Things I only own one of

לא הייתי קוראת לזה מינימליזם, אבל כבר תקופה ארוכה שיש בי רצון להפטר מדברים מיותרים שצברתי במשך השנים ועדיין נמצאים אצלי בבית. לפני כמה חודשים הרצון הזה הפך לתחושת מועקה קלה בכל פעם שהעיניים שלי נתקלו בחפצים שאני לא אוהבת. הרגשתי בלאגן בעיניים כשהסתכלתי על מקומות אחסון או על הבית שלנו באופן כללי.
לצורך העניין אציין שאני אדם מאוד מבולגן. מ-א-ו-ד. מפתיע אותי שאני מצליחה להתנהל בצורה סבירה בעולם עם כל האי סדר שלי. אולי עכשיו קל יותר להבין איך נפלתי שדודה למראה כל התמונות הלבנות נקיות מסודרות של חפצים מונחים במרווחים נאים זה מזה במגירות או על שולחנות, של המרחבים הנקיים מחפצים מיותרים. אני הרי ההיפך הגמור מזה. ותמיד כשאני נכנסת לחלל כזה הוא כל כך מזמין בתחילה אבל אחרי שאני נוכחת בו תקופה הוא מיד הופך מבולגן.

אז נורא רציתי לזרוק דברים ולסדר. אבל לסדר זאת כנראה הפעולה השנואה עליי ביקום. גילי תמיד עושה חיקוי מימי המגורים המשותפים שלנו- חיקוי שלי מסדרת- את חוסר האונים שלי בנסיון למצוא מקום ראוי לחפץ שהיא הניחה לי בידיים. זה באמת מאוד מצחיק אבל זאת המציאות שלי.
תראו, אני לא אחת שקונה הרבה יותר מדי. כמובן שכמו רב האנשים המודרניים אני צורכת יתר על המידה, אבל יחסית למה שאני רואה מסביבי מצבי עוד סביר. הבעיה שלי היא מקבילה- אני לא זורקת כלום. תמיד מעבירה את החפץ קרוב לשקית הזבל אבל מיד מדמיינת תרחיש בו אתחרט על זה שזרקתי אותו, אז אני מגלגלת את החפץ באגביות למקום בו היה מונח לפני.

זאת לא ממש הפעם הראשונה שמחשבות פילוסופיות על רכוש עולות בי. כמו הקלישאה שאני, אחרי טיול ממושך במזרח- צמחה בי התובנה שאני לא צריכה כמעט כלום. הרי אני מסוגלת לחיות מתרמיל חצי שנה- זה אמור להספיק לי גם כשאחזור לארץ. הנחתי שאחזור לארץ ואפצח באורח חיים נזירי כמעט בלי שום בעייה. אבל התנפצתי מייד אל קרקע המציאות-החודשים במזרח עשו את שלהם, וכשחזרתי לארץ גיליתי שאף מכנס לא עולה עלי. התחלתי את ההתנזרות שלי מrכישת בגדים מיותרים בקנייה של מלתחה חדשה שתצליח להכיל אותי. חזרתי למידה שלי לא הרבה אחרי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי למומנטום הנזירי שלי. את המכנסיים במידה הגדולה, אגב, שמרתי- למקרה ש. שנים.

ימי קורונה, פסח שהתקרב, הדירה הקטנה יחסית שלנו והציוד המרובה של פצפונת- דחקו אותי, אחרי שנים של רצון ודחייה- לעשות את זה. עברתי חדר חדר בבית (טוב אין כל כך הרבה אבל אתם מבינים את העיקרון), ארון אחרי ארון אחרי שידה אחרי קופסה, וזרקתי ללא רחם. גולת הכותרת היתה כמובן ארון הבגדים שלי. נפטרתי מכמויות הזויות של בגדים. לזכותי ייאמר- לא היו בשקיות הזבל האלה בגדים חדשים כמעט בכלל. רב הדברים שזרקתי נקנו לפני ארבע שנים עד עשור, וחלק אפילו לפני. את חדוות הארגון החדשה שאחזה בי ניצלתי כדי לסדר בכל מיני שיטות מארי קונדו שכאלה את הבגדים שהשארתי. אולי השארתי קצת יותר מדי כי ידעתי שייקח זמן עד שאוכל להשלים לי מכנס חדש במקום זה שזרקתי, כשכל החנויות סגורות.

מדי פעם אני חוטאת בשיטוט ביוטיוב של מינימליסטים כאלה ואחרים, מקשיבה להם מסבירים על דברים שהפסיקו לקנות או דברים בסגנון.זה ממכר מבחינה אחת- רובם אמריקאים, וככאלה הם רוכשים דברים הזויים ומיותרים לחלוטין, מה שמאפשר לאנשים כמוני להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמם אחרי שהם מדברים בהתרגשות על כך שהפסיקו לקנות קישוטים עונתיים (WTF), ספרי שולחן, כמויות הזויות של איפור, מגזינים, מכשירים לטיהור אוויר ועוד כל מיני דברים שלא ידעתי שקיימים בכלל, בטח שלא קניתי בעצמי. בכלל- מדי פעם אני רואה איזה סרטון של מינימליסטית כלשהי, על שגרת הטיפוח המינימליסטי שלה, ואז היא מגיעה לחלק של האיפור שיש בו רק מייקאפ סומק קונסילר מסקרה צללית אודם ועוד כל מיני דברים שאני לא מכירה- ואני כולי זורחת לי מאושר וגאווה- מעולם לא החזקתי ברב הדברים האלה (לאירוע אני מוציאה את השקית האומללה שמכילה את כל האיפור שלי- מסקרה ומייקאפ ומסתפקת בזה), ועל כן אני רשאית לשפוט ולגחך על מה שהן קוראות לו מינימליזם.

וזה הרי לא מאוד מפתיע, כי יש הרבה כמוני שמגששים את דרכם בחדרים מלאים חפצים מיותרים להתפקע אל קירות לבנים עם הדפס צבע מים ממוסגר שולחן עם רגליים דקות על שטיח בצבעים טבעיים.
אני חושבת שהשינוי המחשבתי העמוק והגדול יותר היה כשהתחלתי פתאום להפנים- לא כל דבר מגניב חמוד או יפה אני צריכה שיהיה ברשותי. באופן מפתיע דווקא הרשת שהכי חוטאת לעיקרון הזה היא שהביאה אותי להבין זאת- סוהו (רשת שמוכרת חפצים לעתים שימושיים אבל לרב מגניבים ומעוצבים בהומורסטיות). זאת נראה לי החנות היחידה למעט חנויות ספרים שאני אוהבת להכנס אליה סתם ככה לראות מה חדש. אחרי כמה סיבובים כאלה פתאום נחתה עלי ההבנה שאני נהנית מעצם קיומו של החפץ בחנות עצמה, ואין לי צורך בכך שיהיה מונח אצלי בבית. זה התחיל עם קישוטים, עליהם אפשר לעשות את התרגיל הזה בקלות- אבל לאט לאט המשיך לאביזרי מטבח מקוריים (תכלס מעולם לא הייתי חסידה של כאלה) ולחפצים שונים לבית.

כל זה כמובן לא כולל בתוכו קטגוריה אחת. בואו נגיד שאם יש זמן לא מתאים להתחיל לרצות בו בית מינימליסטי- זה הזמן בו אתם מביאים לעולם תינוק. תלי תילים של הרים נכתבו על ערימות הציוד שדורש ייצור כל כך קטן- ואני יכולה רק להוסיף- נכון. א' ואני גרים בדירה קטנה ואין לנו מחסן. אנחנו במצוקת מקום תמידית בכל הנוגע לבגדים וחפצים של פצפונת- כאלו שכבר קטנים עליה וכאלו שעוד לא הגיעה להשתמש בהם אבל קיבלנו מחברים ומשפחה. כל חפץ שלה שעובר לאחסון גורם לנו לשבור את הראש איפה נמצא לו מקום. ובכל זאת- החלטתי שזאת הקטגוריה היחידה שאני לא איישם בה תפיסות כאלה, לפחות לא בצורה המוחלטת שלהן. תמיד הנחתי וקיוויתי שאצליח לא להתפתות לקנות לילדים שלי שטויות שהם לא צריכים. אני דבקה בזה עדיין. אבל אני לא אנסה ביודעין לחפש חפצים טריוויאליים שאפשר בלעדיהם. הסיבה העיקרית היא כי זה לא אשמתה שאמא שלה נכנסה לאובססיה כזאת, והשנייה היא שמותר לטעות. ברור לי שקניתי ואקנה לא מעט פריטים שיתגלו כמיותרים. זה נראה לי בלתי נמנע- אני אוספת עצות מסביב אבל כל ילד הוא שונה וההורים שונים גם הם.
ואולי גם לשם אני מנתבת כרגע את אנרגיות הרכישה שלי. אולי בטעות קניתי לה חמש עשרה ספרים בחודש האחרון. אולי.

