כאן אין קורונה

"זה לא כמו בבריכה" אמר לי סעיד."ממש לא כמו בבריכה" הסכמתי.300 מטר אל תוך הים, משקיפים על החוף, זה היה האימון השני של סעיד ושלי עם קבוצת מים פתוחים. השיחה שלנו לא נמשכה זמן רב כי מיד הגיעה המשרוקית וחזרנו לשחות צפונה.זה היה ים שטוח כמו פלטה וצלול כל כך שהקרקעית נראתה קרובה אל כפות הרגליים שלי כשאחזתי במצוף למנוחה והסתכלתי למטה. פסים יפהפיים משורטטים בחול, אם תרצה הם יעזרו לך בניווט- אבל אל תסמוך עליהם שיהיו שם גם מחר, או אפילו עוד שעה. הים משתנה כל הזמן, גוף עצום, חי, נושם ועתיק.


תמיד שחיתי. זה התחיל בגיל ארבע כשרשמו אותי ללמוד שחייה, והיה הספורט היחיד שהתמדתי בו לאורך השנים. כשבהתמדה אני מתכוונת לגרור את עצמי בכוח ולעיתים (במיוחד בחורף) כנגד רצוני לבריכה, לעשות טובה שאני עושה את התרגילים ולהיות שחיינית גרועה מאוד. בגיל ההתבגרות הפסקתי עם זה, אבל בכל פעם שעלה בי הרצון להזיז את עצמי- שחייה הייתה הדבר היחיד שהכרתי והרגשתי שאני עושה סביר.


כשהתחלתי ללמוד ועברתי לעיר שלי- הכרתי לראשונה את הבריכה האולימפית. זה היה מדהים. אחרי שהתגברתי על ההלם הראשוני של הקיר החסר, הבריכה הפכה עבורי למפלט, מדיטציה, מקום לפרוק בו עצבים על הלימודים הקשים, תסכולים, מקום להזיז בו את הגוף שקפא והתאבן על כסאות הפקולטה. השחייה הפכה מדיטטיבית, הבריכות הצטברו בלי ששמתי לב והמרחקים ששחיתי התארכו והלכו. התאזנתי על שלושה קילומטרים לאימון, שישים אולימפיות- וזה הפך להיות הסטנדרט שלי. פעם בשבוע, שלושה קילומטרים, שלאחריהם מקלחת במלתחות, ארוחה ענקית, ובדרך כלל שינה טובה. הייתי מגיעה לקמפוס בבוקר, לוקחת איתי עוד שקית מינימליסטית של הדברים ההכרחיים לשחייה, וביציאה מהקמפוס, בתשע בערב, הייתי נכנסת לחלל הבריכה המפואר, לאדי הכלור, לובשת את בגד הים ונכנסת לשלושה קילומטרים שבסופם הייתי גמורה.לקחתי כמה קורסים של שחייה תמורת נקודות אקדמיות, אבל זה לא היה מאמץ מיוחד ובסופם הייתי נשארת להשלים את הקילומטרים החסרים. מדי פעם ניסיתי להעלות את המרחק, ויום אחד שחיתי ארבעה קילומטרים- הבנתי שאני יכולה אבל זה כבר לא כיף לי ולא חזרתי על זה.


