אומץ

נתחיל מהסוף. טוב לי בעבודה שלי. אני לא יודעת אם זאת משרת החלומות, או אם אשאר עד הפנסייה. אבל טוב לי. משמעותית טוב לי ממה שהיה לי לפני כן.

לפני שש שנים קיבלתי להפתעתי טלפון מתאגיד הייטק גדול, ובצד השני הייתה אשת hr שאמרה לי שעברתי את הריאיון השני. אני זוכרת שכל כך התרגשתי שעניתי לה "יואו, איזה כיף!" כמו ילדה בת ארבע. אמנם זה לא שחוויתי המון אכזבות בדרך, סהכ עוד משרה אחת שהתראיינתי אליה ולא עברתי את הריאיון השני- אבל כמובן שלתחושתי אז הייתי חסרת סיכוי למצוא מישהו שיסכים להעסיק אותי. אז מייד אמרתי כן. ואני לא מתחרטת על זה. בכלל. כי אמנם התפקיד שהתקבלתי אליו לא התאים לי, בלשון המעטה, זאת עדיין היתה דרך, ארוכה אמנם- להגיע לאיפה שאני עכשיו.

הגעתי למקום מאוד חברתי. זה היה מאוד מוזר וגם עכשיו אני לא מבינה את זה כל כך. כולם היו מאוד נחמדים, הכירו אחד את השני שנים, המשפחות שלהם בילו יחד, הם בילו יחד בערבים- זה היה מקום מגובש בצורה בלתי סבירה. את העבודה עצמה לא ממש אהבתי. למעשה הייתי בתחושה תמידית שאני לא באמת מבינה מה אני עושה. בדיעבד אחד הותיקים אמר לי שלדעתו התפקיד שנתנו לי לא מתאים לסטודנטים. שצריך הרבה ניסיון. זה ניחם אותי אבל אני חייבת להודות שאני לא הסטודנטית היחידה שקיבלה תפקיד כזה, והיו כמה שהצליחו לא רע. מבחינה חברתית היה שם ממש כיף. מבחינה מקצועית הכל היה עבורי בליל לא ברור של משימות ארוכות ומייגעות. זמני הריצה היו פסיכיים. ממוצע של שעה לריצה בסיסית, ולדאבוני זכור לי שבוע שבו משהו ממש נדפק וכל ריצה לקחה יותר מ24 שעות. זה היה פשוט מייאש. אתה מתחיל משימה, לוקח לך שבועיים לסיים אותה ורוב מה שאתה עושה זה לחכות לריצה שתסתיים. לא הייתי טובה בעבודה שלי. הרגשתי את זה כל הזמן רובץ על הכתפיים. זה הציק לי. בסופי שבוע הייתי מתחברת מהבית (כמו כולם שם) ומריצה כמו פסיכית בתקווה שמשהו יקלע ויעבוד. לא היתה לנו תמיכה. כלומר- היו לנו את השמות של האנשים שאחראיים על כל הדברים שנפלו, דרשו תיקון, דרשו הסבר- אבל האנשים האלה לא שמו עלינו, ממש לא ירקו לכיווננו. היום זה נראה לי מטומטם להחריד אבל אני זוכרת שהיו שולחים אותי "ללכוד" את האדם שיכול לעזור לי. הייתי שולחת לו מייל, ועוד אחד, אורבת לו בצאט הפנימי מחכה שיהיה ירוק, ומדי פעם נשלחת לחכות לו בקיוביק. כן. זה מה שעשיתי ימים שלמים. היינו בתחתית שרשרת המזון של המשאבים. הותיקים דאגו לפתח ולתחזק יחסי ידידות עם האנשים האלה, כדי שכשיצטרכו מישהו אשכרה יענה להם. ידעתי שאני לא אהיה מסוגלת לזה, ובאופן מפתיע אכן אף אחד לא עזר לי אלא אם עירבתי את אחד הותיקים שישיג לי את מי שאני צריכה. נשארתי שם ארבע שנים ארוכות. ארבע שנים בהם לא הצלחתי לקדם את עצמי מבחינה מקצועית. הייתי מגיעה בבוקר למשרד בלב כבד, לא יודעת איך ומה אני הולכת לעשות כדי לקדם את המשימות שלי. במוצש הייתה נופלת עליי תוגה לקראת שבוע חדש שבו לא ממש ידעתי מה אני הולכת לעשות. כמובן שזה לא שהמקום היה דפוק- הוא פשוט ממש לא התאים לי. האם היום הייתי עושה דברים אחרת שם? כן, כמובן. אני חושבת שלא הייתי רצינית מספיק. לא שאלתי, לא העמקתי, לא התעניינתי. ובטח שלא הבנתי.