ועלתה אצלי עוד מחשבה. למה אפילו בתחום הזה, אני מרגישה שמנסים למכור לי דברים בלי הפסקה. כל מינימליסט שמכבד את עצמו וסוקר דברים שיש לו, מייד גם אומר עליהם "זה ה-חפץ- של -חברה כלשהי- -דגם כלשהו-". ומספר כמה הוא מרוצה ממנו וכמה הוא נהדר ומצרף לינק לרכישה. אני מרגישה שאפילו צפייה ברשימות המינימליסטיות האלה הופכות להיות פורנו צרכני. ולמה אני נהנית לצפות בזה. אולי כי מוכרים לי חיים שנראים מושלמים. לא יודעת. אולי כי אני רגישה מאוד לפרסומות (אין לנו טלוויזיה, למעשה מעולם לא היתה, אז כל הקונספט של להיאלץ להקשיב לכמה מוצר מסויים הוא חובה מעט זר לי כבר).והנה עוד משהו מוזר- לאחרונה פיתחתי העדפת צפייה מוזרה בתכנים על PCT, CDT , AT ודומיהם (מדובר בטרקים מאוווווד ארוכים שחוצים את אמריקה הצפונית)- זה מוזר כי למעשה אין שום סיכוי בעולם שאי פעם אעשה את זה, עכשיו כשיש לי ילדה (מדובר בערך בחצי שנה של הליכה), וזה לא שבעבר זה היה משהו שסביר שאעשה, למרות שאני אוהבת לטייל.(רגע! עכשיו פתאום אני מבינה! אני רואה את זה כי עכשיו אני יכולה להאמין שהייתי עושה את זה אבל רק פצפונת היא זאת שעוצרת אותי- שזה שקר כמובן).
אבל מה אני רואה בין השאר? נכון! רשימות ציוד של תרמילאי אולטרה לייט! עם כמה שציוד טיולים מלהיב אותי יתר על המידה (כמה אני כבר מטיילת)- אני האדם שסוחב איתו הכי הרבה ציוד מיותר לטיול של לילה יחיד.
בקיצור קורץ לי להיות האדם הזה שמסתדר עם מעט- אבל אני ממש לא.

אבל, אני בכל זאת גאה בעצמי. אני חושבת שכן שיניתי קצת את התפיסה שלי, ואני מרוצה מזה מאוד. הארון שלי מעולם לא היה מסודר יותר (הוא מעולם לא היה מסודר בכלל ככה שזאת התקדמות עצומה) ויש לי הרבה פחות זבל בעיניים. אולי יום אחד אצליח להיות אדם מסודר.

Sponsored Post Learn from the experts: Create a successful blog with our brand new courseThe WordPress.com Blog

WordPress.com is excited to announce our newest offering: a course just for beginning bloggers where you’ll learn everything you need to know about blogging from the most trusted experts in the industry. We have helped millions of blogs get up and running, we know what works, and we want you to to know everything we know. This course provides all the fundamental skills and inspiration you need to get your blog started, an interactive community forum, and content updated annually.

Fireflies

 

אם זה בוער אז זה בוער.
איזה יפה זה. משהו אפל ומואר ביחד.
פתאום באמצע נהיגה השיר הזה התרנדם לי ושכחתי ממנו כבר ואז פתאום הבנתי את המשמעות המילולית של fire flies וזה היה יפה ונכון, ואז פתאום חשבתי- ובעברית? גחליליות. גחלים קטנים בלילות. אפילו יפה יותר.
ובבת אחת נזרקתי להודו. לפעם היחידה שראיתי גחליליות. ואיזה יפה זה היה.
איפה זה היה בכלל. על גבול הג'ונגל. אצל האיש השקט ההוא. גוקרנה? הנה אני עכשיו בגוגל מפס. מייסור? איזה כפר עזוב בצידי הדרך? לא זאת לא היתה מייסור. מייסור היא עיר של ממש (אולי צ'רן גאלה?). לא היה לי אז גוגל מפס לא היה לי אז סמארטפון היתה רק מפה ענקית של חצי היבשת פרוסה על ברכיים בתחנות רכבת, אצבעות מלוכלכות, אוכל בשקיות. פעם בכמה ימים שיחת סקייפ באיזה אינטרנט קפה מקרטע.
רגע גחליליות. זה מזכיר לי. כמה שבועות לפני זה בנפאל, נסענו לאיזו חוות עיזים. מקום לא מתוייר, הטרטרנו לשם באיזה טנדר שעלה מהכביש המשובש, עם כמה נפאלים, ברכיים דחוקות אל ברכיים. ולפנות ערב יצאנו לשוטט בכפר הקטן. היתה שם חנות- כמו בכל הכפרים שראיתי- מן קוביית עץ קטנה סגורה עם דלפק. והמשכנו ללכת וראינו מקומיים שורפים משהו, מדורה די גבוהה. היה שם כנראה איזה דגן מיובש, כי הגיצים היו ארוכים ועלו והסתלסלו מעלה מעלה אל שמיים כחולים עמוקים של לילה חמים. ולא היו לנו ולהם מילים משותפות אז עמדנו ושתקנו יחד והסתכלנו במדורה ובגיצים וזה היה בסך הכל לפני עשר שנים וכבר כמעט שכחתי. אבל פתאום המילה גחליליות הזכירה לי גם את זה.
איזו מצחיקה אני, חשבתי שהודו תישאר לי זיכרון חי וצרוב בבשר, והנה הוא הולך ודוהה. חשבתי שבחיים לא אפספס הזמנות לחזור לשם, והנה לפני כמה זמן היתה הזדמנות- אבל אני לא יכולתי להעלות על הדעת שוב את הלכלוך הזה את הקבצנים את ההטלטלות בדרכים לא דרכים. וכמו המערבית שאני נסעתי במקום לאמריקה. להתלכלך בטבע פראי תחום היטב במתחמים מוגדרים להקים בהם אוהל. קבצנים ודרי רחוב דיברו איתנו רק בסן פרנסיסקו. הנה הכל נקי וטוב ויפה.
פתאום הבנתי שאני לא יודעת אם אסע למזרח מתישהו שוב בחיי.
רגע גחליליות מזכירות לי גם- האמפי, הודו. בלילה כשירדתי מהסלעים שהם ממלכת הקופים, או שבכלל חזרנו מהקרנה של סרט בגסט האוס של ישראלים? בכל אופן עברנו דרך שדות מוצפים, כנראה שדות אורז. ושאון- אין לי מילה אחרת לתאר את זה מלבד שאון- של קרקורי צפרדעים, רעש חזק כמו כביש סואן- אי אפשר לשמוע כלום חוץ מזה, אי אפשר לשמוע אף אחד מדבר, מהדסים בסנדלים בחושך מנסים לא למעוד מהתלולית אל תוך השדה המוצף. כמה רנדומלי הזיכרון. גחליליות הופכות לקרקורי צפרדעים.
וזכרון הערב ההוא עם הגיצים והמדורה בנפאל מייד מושך אותי לחודשים אחרי, בלאוס- חזרנו רכובות על האופניים מלגונה קטנה, ובדרך נקרתה לנו מסיבה משפחתית, והמשפחה הזמינה אותנו פנימה בהתלהבות והשקתה אותנו אלכוהול ושמחה בזרים האלה שהיוו קצת אטרקציה, והיה שם כל כך שמח! כולם רקדו וצחקו. ומתישהו נאצלנו לעזוב ואני זוכרת ממש את השער ואבן השפה שמפרידה את הבית מהשביל שעליו נסענו בחזרה אל העיירה.
ואיפה אהיה עוד עשר שנים?

