בדיוק כשחשבתי- אני דווקא הייתי מוכנה לנסוע באוטובוס ברחובות האלה כל הערב, דינה אמרה- זה דווקא כיף פה באוטובוס, לא בא לי לרדת.
אחרי זה ירדנו באיזו תחנה כמעט אקראית, וסבבנו את העיר הזאת ואת הרחובות האלה, הלוך וחזור ושוב הלוך.
קרסנו תחתינו על ספסל בבן יהודה וצפינו בעוברים ושבים וקשקשנו לנו על שטויות.
בחלון הראווה מאחורינו התמזגו שתיים שלוש השתקפויות לכדי הזיה מתוחכמת חסרת כח משיכה. אם היתה לי מצלמה והייתי באמת יודעת לצלם הייתי מכוונת את העדשה שלי לשם ונותנת לתמונה שם בן מילה אחת, אולי באנגלית.
היום על חוף הים התהלך בחור בגילי בערך עם מצלמה, ונדחף בלי שום היסוס לכל תמונה שחפץ בה. אין לי האומץ לעשות דברים כאלו, אבל משהו בי יודע שלו הייתי מעזה הייתי מוצאת כמה דברים יפים במיוחד.
על הספסל בבן יהודה אני עלה שנשטף בזרם, עד שענף רנדומלי לכד אותו קרוב לגדה. אני צופה בזרם האנשים שחולף על פני ושותקת. אני לא יודעת מה חושב עלה במצב כזה, אבל בי אין שום געגוע.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 