מהרגע שאני כאן בעיר שלי והים משתקף מכל חלון אני תמיד חולמת אותו, גם כשאני לא רואה. הגוש הכחול הזה תמיד משמח אותי. כל שנה אמרתי לעצמי- את הרי שונאת כלור, את לא צריכה לשחות בבריכה את צריכה לשחות בים. וכל שנה פחדתי יותר ויותר מהים- כי הוא מסוכן ומפחיד הרבה יותר ממה שהוא יפה ומרגיע. כל שנה אמרתי לעצמי שהקיץ אלך לקורס מים פתוחים, וכל שנה מצאתי לעצמי תירוץ אחר. לפני שלוש שנים נרשמתי לקורס גלישה. אף פעם לא גלשתי לפני כן- אבל זה תמיד קסם לי. א' גלש שנים, והזהיר אותי- להיות גולש בישראל זה בעיקר מבאס. אין כאן גלים. וכשפתאום יש- צפוף. לא הקשבתי לו ומאוד נהניתי מהקורס, הצלחתי לתפוס כמה גלים נהדרים והרוח הלמה בפרצוף המשתאה שלי. כבר ראיתי את עצמי שזופה ובלונדינית על הגלשנים הקטנים היפהפיים, חיה את החיפוש אחר הגל- אבל כמה שזה קסם לי נאלצתי להודות ביני לבין עצמי שמה שאני הכי אוהבת זה את הים עצמו ואת ההמתנה לגל. כשתפסתי אותו המהירות הלחיצה אותי יותר משהסבה לי הנאה. וכמובן בקיץ הגלים נעלמו ונטשתי את התחביב הזה מהר מאוד. השארתי לצעירות יפות ונועזות ממני את הקליפים היפהפיים של אחוות גולשים, רגליים יחפות וגלי ענק שבחורות צנומות שולטות בהן ביד רמה.


והנה השנה נגמרו התירוצים. הבריכות נסגרות ונפתחות בעקבות הקורונה, והגוף רוצה לשחות. חבר ששוחה בים עצמאית אומר לי קני מצוף ובואי איתנו. אני מפחדת, מסרבת, קונה מצוף ונרשמת לקבוצה מסודרת עם מדריך והכל.

אני לא יודעת כמה אם בכלל אמשיך עם התחביב הזה, אבל-מעולם בכל ימי חיי לא הרגשתי כזאת תחושת חיות, שלווה, שלמות והתמזגות עם הטבע, מעולם לא הרגשתי קטנה כל כך וחלק אינטגרלי כל כך מהעולם הזה כמו שהרגשתי בפעם הראשונה ששחיתי בים. זאת היתה חוויה שאני  לא חושבת שאשכח מתישהו. זה היה ים כל כך יפה, מעלינו טסו שחפים, הגוף שלי שחה מעצמו והייתי שקטה שלווה ועם זאת מפוצצת באדרנלין. לא מזכיר במאום את ביצת הכלור האהובה שלי. היה ברור לי ברגע אחד שבגיל 30 מצאתי את הספורט שלי. שזה מה שאני רוצה לעשות. לא הרגשתי כמעט מאמץ- רק תחושה משכרת של חופש ואושר. זה מזכיר אולי את הטיול שלנו באמריקה, את האוהל הקטן שלנו במרחבי הפארקים הגדולים. את הטיפוס שלנו לאחד ההרים בגרנד טיטון, כשהגענו לאיזור הסאב אלפיני ושלג טרי מלפני שני לילות נצץ אלינו בצידי הדרך ומהפסגה המסנוורת. זאת תחושה שאין לי מילים להסביר.כשהאימונים הסתיימו הגוף שלי היה כולו נרגש וקפיצי, כשאני מהדסת על החוף לכיוון המקלחת שניצבת על במה מוגבהת. אני מושכת בידית וזרם מים חזק ניתך עלי, שוטף ממני את המלח ואת החול ומותיר אותי רעננה, הולכת, עדיין קפיצית להתנגב ולשבת כמה דקות לבהות בגלים בין הפרלמנטים, השחיינים והרצים. אני יושבת שם רגע, נדהמת עדיין, לוגמת מים או קפה, ובצער מנתקת את עצמי מכל זה לכיוון הרכב. עכשיו יש לי עשר דקות של נסיעה רגועה רגועה על פלייליסט שקט הביתה, השיער רטוב, ואני מאושרת.


