גיא יושב על הספה מולי. אנחנו צוחקים ומדברים, כאילו לא עברו בערך שנתיים מאז התראינו. הוא בחור טוב, ואני דואגת לו. גיא למד איתי. במהלך השנים העמוסות האלה, בילינו הרבה יחד בין כתלי האוניברסיטה- אבל כמעט אף פעם לא מחוץ לה. מעין הסכמה שבשתיקה שאנחנו חברי לימודים בלבד. אולי זה לא כזה משמעותי אם במילא אתה נמצא בפקולטה שמונה עשרה שעות ביום, הרי אין בדיוק זמן להפגש אחרי הלימודים במצב כזה. בכל אופן- גיא מצחיק אותי נורא. הוא בחור גבוה וחסון, שמישהי לפני עשור שברה לו את הלב ומאז הוא יצא למסע נקמה בכל המין הנשי, תובע את כבודו האבוד. על הנייר, גיא ואני לא אמורים להסתדר בכלל- הוא אדם שמאוד חשוב לו איך הוא נראה, מה הוא לובש, מה אנשים זרים חושבים עליו. הוא הסתובב תמיד עם המגניבים של המחזור, אנשים שעוררו בי לעיתים בחילה קלה, וחרד מכל בינוניות שהיא (בניגוד אלי, שמאמצת אותה בחום). כבר לאורך שנות הלימודים התגלעו בינינו חילוקי דעות מאוד משמעותיים בעניינים שבינו לבינה- הוא לא הצליח לפרוץ את מחסום הדייט השלישי, ונראה שלא רצה במיוחד- למיטה הוא היה מגיע מהר מאוד, מופתע לפעמים מעצמו. הוא חיפש בחורה מושלמת, חיצונית בעיקר, עם פיצ'רים נוספים. אני לעומת זאת- רציתי מאוד מערכת יחסים רצינית ויציבה, וסלדתי מבחורים כמותו. צחקנו אחד על השני הרבה- עלי שאני מוזנחת, לא יודעת להתלבש, לא טורחת להתאפר, ובאופן כללי נראית זוועה. ועליו שהוא דושבג, שבנות מנצלות אותו מינית או מנצלות אותו שיכין עבורן תרגילי בית- כי החולשה האמיתית של גיא הוא שהוא לא יודע, פשוט לא יודע- להגיד "לא". מדי פעם, בתקופות היובש שלו (שבוע בלי סקס) היה מבקש ממני להכיר לו חברות שלי. אף פעם לא עשיתי את זה. לא רציתי שיפגע בהן, ולא נראה לי שהוא חשב אחרת.
גיא הוא אדם מאוד סגור, והקשר בינינו נוצר בטעות, שאני מקווה שהוא לא מתחרט עליה היום. איפשהו בשנה השנייה של התואר, חבר משותף ומקסים חגג יום הולדת על חוף הים בלילה. הגענו שנינו, עדיין עטופים בשכבת ציניות עבה שליוותה אותנו לאורך הזמן בו היכרנו וצחקנו זה על זו. אחרי שעתיים לערך, וכמה בירות יותר מדי, גיא סיפר לי משהו שאני לא חושבת שהוא התכוון לחלוק ככה, לא באופן ספונטני ובטח לא איתי. פשוט ישבנו מרוחקים מהשאר, דיברנו ברוגע ובהינו במדורה. ומשהו שיחרר את לשונו והוא סיפר לי על הבחורה ההיא ששברה לו את הלב. זה אולי סיפור ממש ידוע ולא משהו להתבייש בו- אבל גיא לא חולק אותו, בטח שלא ככה. פתאום נשפכו ממנו המילים, והוא סיפר על השנים שבאו אחרי אותה בחורה, על הדחף לזיין (כלשונו), ועל זה שהוא לא מפיק מזה שום הנאה. די הופתעתי מגילוי הלב הזה, אבל לא נפלתי מהכסא. המשכנו לדבר וניסיתי להיות תומכת כמו שאני חושבת שאני יודעת לעשות. הערב הזה היה מלא בשתיקות ובהייה באש, והיא בו משהו עצוב אבל אני חושבת שגם משחרר. נסעתי משם, ואני מניחה שמתישהו כשהוא הגיע הביתה, הוא התחרט שנחשף כך בפניי.