זה סוד תורת הגעגועים

פצפונת ואני עבדנו על היכולת שלה לשחק לבד, כשאני לא שם לידה. זאת יכולת שאני רוצה לפתח- כדי שבעתיד תדע לשעשע את עצמה. אחרי ימים מספר זה קרה, וצפיתי בה ממקום מסתור במטבח, משחקת עם צעצוע תלוי בסלון. היא היתה מרוכזת ונהנתה, ולא נראה שהרגישה בחסרוני לאורך זמן. ופתאום, באחת, הגאווה שלי בה הפכה לצביטה בלב ודמעות מטפסות לקצוות העיניים. הנה היא שם- כל כך קרוב אלי, אבל אני לא איתה. היא לבד. מתמודדת עם העולם הזה בלעדי. הרגשתי כאילו נטשתי אותה.
מישהי אמרה לי שהורות זאת בעצם סדרת פרידות אחת אחרי השנייה. זאת דרך איומה להסתכל על זה אבל אני נאלצת להסכים.
עוד מעט אחזור לעבודה. אמנם כנראה שאעבוד מהבית אבל השינוי הזה מלחיץ מאוד. א' דוחק בי לדבר עם המטפלת, לקבוע מתי תגיע להסתגלות עם פצפונת, ואני בינתיים פיתחתי כלפיה איבה. כמובן אני לא באמת שונאת אותה- אני עתידה להפקיד בידיה את הבת שלי שעות ארוכות. פשוט היא הפכה בעיני סמל, משהו להשליך עליו את הכעס, את הדאגה ואת התסכול שלי. לתומי חשבתי שזה יעבור לי בקלות- שלא אבכה אפילו. והנה אתמול, עוד לפני שהמטפלת הגיעה לכאן ליום אחד בכלל, בעודי מתקלחת הבנתי פתאום שהיא תהיה כאן השבוע ועד שאחזור לעבודה. שהיא בעצם תיקח לי את הזמן היקר שנותר לי מחופשת הלידה שלי. הכל הציף אותי באחת ויצאתי מהמקלחת ובכיתי לא'. ותוך כדי שאני מסבירה לו את כל העניין המאוד הגיוני הזה, נזכרתי בתמונה שלה ישנה שלווה במיטה שלה בחדר הסמוך, ונדחפתי דחף עז ללכת להעיר אותה ולחבק עד אינסוף. המחשבה עליה ישנה ככה פגיעה ובודדה- בלעדי! בעולם הזה, מעכה את ליבי.
העברנו אותה לישון בחדר שלה לפני כמה שבועות. לא רציתי בזה אבל צריך היה להכיר בעובדות- העריסה קטנה עליה. ואם לא נעשה את זה עכשיו כשהיא עוד קטנה- זה יהיה קשה יותר.נתתי את הסכמתי והשכבנו אותה שם לשנת לילה. "אולי נישן איתה בחדר לפחות הלילה" א' אמר. ברור שהסכמתי. א' פרש שם את מזרני הקמפינג שלנו ועליהם סדין, והעברנו שנינו את הלילה למרגלותיה. נראה שפצפונת לא שמה לב לשינוי בכלל. מי שהיו צריכים לעכל את זה הם אנחנו. כמה חודשים שאני רגילה לראות את הפנים המתוקות שלה לידי בלילה, ופתאום היא בחדר אחר.
בכלל כל ההורות הזאת. כל כך הרבה אתה מגלה על עצמך. הנה לדוגמה גיליתי דבר מוזר. לפעמים קורה שיש לפצפונת התקפי בכי קשים מאוד. בכי שנמשך דקות ארוכות וממאן להתנחם. למדתי שצריך להחזיק ללטף לנענע לדבר אליה ואחרי זמן מה זה בדרך כלל יירגע. באחת הפעמים, אחרי בכי ארוך במיוחד הצלחתי להרגיע אותה בחדר חשוך במגע עם העור שלי.היא נרגעה והתכרבלה בחיקי, מסכימה לינוק. עברו כמה דקות כאלה של שקט מלבד קולות היניקה, ופתאום היא שחררה אנחה קטנה שיש בה שחרור של לחץ גדול. בבת אחת הרגשתי איך כל הגוף שלי נרפה, ואני בכלל לא ידעתי שהוא כל כך קפוץ. הבכי שלה משפיע עלי פיזית.
ועוד דברים שלמדתי.
משהו שאני נשבעת שהסתירו ממני עד שהבאתי ילדה. האם ידעתם שתינוקות עייפים לא נרדמים? שהם גמורים מעייפות אבל לא מסוגלים לישון אם לא ירדימו אותם? אני לא ידעתי את זה! כאילו באחורי מוחי זכרתי שילד עייף זאת התמודדות, אבל אף אחד לא ממש הסביר לי שככל שתינוק עייף יותר ככה קשה לו יותר להרדם. שלא נדבר על השילוב ההרסני של רעב ועייפות (עייף מדי לינוק, רעב מדי לישון ועייף מדי לישון). רגעים כתבה לי עוד כשהייתי בהריון שכדאי לי לקרוא על שנת תינוקות אבל למרות זאת איכשהו זה חמק ממני. כנראה שהפחד והציפייה ללידה לא אפשרו לי בכלל להבין את זה. עכשיו כשאנחנו מלמדים אותה להרדם, ואני יושבת לצידה שעות ארוכות ושרה בלופים את פזמון ליקינטון, לעיתים זה מצליח ואני מרגישה שאני ממש מוליכה אותה לאט לאט בבטחה אל השינה. כמה פעמים חזיתי בתדהמה בעיניים היפות שלה נעצמות אט אט לנגד עיני. לפני שזה קורה היא שולחת אלי יד קטנטונת ושמנמנה, כמו מבקשת ממני להיות איתה בתהליך הזה. זה שובר לב היד המושטת לעברי, ובמקום להרים אותה אל חיקי ולחבק ולנשק ולהגיד כמה אני אוהבת- אני מניחה את היד שלי על הבטן שלה, והיא מיד אוחזת אותה בחוזקה, מצמידה אותה אליה. ואני שרה פזמון ליקינטון ורוצה להיות קטנה מספיק כדי לשכב על המיטה לצידה ולאסוף אותה אלי בחיבוק גדול ומנחם. האם הילדה שלי מרגישה כמה שאני אוהבת אותה.
וכמה זה לא שוויוני. שאתם יכולים לנהל משק בית שהוא חצי חצי בדיוק בכל דבר, אבל ברגע שיש תינוק בבית- האיזון הזה כל כך מתערער.כל עוד את בחופשת לידה לפחות, ומניקה. ההנקה עצמה בלבד היא כמה שעות מצטברות ביום בהן את מקורקעת. בהתחלה עוד קראתי תוך כדי אבל ככל שהיא גדלה היא דווקא צריכה אותי יותר ויותר שאעזור לה להתעלם מהעולם סביבה ולהתרכז באכילה. ואת היחידה שקמה בלילה. ומפה לשם בלי שהתכוונתם בכלל את היחידה שמסוגלת להרגיע אותה במצבים מסויימים. לא התכוונתם שזה יקרה אבל זה מה שקרה. ואת זאת שצריכה להחליט בכל מה שקשור אליה כי את כביכול מכירה אותה טוב יותר. ובראש שלך היו כל מיני מודלים לאיך זה אמור להיות אבל בפועל ובלי שהתכוונתם בכלל- כל דבר שקשור אליה- זאת ההחלטה שלך והתפקיד שלך. וא' נהדר, אבל לפעמים בא לי לנער אותו שיראה רגע כשהוא נרדם לו לשנצ ספונטני במקום לקחת אותה שלא ישנתי יותר משלוש שעות רצוף כבר ארבעה חודשים, כשהוא יוצא לבירה עם חברים שישים לב שלא עשיתי שום דבר להנאתי הבלעדית מאז הלידה. שכשהוא חוזר הביתה ואני מעבירה לו את הילדה אחרי יום שלם שהיא היתה רק על הידיים ואני רק רוצה להשתין בשקט והוא נעמד לי איתה מחוץ לדלת של השירותים ומדבר איתי— אינסוף דוגמאות כאלה. לפני שהיא נולדה אמרתי לא' שהוא הולך לעשות הכל חוץ מלהניק אותה. והוא גבר החלומות ובאמת עושה הכל. אבל חצי חצי? חייתי בסרט. אני לא מכירה זוג כזה שזה עובד לו. אני חושבת שהיה לנו קל יותר אם היתי משלימה עם זה עוד לפני שזה קרה.
והחלומות. אני בקושי ישנה אבל אני חולמת בלי סוף. אני שונאת לחלום. החלומות האלה רעים, מלחיצים. אני מרגישה אותם תוקפים אותי בשנייה שהעיניים נעצמות. מפחידים, אלימים ורעים. קשה לי להשתחרר מהם, במיוחד כשאני קמה כמעט תמיד בפאניקה לצליל של בכי. קמה מזועזעת, חוזרת לישון עוד לפני שעיכלתי את החלום ההוא ומיד נתקפת חלום אחר. זה נורא קשה ואני מרגישה שגם בשינה אין לי מנוחה. אין לי מושג מה לעשות עם זה. שלשום היה השיא עם חלום אלים כל כך שכלכך שמחתי שפצפונת העירה אותי ממנו. הוא עדיין הופך לי את הקרביים כשאני נזכרת בו.
יש כל כך הרבה רגעים קשים ושוברים. בעיקר כשאני מתמודדת איתה לבד, בלילות. יש לילות שהיא מתעורת כל שעתיים. היה יום כמעט שלם שהיא התעוררה לאכול כל שעה. שמונה עשרה שעות. שמונה עשרה הנקות.  אני זוכרת במדוייק. אין לי מושג איך צלחתי את זה. פשוט השלמתי עם זה אני מניחה וזה עבר.עכשיו כשאני מרגישה שעוד רגע ובקושי אראה אותה בגלל העבודה- אני נוצרת אפילו את הרגעים האלה. וכשקשה במיוחד, נגיד כשהיא בוכה בלילות לפעמים אני אומרת לעצמי- זה הרגע שאת אמא. עכשיו היא צריכה אותך יותר מבשאר הרגעים הטובים והשמחים. את לא יכולה לכעוס או להתעצבן או לרחם על עצמך. עכשיו את בשבילה העולם כולו.

