאתי בים באמצע דצמבר. אמנם אני שוחה עם חליפה, אבל כשאני יוצאת אל החוף אני פושטת אותה ונותרת בבגד ים, ועכשיו לפעמים עוד יש קרן שמש שמחממת את הגוף החשוף, ויש לי שהות להתעטף ברוגע בסוודר, ולשבת לי בחוץ ולהסתכל על הים. אף פעם לא הבנתי למה תיירים מתרגשים כל כך מהחופים שלנו- בכל זאת לא מדובר בעצי דקל וחול לבן. עד שהגעתי לחופים שלהם. אחים שלי ואני ניסינו להיכנס לים בנזרה (Nazare; פורטוגל) – אמנם זה החוף עם הגלים הגבוהים בעולם אבל היה מדובר ביום רגוע למדי. אחים שלי, שרירנים וענקיים, נכנסו ראשונים. פתאום הגיח משום מקום גל ופשוט הטיח אותם בחמת זעם על החול המהודק- כמו אומר "אני לא ים תיכון שלכם, אני פאקינג אוקיינוס" אחי ההמום יצא מהמים וכולנו החלטנו שלא נכנסים. בחיים לפני זה לא ראיתי גל שנשבר על החול. זה היה מראה מוזר. אחר כך כשא' ואני טיילנו- החלק האחרון של המסלול שלנו היה קליפורניה. כל כך הרבה שמענו עליה בשירים שהיו לנו ציפיות גבוהות. כל הציפיות האלה אגב לא התממשו, ובמיוחד סבלנו מסן פרנסיסקו (אולי זה לא תמיד ככה בעצם, אני יודעת שהרבה עוזבים את קליפורניה עכשיו). כשנסענו על כביש אחד, רצינו להתקרב לאוקיינוס ומצאנו איזה דרך שמגיעה לחוף בין הצוקים. היינו עטופים במעילים, היה קר, החוף היה זרוע אבנים קטנות שנגרסו תחת רגלינו, והכי גרוע- החוף שרץ חרקים דוחים בכמויות היסטריות, כך שנראה היה כאילו כל הקרקע נעה כשהם ההתרוצצו שם. גם החוף של סנטה קרוז לא נראה לנו מזמין בכלל. הסתכלנו על המים הנמשכים על לאופק ואמרנו- רואים שזה אוקיינוס. זה לא ים תיכון כאן.



לפעמים אני כשאני קמה בחמש וחצי ולובשת את החליפה אני שואלת את עצמי מה עבר לי בראש כשכיוונתי שעון לשעה המופרעת הזאת, כשכל העולם עוד ישן. כשאני מגיעה לחוף ורואה שהוא שוקק שחיינים ורצים אני מרגישה שכולם פה מטורפים אז כנראה שגם אני. כשאני נכנסת לים ומים קרים זולגים לחליפה דרך הצווארון אני מצטמררת ולפעמים מתחרטת שבאתי. ואז אני מתחילה לשחות. והכל נרגע. ואנחנו עוברים סמוך לשובר, ולהקות דגים נחתכות לשניים כשהן נמלטות מאיתנו, והים שלי, התיכון, מלא בסודות וזרמים וצריך להיזהר ממנו ומחכות הדייגים, ואז יש רגע- שבו השמש עוברת את ההר, והכל מתבהר באחת, והמים נעשים כחולים יותר וצלולים יותר, והשמש מחממת את הקודקוד כשעוצרים, והחוף נראה יפה ושלו, ואני אומרת לעצמי- זה בסדר. אני מוותרת על השלג. אמנם יש בי רוסיה ואירופה (לך תעקוב אחרי יהודי) – אבל האדם הוא תבנית נוף מולדתו. ואני- אני בדיוק זה. שמש, ים, אורנים שהביאו לכאן מהגולה הדוויה, חמסין, אבק, מדבר. אני פשוט לא שלג. וזה בסדר גמור. 

https://youtu.be/fUl6eYRBZ4w





אני לא מבינה

אנחנו חיים בזמנים מטורפים (בלי קשר לקורונה)- אולי כל הזמנים מטורפים אני לא יודעת. אבל יש לי תחושה שהכל נעשה נורא קיצוני. שכולם נורא החלטיים, שתמיד צריך לקחת איזה צד. זה בא לידי ביטוי בכל כך הרבה צורות, אבל יש תחום שבו זה מעורר בי הכי הרבה שאלות.

