לדבר אל דג

אני די אוהבת את טונה, אוהבת את הטקסטים המושחזים, את הקצב הטוב והחריזה הלא מתעצלת. יש לי כמה שירים שלו ברשימת השמעה. אני מניחה שאפשר לקרוא לו קולו של דור, ואפילו ממש הדור שלי (שאם מסתכלים מאוד מקרוב אפשר לראות שהוא לא ממש ממש דור ה-Y אלא שניה אחת לפני, מן יצור כלאיים כזה שהילדות שלו עברה במשחקים בחוץ אבל ההתבגרות שלו עברה אל מול המחשב באנטרנט של סוף שנות התשעים תחילת שנות האלפיים).
ממש עכשיו בדרך חזרה מהעבודה השמיעו ברדיו את 'י"א2' – שיר שאף פעם לא הקשבתי ברצינות למילים שלו. ודווקא היום מתוך נסיעה הרגשתי פתאום שיש לי מה לומר לו חזרה. אולי זה לא לעניין להגיד שאני משיבה לטונה, הרי קדמו למילים האלה שאני כותבת כאן כמה שנים טובות של התחבטויות וחשבונות נפש והתנשאות והנהונים ומה לא אל מול כל המאמרים הטורים והתלונות שנכתבו עלינו כדור. עברו עלי כמה מעברים כאלה בין אורוול להאקסלי לראנד, כמה התפכחויות וחזרות ובעיקר המון תהיות ושאלות עם יותר מדי תשובות נכונות סותרות.

ובכל זאת, אני עונה לטונה.

אולי צריך להקדים ולומר שאני לא מכירה אותו. אני שומעת את המילים שלו אבל לא יודעת כלום על החיים שלו. מבדיקה קצרה בויקיפדיה גיליתי שהוא יליד פתח תקווה ושהוא הסטלן מ"האחיות המוצלחות שלי".

מתוך השיר הזה, שהוא כולו הטלת רפש במערכת החינוך, עולים כמה עניינים שהרבה זמן אני מנסה לשים עליהם את האצבע. האווירה הכללית של השיר היא שלא ראו אותו, פספסו אותו, דיכאו אותו. שהוא "נפל בין הכסאות". אני לא יודעת למה בדיוק הוא מכוון פה, ואולי זה הרקע שחסר לי, אבל מלבד החריזה השנונה לא מסופר כאן על איזו התרחשות ממשית שבה כל זה מגיע לידי ביטוי. הוא מצייר תמונה די סטנדרטית של בית ספר שמלמד דקדוק של השפה האנגלית, יום הורים, מבחנים, כיתה…

ולי בראש עולה תהייה אחת- מה פירוש פספסו אותו? האם גם הוא, כמו כולנו, פתית שלג ייחודי? האם היה על המורות שלו לזהות בו את הניצוץ הזה של ליריקה מוצלחת וחריזה נהדרת? מה היתה בעיניו ההתנהלות המצופה עם כזה כישרון? הרבה אומרים עלינו שאנחנו חושבים שאנחנו מיוחדים, למרות שאנחנו רגילים לגמרי. אני חושבת שהטענות "פספסתם אותי" ו "נפלתי בין הכסאות" מאוד תומכת באמירה הזאת. אני חושבת שנוצרה איזו ציפייה לא הגיונית ממערכת החינוך שלנו (שהיא רחוקה מלהיות מושלמת)- להיות בהתפעלות תמידית מכל אחד ואחד מהתלמידים. כל אדם הוא עולם, זה נכון, ואשרי המחנך שמצליח לראות את כל 35 העולמות שיושבים בכיתה שלו וחורפים, אבל צריך להיות גם ריאלי. אם נדלג לרגע על שנות היסודי ואולי גם על החטיבה, בהגיענו לי"א 2 הייתי מצפה מהתלמיד להבין משהו מאוד בסיסי. הוא לא מיוחד. הוא לא לבד. יש עולמות שלמים שחגים סביבו במסלולים זרים לחלוטין שרק לפעמים מתנגשים במסלול שלו. אנחנו לא מיוחדים. יש כמונו מליונים. זאת הבנה קשה ואולי לא נעימה, אבל אני חושבת שבכיתה י"א זה אחלה זמן להתחיל להתמודד עם העובדה הזאת, כיוון שהיא לא נעלמת לשום מקום. להיפך, היא צפויה רק להתגבר. בצבא, באקדמיה, בעבודה, בביטוח לאומי, בגן של הילד. מתי אמורים לפגוש את ההבנה הזאת, אם לא בגיל ההתבגרות? כמובן שההכרה בכך צריכה לצמוח תוך ההבנה הנעימה שיש מקום שבו אתה מיוחד, יש מקום בו אתה פתית שלג, וזה הבית שלך. אלו ההורים שלך והמשפחה שלך שעבורם אתה לא רק אחד ממליון. אלו החברים שלך, הקרובים שלך- שעבורם אתה עולם ומלואו. כשהרגשתי שהמורה לספרות המרשעת וחסרת המעוף מתנכלת לי ולכן התקשרה להורים שלי להודיע שאני מפריעה לה בכיתה- לא עזרו לי כל ההצטדקויות וההאשמות שערמתי עליה- קיבלתי על הראש (כבר אז התמרמרתי בפני אמא שלי שהורים אחרים היו מעמידים אותה במקום, את המרשעת, ולמה הם לא עומדים מאחורי.). היום אני מבינה שזה נכון. בבית אני משהו מיוחד, מחוצה לו אני עוד אחת מיני רבים.