וזה כאן. נגיש כל כך. עשר דקות נסיעה ממני. זה גילוי מדהים, משכר. לכן כמובן אחרי חמש פעמים כאלה נסגרו עלינו שערי קורונה והקבוצה כרגע לא מתאמנת. אנשים מתאמנים בזוגות- אבל אני לא מכירה אף אחד ובטח לא סומכת על עצמי מספיק כדי להיכנס בלי מדריך וקבוצה לים. ודווקא להכעיס- ים של סתיו- נעים, נטול מדוזות, חלק כמו בריכה. בקבוצה שולחים תמונות מאימונים מחתרתיים ואני מקנאה כל כך.


הרי אם וכאשר יוסר הסגר כבר יהיה קר וסוער- אני לא אכנס בים כזה. תמיד קינאתי באנשים שאומרים "אני מכבד את הים". מובן שאני מכבדת- אבל יותר מכך אני יראה ממנו. אמנם אני שוחה טוב אבל תמיד חוששת ממשיכה מסתורית אל הקרקעית, מסחיפה מסתורית הרחק מהחוף. לא יודעת אם כוחי יעמוד לי ואם אזכור את כל כללי הבטיחות- ולא רוצה לבדוק.אם כך איאלץ אולי כבר לחכות לאביב. ההמתנה נראית לי עכשיו מייגעת כל כך. למרות שעם הסגר הזה אני מייחלת להיכנס אפילו אל בריכת הכלור שנטשתי. 


אני נזכרת בערגה בטיול הראשון של א' ושלי לחול (כשאני חושבת על זה, אחריו היה בינתיים רק אחד נוסף)- טסנו ליוון, ומשם שכרנו רכב ונסענו עד לחצי האי פיליון לכפר דייגים קטן וציורי, אליו הגענו בנס (גם פיזית- דרכים קשות, וגם בכלל מדובר באיזור לא כל כך מתוייר. המארחים שלנו לא ידעו אנגלית, הכפר כולו מורכב משמונה בתים והכספומט היחיד שעה נסיעה משם.) בימים הראשונים היה חורפי וירד גשם מבאס, אבל תוך כדי טיול עם מעילים על החוף של העיירה ליד יצאה פתאום שמש קיצית ומסנוורת, א' ואני הסתכלנו אחד על השני ועל החוף השומם,  הלכנו אל סלע גדול, התפשטנו, ועירומים כביום היוולדנו רצנו אל תוך המים, מקווים שאף אחד לא רואה. ידענו שיש לנו חצי שעה של שמש ולא התכוונו לבזבז אותה בנסיעה לכיוון בגדי הים שהשארנו בכפר. למחרת התבהר ושתי דקות הליכה מהחדר בכפר היה המפרץ הפרטי שלנו, כך מסתבר- כי כל תושבי הכפר עסוקים במיון ערימות ענק של ערמונים. שחינו בחדווה (הפעם עם בגדי ים) במים הצלולים ביותר שראיתי מימיי, ואחרי ארוחה קלה שכרנו קיאק וחתרנו אל מפרץ חולי ולא נגיש ברגל שנחבא בין הצוקים. זה היה לא פחות מדהים. אבל רגע נסחפתי בסיפור.


וכל כך קשה לי לשבת מול החלון, להסתכל על הים הגדול מרחוק, ולדעת- 300 מטרים מהחוף צפים 7 מצופים אדומים גדולים, מכוסים צדפות קטנטנות שנפתחות ונסגרות. מרחקם האחד מהשני הוא בערך 250 מטר. הים רגוע, חלק. אפשר לנפח את המצוף האישי, לחגור אותו על הבטן ולהכנס.  אפשר לעבור בקלות את הגלים ולשחות אל המצוף הראשון שמישהו נבון כתב עליו "כאן אין קורונה". ומשם לשחות דרומה- אין קיר, אין מסלול, אין כלור. רק מלח, מדי פעם להקת דגים. צריך להרים את הראש לחפש את המצוף הבא- או להסתמך על הרגליים של מי שלפניך. אחרי כמה מצופים להסתובב, לחזור את הדרך, ואז לשחות את 300 המטרים עד החוף, להנשא על גל את המטרים אחרונים, ולצאת מאושרת אל החוף.

2 תגובות על ״כאן אין קורונה״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s