אל תשאלו

היה לי יום (שלושה שבועות תכלס) ממש מרגיז בעבודה, ביחד עם עוד משהו ממש מבאס, וזה הביא אותי לדמעות. זה לא כל כך קשה להביא אותי לדמעות לאחרונה- בעבודה לא להיט ואני רק רוצה להגיע הביתה לשים ראש על א', וברגע שאני רואה אותו אני לא עומדת בזה ובוכה. למרבה המבוכה זה קרה גם בסופר, והמתוק שלי ניחם אותי והרגיע ליד מדף האפייה. בטח כולם חשבו שקרה משהו נורא אבל זה בסך הכל משבר קטן וההורמונים משתוללים.
אז אני לא יכולה לכתוב פה מה כל כך מתסכל אותי בעבודה, כי תכלס זה משעמם רצח (בקצרה: אני הוא סיזיפוס), אבל העצבים רוצים להנתנקז לאנשהו אז אני אכתוב כל מיני דברים שקשורים בהריון ובתלונות שלי לעולם.
בשלב שההריון היה עוד סוד, הייתי בחרדה שמישהו יגלה. בניגוד למה שכל מיני אנשים עלולים לחשוב- לחרדה הזאת היה בסיס- שני הריונות שלי נגמרו לפני שהספיקו להתחיל, וכל עוד לא הרגשתי ביטחון שהוא לא ייעלם מחר, לא רציתי שאנשים ידעו. חששתי שאיאלץ לספר שאיבדתי הריון, חששתי ממבטי רחמים, חששתי מהכל. הבטן שלי, בניגוד אלי, דווקא רצתה לצעוק לעולם. תפיחה מאוד מסגירה התחילה לבלוט כבר בשבועות הראשונים (למרבה המבוכה לא מדובר כלל בעובר, שכן הוא מזערי בשבוע הזה. אלו פשוט מערכת העיכול וההורמונים שמנפחים דווקא שם, והנפיחות הזאת יורדת בהמשך) ואני חיפשתי כל מיני פתרונות יצירתיים. מכנסי הריון היו מחוץ לתחום שכן הם מסגירים לאללה, אז הבטן שלי נזלה בצורה מאוד לא חיננית החוצה.
בזמן הזה קרו שני דברים מרגיזים.
הראשון הוא שבמהלך שיחה עם קולגה לשעבר, מבוגר ממני בערך בעשור- הוא הניח את היד שלו על הבטן שלי (WTF) ושאל אותי "אז מה קורה? יש משהו?" הייתי בהלם. זה היה ERROR בכל כך הרבה רמות- הייתי בשבוע שש, אף אחד לא ידע, מסביבנו היו עוד אנשים שעובדים איתי, והבחור לא שחרר לי את הבטן, מחזיק לי את הגב ומצפה לתשובה. אני לא יודעת אם לייחס את זה לפחדנות שלי (הייתי צריכה להיות תוקפנת יותר) או לטאקט שניחנתי בו (היינו באותו רגע בבית הוריו, בניחום אבלים, שלו), אבל במקום להעמיד אותו במקום רק חייכתי ואמרתי "אם יהיה משהו אני אספר לך, מבטיחה". הוא שחרר אותי, ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני מאוד מאוד מחבבת את האדם הזה, ותכלס הוא היה בימים מאוד קשים אז טוב שלא אמרתי כלום, אבל וואו זה היה לא יפה.