מעבר לחשיבות של ההבנה הזאת להמשך החיים במדינה ים תיכונית שיש לה די בעיות גם כך, אני חושבת שמי שלא מבין את האמת הפשוטה הזאת מפספס אמת מדהימה אפילו יותר. זה די אבסורדי אולי בניסוח הזה, אבל מתוך ההבנה שאתה לא מיוחד, שאף אחד לא מיוחד, שאתה לא מעניין אף אחד ברחוב- צומחת וזוהרת ההכרה בזה שכולם מרגישים מיוחדים בדיוק כמוך. ושהם אכן מיוחדים. שכל איש אפרורי וחסר זהות שעובר מולך ברחוב- הוא יחיד ומיוחד עבור אנשים מסויימים. שיש בו עולם שלם, שיש קהילה שלמה שעבורה הוא בלתי ניתן להחלפה. ממש כמו שאנשים מסוימים יקרים לליבך- כך הוא יקר לליבם של אחרים- אנונימיים או בלתי נסבלים ככל שיהיו.

אני לא כאן כדי להלין, אבל זה מאוד מעצבן אותי לשמוע ולקרוא את הטענות המטופשות של בני דורי- את ההלם והאכזבה כשהם מגלים שגופים ממשלתיים או אקדמיים לא רואים את ההילה של הייחודיות הקורנת סביבם. שעבור מעסיקים פוטנציאלים הם רק עוד גליון ציונים, ושלא שוכרים אותם רק על סמך האישיות המרתקת שהם.

אולי אני פשוט נעלבת בצורה הכי בסיסית ומביכה מהשורה  "תודה לאל אני לא עוד רובוט", כי מה זה אומר עלי? זה שהסתדרתי בה והמשכתי בתלם שלה עד האקדמיה ועכשיו ההייטק- האם אני רובוט? אני לא רואה את עצמי ככזאת.

יש מקום לדעתי לפתוח את הנושא הזה- מה בעצם אנחנו רוצים ללמוד וללמד בבית הספר. מה התפקיד שלו. איפה עובר הגבול בין ללמד ולחנך (אולי אין כזה) – ואיזו אחריות אנחנו תולים על כתפי המורים. מה ניתן לעשות במשאבים הקיימים, מה הכרחי, מה מיושן, מה צריך לחדש. הדיון הזה ראוי בהחלט, ואין לי התנגדות לאופן שבו טונה פותח אותו, ושואל שאלה מאוד חשובה – מה נתן לי הזמן שביליתי בכיתה.

מה שבטוח, הוא שדבר אחד מנסה מערכת החינוך שלנו לעשות בכל הכח (בין אם בכוונה או מחוסר ברירה)- ללמד אותנו ענווה. ללמד אותנו שאנחנו לא יודעים הכל, ושלא פשוט ללמוד הכל. וכפועל יוצא – שבעולם האמיתי -אנחנו לא פתיתי שלג מיוחדים.