אני כבר לא בשוק הפנויים פנויות מעל חמש שנים, ואני יודעת שהמון דברים השתנו מאז, אז אולי הידע והניסיון שלי שם לא רלוונטיים. ובכל זאת- יצאתי עם לא מעט בחורים. עם רובם דייטים ספורים, מקצתם מעט יותר. לפני א' היו לי שני קשרים שהגדרתי רציניים, והיו עוד כמה בחורים שהיו לי תקוות לגביהם והתנפצו. התחילו איתי לא מעט, גם לי יצא להתחיל כמה פעמים, נפרדו ממני, נפרדתי, סיננו אותי,מרחו אותי (לא חושבת שעשיתי משהו כזה, לפחות לא במודע, להוציא פעם אחת), מניחה שמיקבלו אותי (לא עשיתי שום דבר כזה), העבירו איתי את הזמן, לפעמים זה היה הדדי, הכירו אותי להורים, הכירו אותי לחברים… בקיצור. התנסיתי בעניינים האלה. רב הקשרים האלו היו קצרים, לא עמוקים, לא רציניים. נפגעתי לא מעט. אולי גם פגעתי. גילי אומרת שתמיד היו לי עקרונות ולא נתתי לאף אחד לשחק בי. אני לא בטוחה שהיא צודקת. אני זוכרת כמה פעמים שכל כך רציתי שדברים יעבדו שהייתי מוכנה לתת עוד סיכוי ועוד אחד-למרות שברור היה לכל בר דעת שהוא לא בעניין. בקיצור- הייתה לי היכרות עם העולם הזה. אמנם לשמחתי לא יצא לי לחוות את עידן הטינדר- ואני בטוחה שהוא טלטל הכל- אבל אני מניחה שהרבה דברים לא השתנו.


לאחרונה מגיעים אלי כל מני סרטונים של red pill בנושא הזה. אין לי מושג איך הסרטון הראשון מצא אותי- אבל אחרי שראיתי אותו יוטיוב הציע לי עוד ועוד וגיליתי את העולם הקצת עגמומי הזה. התורה בקצרה- נשים צעירות רוצות לעשות חיים עם זכרי אלפא, ואז בגילאים מאוחרים יותר הן נעשות פחות מושכות ומחפשות מישהו שיממן אותן ומתחתנות עם מישהו אומלל כדי לעשות איתו ילדים, לחיות על חשבונו ולא לשכב איתו יותר בחיים. לכן על הגבר החכם להמנע מנשים לחלוטין, או לנצל את "ירידת הערך" שלהן כשהן מתבגרות כדי להנות בלי מחויבות. סליחה אם אני מפספסת לא ממש העמקתי בהגדרות. אני חושבת שיש ביניהם שממש רוצים למצוא מישהי- והם מחפשים אישה "מהזן הישן" ("כבר אין כאלה") שתחכה להם בבית עם ארוחה חמה, תגדל את הילדים ותתן להם לפרנס אותה בכבוד.הם סולדים מ"פמיניסטיות" ומנשים מודרניות. נראה שגם מתירנות מינית לא באה להם בטוב.


בסרטונים שראיתי היוטיובר מראה קטעים של נשים מדברות באופן דוחה על גברים, על הבעלים, האקסים, סתם גברים אקראיים, ואז הוא מנתח את הדברים שהן אומרות, מצביע על הכשלים הלוגיים, על הצביעות, על הניצול, ומזהיר גברים אחרים מליפול למלכודות שנשים טומנות. הם גם נהנים להקריא או להראות סרטונים של נשים מתלוננות על זה שהן לא מצליחות למצוא גבר- ויחד לנתח מדוע הדרישות שלהן גבוהות להחריד, ושאף אחד לא ייפול לזה.


חלק מהדברים שהם אומרים נשמעים לי מאוד נכונים וכואבים. אני בטוחה שלרבים מהקהילה הזאת היה נסיון כואב מאוד. ניכר בתגובות שרבים מהם סובלים הרבה שנים מהשלכות כלכליות של גירושים, מבגידות, ממערכות יחסים מתעללות. הרבה מהדברים שהם מדברים עליהם ממש נוראיים. רבים מהם עברו ניצול דוחה. 


אני כנראה תמימה מאוד, אבל אני מכירה הרבה מאוד נשים. לא את כולן אני מחבבת. אבל אני לא מכירה אף אחת שמתנהגת כמו הנשים שהם מתארים. בצבא נתקלתי בבחורה שהייתה יוצאת תמיד עם שלושה בחורים במקביל (מבלי שידעו זה על זה) וזה רק שיעשע אותה. שמעתי על מישהי שהייתה איתי בשכבה שהיא בוגדת בבעלה על ימין ועל שמאל. אבל זהו. מן הסתם אני לא יודעת וגם לא רוצה לדעת- אבל רב הנשים שאני מכירה מתייחסות לבני הזוג שלהן בכבוד ואהבה. גם כשמערכות יחסים שלהן נגמרות- הטונים לא תמיד נעימים ולא אחת יש משקעים ואפילו שנאה- אבל לא ראיתי אף אחת מנצלת מישהו כלכלית, סוחטת מישהו להישאר איתה, מנסה להתחתן עם מישהו שאין לה כוונה להישאר איתו או רעות חולות מסוג זה. אני מנסה להסביר לעצמי שהסרטונים האלה מגיעים לרב מארצות הברית. ועדיין. אני כנראה מוקפת באנשים שחושבים כמוני, ולכן לא מתנהגים בצורות האלה. 