הדבר השני והוא זה שעצבן אותי יותר, התרחש כמה שבועות אחר כך. הייתי בשבוע 12, לחוצה מאוד מסקירת מערכות שעוד לא עשיתי אז, ומי שידע אז היו ההורים שלי, אחים שלי,ואחים של א'. היינו באזכרה של אמא של א' (פתאום אני מבינה כמה מורבידיים החיים שלי נשמעים- אבל אני נשבעת שאני עושה גם דברים כיפיים). היו שם המון המון אנשים- משפחה וחברים של ההורים שלו. שכנה חטטנית ניגשה אלי בהתרגשות, חיבקה אותי, וקראה בקול "או, איזה כיף לראות פה סוף סוף משהו!" והחוותה תנועה מוגזמת לכיוון הבטן שלי. קפאתי במקום. כל המשפחה המאוד מורחבת של א' היתה בטווח שמיעה,כל השכנים וכל החברים של ההורים שלו. בתושייה שאני לא יודעת מאיפה הבאתי אמרתי לה "מה? אין פה כלום" והחזרתי לה מבט קשה. היא מייד התקפלה להתנצלויות ושמחתי לראות אותה מתפתלת. אבל קשה לי להסביר למי שלא עבר את זה כמה קשה זה לשקר על דבר כזה. לשלול בקול, במילים, את הדבר שאתה הכי רוצה ודואג לו. האזכרה עמדה להתחיל. היה יום חם יחסית, אבל אני מייד לקחתי את הסוודר מהרכב, והכנסתי את עצמי להסגר באחד בחדרים הצדדיים של בית הכנסת- מרגישה שאם אעז שוב לצאת בלי הסוודר כולם יוכלו לראות. היה חם מדי כל עוד השמש עמדה, אז חיכיתי שהיא תרד. א' אמר שזה היה טפשי. אני כעסתי שהוא לא מבין. יש פה כל כך הרבה חוצפה ואני לא הייתי מוכנה לעוד מזה. א' ואני נישאנו שנתיים קודם לכן- כלומר מבחינת המשפחה והחברים אני חייבת להם הריון כבר שנתיים. הלוואי והייתי צוחקת. שנה לפני כן מישהי שאני מאוד אוהבת אחזה לי בבטן בשמחה והתחילה לרקוד- עד שאמרתי לה שאין כלום (באמת לא היה כלום,אני פשוט לא רזה כמוהן) וזה היה נורא מביך. אחת השכנות היתה סוקרת אותי במבטים חסרי בושה בכל פעם שהיינו מתראות, ולפעמים מוסיפה מילות זירוז. כל עוד לא ניסינו להכנס להריון- זה הצחיק. אותי. אחרי מה שעברתי זאת היתה חציית גבול שהרתיחה לי את הדם. היא אישה בת שישים פלוס- היא בטח שמעה דבר או שניים על הריונות, נסיונות ומה שביניהם. היא בטוח יודעת שאסור לשאול.
מאוחר יותר חברה שלי שכבר היתה אז עם ילד סיפרה לי איך הוציאו אותה מהארון בשבוע חמש (!)- מישהי שהיא בקושי מכירה, מול כיתה שלמה של סטודנטים. ואיך היא לא הספיקה לעצור את הלשון שלה ואישרה במקום להכחיש. אנשים שהיא לא יודעת את השם שלהם ידעו לפני ההורים שלה, לפני כולם. היא הסכימה איתי שזאת תחושה נוראית, שהיא לא הצליחה להביא את עצמה לשקר למרות שבדיעבד זה מה שהיתה עושה. נזפה בא' שהוא לא מבין, וכינתה את התחושה הזאת כ"רואים לך". זה נכון.
ועוד משהו, שקרה לפני. אירחתי בבית חבר שלא ראיתי הרבה זמן. אפילו כתבתי פה פוסט על המפגש הזה. כשהוא הגיע, התישבנו על הספה אחרי שלא התראינו בערך שנה, מחוייכים ושמחים. חברה שלו בדיוק התקשרה "כן, הגעתי. לא, היא לא בהריון." גיחך וזרק לי חיוך, כזה שמתבדח על זה שכולם בהריון עכשיו, וכך היה אפשר לצפות גם ממני. מה אני אגיד, הוא צדק. לא הייתי בהריון. בדיוק הפלתי. כלומר- בדיוק כשהוא אמר את המילים האלה עדיין דיממתי. זה פאקינג כאב. שחררתי לו חצי חיוך של מבין את הבדיחה. לא דיברנו על זה. רציתי להכנס למיטה ולבכות.
לפני כמה שבועות סיימתי את השנה עם החניכות שלי. הן שאלו אם אמשיך איתן לשנה הבאה, ואמרתי שהייתי שמחה אבל אני אמורה ללדת. הן הסתכלו אחת על השנייה ואז עליי וצהלו "ידענו! ידענו כל הזמן שאת בהריון אבל ידענו שאסור לשאול!". בניגוד לכל הנזכרים מעלה, הן בנות ארבע עשרה.
תמיד ידעתי שלא שואלים, לתומי חשבתי שזה כדי להמנע מהמצב המביך שהבחורה פשוט סתם השמינה. אז לא שאלתי. א' נגיד לא ידע בכלל שלא שואלים, ופעם הוא כמעט שאל או רמז אז הסברתי לו. אחרי ההפלה הראשונה הוא אמר לי שעכשיו הוא מבין למה. ועכשיו לצערי גם אני מבינה טוב יותר למה.

לא איכפת היה לי שידברו מאחורי הגב, שישחקו בניחושים בינם לבין עצמם- אבל הכי הרגיז אותי שבאו לדרוש ממני תשובה. לא אנשים שקרובים אלי, לא בפרטיות, פשוט אילצו אותי לשקר להם. אני לא אוהבת לשקר, ואני לא אוהבת לשקר על זה. זה מרגיש כמו חטא. כמו אי הכרת הטוב. כמו הזמנה למשהו רע. זה טעם מר על הלשון ומשקולת על הלב. אל תשאלו. בבקשה פשוט אל תשאלו. אם יש משהו ואתם רק רוצים להשתתף בשמחה- אתם תדעו, זה הרי לא יהיה סוד לנצח. אבל גלו קצת סבלנות. אין לכם מושג כמה זה שברירי.