*אני מבינה את הפריווליגיות העצומות שנולדתי איתן- והן בראש ובראשונה בית מדהים והורים משגעים. אבל אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שרב הילדים בארץ גדלים בבתים שאוהבים אותם ותומכים בהם. פריוולגיה נוספת היא שיש לי ראש ריאלי וככזאת מסלול הלימודים די האיר לי פנים (טוב נו עד תקופת הבגרויות בה עשיתי היכרות עם המונח "נכשל"- אבל באופן כללי). לא התקשיתי לשבת בכיתה ובסוף החומר היה נהיר לי די הצורך כדי לקבל ציונים נחמדים. אבל גם לי היו מקצועות שלא אהבתי ללמוד, שהישיבה בכיתה שעממה אותי והחומר לא נקלט כל כך בקלות (לשון, תנ"ך הסטוריה, אזרחות- די בהלם שהשגתי בגרות סך הכל). מעולם לא ציפיתי שהמורים של המקצועות האלה יפנו אלי באופן אישי ויחפשו דרך מיוחדת עבורי בסבך הזה. בלעתי את הגלולה ולימדתי את עצמי לשנן חומר משעמם שאין לי בו עניין. דבר זה הוכיח את עצמו יעיל מאוחר יותר בקורסים משעממים באקדמיה. יש דברים שלא משנה מה תעשה איתם- יהיו מייגעים.

 

4 תגובות על ״לדבר אל דג״

  1. אני חייבת להגיד שאני לא לגמרי מסכימה איתך, דווקא בתור אחת שגם הסתדרה מעולה עם כל המסלול הזה, והיתה תלמידה מצטיינת מאז ומעולם והמשיכה לאקדמיה, ואפשר אולי לסווג לפי טונה כ״עוד רובוט״.
    אני חושבת שהביקורת הלגיטימית על מערכת החינוך היא לא שהמערכת לא מזהה את הניצוץ המיוחד שיש בכל ילד, אלא שהיא פונה אך ורק לסט כישורים מאוד ספציפי, ומזניחה לחלוטין המון סטים אחרים של כישורים. אני ואת ככל הנראה ניחנו ביכולת לקלוט חומר, גם כשהוא לא מעניין אותנו באופן מיוחד, לעבד אותו באופן הספציפי שהמורים ציפו מאיתנו לעבד אותו, ולפלוט אותו כמצופה במבחנים. זה אכן סט כישורים שעוזר אחרי זה בהקשרים מסוימים ב״עולם האמיתי״, לדוגמא באקדמיה, ולדוגמא בחברות הייטק ומשרות מסוימות אחרות. יש כישורים אחרים שלחלוטין לא ניחנתי בהם, כמו יכולות בינאישיות גבוהות, שגם מאוד עוזרים בהמון תחומים ב״עולם האמיתי״ ולחלוטין מתעלמים מהם במערכת החינוך. אנשים שכן חוננו ביכולות כאלה, אבל לא ביכולות שלי היו, עשויים לא להגיע להישגים גבוהים במערכת החינוך, ואחרי זה להצטיין לגמרי בדברים שהם יעשו כאנשים בוגרים, בתחומים שאני הייתי נכשלת בהם לגמרי אם הייתי מנסה לעסוק בהם. לעומת זאת, האנשים האלה עלולים לחוות את עצמם ככישלון בגיל צעיר, כי במערכת החינוך יתייחסו בזלזול לכישורים שכן יש להם, ולכן הם אולי לא יגיעו להישגים שהם היו יכולים להגיע אליהם אם כן היו מכבדים את הכישורים שלהם.
    אני מסכימה איתך שזה מאתגר מהצד של מערכת החינוך להבחין בדיוק בסוג הכישורים שיש לכל תלמיד ותלמיד, ולטפח אותם ולתגמל אותם בהתאם, אבל אני גם לגמרי יכולה להבין את התסכול של אנשים שמערכת החינוך מזלזלת בהם.