אין לי מושג מה החזיק אותי שם ארבע שנים מלבד הפחד שלא אמצא עבודה אחרת. חשבתי שאני העובדת הגרועה בעולם. תודה לאל שביקשתי לצאת לחלת לירח דבש ולא אישרו לי. זה פגע בי מאוד, כי למישהי אחרת אישרו. והיא הגיעה שלוש שנים אחרי. טוב שזה קרה, כי אני ידעתי שלטיול הזה אני יוצאת ויהי מה. ולדעתי, רק חיכיתי למשהו כזה שיבעט בי החוצה.

התפטרתי. עשיתי את זה יפה, הודעתי הרבה זמן מראש, והתחלתי לחפש עבודה שאליה אחזור אחרי ירח הדבש. הבוס הגדול תפס אותי לשיחה ושאל אותי מה בא לי לעשות. אני ידעתי שאני לא מתכוונת להשאר בתחום הזה, שאני רוצה לעשות משהו אחר לגמרי. קצת קשה ככה בלי מושגים מקצועיים, אבל רציתי להגיע לתחום אחר, מקביל, צד שונה של אותו מוצר. לא היה לי שום ניסיון בתחום הזה. אמנם עבדתי ארבע שנים אבל זה היה כמעט כמו לחפש משרה בלי ניסיון בכלל. אז בשיחה אמרתי לבוס שלי שתודה, אבל אני לא מחפשת בתחום. ואז הוא שאל מה כן. אמרתי לו, הוא צלצל למישהי ואמר "יש לי כאן מישהי שמחפשת משרת x, אתם מגייסים נכון?" הוא ניתק, ואמר לי – זאת y מצוות x. דברי איתה, היא תוכל לעזור לך." עד היום אני לא מאמינה כמה פשוט זה היה בעצם כל הזמן הזה. כמובן שהתקשרתי אליה. היא סידרה לי ריאיון. היה לי יום אחד להתכונן. זה הלך כל כך טוב שידעתי שזה שלי. המראיינים המשיכו אחרי השאלות המקצועיות ישר לתיאומים. מעבר בתוך החברה זה פשוט לאין שיעור מלקבל עובד חדש. וככה נסעתי לירח הדבש שלי כשיש לי משרה מובטחת בכיס.

היקום חייך אלי, והתייצבתי נרגשת למשרה החדשה. נחושה ללמוד מטעויות העבר – עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לחפות על חוסר הניסיון שלי בתחום הזה. וזה עבד. הבוס שלי נתן לי פידבק מעולה, ואני למדתי כל כך הרבה. בשיחות שכר קיבלתי פתאום העלאה גדולה. במשרה הקודמת קיבלתי תמיד את המינימום, בצירוף משוב לא נלהב. ועכשיו פתאום קיבלתי מחמאות. כבר אחרי חודש הבנתי שעשיתי טעות שנשארתי ארבע שנים במשרה ההיא. כשבעצם זה היה די פשוט לעשות את הצעד אל עבר משרה שמתאימה לי הרבה יותר.