Am I grateful enough?

א' דיבר עם הבוס שלו בטלפון, וכל מה שאני שמעתי זה את א' אומר "כן, כן, בטח שאני מבין." בינתיים אני מאחוריו פצחתי בריקוד של אושר.הורידו את א' למשרה חלקית. מה שאומר שאני מקבלת אותו לכמה ימים בשבוע. כלכלית אנחנו יכוליםל להתמודד עם זה, וגם ככה אם היה אפשר הייתי קונה לו עוד ימי חופש. נכון, זאת לא חופשה ואי אפשר לצאת מהבית- אבל בינתיים אנחנו נהנים מכל רגע. פצפונת בכלל לא מאמינה למזלה הטוב, ומדי פעם כשאני מניקה אותה וא' מתחיל לשיר איפשהו בבית היא מפסיקה מיד לינוק ומסתכלת עלי במבט שאני מפרשת כ "לא נכון! איפה הוא???" מלא בהתרגשות.
ככה שנכון שקטסטרופה אבל אני די בהיי.
לא כתבתי כאן כמעט בכלל על פצפונת. על מה שלמדנו עליה עד כה. בתור התחלה, אני שמחה לדווח שמדובר בתינוקת הכי חמודה בעולם. אמנם לפעמים היא מטריפה אותי אבל היא נהדרת. יותר מהכל, פצפונת אוהבת להיות עירומה. רב התינוקות מעדיפים להיות ערומים, אבל עבור פצפונת זאת ממש אידאולוגיה. היא מקפידה להראות לנו בכל דרך אפשרית את מורת רוחה כשמנסים להלביש אותה, אבל כשמפשיטים אותה היא זורחת.הדבר היחיד שמתעלה על עירום מבחינתה הוא מקלחת. היא כבר למדה שכשמפשיטים אותה זה מה שעתיד לקרות, וכשהיא נישאת אחר כבוד לחדר האמבטיה היא פוצחת במה שאני מפרשת כצווחות ניצחון עליזות, וחוגגת את הכניסה למים בהשפרצות מאושרות עלינו ועל כל הסביבה. מדי פעם אני מכניסה אותה לשם בלי כוונה לקלח אותה, רק לשטוף לה את הטוסיק- ואת המבט הכועס שלה כשאני מניחה אותה על מגבת לאחר רחצה בכיור קשה לפספס, לא כל שכן את צרחות המחאה. אז כן, הילדה שלנו אוהבת מים. אפילו לקחתי אותה לשחיית תינוקות לפני שהתרגשה עלינו בהלת הקורונה, והיא היתה המומה כל כך משפע המים עד שפלטה צעקת שמחה מתפעלת.
עוד דבר שהיא אוהבת, לשמחתי, הוא שמקריאים לה סיפור. במיוחד אחד מונוטוני ומשעמם להחריד, אבל כשהיא רואה את הספר מתקרב היא מנפנפת בידיים וברגליים בהתרגשות,ובכל עמוד מעבירה את מבטה אחרי האצבע שלי כשאני מראה לה- חתול, ארנבת, רכבת. היא כלכך נהנית ממנו שאני מוצאת את עצמי מרחיבה ומספרת לה על הקטר ועל הים ועל כל מה שמצויר שם, והיא ממשיכה להקשיב.
בכלל, התכונה הבולטת שלה היא סקרנות. היא רוצה לראות. הכל. עכשיו. לפעמים במנשא אני מכסה אותה בכיסוי נגד שמש, ואז כשאני מתכופפת אחרי דקה אני רואה שהיא הצליחה לשרבב את הראש שלה במרווח הצר כדי להיטיב להתבונן החוצה. שזה די מרשים כי בגיל הזה הם עושים מעט מאוד פעולות מכוונות.
א' ואני מסתכלים עליה בהתפעלות, ושואלים בקול איך הצלחנו שנינו לייצר דבר מושלם כזה.
בהרבה תחומים בחיים, אני בן-אדם שלא מאמין שמגיע לו. לא האמנתי שאסיים את התואר, לא האמנתי שאמצא עבודה, לא האמנתי שלא יפטרו אותי אחרי שבוע,לא האמנתי שאמצא זוגיות נכונה וטובה,לא האמנתי שאני אכנס להריון… ואז כשקרו כל הדברים בדרך- האמנתי עוד פחות שנצליח להביא ילדים לעולם. כשההריון התקדם לא האמנתי שהלידה תגיע. ואולי בגלל זה, כשהיא נולדה, ושמעתי מישהו אומר "תקראו לרופא ילדים" כי היא לא בכתה- לא היה לי ספק שקרה הנורא מכל. אחרי שתי שניות היא  בכתה בכי קטן וחמוד, ומאז אני מאושרת. מאושרת כי שום דבר מכל אלו- אני לא לוקחת כמובן מאליו.
לפעמים אני מניקה אותה ומלטפת את הגוף הקטן והשמנמן שנצמד אלי, מהקודקוד המתוק ועד לאצבעות הרגליים השמנמנות, ולא יודעת איך אפשר להודות על ניסים כאלה. אומרים שהנקה משחררת הורמון כזה, שעושה לנו טוב בגוף. אני חושבת שזה נכון- לפעמים אני מסתכלת עליה יונקת בשקיקה, הראש המושלם שלה לחוץ אל השד שלי, ויד קטנה ושמנמנה מונחת עליו. העיניים שלה עצומות וכל תווי הפנים שלה מתנקזים לפס שחור יפהפה ומושלם של ריסים כמו בציור. ואני לא רוצה שהרגע ייגמר ואני לא רוצה להפסיק ללטף ולהתפעל.
המסקנה שלי היא ששווה היה לסבול את הקשיים של ההתחלה בשביל להניק אותה. בשביל זה, ובשביל הפעמים שהיא מפסיקה לינוק רק כדי לשחרר לי חיוך כובש של שותפה לסוד, ומיד להמשיך לינוק. וגם בשביל הירכיים שלה שעולות ותופחות, ובשביל הלחיים שעולות על גדותיהן ונשפכות.
לפעמים אני מצטערת בשביל א' שהוא לא יכול לחוות את זה. הוא לא שותף לצער שלי אז זה בסדר.
היא למדה להתהפך מהגב לבטן, ועכשיו לא עוברת דקה מהרגע שאני מניחה אותה על משטח והיא מיד מתהפכת. העניין הוא שהיא שכחה בינתיים איך מתהפכים מהבטן לגב, ולא תמיד היא רוצה להיות על הבטן בכלל. אז מה שקורה זה אני מבלה את ימי בלהפוך אותה בחזרה לגב, לחכות שתתהפך ותבכה, וחוזר חלילה.
אבא שלי אמר לי שהוא לא חשב שהאמהות תתפוס אותי "עד כדי כך". ע עכשיו אני לא יורדת לסוף דעתו. ואיך אפשר בכלל להתפס פחות מזה?