מה שלא יהיה, אחרי אותו ערב גיא התחיל לשתף אותי יותר ויותר במה שעובר עליו, ואני שמחתי לשמוע, ומדי פעם ניסיתי לתרום משהו מעצמי. היו בנות שיצא איתן וקיווה שיתפתח מזה קשר רציני, ואני ניסיתי לסייע בידו. אני לא חשפתי את עצמי כמוהו, ונראה שזה היה בסדר מבחינתו. גם ככה כבר הפקיד אצלי סוד, מה יכול להיות.
אחרי סיום התואר היתה לו תקופת הוללות די רצינית, אפילו בהשוואה אל עצמו. הוא חזר מהטיול בעיניים בורקות, וסיפר לי על כל הקוק שעשה וכל הבחורות שזחלו אליו למיטה. הקשבתי לסיפורים המצחיקים ושמחתי בשבילו שהיה לו כל כך טוב. הקו האדום שלי היה הסיפור על הזונה הקולומביאנית, שלא הייתי מוכנה לפרגן לו עליה. הוא לא הבין למה אני כל כך כבדה. אני לא הבנתי איך מישהו יכול לשלם לילדה בת שש עשרה שתשכב איתו, ועוד יותר לא הבנתי למה בחור כמו גיא, שלא חסר לו סקס, בכלל מגיע לסיטואציה הזאת. ראיתי שהוא מתאכזב מחוסר שיתוף הפעולה שלי בעניין הזה, הרי לאורך כל הדרך הקפדתי מאוד שלא לשפוט אותו- ידעתי שהוא סומך עלי ואולי קצת צריך אותי, וגם אם לא אהבתי את ההתנהגות שלו עם הבחורות, לכל היותר צקצקתי אבל לא הרבצתי נאומים. ייאמר לזכותו שחלק מהן היו רעות מאוד בעצמן, ובשלב מסויים לא הרגשתי צורך להגן עליהן יותר.
מאז אותו זמן פחות או יותר נפרדו דרכנו. הוא שכר לעצמו דירת רווקים הוללים, ואני נשארתי בעיר שלי בחיים הרגועים של א' ושלי.
לפני כמה ימים קיבלתי ממנו הודעה מצחיקה. שמחתי שיצר קשר, ואחרי כמה שורות שנונות מכל צד קבענו להפגש. מאוד שמחתי, התגעגעתי אליו וידעתי שיהיה לנו כיף. הוא הגיע אלינו, ואז א' היה צריך ללכת. א' מעולם לא חיבב את גיא- הם הפכים גמורים, והיה לי ברור שהם לא יכולים להסתדר, אבל מעבר לזה אני חושבת שא' ממש נפגע מהדברים שגיא אמר עלי- שאני צריכה להתאפר, שהשיער שלי נראה נורא וכו'. אני חושבת שהוא לא יכול לסלוח לו על זה, וכל סיפורי המין שלו ודאי לא מוסיפים לו חן בעיניו של א'- בוגר ישיבה תיכונית.
במובן מסויים עדיף ככה. הרגשתי שגיא ממש רוצה לספר לי משהו, וידעתי שכשנשב רק שנינו יהיה לו קל יותר להפתח. ישבנו על הספה, משקיפים על הנוף וטובלים עוגיות בתה, והתעדכנו זה בחייו של זה. גיא סיפר לי על הדירה שלו ועל השותפות המעצבנות (מייד בתחילת הסיפור כשהוא סיפר לי שאחת מהן כוסית אמרתי "אוי לא, אל תגידי ששכבת איתה", והוא התפלא "איך את יודעת? למה כולם יודעים שאסור לעשות את זה ורק אני לא? כן, הייתי צריך לדעת שזאת טעות, היא פאקינג מכשפה") ועל החיים שהוא כל כך חיכה להם אחרי התואר. התאכזבתי בשבילו כשסיפר על ההתפכחות מהאשליה שתל אביב היא ניו יורק (למרות ששנים אמרתי לו שזה לא מה שהוא חושב שזה), ושמחתי על כל הדברים המצחיקים שהוא סיפר. ואז הוא אמר, גאה וללא ספק מרוצה מעצמו- שיש לו קשר. רציני. הוא חושב לפחות. ומקווה. יש איזו בחורה, היא מאוד מוצאת חן בעיניו, הם יוצאים תקופה שמבחינתו היא נצח. כל כך שמחתי בשבילו, במיוחד כשראיתי שהוא נעשה נבוך כשמדברים עליה, ולא סיפר לי שום דבר לגבי איך היא במיטה. אף פעם לא ראיתי אותו