ארוחת בוקר דביקה בסולט לייק סיטי (יומני אמריקה)

להפתעתי מה שאני רוצה לכתוב לא קשור בכלל לכל הנופים המהממים בחיות המופרעות או בחוויות הנהדרות שעברו עלינו שם- אלא לארוחת בוקר אחת. אחרי ימים מופלאים בגרנד טיטון החלטנו לשנות נוף, לרדת דרומה. הנסיעה אמורה היתה לקחת בערך יומיים, כשהפארק הראשון יהיה מואב. השם התנכי עורר בי ויברציות, ואחרי כל האגמים הפסגות המהממות הקרחונים ויערות העד- פתאום היה בי געגוע למדבר.
כדי לא לנהוג יותר מידי שעות ביום החלטנו לעצור לקצת זמן עירוני בסולט לייק סיטי, יוטה. לא היה לנו כל כך מה לעשות שם, אבל היינו צריכים למלא את מלאי המזון שלנו, ולא ראינו בדרך הרבה ערים גדולות (את ערבות ויומינג מאכלסים בעיקר עדרי בקר והבוקרים הקשוחים שלהם). וגם התלהבנו מהאפשרות לראות מורמונים.
הגענו לסולט לייק סיטי בשעת צהריים מאוחרת. לאורך כל הדרך עד כה, בימים שלא ישנו באוהל ישנו בעיקר במוטלים- אלה היו לרוב קטנים ומשפחתיים, אבל יקרים מאוד כיוון שהיו קרובים לשמורות הגדולות. בסולט לייק שכרנו חדר ללילה ברשת מוטלים זולה בשם "6" (או אולי "8"? היו כאלו מפוזרים לכל אורכה של היבשת,שלטים עצומים מפרסמים אותם לצידי הכבישים המהירים). בערב מצאנו מסעדה טבעונית ושוטטנו קצת ברחובות רחבי הידיים של העיר, בניינים גבוהים וחדשים עם חזיתות רומיות אירופאיות- משהו אסתטי אבל מעורר קצת בלבול.
א' אמר לי בלילה שנראה לו שהמלון הזה מאכלס טיפוסים שונים מאלו שראינו עד כה בפארקים ובערים הגדולות. בשלב הזה כבר הבנו שלאמריקה יש כמה שכבות. שהעיר הגדולה מריצה במבוכי רחובותיה, בין הבניינים הגבוהים אנשים מעונבים וחנוטי חליפות לצד צעירים היפסטרים עם זקנים ומזרני יוגה. אתה מתפתה לומר- אמריקה היא כמו בכל הסרטים על ניו יורק. ואז אתה נוסע חצי שעה ממרכז העיר לוולמארט הקרוב, ובין עשרות המדפים נגלים אליך אנשים אחרים לגמרי- מתניידים בחלקם על עגלות ממונעות,קולניים, ממלאים עגלות ענק בשתייה קלה וחטיפים- ואין זכר לאנשי העיר.
א' צדק. בבוקר ירדנו לארוחת בוקר. אולם קטן, פחות או יותר בגודל של סלון גדול, צופף בתוכו שולחנות מספר עם כסאות סביב להם. היה צפוף, אבל מצאנו שולחן. א' מיד אמר שהמקום עושה לו בחילה ושהוא רוצה רק לעוף משם, אבל אני רציתי ופל ולא הייתי מוכנה להתפנת בלעדיו. ארוחת הבוקר, באופן לא מפתיע, היתה מורכבת ממבחר די גדול של זבל מסוכר. מכונה לפנקייקים, מכונה לופל, מיצים מסוכרים, דואנטס, כל מיני קופסאות של ממרחים, מכונת קפה. כבר הכרתי את האובססייה האמריקאים לדיספנסרים, אבל נראה ששם היא הגיעה לשיא חדש. נדמה שכל מה שאפשר היה לקחת שם זלג/נפל/הוגש מתוך מכונה ייעודית. הבלילה של הפנקייק, הסירופים, הקפה, המזלגות, הסכינים. נראה שהאומה הזאת בלחץ מטורף שמישהו ייגע בידיים חשופות באוכל שלהם- ולכן הם עוטפים את הכל בניילונים ומכונות. בינתיים נכנסו למקום שלושה- שני גברים ואישה. אני מניחה שהיא בת הזוג של אחד מהם. הם היו קולניים, בהמתיים, והבטנים של כולם השתלשלו החוצה מהחולצות שלהם. הם נראו באמוק לאכול ולקחת איתם כמה מזון שרק יוכלו. א' ואני ישבנו באי נוחות אל השולחן הדביק שלנו והסתכלנו בהם בעניין הולך וגובר. הם