ונראה לי שזה מה שאני רוצה להגיד לגברים האלה. תחילה- שליבי איתם. התעללות נפשית במערכת יחסים נשמעת לי כמו סיוט שקשה להשתחרר ממנו. אלו שעברו את זה בטח סבלו מאוד. אני רוצה גם להגיד- אם אתם רוצים להמנע מנשים – זה בסדר גמור. אף אחד לא חייב לקחת חלק במשחק הזה, ואם זה גורם לכם רק סבל אז אל תכריחו את עצמכם. אנחנו עוד לא עומדים בפני הכחדה, וספציפית כאן בישראל שיעור הילודה גבוה מספיק. אני לא הייתי רוצה לחיות ללא זוגיות, אבל יודעת שיש אנשים שמעדיפים את זה כך- וזה לגיטימי לגמרי וממש לא ענייני. אבל רוצה רק לפקוח את עיניהם לדבר אחד- הנשים שהם מתארים שם נשמעות חתיכת טיפוס מרגיז. כל מה שמעניין אותן זה שופינג- בגדים, תכשיטים, מכוניות יקרות וחופשות. הן עובדות בעבודות שלא דורשות כישורים מיוחדים ותכלס מחכות שיגיע מישהו שישלם עליהן ויגאל אותן מהצורך לעבוד. הן עסוקות כל הזמן ברשתות החברתיות, בלאותת לכולם כמה החיים שלהן מושלמים. אין להן עניין בקשר אמיתי, רק בארנק. הן בוגדניות,פלרטטניות, רק מחכות להזדמנות למצוא להן מישהו עשיר יותר/יפה יותר/גבוה יותר ולהשתדרג אליו, הן עקרות בית שלא עושות שום דבר ומצפות שהגבר שלהן יעשה את כל עבודות הבית, הן מזניחות את המראה החיצוני שלהן אחרי הנישואין ולא משקיעות יותר עבור הבעלים שלהן, הן מבזבזות את הכסף של הבעל על איפור ותכשיטים,וכו' וכו'. 


רציתי רק להאיר את עיניהם, שמדובר בסוג מאוד ספציפי של בחורות,וממש לא כולן כאלה. ומאחר והם כל כך טובים בלזהות אותן- יהיה להם קל להתחמק מהן. אבל נראה לי שהם לא מעוניינים בכך. הם רוצים לעצמם את הבחורה המושכת, המאופרת, הלבושה בגדים אופנתיים. הם עצמם נחרדים מנשים שלא מסירות את כל שיער הגוף, שלא מתאפרות ומתלבשות עבור הבעלים שלהן. והכי הכי גרוע- וזה משהו שהעציב אותי מאוד- הם עדיין מתייחסים לסקס כאל מטבע. כאל מחוייבות של האישה אל הבעל, כפי שהוא מחוייב לכלכל אותה לטענתם. הם מוכנים, ברב טובם, לקבל הפסקות קצרות אחרי הריונות, אבל נחרדים מהרעיון שאישה מניקה לא מעוניינת יותר שיגעו לה בחזה, מאישה שרוצה קצת ספייס לעצמה אחרי יום שלם ששלושה ילדים טיפסו עליה. הם מתייחסים לעבודות הבית וגידול הילדים כמו חופשה עם קצת מטלות ("הייתי כמה ימים עם הילדים. אתה שם אותם מול הטלוויזיה מחמם אורחה במיקרו ויש לך את כל הזמן לעצמך"), ובאופן כללי וייב של תחילת המאה שעברה.


בלי להתגרות בהם יותר מדי, נראה לי לעיתים שהנשים שהם שונאים, והגברים האלה עצמם- מגיעים אחד לשני בדיוק. שניהם מתייחסים למערכת יחסים כאל עיסקת חליפין ותו לא. יופי סקס ונעורים תמורת כסף ומעמד. שני הצדדים מסתכלים על מערכת יחסים פוטציאלית ושואלים את עצמם "מה אני מפסיד" ולא "מה אנחנו מרוויחים". לדעתי זאת דרך מעוותת לבחון קשר זוגי (אמנם שיש בהחלט מקום לוודא שלא מנצלים אותך) ולא נשמע לי שזה מתכון למערכת יחסים אוהבת במיוחד.