    Liked by 1 person

    1. אני מקבלת את זה, בעיקר את החלק של התסכול מהכשלונות. אני מקווה שכן יש נסיון כלשהו בבתי הספר לפתח כשרונות שלא קשורים קשר ישיר למקצועות הלימוד. להגיד שמערכת החינוך יוצאת מגדרה בשביל זה? כנראה שלא. האם יש דרך ללמד את הכישורים שאת מדברת עליהם, ולתגמל את אלו שניחנו בהם? אני מקווה שכן אבל מניחה שהם דורשים הרתמות של התלמידים, ולא את הפאסיביות של תלמידי התיכון שאני מכירה מבית הספר (מעצמי, מאלו שלמדו איתי, וגם מהשורות הראשונות של טונה על זה שהוא ישן בכיתה ולא מקשיב). ואולי הפאסיביות נעלמת אם פתאום מציעים לך להשתתף במשהו שאתה טוב בו? אולי.
      אני חושבת שגם מי שלא מתכנן להגיע בעתיד למקומות שמערכת החינוך מכוונת אליהם (תואר ראשון כלשהו) יצטרך לעשות שימוש במה שיש לה להציע, במיוחד חשבון בסיסי קריאה כתיבה ואנגלית. ויש משהו מאוד מזלזל בדור שלנו שלא מוכן להכיר בזה ואוהב לזרוק "מתי יצא לי להשתמש בפיתגורס" – נראה לי שעם קצת כבוד וענווה מצד התלמידים הם יוכלו להפיק הרבה מהישיבה בכיתה.
      אני חונכת תלמידת תיכון, טיאייג'רית טיפוסית. היא הייתה בעבר מאוד מאוד לא בקטע של לשבת ללמוד מתמטיקה, ונכשלה לא מעט בהקבצות הנמוכות. היום (לא בזכותי) היא מטאור עולה בשמי המתמטיקה, ולפעמים כשהיא חושבת שאני לא שמה לב אני רואה שהיא לא סובלת מזה, שלא לומר גאה בעצמה. אני חושבת שמה שהתרכך אצלה זאת המחשבה שהחומר הזה "מטומטם" ושהמורה שלה "מפגרת"- נראה לי שהיא הבינה שיש פה משהו שכדאי לה לשבת בשקט ולנסות להבין. אני לא מתכוונת לטעון שלכל אחד יש את היכולת, אבל כן חושבת שזה מאוד מאוד תלוי בגישה של התלמיד, ושגישת "אני מיוחד ואף אחד לא מכיר בגאונות שלי" היא בעוכרינו, ואופיינית מאוד לדור שלנו.

      אהבתי

  2. האם המסר של מערכת החינוך צריך להיות 'את/ה לא פתית שלג מיוחד'? יש לי אישית חשבון ארוך עם המערכת שפלטה את הילדים שלי בשלבים שונים כמו שיורקים חרצני זיתים. הבן הצעיר שלי שהגיע בסוף לבית ספר דמוקרטי היה הכי בוטה. כשהתראיין לבית ספר מסוים שאלה אותו המנהלת מה הציפיות שלו מבית הספר והוא ענה: שמכל שיעור אלמד משהו חדש, אפילו משהו קטן. והמנהלת הודתה: אני לא יכולה להבטיח לך את זה. אני מסכימה איתך שיש גוף ידע קאנוני שצריך להעביר לדור הבא, אבל הרעיון של הוראה פרונטאלית שעבד איתך נכון אולי לעשרים אחוז מהתלמידים. יש תלמידים שלומדים בקריאה, אחרים בצפייה או בעשייה, ויש גם שיטות אחרות. המנהלת של ה'דמוקרטי' אמרה לי שהיא חוששת לא לילדים מרדניים כמו הבן שלי שעף מהמערכת, אלא דווקא לשקטים הצייתנים שיושבים בכיתה ועושים מה שאומרים להם. אולי לא רובוטים, אבל כן פקידי בנק, ברררר. יזמות, חשיבה עצמאית ויצירתית, פתרון בעיות, – אלה הכישורים שהייתי רוצה להעביר לילדים שלי, ולא משמעת ושינון. במילים אחרות, אני רוצה מערכת שמכשירה אנשים חושבים ועושים, ולא עוד לבנה בחומה.

    אהבתי

    1. זאת תגובה די מאוחרת, ובכל זאת :). אני גם רוצה את כל הדברים שציינת. זה באמת קריטי. אני פשוט בספק גדול אם מערכת חינוך ציבורית מסוגלת לתת את כל זה. ברור לי שיש הרבה מה לשפר, אבל אני כן חושבת שלהרבה תלמידים היום זה לא היה עוזר, כי חסר להם דבר בסיסי יותר. רצון להקשיב. אני מדברת גם על עצמי- בית הספר ניסה לתת לי כל מיני דברים בתחומים לא ריאליים, כמו ספרות הסטוריה אקטואליה… אני פשוט לא הייתי מעוניינת. אז לא קיבלתי. בנוגע לאנשים חושבים, אחד הדברים שהייתי מוסיפה מייד לתכנית הלימודים הוא לוגיקה פשוטה. אני חושבת שהיכולת להבין למה א' מוביל לב', או למה הוא סותר את ג' נראתה לי תמיד כמו יכולת סופר חשובה בשביל לנהל דיון או סתם להתנהל בעולם, ותמיד נראה לי שזה חסר. לי אישית מה שמאוד עזר להבין את זה הוא גיאומטריה. אולי בגלל זה אני כל כך נעולה על מתמטיקה ככלי להבין את העולם. ולדעתי, זה ממש לא צריך להגיע בהוראה פרונטלית. יש מורים מדהימים שיודעים לעשות את זה נהיר ומהנה. אבל לצערי הם נדירים.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s