יש הכרח לכתוב

זה לא שאין לי זמן לכתוב, אני פשוט מתעצלת ומלחיץ אותי להקליד רגשות ותזכרונות על המחשב של העבודה. לא ראוי, לא בטיחותי ולא לעניין. ובכל זאת- המחשב הפרטי שלי מאמלל אותי בכל פעם שאני מעירה אותו מהאבק, וזה רק דוחה עוד יותר את הכתיבה. המשפטים באים אלי בראש כרגיל באוטובוסים, בתורים, בשיחות אקראיות של זרים שאני שומעת בחטף תוך צעידה מהירה. תכתבי, אני אומרת לעצמי. אחרת כל העניינים האלה מתערבלים לך בראש ונוזלים לבטן וללב ויוצרים שם המולה וכאבים עמומים. ואז אני מגיעה הביתה ומתיישבת כמו זומבי מול הסלולרי, ותוך כדי אני, במודעות מלאה, אומרת לעצמי- זה בדיוק הדבר ממנו חששת, איך תגדלי ככה ילדים אי פעם, קרעי את העיניים שלך מהריצוד הזה, הנמוך, הזול, המקולקל, האופורטוניסטי, ושבי כבר לפרוק את עול היום הזה אל המקלדת.
אז הנה אני כאן.
האמת שיש יותר מזה. לא הייתי כאן חודשיים. נסענו לירח דבש, חודשיים של אוהל, נופים והלם תרבות. יש לי כל כך הרבה מה לומר על אמריקה, על האמריקאים, על העולם הזה, על הנופים, על החיות, על ההפתעות, על א' ועלי. אבל זה כנראה ייקח לי עוד זמן, או שלא יקרה בכלל. אני עדיין חייבת לעצמי את הפוסט ההוא מלפני שמונה שנים, אחרי הטיול למזרח. כתבתי על נפאל והודו, והבטחתי להמשיך לכתוב על כל השאר. זה עוד לא קרה, ואני שוכחת וזוכרת חליפות, בעיקר שוכחת.
אם יש לי זמן ופנאי לכתוב משהו אחד, שיהיה זה.
אני לא הנוודת שקיוויתי שאהיה. אני מאוד אוהבת את הבית שלי, נוח לי בו. אני אוהבת את השגרה שלי, וקשה לי להפסיק אותה. מצד אחד לא חשבתי שכלכך מהר ייגמר השלב ההרפתקני של חיי. מצד שני אני באמת ברת מזל לאהוב את היום יום המשעמם שלי.
הטיול הזה היה מדהים. לא פחות. אמריקה היא בדיוק כמו שראיתי בסרטים. אמריקאים הם בדיוק כמו שראיתי בסרטים. ויש לה טבע מטריף, מקומות לא הגיוניים ובכל זאת הם קיימים, גורמים לך לשפשף עיניים נדהמות. דברים שידעתי שהם מוחלטים, כמו גרוויטציה שפועלת על סלע, צבעים של מים, מהלך הגיוני של קרקע, גוונים מוכרים של ציפורים- פתאום כבר לא מוחלטים בכלל. מישהו התפרע שם לחלוטין, במקום הזה. וזה מרהיב. ואנחנו נוסעים, מתופעת טבע אחת לשנייה, ממצמצים נוכח נופים שנראים כמו הזיה, הרים דרמטיים, יערות גשם סבוכים ומעלי אד, קרחונים תלויים על בלימה, סלעים נוטפי גופרית, גזעים שאפשר לגור בתוכם, שמיים כל כך שחורים ששביל החלב משלים חצי הקפה מעל לראשך- ולא מפסיקים להתפעל. בערב מקימים את האוהל שלנו, הקטן, בינות עשרות הקראוונים- מבשלים לנו משהו זריז, ומתפנים לתכנית האומנותית של אותו הערב. אם השמיים נקיים ולא קר מידי, אני נשכבת על הגב ומסתכלת שעות בכוכבים. אם קר, מתפנים לגרזן ולערימת עצים, מדליקים מדורה קטנה ומכינים שוקו מתוק מתוק וטעים טעים. הלילות האלה ליד האוהל ובתוכו הם חלום שהתגשם. מדי פעם המסלול או מזג האוויר מאלצים אותנו לקחת מוטל, ואנחנו מתבאסים. אף מלון עוד לא התעלה על האוהל שלנו.
ומזל האוויר הוא עניין, כשאתה ישן באוהל. התרגלתי להתייחס לגשם כאל מטרד זמני- משהו שמבאס אם הוא קורה לי במעברים בין מקומות מקורים. כשאתה ישן באוהל, אתה מתרגל להסתכל לשמיים בחשש. לחשב חישובים עם התחזית המתשנה תדיר, עם העננים שכרגע מעל ראשך, עם המרחק ממקום הלינה משוער ועם כיוון הרוח ועוצמתה. כל אלו מתכנסים לנוסחה סבוכה שיש לה תמיד את אותה תוצאה- אולי ירד גשם ואולי לא. מקסימום נכנס לאוטו. האוהל שלנו עמד יפה בלילות סוערים למדי, והתחלנו להרגיש בטוחים ומוגנים בתוכו. הבעיה היחידה היתה סופות הברקים. והדובים. והרקונים. אולי היו כמה בעיות בעצם. אבל עם כולן הסתדרנו יפה מאוד ולמרות החשש שלי- אף דב לא הפתיע אותי בלילה.