ארוחה משפחתית

כתבתי פה כבר כמה פעמים כמה אני אוהבת את המשפחה של א'. כתבתי גם שהם אוהבים אותי, אותנו, ואין לי ספק שזה נכון. כתבתי גם שלא הכל ורוד, ולא היה לי כח לפרט. אז עכשיו כשאני נגדשת שוב ושוב בעניין הזה וזה מתסכל ומעציב- יש לי כח לפרט.
ההורים של א' נפטרו לפני מספר שנים. א' ואני היינו כמה שנים יחד, והספקנו להתחתן כשהם איתנו מתחת לחופה, חולים אבל שמחים. מהרגע הראשון שהכרתי את המשפחה שלו קיבלו אותי בזרועות פתוחות ונלהבות, וסביב המחלות של ההורים שלו ואחרי שנפטרו היתה שנה קשה נורא ומאוד אינטנסיבית, במהלכה אחים של א' ואני התקרבנו מכורח הנסיבות. אני אוהבת אותם בכל ליבי, הם יקרים לי וחשובים לי. ביני לביני הבטחתי שאעשה הכל כדי שא' ישאר איתם בקשר הדוק, על אף המרחק הפיזי, ועל אף שהוא לא יודע לתחזק את הקשרים האלו לבד. לא מדובר במעמסה- אני  נהנית מאוד להיות איתם ועם המשפחות שלהם, והביחד של כולם חם אוהב מצחיק וכיפי. אבל בכל זאת יש משהו שמקשה עלי, עלינו.
כמו שמשתמע- אחים ואחיות של א' גרים כולם די קרוב האחד לשני. שתי אחיות שלו גרות באותה שכונה אפילו. הן לא תאומות אבל בלתי נפרדות מלידה. א' ואני גרים מרחק של שעתיים וחצי נסיעה משם. לא רק זאת, גם כל המשפחה המורחבת גרה באיזור ההוא ולא אחת שואלים אותנו מה לעזאזל איבדנו בעיר שלנו ומתי אנחנו חוזרים. כרגע, בכל אופן, טוב לנו כאן ואנחנו לא חוזרים. לא יודעים אם מתישהו נחזור.
אמנם המרחק קשה למדי, אבל באופן מפתיע לא הוא זה שמדיר שינה מעינינו ומלחיץ אותנו. מדובר במשהו פשוט ובסיסי הרבה יותר. אוכל.
למשפחה של א' יש, כמו לכל משפחה כמעט, תפיסה מאוד ברורה של אוכל ואיך הוא צריך להיות. א' ואני לא חולקים את התפיסה הזאת. זה יכול היה להיות מכשול קטן ובלתי נראה אלמלא עובדה אחת- המשפחה של א' אובססיבית לגבי האוכל שלה, צרה מאוד בחשיבה שלה ומוכנה לקבל רק סוג מאוד מאוד מסויים. זה כשלעצמו מאוד מרגיז אבל בצירוף עם המרחק שלנו מהם זה נעשה בלתי נסבל.
נתחיל מזה שא' ואני צמחנים, אבל אחים שלו מאוד אוהבים בשר. זה כמובן בסדר ויש לנו הרבה חברים ומשפחה קרניבורים- א' ואני לא אידאולוגים בקטע הזה- אין לנו שום בעיה עם בשר על השולחן. כשאנחנו מתארחים אצלם הם עושים עבורנו מעל ומעבר, מכינים לנו עוד ועוד תחליפים לבשר, למרות שאין צורך.
אבל הצמחונות היא כאין וכאפס לעומת הבעיה האמיתית. המשפחה של א' סבורה שיש רק דרך אחת ויחידה לארוחה, והיא, איזו הפתעה- הדרך שלהם. הארוחה היחידה שראויה למאכל אדם מבחינתם מורכבת תמיד מאותן עיקריות, אותן תוספות ואותם סלטים. אין חריגה. זו כמובן ארוחה בשרית, התוספות עדתיות ומיוחדות, ושפע הסלטים צריך להיות טרי ובעבודת יד. השולחן צריך לכרוע תחת העומס, הכל צריך להיות מוגש בחד פעמי (!) ואחרי שכולם אכלו זה עדיין נראה כאילו אפשר להאכיל גדוד מכל מה שנשאר- והכל כמובן נזרק.
כשאנחנו מתארחים (ואנחנו מתארחים המון) אני מאוד נהנית מהאוכל, ומסכינה בשקט עם עניין החד"פ. הבעיה היא האירוח.
דבר ראשון- זה לא קורה הרבה. א' ואני התגוררנו עד לא מזמן בדירות סטודנטים קטנות, כאלו שאי אפשר לארח בהן משפחה כזו גדולה עם כל הילדים. פעמים ספורות חלקם הגיעו ויצאנו לפיקניק באיזור. היה מאוד כיף.
לפני כמה זמן א' ואני רכשנו דירה. אחרי ששיפצנו אותה א' רצה להזמין את כולם. ברור היה לי שזה צריך להתרחש, אבל בלעתי רוק באימה כי נזכרתי בביקור שלנו אצל דודה חוה.
דודה חוה של א' היא עוף די מוזר בתפאורה המשפחתית. היא טיפוס חביב מאוד לטעמי אבל אכן קצת תמוה. היא מאוד שונה מהאחיות שלה ובכלל מהמשפחה של א'. על כל זה אפשר היה לסלוח לה, אלמלא בנוסף לכל המוזרויות שלה התחתנה עם אשכנזי. ולא סתם אחד, אלא אשכנזי שונה לחלוטין ממשפחתו של א'.
*(כמו שהבנתם יש פה קטע עדתי חזק, ותקראו לזה איך שאתם רוצים אבל אני מתחמקת מלקרוא לזה גזענות. אחים של א' נשואים לאשכנזים ואשכנזיות, כולל אותי. יש סביב זה עניין אבל לא משהו לעשות ממנו סרט בורקס. ההורים של א' קיבלו את כולם בזרועות פתוחות גם אם חששו תחילה. פה ושם  העניין עולה בצורה שלא מחמיאה לאף אחד אבל אין לי כח להתעסק בזה אז אני פשוט מתעלמת.)
בכל אופן דודה חוה הזמינה את כולנו, ומיד התחילו לפטפט הלשונות המחודדות של אחיות של א'. יש שם הסטוריה של אוכל לא מוצלח וכולם הקפידו להראות סובלים מההזמנה (שהיא גם שעה נסיעה מהכוך המשפחתי, לא ייאמן). כולנו הגענו, כמות נכבדה של מבוגרים וילדים. דודה חוה הגישה ארוחה חלבית. ענין מאוד לא הגיוני לכשעצמו, אם שואלים את האחים. אני עד היום לא מבינה מה בדיוק קרה שם, אבל זה לא היה טוב. חוה התרגשה כל כך והכינה כמויות בלתי ייאמנו של פשטידות קישים סלטים ובורקסים. מוגזם לכל הדעות. לדעתי היא עבדה על כל זה שלושה ימים לפחות. א' ואני ועדן ובעלה אכלנו ושבענו, ואז העמיסו עוד ועוד על הצלחות שלנו, ואכלנו את הכל- כי למרבה המבוכה שאר האחים של א' וילדיהם לא נגעו בכלום. ממש. בצורה הכי מגעילה ולא מכבדת שיש. חוה המסכנה כרכרה סביב כולנו והציעה עוד ועוד, ומשנתקלה בסירוב נקטה בשיטה אגרסיבית יותר והעמיסה את הצלחות. א' ואני אכלנו עד להתפקע. האוכל היה טעים, אין לי מושג למה אחים שלו לא אכלו. משראתה שהם לא אוכלים התמקדה בא' ובי ולא הפסיקה להעמיס את הצלחות שלנו. כשיצאנו משם שאלתי את א' מה הסיפור, והוא, כועס ונכלם מההתנהגות של אחים שלו אמר שיש איזה הסכמה משפחתית שחוה לא יודעת לבשל. כששאלתי מה היתה הבעיה הפעם אמר שהיא לא הגישה את האוכל יפה מספיק. עד היום אני לא מבינה מה היתה הביע בארוחה של חוה, ועד היום אני מתכווצת כשאני נזכרת כמה לא נעים היה לשבת מול הררי האוכל שאחים של א' לא נוגעים בהם במופגן.