עטו על השולחנות והדיספנסרים, צועקים אחד לשני הוראות לגבי מה לקחת. כל האנשים הסתכלו בהם בהשתאות עצלה. האישה יצרה אחריה פקק בעמדת הופלים, פותחת וסוגרת את הברז של התערובת, ממלאה אגב כך את כל השולחן בנוזל הסמיך, המבחיל. אחת מעובדות המלון ניגשה למכונה אחרת למלא קנקן במיץ, השאירה אותו שם, מתמלא- ונעלמה. בינתיים הלחץ מאחורי האישה גובר, ומישהי מאחוריה פונה אליה, להפתעתי,ושואלת אם הכל בסדר איתה. ואז אני רואה שמשהו איתה ממש לא בסדר- היא אוחזת בשולחן, בוהה ברצפה. ומשיבה לשלילה- לא הכל בסדר. הנוזל של הפנקייקים ממשיך לזלוג מהשלוחן אל הרצפה. האישה המתעניינת אוחזת בזרועה של האישה הגדולה, מוליכה אותה אל כסא, עיניה מחפשות את הגברים שהגיעו איתה. והנה הם באים. הגדול מביניהם, תחת בית השחי מחזיק שתי צלחות פנים אל פנים, ביניהן תחב ככל הנראה עוגות רבות. הוא שואל אותה מה קורה איתה, ומערה אל פיו עוד ועוד אוכל. א' דוחק בי לקום וללכת, אבל אני מרותקת למחזה. האישה הגדולה חוזרת ואומרת שהיא לא מרגישה טוב, והאישה הקטנה שתומכת אותה מביאה לה כיסא. כל הדקות הארוכות האלה שני הגברים שהגיעו איתה לא נוגעים בה, לא מתוך רתיעה אלא מחוסר עניין. הם ממשיכים לאכול ולהעמיס, והאישה התומכת מסתכלת בהם בבלבול, מחכה שמישהו מהם ייקח אחריות על הסיטואציה ויפטור אותה מהצורך להחזיק בה. הקנקן שהשאירה המלצרית כבר מזמן עלה על גדותיו, והמיץ מתפשט עכשיו על הרצפה לכל עבר. עובר אורח מפסיק את המזיגה אבל זה הולך ומתפשט. "בואי נלך מפה" כך א', ולי אין חשק יותר לופל. אנחנו קמים והולכים, מספיקים לראות את האיש הגדול אומר לאישה הגדולה שתיכף יביאו לה מים והכל יהיה בסדר. מישהו אחר מביא מים. כשאנחנו יוצאים משם הוא עוד עומד שם עם שתי הצלחות מעוכות מתחת לבית השחי.
אנחנו מתנערים מהמראה, והולכים לחזות במורמונים. כשהגענו להעמיס את התיקים על הרכב, נגלה לעינינו עוד מראה מבחיל- כמה שבועות קודם לכן בערבות מונטנה הרכב שלנו ריסק אליו כמויות הסטריות של מעופפים, והגופות שלהם נדבקו אל הפגוש מעוצמת המכה. התרגלנו למראה המטונף, אבל כאן בסולט לייק סיטי המיוזעת החום הביא אל הרכב נחיל דבורים שהתענג על כל זה. באווירת הבוקר הדביק והדוחה זה כבר היה קצת יותר מדי. א' נכנס לרכב והתניע, ונסענו משם אל המורמונים.
הרחובות הנקיים של העיר הרשימו אותו מאוד- אותי הם מעט שיעממו. בכנסייה המורמונית הצטרפנו לסיור, בו היינו הכוכבים האמיתיים כיוון שהגענו מישראל ואין מה שמרגש מורמוני יותר מזה, מסתבר. המדריכות שלנו היו בחורות צעירות ונלהבות, שסיפרו לנו כמעט בדמעות של התרגשות על האנשים שהגיעו לכאן כי נרדפו בכל מקום אחר. "ראית איזה להט משיחי יש להן בעיניים?" השתאה א'- ואני אמרתי שלי יותר מהכל הן מזכירות נערות אולפנה. עם החצאיות קצת אחרי הברך השיער הארוך והמבטים המאוהבים ששלחו בספרים הקדושים ובמבני הכנסייה.
שוטטנו עוד קצת בעיר הריקה ונסענו משם באיחור של כמעט חודש לאאוטלט הראשון שלנו באמריקה, להסתובב בעיניים המומות מהמחירים, לרכוש לנו בגדי טיולים שלא היינו חולמים לקנות אחרת, ומשם אל הדרך, דרומה- לאדמה הסמוקה של רמת קולורדו, אל הלילות השחורים להפליא- אל מואב.