ויש הרבה טוב, הרבה אושר.

האורות מנצנצים מהחלון. אני כאן סופסוף, מול המסך הלבן הריק הזה. שבועות אני מחכה לשפוך כאן מילים, ומה עכשיו? אולי נתחיל בדברים הטובים, כי יש כאלה לא מעט, ואני בכלל לא כותבת עליהם, חמור מאוד.
אז לפני כמה שבועות א' ואני נסענו לשלושה ימים במדבר. זה משהו שחיכינו לו הרבה מאוד זמן. אנחנו אוהבים לטייל, אוהבים את המדבר, ואוהבים את השקט שלנו. פשוט במהלך השנתיים שהיו, שנת האבל והשנה הנוראית שקדמה לה- לא יצא לנו לעשות את זה בכלל. אז אחרי יום רגוע ונעים בירושלים, בין שני מנגלים, תצפית יפהפיה וכוס שוקו חמימה ברחוב ההומה של העיר המטורפת הזאת, התחלנו בנסיעה דרומה. היה כבר מאוחר, ולא כל כך ידענו איפה נישן. בסביבות חצות, אחרי טרמפיסטית הזויה אחת שנדחקה בין ערימות הקרשים שהבאנו איתנו, אורות הרכב שלנו זחלו על המשטח המיושר של חניון צאלים. קבענו את האוהל, נהנים מהמותרות של טיול עם רכב משלנו (את הרכב קנינו בתוך השנתיים האלה, ולא יצא לנו לנצל אותו לטיול ארוך של שנינו), ונרדמנו מהר- האוויר החם של ים המלח עוטף אותנו. בבוקר אנחנו מתעוררים לקול שיחה עירנית של מדריכות קק"ל חרוצות מדי. אנחנו מתקפלים מהר ונוסעים לנחל קינה. הימים חמים, והנחל חשוף לחלוטין לשמש. אנחנו הולכים בו בלי ציפיות מיוחדות, ושמחים ומופתעים לגלות גב גדול מתחת למפל- שרד איכשהו את החום הזה. אנחנו נכנסים מיד, ואני מרגישה פתאום כמה זמן לא הייתי במדבר. המים העכורים קרים ומרעננים כל כך בלהט האדמה, ואני נזכרת בפעם הראשונה שטבלתי ככה במדבר, בעין עקב, וכמה מדהים זה היה. אני מסתכלת מעלה אל המפל הדומם, קיר אבן ענק וצהוב. טריסתרמיות חצופות מדלגות במעוף שחור כתום בין קירות הנחל, מחכות שנלך ונשאיר אחרינו משהו לאכול. אני לא קונה את ההתנהגות הזאת. אני מכירה את התעוזה המפתיעה שלהן- אם תחכה מספיק זמן הן יאכלו גם הישר מכף ידך. פתאום אנחנו שומעים תקתוקים חזקים, מהדהדים. אין לנו מושג מה יכול להשמיע צליל כזה, אלא שאז אני מבחינה בשתי לטאות, נראות כמו זכר ונקבה באמצע איזה טקס חיזור, ואני מוכנה להשבע שהם אלו המתקתקים, וקירות הקניון מהדהדים את התקתוק לעוצמה בלתי סבירה. הטקס לא נוחל הצלחה, הנקבה חולפת על פניו ונוגעת בו עם הזנב, שיתבשל לו. הוא לא מפסיק לקוות, ולא מוריד ממנה את העינים. נעשה חם אפילו בתוך המים. אנחנו מתייבשים קצת, ומכיוון שלא הייתי ערוכה לכניסה למים, אני מגלה את אחד מהנאות החיים הנסתרות- ללכת עם מכנסי מהירים ללא תחתונים. זאת אומרת, ידעתי תמיד שבשביל זה יש שם חתיכת בד כזאת, אבל מעולם לא העזתי להפקיר שם את האיברים היקרים שלי בלי אף חוצץ. א' צוחק עלי, אבל אני שמחה מחדוות הגילוי. ולא מתגוננת. בהמשך המסלול עובר אותנו עדר עיזים מדנדן. אחריו הולכים חמישה ילדים נערים, מסתכלים עלינו במבט חודר. הקטן מביניהם ניגש אלינו ושואל "אוכל?" אנחנו מוציאים את מה שתכננו לזרוק מארוחת הצהריים ומגישים לו. אנחנו מתרחקים מהם ואני אומרת ל-א' שזה עצוב. הוא לא מסכים איתי ואומר שהם סתם קיוו שנביא להם שוקולדים, כמו הילדים בנפאל. כמו בכל הזמן האחרון, אני לא יודעת מה נכון יותר בעולם הזה ואני אומרת לו- וגם אם כן, אתה מכיר ילד יהודי שילך לבקש ככה שוקולדים מזרים? גם אם הוא לא ממש רעב, זה עדיין עצוב. אל הרכב אנחנו מגיעים מוכי חום. השעה כבר ארבע