ומנגד, כבר הרבה זמן שאני נעה באי נחת בכיסא כשאני קוראת "פמניזם" ו"פמניסטיות" מודרניות.זה מוזר לי מאוד להגיד את זה כי אני חייבת את כל מה שיש לי בחיים לפמניזם. אני אישה משכילה שעובדת בסביבה גברית ומגדלת ילדה. כל הדברים האלה ועוד רבים אחרים לא היו מתאפשרים בלי פמניזם, ובלי מי שפרצו את הדרך הרבה לפני. אני אסירת תודה להן, ושמחה מאוד על הזכויות של שאני רואה כטבעיות. ועם זאת מאוד מציק לי לראות את המאבק הפמניסטי מופנה לעתים למקומות על גבול הביזאר – במיוחד שיש עוד כל כך הרבה לעשות למען כל כך הרבה נשים נטולות זכויות. אני מרגישה לעיתים שפמניזם הפך לשם כולל לשנאת גברים וזה משהו שאני לא יכולה לסבול. גברים הם השותפים הטבעיים שלנו בדיוק כמו שאנחנו השותפות הטבעיות שלהם. גם אם אנחנו בוחרות שלא לחלוק איתם את חיינו- הם ההורים שלנו, האחים שלנו, הילדים שלנו, הקולגות שלנו. אי אפשר להפוך אותם לאויבים וזה גם מיותר. 
מאוד לא ברור לי איך נוצר הקיטוב הזה, ושני צידי המתרס נראים לי עיקשים וממורמרים. מתבצרים בעמדה של אויבים. נראה לי מאוד עצוב לראות את העולם ככה.

החזר מס

כיאה לעצלה שאני, באיחור רב אני מנסה להגיד בקשה להחזר מס. חיפשתי במייל טופס גמר לימודים. לא מצאתי. במקופ זה מצאתי את זה.


תמיד לא היה איכפת לי לעשות לבד. להתחיל לבד. להיות הראשונה ש.אני לא יודעת מאיפה בא לי האומץ הזה, כי בדברים אחרים אני כולי התקפלות ואין אונים. אבל מול "נהוג" ו"אנשים כמוך לא עושים את זה" אני מפגינה אדישות, אולי אפילו דווקאיות.אני כותבת את זה עכשיו כי סיימתי תואר בהנדסה. תואר שהחברה מתייגת והסטטיסטיקה מאשרת כגברי. אני גאה בעצמי על אי אלו תהפוכות ותקלות שחוויתי במהלך הזמן הזה, במהלך השנים המאלפות הללו, אבל אני גם גאה בעצמי שמעולם לא הטרידה אותי העובדה שאנשים חושבים שהתואר הזה לא בשבילי. 

אף פעם לא ממש עניין אותי מה יש לאנשים רחוקים לומר על הבחירות שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי הפגנתי שוויון נפש אל מול אופנות כאלו ואחרות, אל מול אנשים שלעגו לי על דברים שבעיני לא היו מביישים כלל. ולעגו לי פה ושם. לפעמים הדברים נאמרו בזדון, בליווי גיחוך, ולפעמים מתוך רצון טוב לנווט אותי חזרה אל הכר הבטוח של הדעה הרווחת. בעצם זה קצת לא מדוייק. היו פעמים שזה הכאיב לי, היו פעמים שרצתי אחוזת אמוק אל אותו כר ובחרתי מייד משהו מאוד אופנתי ומאוד כמו של כולם כדי להאפיל על תחושת הניכור של להיות זאת שמגחכים עליה.

יש לי בראש הרבה דוגמאות ובא לי לכתוב את כולן כי כמו הפסיכית שאני, כבר שנים אני כותבת את הנאום הזה לסוף התואר שלי, נאום תוכחה שמיועד לחברה שלי וגם לעצמי, כדי להראות שהמאבק שלי ברצון להיות חלק מהעדר נשא פרי. מתחילת התואר, או בעצם מהרגע שהבנתי שייתכן ויבוא יום ואסיים אותו, אני כותבת ומוחקת חלקים מהנאום. הנאום שלי אמור להתחיל בעצם בזה שכשסיפרתי לאנשים מה אני מתעתדת ללמוד, חלקם אמרו "אבל זה לא מקצוע של בנים?". אני חייבת לציין, שבאמת ובתמים לא ידעתי שהנדסה ובפרט זו שלמדתי, היא מקצוע לבנים. אמא שלי מהנדסת וגם אבא שלי, וזה אף פעם לא נתפס אצלי כחריג. כשביררתי קצת הבנתי שכן, סטטיסיטית, אני הולכת להעביר את התואר עם רוב גברי מוחץ. זה לא הטריד אותי יותר מדי, כי  ידעתי שיהיו נשים, גם אם מעט. בשנה הראשונה שמתי לב שאין הרבה בנות מסביבי, אבל למדנו עם פקולטות אחרות, הטרוגניות יותר, והיה נדמה לי שיש ייצוג חביב של נשים. לא התחברתי עם אף אחת מהן, כי לא אהבתי את החבורות שלהן, ואת מרבית זמני העברתי גם ככה כתף אל כתף עם גברים, שעונים אל מול מסכי מחשב מרצדים ומתלוננים יחד על הקושי.