אני כבר לא אורבת לאף אחד בקיוביק. אותם אנשים שהייתי כותבת אליהם בחיל ורעדה ונענית תשובה רפה- היום אני לא חושבת פעמיים ופונה אליהם כשצריך – והם עונים! אני לא מתעסקת בשטויות. אני מגיעה כל בוקר לעבודה ויודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות היום, כמה זמן בערך זה ייקח. אם משהו משתבש בדרך אני יודעת לתקן. ואם זה לא עובד אני יודעת למי לפנות. הכל ברור, מובן, סדור, הגיוני. אני לא צריכה לחכות הרבה זמן לתוצאות. משימה מתחילה ומסתיימת. כל הדברים האלה היו בגדר חלום במשרה הקודמת. שם הייתי עובדת על 5 משימות במקביל, כל פעם שולחת ריצה לשעה, ארבע שעות, ובינתיים עובדת על משימה שנייה. שולחת ריצה, עוברת לשלישית וכן הלאה, עד שהריצות מסתיימות ואני חוזרת אליהן. זה היה כל כך סיזיפי. עשיתי מלא דברים מיותרים רק כי לא זכרתי מה עשיתי כבר ומה לא.

נזכרתי בכל זה עכשיו כי היתה לי שיחה עם המנהל. אני מאוד מחבבת אותו. יש לו ידע מטורף לחלוטין, הוא מכיר כך ביט במערכת, ותמיד כשאני מדברת איתו אני רושמת כי כל מילה שלו מדוייקת ושווה זהב. יש לנו צוות מצוין, אם אני צריכה משהו מייד יש מי שמתנדב לעזור. בקטע החברתי- אז זהו, שאין כזה. ניגוד מוחלט למה שהיה לי בתפקיד הקודם. אבל האמת היא שזה לא חסר לי ואני מעדיפה את זה ככה. מעדיפה לבוא לעבוד מאשר לבוא לעבודה. האווירה קצת קרירה ולא ממש חברתית, בטח עכשיו בימי קורונה- אבל מקצועית הכל כל כך מעולה. בשיחת חתך עם הבוס הוא הדגיש שקיבל עלי פידבקים מאוד טובים מאנשים מקבוצות אחרות שעובדים איתי. זה באמת נהדר לשמוע. כמובן היו גם דברים שהוא רוצה שאשפר, לא הכל מספיק טוב, אבל קיבלתי הרבה מחמאות ונראה שהרושם הכללי שלו עלי הוא טוב. זה כל כך נהדר סוף סוף להרגיש שאני טובה במה שאני עושה. שאני מצליחה בזה. כל המשוב שקיבלתי ממנו היה כל כך קונקרטי, עם דוגמאות, ממש הבנתי ממה הוא מרוצה וממה לא. וזה בניגוד מוחלט למשובים בקבוצה ההיא שהיו אמורפיים לחלוטין ולא הבנתי מהם כלום רק שהם לא מרוצים.

אני לומדת בלי סוף. משהו פסיכי. לא תמיד אלו דברים ממש מרתקים או חשובים, אבל הם נערמים ומצטברים ואני מרגישה שהם הופכים למה שקרוי ניסיון וידע לאט לאט. המחברת שאני מתחזקת מתמלאת בלי סוף בעוד חוצצים לעוד נושא ותת נושא. המנהל שלי מכניס אותי לתחום כזה ולתחום אחר, אני עובדת עם כל כך הרבה אנשים וקבוצות וגם המשימות המשעממות עוברות מהר ובכיף.

אולי אני מעריכה את כל זה בגלל הנסיון הלא מוצלח הקודם. אבל מה זה משנה בכלל. יש לי עבודה שבה מרוצים ממני. יש לי מנהל שסומך עלי. יש לי משימות שאני עושה בשמחה, יש לי ידע ונסיון שאני צוברת. מה עוד יכול לבקש מהנדס זוטר.

אין יום שעובר עלי בלי שאני מביטה על עצמי של לפני שנתיים, שלוש, ארבע בהשתאות – ושואלת אותה מה לעזאזל היא עוד עושה שם, במקום שכל כך לא מתאים לה.

אומץ, אני צריכה יותר אומץ.

בסוף התגלגל לטובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s