ככה, וזה היה מאוד יפה. ואז הבנתי בשביל מה הוא בא. הוא אמר לי שהוא לא יודע אם הוא יכול להרגיש. שהוא לא יודע אם הוא יכול להרגיש אהבה למישהי, ושהוא מפחד, מפחד נורא, שהוא עושה לה עוול כי אולי הוא לא יכול לאהוב אותה. "ואיך בכלל יודעים שזה זה?" הוא שאל בפאניקה. מאוד התפלאתי מעצם השאלה- הם כל כך מעט זמן ביחד, עדיין לא צריך לדעתי לדעת אם "זה זה", בטח לא כשהיא עוד צעירה ולא נשמע שהיא לחוצה להתחתן בקרוב. פתאום ראיתי אצלו חרדה אמיתית – אולי הוא לא יכול לאהוב וזהו זה. לא ידעתי איך להגיב, מה ראוי לומר במקרים כאלה. ניסיתי להוציא אותו מהפאניקה, שהרי אין סיבה ממשית לכל זה בכל הנוגע לקשר שלהם, ואין שום סיבה שיאכל לעצמו את הראש ויעשה רק נזק. ובנוגע לשאלה הכללית- לא ידעתי מה לומר. הרגשתי שכל כיוון שאקח בתשובה שלי יפיל עלי איזו אחריות שאני לא יודעת אם אני רוצה בה. אני לא מבינה בדברים האלה. תמיד ידעתי שאני יכולה לאהוב, למרות שלקח לי זמן ללמוד איך עושים את זה. תמיד היו לי חרדות שאהרוס ואשבור ואקלקל קשרים, אבל מעולם לא מצאתי את עצמי משותקת מהפחד הזה. לא ידעתי איך לעזור לגיא, וניסיתי פשוט לנווט אותו כמיטב יכולתי למים בטוחים, או לפחות סוערים פחות. פתאום הוא שאל אותי מלא שאלות על הקשר שלי עם א'. מעולם הוא לא התעניין בזה, מן הסתם כי רומנטיקה ומחיובות לא עניינו אותו אז, כשניסה לשכב עם כמה שיותר בחורות כדי להראות לה, לבחורה ההיא, ולו עצמו- הילד החנון שטען שהיה. בזמנו אפילו אמרתי לו "אבל גיא,זה לא מספיק? לא הוכחת כבר לעצמך שאתה יכול להשכיב בחורות? שאתה יכול להשכיב בחורות יפות?" הוא ענה לי "כן, אבל אני אף פעם לא משתכנע שזה נכון." – והנה עכשיו הוא פתאום נחוש בדעתו להצליח עם הבחורה שלו. מצד אחד כל כך שמחתי, מצד שני חששתי לו. ואם זה לא יעבוד? מה תהיה ההשפעה של זה עליו? ואם, פתאום עכשיו אני חושבת- אם היא תפגע בו? האם היא תפתח את תיבת הפנדורה הזאת מחדש? וכמה זמן ייקח לו להתאושש מזה?
הבחורה המדוברת צלצלה, וראיתי לשמחתי באיזו עדינות הוא מדבר איתה, וכמה טוב זה נשמע. אמרתי לו את זה כשניתק וביקשתי לשמוע קצת עליה. פתאום, לראשונה בכל שנות הכרותינו, הוא ידע לספר לי הרבה יותר מאיך קוראים לה ומה הכתובת של המיטה שלה. הוא האריך ממש בכל מיני פרטים לא מעניינים ואני חייכתי לעצמי מבפנים, כשראיתי אותו מתלבט בקול רם על איזו דילמה שהיא שיתפה אותו בה. הבנתי שאין לי מה לעשות ואיך לעזור, במיוחד כי נראה שהדברים הולכים לכיוון טוב. ורק כתרופה מונעת אמרתי לו, כשהוא נכנס שוב ללחץ לא הגיוני מהאפשרות שלא יתחתנו בסוף- שהכל ממש בסדר, וגם אם לא תהיה כאן חתונה- זה עדיין היה שווה את זה.
אני לא חושבת שהצלחתי לשכנע אותו שיהיה בסדר, אבל הוא היה נראה לי רגוע מעט יותר, כשהוא קם ללכת. הוא חיבק אותי חיבוק שובר עצמות, אמר שהיה לו כיף לדבר איתי ונשבע שיבוא שוב.
אני יודעת שיעבור עוד זמן מה עד שנתראה, אבל אני מקווה בשבילו שעד אז יוכיח לעצמו שהוא הרבה יותר טוב ממה שהוא חושב.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 