בשנים המתקדמות של התואר, כשלא למדנו יותר עם פקולטות אחרות, פתאום זה היכה בי. אני זוכרת שישבנו באולם הרצאות ענק, אנ זוכרת אפילו את הקורס. המחשבות שלי קצת נדדו ופתאום קלטתי. אני הבת היחידה בשורה שלי. שורה ארוכה, עשרים גברים, ואני. העינים שלי קפצו מיד לשורות האחרות. היו שם צברי בנות קטנים, ומפעם לפעם בחורה בודדת בשורה, אבל היינו כמעט כלום. אחוז מזערי, פחות מעשירית. נשענתי אחורה והרגעתי את עצמי. את לא לבד. יש פה עוד כמה כמוך. שנה אחר כך, נכנסתי לאיזה תרגול של קורס מתקדם יותר. נכנסתי כשכולם כבר ישבו, ואיך שעברתי בדלת, הרגשתי את זה. אני האישה היחידה בחדר. החדר היה מלא עשרים או שלושים גברים. ואני. הרגשתי תחושה מוזרה. כאילו הסתננתי לשם, כאילו אני לא שם בזכות. הבטחון העצמי שלי נחבט לרגע אל הקרקע- מה אם אני עושה משהו ממש ממש מטומטם, ואין לי סיכוי בכלל מול כל אלה. התרגול התחיל והמחשבות נדחקו למקום אחר.

מעולם לא חשתי שמזלזלים בי כי אני אישה. זלזלתי בעצמי מספיק בלי שום קשר למגדר שלי, לא היה צריך שמישהו אחר יעשה את זה בשבילי. דווקא נטמעתי ביניהם, בין הגברים. מצאתי כמה חברים קרובים במקום האפרורי הזה, והיינו צוחקים יחד על הנשיות האבודה שלי ועל חוסר היכולת שלהם להבין מה נשים רוצות. לא הפלו אותי לרעה, לא לעגו לי, לא אמרו לי שאני לא מסוגלת כי אני אישה, למעשה אפילו לא שידרו לי את זה. היו איתי במחזור כמה נשים מבריקות- אני זוכרת שהתמלאתי גאווה כששמעתי אותן דנות עם המרצים בקול בוטח. התפוצצתי מגאווה בשבילן בכל פעם שכיתה מנומנמת ניעורה באחת מצליל קולן הנשי שהדהד פתאום בתשובה או שאלה למרצה- כן, זה היה נדיר לשמוע פתאום אישה מדברת, והן היו חדות ונהדרות והגיע להן החיוך המופתע לעיתים של המרצה.

בכלל, קול של אישה סביבה גברית זה תמיד דבר שאני חוששת ממנו. התקבלת לעבודה כסטודנטית, בחברה שיש בה לא מעט נשים, באופן יחסי. אם אני נדרשת לדבר, או רוצה לדבר באיזו ישיבה, לוקח לי איזה רגע להתכונן. שלא בכוונתם, גברים מדברים חזק יותר מנשים. הקול שלהם רועד פחות ועמוק יותר, ותמיד אני נשמעת לעצמי צייצנית בחברתם. אם אני רוצה לומר משהו אני צריכה לעיתים להלחם על תשומת הלב. לא מרוע, לא מזלזול. זה פשוט שהקול שלי לא חזק מספיק. ואז הביטחון שלי שגם ככה רעוע למדי בין ותיקים ממני יורד עוד. מה אם לא ישמעו אותי. מה אם יקטעו אותי, יכנסו לי לדברים. לא אצליח להחזיר לעצמי את זכות הדיבור. נוכחות אישה נוספת בחדר עושה פלאים. אני מרגישה בטוחה יותר לדבר כשהיא שם. כשאני לא אישה יחידה מול כמה גברים.

בהרבה נקודות בלימודים ובעבודה אני אישה יחידה מול כמה גברים. בכל ההצגות מול קהל שעשיתי, הצגתי אך ורק בפני גברים. אם היה לי שותף הוא תמיד היה גבר. הייתי מתלבטת ארוכות מה ללבוש, כדי שאני ארגיש בנוח מולם. לא כי הם חלילה מסתכלים עלי אחרת. אלא כי אני רגילה להניח שאולי יסתכלו. 

אם להתחיל כרונולוגית אזי יש לציין דברים עיקריים כמו זה שגדלתי בבית שבו לא מעניין מה אנשים אחרים אומרים על הבחירות שלנו, כל עוד זה לא פוגע בהם. בית של אמת נוקבת, של התנערות מהחובה לעשות איזה דבר רק כי מסביב כולם עושים אותו. בית בו הנורמה לעתים קרובות נלעגת, כי אם מסתכלים על זה רגע מהצד זה בהחלט מגיע לה, לנורמה.