בכל אופן- כשא' התחיל לתכנן את הביקור של אחים שלו אצלנו זה מה שראיתי לעיני רוחי. תוסיפו לכל העניין את העובדה שמן הסתם נכין ארוחה חלבית, שמעולם לא אירחתי כמות כזאת של אנשים, שהדירה שלנו די קטנה, שאחיות של א' ביקורתיות למות, ושלא משנה שאצל א' ואצלי זה ממש לא ככה- לא משנה מה נעשה מבחינת המשפחה שלו נקיון הבית, והבישולים הם לחלוטין אחריותי הבלעדית, ולא' אין קשר לזה.
א' ואני לא אשפים במטבח, אבל אנחנו כן יודעים לארח בצורה נעימה ומספקת- לדעתי הבלתי משוחדת כמובן. אנחנו מאוד אוהבים לארח ולפני שהקטנטונת נולדה הרבנו לעשות את זה- מארחים בעיקר את המשפחה שלי ואת החברים. אנחנו משתדלים להכין אוכל מגוון, וגם אם מדי פעם משהו יוצא לא הכי מוצלח- לרב הצלחות מתמלאות ומתרוקנות, מתכונים מוחלפים, ואין לי צל של ספק שלא מדובר בקטסטרופה קולנירית.
א' חשש בדיוק כמוני, אולי קצת פחות. נערכנו לזה כמו למבצע צבאי. הם הרי באים מרחוק ויתרה על כך יוצאים מהחמולה המשפחתית (עניין נדיר ומעורר הערכה לכשעצמו)- חייבים להגיש ארוחה ענקית. בנוסף לעניין האוכל אחיות של א' מרבות לדבר על נקיון בבתים של אנשים. יותר מדוייק- על כמה בתים של אנשים שהם לא הן מטונפים. בחיי שאני אוהבת אותן אבל זה באמת משהו שמעסיק אותן בצורה אובססיבית. ייאמר לזכותן שהבתים שלהן מבריקים, ברמת ההשתקפות שלך ברצפה בזכוכיות ובשיש. הן מקדישות לזה פרקי זמן הסטריים, כמובן. מבחינתן אישה נמדדת באוכל שהיא מבשלת ובנקיון המטבח שלה. הבית של א' ושלי חד משמעית לא עומד בסטנדרטים האלה. אנחנו מנקים אותו באופן יסודי פעם בשבוע בערך (*זה היה לפני שפצפונת נולדה. הסטנדרטים שלנו מאז רק ירדו.). אחיות שלו שוטפות כל יום. זה פשוט לא אותה רמה.
אז הביקור המיוחל הלך והתקרב, וא' ואני צחצחנו ומירקנו כל פינה בדירה. שקדנו על התפריט ימים מראש- מודעים לזה שכנראה זה יסתיים כמו תקרית חוה. אני לא יודעת להכין את כל המאכלים העדתיים הרגילים שלהם- ולא ראיתי טעם לנסות. זה הרי המלכוד- אם לא אכין- יתלוננו שלא הכנתי, ואם אכין זה לא ייצא כמו שהן רגילות וגם אז יעקמו את האף. אז כבר פתחנו בנקודות לרעתנו.
הגיעה הארוחה. האחים התייצבו על גיסיהם וטפם, הדירה הקטנה שלנו התמלאה עד אפס מקום (כולל כסאות שהבאנו מחברים כדי שנוכל להושיב את כולם), ובחיל ורעדה א' ואני העמסנו את השולחן. כצפוי- אכלו לשם הנימוס כמו שהנימוס של משפחתו של א' מחייב- הניחו במופגן כמעט כלום על הצלחות. א' ואני הסתכלנו בעצב אבל לא אמרנו דבר. אני ידעתי מראש שכך יהיה אז לא נעלבתי, אבל ראיתי משהו בתוך א' נשבר.
בעניין הבית החדש קיבלנו מחמאות, ואני קיבלתי הערה שאני צריכה לעשות מסילות. כן כן. חייכתי בנימוס.
 בסיום האפיזודה הלא מוצלחת הזאת יצאנו לפארק קרוב בעיר שלנו, הילדים התרוצצו מעט נדהמים שיש חיים מחוץ לעיר שלהם ודי נהנים בסך הכל, ואנחנו הולכים אחריהם. אחרי שעה קלה הוחלט להמשיך למקום נוסף, אבל כשהתקרבנו ראינו שהוא עמוס והחלטנו לוותר. בקשר המשפחתי העבירו שניפגש להגיד שלום בתחנת הדלק ביציאה מהעיר. הגענו לשם, ומצאנו את כולם יושבים בסניף ארומה, אוכלים להנאתם חביתות. בערך שעתיים אחרי שהיו אצלנו. מאוד נפגעתי שבחרו לעשות את זה לעינינו, ולא לפחות להמתין ולהתכנס בסניף ארומה אחר בדרך שלהם הביתה- אל המקום בו המרצפות נקיות ומגישים אוכל לטעמם.
ראיתי שא' נעלב עד עמקי נשמתו- אז לא אמרתי שום דבר. חזרנו הביתה מדוכדכים אבל לפחות היה לנו אוכל לשבוע קדימה. כל זה היה לפני כמעט שנתיים. מאז לא הזמנו את כולם שוב. מעין הסכמה שבשתיקה שאין לנו כח לזה ושהם גם ככה כל כך סובלים מהנסיעה אלינו שפשוט חבל.
לא ידענו כמה זמן המצב עוד יוכל להמשיך אבל לא ראינו צורך לשנות את זה. בינתיים המשכנו להתארח ולהיענות באהבה וברצון לכל ההזמנות, וגם לקופסאות השאריות ששלחו איתנו הביתה- כי כנראה אין לנו מה לאכול (האמת זה פשוט תמיד היה ככה כי א' בן זקונים וגבר אז אף אחד לא מצפה שיבשל בשביל עצמו, למרות שהוא מבשל מצוין).
אז עכשיו גילינו עד מתי המצב יכול להימשך- עד הרגע שיש לנו תינוקת מתוקה וכולם רוצים לבוא לראות אותה. לראשונה מאז שאני מכירה אותם, ראיתי את א' רב עם אחים שלו. קטנטונת היתה בת בערך חודש וחצי כשקיבלנו טלפון מטיף מהאח הגדול- למה אתם בקושי באים ולמה אתם לא מזמינים אליכם.
אין לי מושג מי המטורלל שלא מבין מדוע לא באים שעתיים וחצי נסיעה עם תינוקת בת חודש וחצי (ובאנו! באמת שבאנו) ולמה אישה אחרי לידה לא מזמינה אליה (אי אפשר להזמין לקפה ועוגה- זה ממש רחוק.) בחיים לא ראיתי את א' זועם ופגוע כל כך. הוא צעק עליהם בטלפון בכאב ששבר את ליבי, ואני ניסיתי להרגיע אותו כדי שלא יגיד דברים שיצטער עליהם. בהיעדר הוריו- אחיו הגדול נטל לעצמו את תפקיד השופט וא' ואני יצאנו אשמים, המשפט התקים בהיעדרנו. אני כמובן נפגעתי מאוד, במיוחד כי נאמר במפורש שאנחנו מעדיפים את המשפחה שלי על של א' ושאנחנו מתביישים! ולא רוצים! שהבת שלנו תיפגש איתם. זה היה מופרך לחלוטין, חסר כל קשר למציאות וממש פוגע. אבל לא יכלתי להראות את זה לא' שגם ככה היה מרוסק מכל הסיפור.
בסוף העניין נסגר בהתנצלות של האחות שהתחילה את כל המהומה הטפשית הזאת, וביקשה להעביר את ההתנצלות גם אלי.
לא כל דבר אפשר לתקן. אחיות של א' מורגלות בכל הדרמה הזאת (איך אמר לי בעלה של עדן, בהקשר אחר לגמרי- האחיות של המשפחה הזאת מתרתחות מהר ונרגעות מהר) ומבחינתן העניין נסגר בהתנצלות. אני כנראה לנצח אזכור להן את זה. אבל א' ממש נפגע ושום דבר כבר לא יכול לתקן את זה.
*אגב בכל העניינים האלה צריך להחריג את עדן- אחות של א' שאני פחות או יותר מעריצה. כבר כתבתי עליה פה- היא ג'דאית ברמות חריגות והחיים זימנו לה התמודדויות מאוד מאוד קשות. היא האדם היחיד שאני יכולה לדמיין בכלל עומד בכל זה בכזאת גבורה ועוד מחייך- וממשיך לחפש איפה אפשר לעזור לכל השאר. אותה אני לא מתביישת להזמין, היא תמיד באה בכיף אוכלת מה שנותנים ולא ועשה עניין, וכך גם המשפחה המקסימה שלה.אם לא משתמע מכל זה- אני מעריצה אותה.

