לפני השלום 48-45

 "אפילו אהבותי נמדדות בימי מלחמה,

אני אומר, זה קרה אחרי מלחמת העולם

השנייה. נפגשנו יום לפני מלחמת

ששת הימים. לעולם לא אמר,

לפני השלום 48-45 או באמצע

השלום 67-56. "

 

יהודה עמיחי/ מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 

 

 

"וחוץ מזה: ככלות עשרים שנה נדמה לי, שכל הטיעונים הרציונאליים והאמוציונאליים כבר נאמרו. לעיתים נדירות מאוד יישמע במקומותינו טיעון מוחץ, חדש, המחייב אותך להערכה מחודשת של דיעותיך, ובמציאות הישראלית קל יותר לאדם להמיר את דתו- אולי אף את מינו- מאשר לשנות באופן מכריע את דיעותיו הפוליטיות. המרת את השקפתך- וכאילו הצהרת על החלפתו של המבנה הנפשי שלך כולו, והודית קבל עם ועצמך שעד כה חיית חיים של כזב גמור."

 

 

לפני שנה קראתי את "נוכחים נפקדים" שלו, ושם דוד גרוסמן שלח אותי ל"הזמן הצהוב" הישן יותר, ועכשיו כשסיימתי לקרוא אותו אני יודעת שאצטרך לקרוא גם את "חיוך הגדי" שקדם לו. גם אם לא עם כל דבריו אני מסכימה, וגם אם הספר הזה מגמתי בצורה ברורה, אין אני יכולה להתכחש לתחושה של מישהו שהסירו מטפחת אטומה מעל עיניו.

 

'"כשאדם גולה מאדמתו", אמר פעם הסופר היהודי-אמריקני רוברט סטון לסופר רג'א שחאדה מרמאללה, "הוא מתחיל לחשוב עליה בסמלים, כמו מי שנזקק לפורנוגרפיה. וגם אנו, היהודים, נעשינו פורנוגרפים מומחים,  וכיסופינו לארץ הזו ארוגים סמלים לעייפה."'

 

'"אבל אני חושב"-הוא חייך-"שאם תצאו מן האדמה שלנו, תהיה גם אצלכם ביירות שנייה, כי הוויכוח שלכם עלינו, על השטחים, זה מה ששומר עליכם מהוויכוחים האמיתיים שיש ביניכם, ושכבר 20 שנה אתם לא עושים." כך טאהר, ערבי ישראלי, לגרוסמן- לפני עשרים ומשהו שנים. (אגב ההפגנה היום)

 

"זה מציק לי. מה אתה חושב? יש לי חשבונות של 3000 שנה. של העם שלי, אני סוחב אותם אתי. אף אחד לא שאל אותי לפני ששם עלי אותם. אני סוחב פעקאלה! הדבר היחיד שאני צריל לחשוב זה מה אני עושה עם הפעקאלה ואיך אני נותן אופצייה לעוד דור. זה מה שמכוון אותי…" (מוני בן ארי)

 

"ועוד שאלה: לאיזו מציאות צריכים לחנך פה (קלקיליה) את הילדים? עד כמה עמום יכול להיות המסר שאני מעביר לבני? ואויל אני עושה להם עוול כאשר אני מגדל אותם על ערכים מסויימים, ואינני מכין אותם בכך לחיים הברוטליים שכאן?"

 

'…בישוב אלפי מנשה, שמעתי את הרב לוינגר אומר כך: "לפני 50 שנה המתנגדים לנו התווכחו על יפו; היום הם מתווכחים איתנו על אלפי מנשה; בעוד 50 שנה הם יתווכחו איתנו על רבת-עמון. ככה זה."

אינני מבין אנשים היוזמים הסטוריה. אמרגני ההסטוריה נבצרו ממני. הם משתעשעים, לטעמי, בצעצועים גדולים מדי, והמשחק עלול להתמוטט על ראש כולנו. (…) משחקים הסטוריים מסתיימים לעתים קרובות בשגיאות הסטוריות.'

 

 

בשיחה שערך עם אנשי "עפרה":

'אז אמר יהודה א' שהתשובה פשוטה: הוא אינו רוצה אפילו לחשוב רגע אחד על מצבם של הערבים שסביבו, כיוון שהוא שרוי במאבק איתם, במלחמה, הוא אמר, ואם ירשה לעצמו לרחם, להזדהות- ייחלש ויסכן את עצמו. האנשים בחדר הנהנו. נשמעה נהמה של הסכמה.

אמרתי שתשובה כזו- אף שהיא צפוייה- מפחידה אותי; כי יש דברים שבהיאמרם בקול הם הופכים לגזר דין ולנבואת-זעם גן יחד. (…)כאשר אנחנו מבקשים להתעלם ממישהו, מאדם אחד, או מהמוני בני-אדם, אנחנו מציבים כעין "מחסום" בתוך נפשינו. "איזור סגור" שמגודרת בו הבעייתיות שאיננו רוצים לגעת בה. אט-אט אנחנו לומדים לעשות מעקפים. להתרחק מעל אותו "תחום סגור". גם דרכי הגישה שלנו אליו נחסמות. מבלי משים הוא מופקע גם מרשותנו."

 

ובחלק האחרון של ספרו:

"וגם אני נעשיתי למין אמן של הדחקה. גם אצלי נוצרה אותה 'השעיה' מרצון של כל שאלות המוסר והכיבוש. לא נסעתי לבקר ב'שטחים'; אפילו לא בעיר העתיקה (…) כמו רבים אחרים התחלתי להתייחס כלפי כברת הארץ הזו דמויית הכליה, הגדה המערבית, כאל איבל שהושתל בגופי בלי רצוני, ובקרוב, כשאתפנה, אגבש לגביו דיעה והחלטה."

 

'אלבר קאמי אמר, שלמעבר הזה בין הדיבור לבין הפעולה המוסרית יש שם. קוראים לכך: "להיעשות אדם". (…) תהיתי כמה פעמים במהלך 20 השנים האחרונות הייתי ראוי לשם הזה, וכמה אנשים מבין מליוני המשתתפים בדראמה הזו היו ראויים לו."

 

 הזמן הצהוב/ דוד גרוסמן. (1987)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s