לא גידלו אותי להיות בת. זה לא אומר שגידלו אותי להיות בן. אי אפשר לגדל מישהו להיות בת או בן, כי זה נקבע הרבה לפני, ובת תישאר בת גם אם תהיה מהנדסת ובן ישאר בן גם אם ישחק בבובות. לא הלבישו אותי ורוד כי ההורים שלי לא אוהבים את הצבע הזה, וזאת סיבה מספיק טובה. את השיער שלי לא הרשו לי להאריך. הייתי נדבקת בכינים ואמא שלי שנאה להוציא אותן מהשיער שלי כשהוא היה ארוך. נראיתי כמו ילד קטן, וככה גם פנו אלי מדי פעם זרים. לא זכור לי שזה העליב אותי, אבל חברת ילדות שלי זוכרת מקרה בו חבורת בנות צחקה עלי בגלל זה ובכיתי. אולי זה באמת העליב אותי ושכחתי. 

לא היו לנו כבלים. ההורים שלי פחדו שנראה יותר מדי טלוויזיה והחליטו ששני ערוצים זה די והותר. כולם ראו פוקימון ואני ראיתי דיג'ימון. באמת לא היה הרבה לראות, אז לא ישבתי מול הטלוויזיה הרבה. אבל נורא נורא רציתי כבלים. אני מניחה שרציתי להיות כמו כולם, אבל גם הסתקרנתי לראות מה יש שם. אסור היה לי להתאפר, למרוח לק, לנעול עקבים. אמא שלי אמרה שכל הדברים האלו מזיקים ומיותרים, ושכשאהיה גדולה אוכל לעשות מה שאני רוצה אבל לילדות אסור לעשות את הדברים האלה. אמא שלי לא עושה אף אחד מהדברים האלה בעצמה, אז פרט לסקרנות לא היה בי דחף חזק מדי להמרות את פיה.


אם להתחיל כרונולוגית. כאן נגמר המייל שכתבתי לעצמי. התחלתי כרונולוגית ולא המשכתי. להמשיך כרונולוגית? אולי בפעם אחרת. אולי לכתוב שעם הזמן וההתקדמות לתחום שאני יותר טבעית בו חלק מהשיתוק לפני דיבור נעלם. אולי לכתוב שזה כבר לא משנה אם גבר או אישה בצד השני של הקו. אולי להזכיר שאיפשהו זה כן מרגיע אותי לדבר עם אישה. אולי זה קשור לעובדה שכבר לא נפגשים פנים אל פנים.

אולי להמשיך כרונולוגית.

אבל לא עכשיו.

אומץ

נתחיל מהסוף. טוב לי בעבודה שלי. אני לא יודעת אם זאת משרת החלומות, או אם אשאר עד הפנסייה. אבל טוב לי. משמעותית טוב לי ממה שהיה לי לפני כן.

לפני שש שנים קיבלתי להפתעתי טלפון מתאגיד הייטק גדול, ובצד השני הייתה אשת hr שאמרה לי שעברתי את הריאיון השני. אני זוכרת שכל כך התרגשתי שעניתי לה "יואו, איזה כיף!" כמו ילדה בת ארבע. אמנם זה לא שחוויתי המון אכזבות בדרך, סהכ עוד משרה אחת שהתראיינתי אליה ולא עברתי את הריאיון השני- אבל כמובן שלתחושתי אז הייתי חסרת סיכוי למצוא מישהו שיסכים להעסיק אותי. אז מייד אמרתי כן. ואני לא מתחרטת על זה. בכלל. כי אמנם התפקיד שהתקבלתי אליו לא התאים לי, בלשון המעטה, זאת עדיין היתה דרך, ארוכה אמנם- להגיע לאיפה שאני עכשיו.