Eight more eyes

לפעמים אני מסתכלת עליה ישנה וכמו בכל הקלישאות אני כמעט ומתפתה להעיר אותה בנשיקות. אבל אנחנו כרגע במשבר גיל ארבעה חודשים אז אני עוצרת את עצמי ורק מתבוננת בריסים המדוייקים, בפה הקטן והמתוק ובידיים השמנמנות, ולא מאמינה שאני יצרתי דבר כזה.
לפני חודשיים בערך קרה לה מה שגילי תיארה כ"אוקיי, נחתתי. תראו לי מה יש לעולם הזה להציע" מאז שהתחילה לחייך, לשלוח ידיים, לתפוס, להכניס לפה, אפילו שחררה לנו צחוק קטן- אני נורא מתרגשת כי זה השלב שחיכיתי לו. אני מתווכת לה עכשיו את העולם.
היא כל כך כל כך סקרנית. זה לא מפסיק להדהים אותי איך הצורך שלה לראות עולה הרבה מעל כל הצרכים האחרים שלה. אוכל, שינה, נוחות- הכל הופך חסר חשיבות מבחינתה כשהיא נמצאת בסביבה חדשה ומעניינת. לקח לי זמן להפסיק עם נסיונות ההנקה וההרדמה בסיטואציות כאלה, והרבה הרבה דמעות שלה ושלי נשפכו עד שפשוט שחררתי. אוקיי בסדר אנחנו עכשיו נתבונן שעה בחתיכת דשא או בגדר בטון.
כשדמיינתי את זה לפני הלידה- דמיינתי את שתינו עומדות ליד שיח ואותי מצביעה לה על פרח. זאת אכן סיטואציה אפשרית. מה שלא העליתי בדעתי הוא שכל דבר מעניין פחות או יותר באותה המידה. אני נחושה להראות לה עלה או עץ, אבל היא משתאה מול בדל סיגריה שמישהו השאיר על הספסל. אני רוצה להראות לה כלב- אבל רכב חונה מפעים אותה כרגע. זה נורא משעשע אבל בעיקר שובה לב לראות איך הכל בעיניה ראוי למבטה. היא בולעת את העולם בעיניים עגולות ענקיות, ממש שותה אותו בלגימות ענק משתאות, וזה תענוג לא נורמלי בשבילי להיות איתה שם.
כשהארי מגיע פעם ראשונה לסמטת דיאגון הוא מסתכל על הכל בתדהמה וכתוב "Harry wish he had eight more eyes". אני מרגישה שזה תקף גם לגבי פצפונת וזה נורא כיף לחוות את זה איתה.
הירכיים הדשנות שלה גוררות תגובות בכל מקום, ואני מתהלכת לי גאה כמו טווס. כל כך מחכה לקיץ כדי שאוכל לראות ולמשש אותן תמיד ולא רק באמבטיה ובהחלפות חיתול.
באופן כללי אני חושבת שלהסתובב עם תינוק גורר מזרים בעיקר תגובות חיוביות, וזה מחמם לב. כמו לדוגמה האישה שעצרה לידי היום עם הכלב שלה כשהיא שמעה אותי אומרת לפצפונת "תראי הנה בא כלב", ואני הודיתי לה למרות שהיה לי ברור שהתינוקת מעניינת אותה לפחות כמו שהתינוקת מתעניינת בכלב. מחזיקים לי דלתות ופותחים לי מעליות ומחייכים אל העגלה.זה כמובן אם מתעלמים מכל ה"תגידי לא חם לו לא קר לו יש לו אוויר שם" שאני אפילו כבר לא טורחת לשמוע עד הסוף לפני שאני מדווחת שהתינוק בסדר ומתרחקת.
אני חושבת שאיזנתי די מהר את קדחת קניית בגדי התינוקות שלקיתי בה זמנית (אני מניחה שכמו כולן)- קיבלנו לא מעט יד שנייה וגם הרבה מאוד מתנות. בהתחלה רצתי להחליף את כל הדברים הורודים (שונאת את הצבע הזה) אבל לאט לאט השלמתי עם זה ויש כמה פריטים שהשארתי. אני מקווה שהיא תאהב עוד צבעים, רק ורוד מבחינתי זה בעייתי.
מה שאני לא רואה איך יתאזן מתישהו בקרוב זה הצורך שלי לרכוש לה ספרים. בינתיים אני מחזיקה יפה כי ברור לי שאין הרבה הבדל אם אני קוראת לה את איה פלוטו או את קרמר החתול, אבל עיני נמשכות לספרים גם עבור גילאים גדולים יותר, ואני מאוד סקרנית מה היא תאהב ומה התחדש שם מאז שהקראנו לאחי הקטן. יש ספרים שאני לא סובלת, ויש כאלה שהם פשוט מופלאים, ובא לי לקנות לה את כולם עכשיו ומיד. האמת היא שהמנוי הראשון שלה הוא לספריה. כרגע בשירות אמא ואבא שלוקחים על חשבונה ספרים, אבל מאוד מקווה שבקרוב מאוד ישמש אותה באהבה ובשמחה.
ומה קשה לי בעצם.
השינה. המחסור התמידי בשעות שינה. וגם כאשר היה לילה מדהים מעל ומעבר לכל הציפיות שלי,כמו הלילה האחרון נגיד- גם עכשיו אני בחשש איך ייראה הלילה הקרוב. זאת אומרת שגם אם אני לא עייפה כרגע- אני תמיד בחשש מזה שלא יהיו לי שעות שינה בקרוב.
היתה עכשיו תקופה די קשה של משהו כמו חודש שבו לא ישנתי יותר משעתים וחצי רצוף. זה היה שובר ומתסכל, והביא אותי למצב ממש מחורבן. אחרי חודש כזה שבו פתאום גם נעשה קשה להרדים אותה, מצאתי את עצמי לבד בבית עם ילדה שצורחת בגרון ניחר ואין לי מושג איך להרדים. הייתי גם ככה על הקצה, אז פשוט הנחתי אותה במיטה שלה והתקשרתי לא' הסטרית ואמרתי שאני לא יכולה יותר שאין לי מושג איך להרדים אותה ושאני חייבת לישון, לישון, לישון. א' שתק מהצד השני של הקו, רחוק ממני שעה נסיעה בעבודה שלו, ושמעתי את הצער על שאין לו איך לעזור לי משם. הוא חזר הביתה אחרי כמה שעות מהעבודה, הזמנו טייק אווי כדי שלא נטרח להכין משהו, הרדמנו אותה והוא שלח אותי לישון. זאת היתה נקודת שבירה מאוד קש השהרגשתי אחריה כמו האמא הכי מחורבנת בעולם. הרגשתי שפצפונת כועסת עלי או מפחדת ממני או לא סומכת עלי יותר, כי אני הרגשתי את כל הדברים האלה לגבי עצמי.  היה לי אחרי המשבר הזה שבוע קשה ואני עדיין מנסה להתגבר עליו.
השינה שלה זה משהו שמשתנה כל הזמן, ואני משתדלת לזכור את זה בתקופות הקשות (קפיצת גדילה של שלושה חודשים נניח- היה לילה אחד שבו התעוררה לינוק כל שעה. ז"א שהיא ינקה חצי שעה ישנה חצי שעה. כך במשך בערך 20 שעות. הייתי על סף חרפון.) ולהנות מהתקופות הטובות שמגיעות מדי פעם.  זה מטריד במיוחד כשהחזרה לעבודה נראית באופק ולא ברור לי איך נצלח את זה.
קשה לי השבוע שלנו שהוא תמיד תמיד עמוס- א' חוזר מהעבודה בסביבות שש ואנחנו צריכים להכנס למיטה בעשר אם אנחנו רוצים לשמור על מראית עין של שפיות. אז יש לנו ארבע שעות לראות אחד את השני, אותה, לקלח להאכיל להרדים ולסדר אחרי זה את כל ההריסות שאנחנו משאירות אחרי יום שהיא לא יורדת מהידיים ואין לי איך לדאוג לכלום. אני יודעת שלא גיליתי שום דבר חדש ושככה זה פשוט ברב הבתים בישראל, אבל זה פאקינג קשה ואני רוצה לייבב על זה אז אני אייבב על זה.
העניין הוא שיותר מימות החול, לפעמים הסופשים קשים לי. א' ואני, שמבלים כלום זמן ביחד במהלך השבוע- פתאום נמצאים ביחד 48 שעות רצופות, שלשנינו יש מהם תלי תילים של ציפיות. אנחנו מאוד מחכים לבלות זמן יחד, אבל לצערי אנחנו מכלים חלק נכבד מהסופשים בריבים. לפעמים זה מטופש ולפעמים זה בלתי נמנע. זה נובע בעיקר, לדעתי, מזה שהסופשים שלנו מלאים באירוחים והתארחויות. אשרי שיש לי משפחה וחברים שאני אוהבת כל כך ורוצה להתראות איתם והם רוצים להתראות איתי, ואשרי שזה כיף כל כך ושאני עושה את זה ברצון. אבל מאז שהיא נולדה כמעט ולא היה לנו זמן שלושתינו לבד. תמיד מישהו רוצה לבוא לראות אותה, ותמיד אנחנו מאוד רוצים שיבואו ואז צריך לנקות לסדר לקנות לבשל וזה גומר אותנו. גם להתארח לא קל לנו כי השעות שלנו מוגבלות מאוד איתה והנסיעות קשות לה ובעקבות כך גם לנו- והמשפחות שלנו גרות רחוק.
עכשיו היה לנו סופש רק של שלושתנו ביחד- לא אירחנו ולא נסענו. וזה היה פשוט מושלם. היה לי כל כך כל כך כיף. רבצנו יחד בבית, יצאנו יחד לטייל, וא ואני ראינו שטויות ביוטיוב אjרי שהיא נרדמה. זה היה מושלם וחלומי ואני לא צריכה יותר מזה.
באחת השיחות שהיו לא' ולי בעקבות המשבר שתיארתי למעלה, הסכמנו שנינו שאני חייבת לצאת יותר מהבית. בחודש שבו לא ישנתי- לא יצאתי מהבית בערב אף פעם. תמיד הייתי כל כך לחוצה על השינה, שלא חשבתי אפילו ללכת לאנשהו להתאוורר. זה ללא ספק השפיע לרעה. עכשיו אני מבינה שיש עוד משהו שאני צריכה להקפיד לעשות- לכתוב. למרות שאין זמן. אני חייבת לנקז מדי פעם את המחשבות שלי.
הנה זאת התחלה.