ויש את הערים. שתי וערב של רחובות לא נגמרים, עשויים גורדי שחקים, בניינים ישנים, ומבני ציבור. השמש לא חודרת כמעט את הבניינים הגבוהים, מותירה אותך לשוטט בזמן לא זמן- כשסביבך כולם ממהרים לאנשהו. אגב שגרה, בערים הגדולות מה שעורר בי געגוע היה בחורות שחוזרות מהעבודה עם מזרן יוגה מגולגל בתיק. התגעגעתי ליוגה, זה תפס אותי לא מוכנה ועקב כך החלטתי לתרגל יותר כשאחזור.
ואז ישנה ניו יורק. ישנו הסבווי, ויש את האנשים שהם תערובת מלחיצה ומופלאה של כל הגנטיקה שיש לאנושות להציע- כולה מתפוצצת בתוך קרון אחד וזה כל כך מגניב ונהדר ומסקרן לראות אנשים כל כך שונים יושבים כולם שקועים באותה פוזיציה משועממת של בהיה וגלילה של המסך. חששנו שלא נאהב אותה, כי אנחנו לא כל כך יודעים מה לעשות בערים- אבל החששות התבדו. התאהבנו בה מיד. השוטטות שם לא נמאסה לרגע. מה שאני בדרך כלל עושה בערים זרות גדולות ומנוכרות זה בהיה מעמיקה וגלגול של סיפורי חיים והעמסתם על פרצופים שמושכים אותי בסקרנות. כך למשל עלתה בתחנת וול סטריט בשעת ערב מאוחרת מאוד בחורה אסיאתית לבושה בצורה הכי משרדית-נקייה-יפה-אלגנטית-מטופחת שראיתי מימיי. היא לבשה חליפה אפורה בהירה, בצבע שהוא כמעט אסור מרב שהוא מושך לכלוך. כל קפל בבגד היה מדוייק, כמו גם האורך של המכנסיים, והצורה בה נח המקטורן על הגוף. התיק כמובן היה גם הוא בהיר ומדוייק, השיער אסוף בצורה מוקפדת ואגבית מספיק. לא יכלתי להפסיק להסתכל. היא נראתה כמו סקיצה של מעצב אופנה, כל כך מדוייקת. בהיתי בה כל הנסיעה, ושמתי לב גם לנעליים שטוחות, אותן היא נעלה לא נכון. אחורי הנעל היו מקופלות פנימה, כך שהיא דרכה עליהן כמו על כפכף. הי לי ברור שהן פצעו את עורה הצח והעדין, מה שרק עודד אותי לרקום לה סיפור מאוד לא מקורי- היא הרי צעירה שאפתנית ומוצלחת, שהגיעה להיות ברוקרית באחת החברות המצליחות בעולם. אבל היא בודדה בעיר הזאת, ומותשת, העבודה שוחקת. לכן היא בוהה בטלפון שלה כך. לכן היא יוצאת מהעבודה כל כך מאוחר. ולכן היא נועלת נעליים כמו כפכפים.
בניו יורק אגב, הגשמתי חלום ישן והובלתי אותנו להופעת ג'אז. במרתף קטנטן, שבעים סנטימטרים בלבד מבמה סמלית, ישבנו ושתינו יין, בזמן שעל הבמה נגנו יחד בתיאום מושלם סקסופון, חצוצרה, תופים, פסנתר וקונטרבס. המוזיקה משכה אותי בעדינות לתוך טריפ חמים ונעים, צמודה לא' ושיכורה במקצת, שנינו מתנועעים בהנאה גלויה על הספסל, חוויה רוחנית כמעט. אני עדיין מחייכת כשאני נזכרת בשעה המופלאה הזאת.
והיו עוד, עוד הרבה. ואני צריכה לכתוב. אבל מאוחר.

2 תגובות על ״יש הכרח לכתוב״

  1. תעלומת הנעליים השטוחות שהאסיאתית המתוקתקת נעלה בסאבוויי כמו כפכפים הזכירה לי את הנשים בבוסטון שהיו לוקחות איתן בתיק נעלי עקב עם לכה להשלמת הלוק, אבל בדרך מ ואל העבודה היו להם נעלי ספורט. זה תמיד היה גומר אותי, המראה של אישה בחליפה מחויטת עם נעלי ספורט. בכניסה לבניין המשרדים שלהן הן היו שולפות את נעלי העקב ומהתיק ומחליפות, וכך גם בדרך החוצה. כי ה'מדים' שלהן כוללים נעלי עקב, מסכנות, וכמה אפשר לדדות על עקבים בלי למות מכאבים?
    גם אני שמחה כשאת כותבת יותר 🙂

    אהבתי

    1. זה נשמע כל כך הזוי! לא ראיתי שום דבר קרוב לזה 🙂
      מזכיר לי את עצמי כשעוד הייתי עובדת על עצמי שאני מסוגלת להגיע לחתונות על עקבים, אבל לוקחת כפכפים בתיק כי ברור לי שזה לא יחזיק יותר מדי…

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s