ולפנינו נסיעה עד לנחל ברק. אנחנו נוסעים, נופי המדבר משתנים, והנה כבר יישובי ספר אמיתיים חולפים את החלונות. בדרך אנחנו עוצרים באגם בספיר, בוחנים אופציה ללון שם- אבל המקום מלא במשפחות, חמודות אמנם, אבל אני מתעקשת לקבל את השקט והמדורה שהבטיחו לי, אז אנחנו ממשיכים. החניון של נחל ברק רחב למדי ומאכלס יפה את קבוצות הג'יפים. אנחנו מתרחקים מהם כמה שאפשר, ותוך כמה דקות אנחנו שוכבים על השמיכה מחוץ לאוהל, מול מדורונת קטנה, מחכים שהאורז יתבשל, וזאת בדיוק התמונה שציירתי לי בראש כשחיכיתי לטיול הזה כל כך. את רוב האוכל אנחנו זורקים, כמו תמיד, כי אנחנו לא רעבים אחרי ימים כאלו משום מה. א' עייף ואני מתחננת שלא ניכנס לישון כל עוד יש מדורה. הוא נענה לי ואנחנו שוכבים על השמיכה ומסתכלים על השמיים, מדברים, מדי פעם דוחפים עוד קצת את הקרשים לאש. הלילה בהיר אז הכוכבים עליהם חלמתי יבואו בפעם אחרת, ולמרות זאת, אחרי כמה כוכבים נופלים גחלי המדורה לוחשים שנגמר, ואנחנו נכנסים פנימה לישון.
אנחנו מקיצים מוקדם, מתקפלים מהר ונחושים להגיע ראשונים לנחל ברק. זהו קניון צר, מלא בסולמות, והאפשרות שנבלה את הטיול שלנו ממתינים מאחורי משפחות לסולם מטרידה אותנו. אנחנו, אם לשפוט על פי הרכב היחיד בחניון והמרחק הנאה מחניון הלילה, השניים להכנס לנחל בבוקר זה. אנחנו מבהילים כמה צבאים, ואלו עולים ומטפסים על זיזים לא נראים בסלע- גבוה מאיתנו, מביטים עלינו משם בבוז. ציפורים שאני לא מכירה מקדמות את פנינו, עוקפות אותנו בטיסה מהירה, נוסקות וצונחות בקריאות, להזהיר מבואנו. אנחנו מרגישים היטב שהבאנו עימנו את סוף הלילה, וכל החיים הנסתרים הללו נסוגים עתה מפנינו. תמורה יפה לשעה המוקדמת. עוד רגע ונכנסים לקניון הצר- אפשר ממש לראות איפה הוא מתחיל. אני נכנסת בהדרת כבוד, קוראת כמה קריאות כדי לנסות את ההד. קירות הסלע קרירים, מפנקים, מקום מושלם להמלט בו מחום המדבר שעתיד לעלות. מהר מאוד אנחנו מוצאים עצמנו מחוץ לקניון, מברכים לשלום משפחות שהגיעו מהעבר האחר. א' בנה לנו מסלול מאתגר שלא מתחשב בכושר המוגבל שלי, ואנחנו ממשיכים הלאה אל עבר רמת ברק. האובך אמנם מצמצם את הראות, אבל הוא מגן עלינו מפני השמש הקופחת. ההליכה מישורית ונוחה, ומדי פעם אנחנו רואים איזה ג'יפ. אני מתעייפת ו-א' צוחק עלי. בשלב מסויים כבר די לי, רוצה רק לנוח, וצל אין. א' מבטיח לי עצי שיטה בנחל הרחב ממנו הגענו ואליו אנחנו עתידים להתחבר, ואני גוררת את עצמי בליאות. בסוף מגיעים. אני מוצאת את עץ השיטה הראשון שנקרה בדרכי וקורסת תחתיו. א' צוחק. השמש עומדת באמצע השמים בערך, והכל לוהט. אל מצוק אימתני למולנו- אני שמה לב פתאום- נשען סולם. לא סתם סולם, אלא ארוך במיוחד, ובקצהו מן מערה בסלע. הרפתקה שנזנחה? אני נוזפת ב-א' שמתוודה שלולא הייתי שם איתו היה מטפס בו. אנחנו מגיעים אל האוטו, הוזים מהחום הכבד. לפנינו נסיעה ארוכה ארוכה צפונה, ואנחנו מסריחים מעשן מנגלים ומדורה, מזיעים ומטונפים, וכך אנחנו עולים אל הרכב ונוסעים הביתה. כבר תקופה ארוכה שלא הרגשתי כל כך חיה.

זכרון ליל הכוכבים והמדורה מהבהב בי עדיין, על אף שעברו כבר כמה שבועות.

 

אני קוראת את אחד הספרים הכי יפים שקראתי מימי. לא רוצה שייגמר, והוא, להכעיס- דקיק.
עיר ימים רבים, שולמית הראבן. ירושלים המנדטורית מעולם לא היתה חיה כל כך בדמיוני.