הגעתי למקום מאוד חברתי. זה היה מאוד מוזר וגם עכשיו אני לא מבינה את זה כל כך. כולם היו מאוד נחמדים, הכירו אחד את השני שנים, המשפחות שלהם בילו יחד, הם בילו יחד בערבים- זה היה מקום מגובש בצורה בלתי סבירה. את העבודה עצמה לא ממש אהבתי. למעשה הייתי בתחושה תמידית שאני לא באמת מבינה מה אני עושה. בדיעבד אחד הותיקים אמר לי שלדעתו התפקיד שנתנו לי לא מתאים לסטודנטים. שצריך הרבה ניסיון. זה ניחם אותי אבל אני חייבת להודות שאני לא הסטודנטית היחידה שקיבלה תפקיד כזה, והיו כמה שהצליחו לא רע. מבחינה חברתית היה שם ממש כיף. מבחינה מקצועית הכל היה עבורי בליל לא ברור של משימות ארוכות ומייגעות. זמני הריצה היו פסיכיים. ממוצע של שעה לריצה בסיסית, ולדאבוני זכור לי שבוע שבו משהו ממש נדפק וכל ריצה לקחה יותר מ24 שעות. זה היה פשוט מייאש. אתה מתחיל משימה, לוקח לך שבועיים לסיים אותה ורוב מה שאתה עושה זה לחכות לריצה שתסתיים. לא הייתי טובה בעבודה שלי. הרגשתי את זה כל הזמן רובץ על הכתפיים. זה הציק לי. בסופי שבוע הייתי מתחברת מהבית (כמו כולם שם) ומריצה כמו פסיכית בתקווה שמשהו יקלע ויעבוד. לא היתה לנו תמיכה. כלומר- היו לנו את השמות של האנשים שאחראיים על כל הדברים שנפלו, דרשו תיקון, דרשו הסבר- אבל האנשים האלה לא שמו עלינו, ממש לא ירקו לכיווננו. היום זה נראה לי מטומטם להחריד אבל אני זוכרת שהיו שולחים אותי "ללכוד" את האדם שיכול לעזור לי. הייתי שולחת לו מייל, ועוד אחד, אורבת לו בצאט הפנימי מחכה שיהיה ירוק, ומדי פעם נשלחת לחכות לו בקיוביק. כן. זה מה שעשיתי ימים שלמים. היינו בתחתית שרשרת המזון של המשאבים. הותיקים דאגו לפתח ולתחזק יחסי ידידות עם האנשים האלה, כדי שכשיצטרכו מישהו אשכרה יענה להם. ידעתי שאני לא אהיה מסוגלת לזה, ובאופן מפתיע אכן אף אחד לא עזר לי אלא אם עירבתי את אחד הותיקים שישיג לי את מי שאני צריכה. נשארתי שם ארבע שנים ארוכות. ארבע שנים בהם לא הצלחתי לקדם את עצמי מבחינה מקצועית. הייתי מגיעה בבוקר למשרד בלב כבד, לא יודעת איך ומה אני הולכת לעשות כדי לקדם את המשימות שלי. במוצש הייתה נופלת עליי תוגה לקראת שבוע חדש שבו לא ממש ידעתי מה אני הולכת לעשות. כמובן שזה לא שהמקום היה דפוק- הוא פשוט ממש לא התאים לי. האם היום הייתי עושה דברים אחרת שם? כן, כמובן. אני חושבת שלא הייתי רצינית מספיק. לא שאלתי, לא העמקתי, לא התעניינתי. ובטח שלא הבנתי.

אין לי מושג מה החזיק אותי שם ארבע שנים מלבד הפחד שלא אמצא עבודה אחרת. חשבתי שאני העובדת הגרועה בעולם. תודה לאל שביקשתי לצאת לחלת לירח דבש ולא אישרו לי. זה פגע בי מאוד, כי למישהי אחרת אישרו. והיא הגיעה שלוש שנים אחרי. טוב שזה קרה, כי אני ידעתי שלטיול הזה אני יוצאת ויהי מה. ולדעתי, רק חיכיתי למשהו כזה שיבעט בי החוצה.

התפטרתי. עשיתי את זה יפה, הודעתי הרבה זמן מראש, והתחלתי לחפש עבודה שאליה אחזור אחרי ירח הדבש. הבוס הגדול תפס אותי לשיחה ושאל אותי מה בא לי לעשות. אני ידעתי שאני לא מתכוונת להשאר בתחום הזה, שאני רוצה לעשות משהו אחר לגמרי. קצת קשה ככה בלי מושגים מקצועיים, אבל רציתי להגיע לתחום אחר, מקביל, צד שונה של אותו מוצר. לא היה לי שום ניסיון בתחום הזה. אמנם עבדתי ארבע שנים אבל זה היה כמעט כמו לחפש משרה בלי ניסיון בכלל. אז בשיחה אמרתי לבוס שלי שתודה, אבל אני לא מחפשת בתחום. ואז הוא שאל מה כן. אמרתי לו, הוא צלצל למישהי ואמר "יש לי כאן מישהי שמחפשת משרת x, אתם מגייסים נכון?" הוא ניתק, ואמר לי – זאת y מצוות x. דברי איתה, היא תוכל לעזור לך." עד היום אני לא מאמינה כמה פשוט זה היה בעצם כל הזמן הזה. כמובן שהתקשרתי אליה. היא סידרה לי ריאיון. היה לי יום אחד להתכונן. זה הלך כל כך טוב שידעתי שזה שלי. המראיינים המשיכו אחרי השאלות המקצועיות ישר לתיאומים. מעבר בתוך החברה זה פשוט לאין שיעור מלקבל עובד חדש. וככה נסעתי לירח הדבש שלי כשיש לי משרה מובטחת בכיס.

היקום חייך אלי, והתייצבתי נרגשת למשרה החדשה. נחושה ללמוד מטעויות העבר – עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לחפות על חוסר הניסיון שלי בתחום הזה. וזה עבד. הבוס שלי נתן לי פידבק מעולה, ואני למדתי כל כך הרבה. בשיחות שכר קיבלתי פתאום העלאה גדולה. במשרה הקודמת קיבלתי תמיד את המינימום, בצירוף משוב לא נלהב. ועכשיו פתאום קיבלתי מחמאות. כבר אחרי חודש הבנתי שעשיתי טעות שנשארתי ארבע שנים במשרה ההיא. כשבעצם זה היה די פשוט לעשות את הצעד אל עבר משרה שמתאימה לי הרבה יותר.

אני כבר לא אורבת לאף אחד בקיוביק. אותם אנשים שהייתי כותבת אליהם בחיל ורעדה ונענית תשובה רפה- היום אני לא חושבת פעמיים ופונה אליהם כשצריך – והם עונים! אני לא מתעסקת בשטויות. אני מגיעה כל בוקר לעבודה ויודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות היום, כמה זמן בערך זה ייקח. אם משהו משתבש בדרך אני יודעת לתקן. ואם זה לא עובד אני יודעת למי לפנות. הכל ברור, מובן, סדור, הגיוני. אני לא צריכה לחכות הרבה זמן לתוצאות. משימה מתחילה ומסתיימת. כל הדברים האלה היו בגדר חלום במשרה הקודמת. שם הייתי עובדת על 5 משימות במקביל, כל פעם שולחת ריצה לשעה, ארבע שעות, ובינתיים עובדת על משימה שנייה. שולחת ריצה, עוברת לשלישית וכן הלאה, עד שהריצות מסתיימות ואני חוזרת אליהן. זה היה כל כך סיזיפי. עשיתי מלא דברים מיותרים רק כי לא זכרתי מה עשיתי כבר ומה לא.

נזכרתי בכל זה עכשיו כי היתה לי שיחה עם המנהל. אני מאוד מחבבת אותו. יש לו ידע מטורף לחלוטין, הוא מכיר כך ביט במערכת, ותמיד כשאני מדברת איתו אני רושמת כי כל מילה שלו מדוייקת ושווה זהב. יש לנו צוות מצוין, אם אני צריכה משהו מייד יש מי שמתנדב לעזור. בקטע החברתי- אז זהו, שאין כזה. ניגוד מוחלט למה שהיה לי בתפקיד הקודם. אבל האמת היא שזה לא חסר לי ואני מעדיפה את זה ככה. מעדיפה לבוא לעבוד מאשר לבוא לעבודה. האווירה קצת קרירה ולא ממש חברתית, בטח עכשיו בימי קורונה- אבל מקצועית הכל כל כך מעולה. בשיחת חתך עם הבוס הוא הדגיש שקיבל עלי פידבקים מאוד טובים מאנשים מקבוצות אחרות שעובדים איתי. זה באמת נהדר לשמוע. כמובן היו גם דברים שהוא רוצה שאשפר, לא הכל מספיק טוב, אבל קיבלתי הרבה מחמאות ונראה שהרושם הכללי שלו עלי הוא טוב. זה כל כך נהדר סוף סוף להרגיש שאני טובה במה שאני עושה. שאני מצליחה בזה. כל המשוב שקיבלתי ממנו היה כל כך קונקרטי, עם דוגמאות, ממש הבנתי ממה הוא מרוצה וממה לא. וזה בניגוד מוחלט למשובים בקבוצה ההיא שהיו אמורפיים לחלוטין ולא הבנתי מהם כלום רק שהם לא מרוצים.

אני לומדת בלי סוף. משהו פסיכי. לא תמיד אלו דברים ממש מרתקים או חשובים, אבל הם נערמים ומצטברים ואני מרגישה שהם הופכים למה שקרוי ניסיון וידע לאט לאט. המחברת שאני מתחזקת מתמלאת בלי סוף בעוד חוצצים לעוד נושא ותת נושא. המנהל שלי מכניס אותי לתחום כזה ולתחום אחר, אני עובדת עם כל כך הרבה אנשים וקבוצות וגם המשימות המשעממות עוברות מהר ובכיף.

אולי אני מעריכה את כל זה בגלל הנסיון הלא מוצלח הקודם. אבל מה זה משנה בכלל. יש לי עבודה שבה מרוצים ממני. יש לי מנהל שסומך עלי. יש לי משימות שאני עושה בשמחה, יש לי ידע ונסיון שאני צוברת. מה עוד יכול לבקש מהנדס זוטר.

אין יום שעובר עלי בלי שאני מביטה על עצמי של לפני שנתיים, שלוש, ארבע בהשתאות – ושואלת אותה מה לעזאזל היא עוד עושה שם, במקום שכל כך לא מתאים לה.

אומץ, אני צריכה יותר אומץ.

בסוף התגלגל לטובה.