I'm going back to be myself as I have known

בעונה השלישית של "האחיות המוצלחות שלי" יש סצנה בה קארן, אחרי שהיא יולדת, עומדת מול המראה כמעט עירומה ובוחנת בעצב את הגוף שלה.
ככה פחות או יותר דמיינתי את עצמי עושה אחרי שאלד. אבל לא ככה זה היה.
לקחו לי לדעתי לפחות שבועיים עד שהעפתי יותר ממבט חטוף בגוף העירום שלי במראה לפני המקלחת. גם לפני ההריון לא היתה לי בטן שטוחה, ולכן לא כל כך חששתי ממנה. אבל בעיקר- לא היה לי איכפת. שאירא האיך שאיראה- יש לי תינוקת מהממת בבית, שתינו עברנו את ההריון והלידה בשלום- מי צריך יותר.
ובכל זאת היו כמה אבני דרך מובהקות מאז ועד עכשיו.
בהתחלה כשהכל היה מאבק והייתי מפוחדת זה ממש לא שינה לי. אחר כך הדברים התחילו להשתנות לאט לאט.
ההתחלה של השינוי היתה שהפסקתי להשתמש בתחתוני רשת. זה כבר גרם לי להרגיש הרבה יותר בריאה ואנושית.
אחר כך הגיעה הפעם הראשונה שמדדתי בכלל מכנסיים שהם לא טרנינג. הוצאתי את כל הבגדים מלפני ההריון לסלון ומדדתי את המכנסיים שנראה לי הגיוני לצפות שאכנס אליהם מול א'. שלושה מהם התאימו, והייתי מאושרת.
אחת התפניות היותר משמעויות היתה שהתפניתי לקפוץ לחנות מיוחדת כדי לקנות לעצמי חזיית הנקה שמתאימה לי באמת. עד אותו רגע השתמשתי במשהו שקניתי במהלך ההריון והיה כמה מידות מתחת למידה שלי- כי זאת המידה הכי גדולה שהם מביאים. כמובן שזה היה נורא ואיום, לא התאים לי בשום צורה וגמר לי את הגב. אחרי שקניתי את החזייה המתאימה יצאתי מהחנות אדם חדש.
על הבטן נשאר הפס הכהה- גם במהלך ההריון חיבבתי אותו. יש בו איזה חן.
הדבר הראשון שעשיתי כשהתרחקתי מפצפונת ליותר מחמש דקות היה ללכת לשחות. זה היה מדהים. אחרי השחייה והמקלחת בהיתי בגוף העירום שלי במראה. אין ספק שהוא נראה פחות טוב, אבל זה לא משנה בכלל. הגוף הזה הרכיב תינוקת, הגוף הזה הביא חיים. נמלאתי הערכה מחודשת אליו.
מתישהו בחודשי ההריון האחרונים הורדתי ממני את התכשיטים שאני עונדת באופן קבוע- שרשרת מההורים, טבעת אירוסין מא' וטבעת נישואין שכבר בחרנו שנינו יחד. התכשיטים האלה חיכו לי בסבלנות על השידה, ואחרי החזייה החדשה ענדתי אותם שוב ברב טקס.
ולפני שבוע, עשיתי מעשה והלכתי וקניתי לעצמי עגילים חדשים שאני מאוד אוהבת. מתנה לעצמי על ההריון ועל הלידה. גם הם עכשיו קבועים על תנוכי האוזניים שלי.
אני בנאדם שוב.
בנאדם שונה ממה שהייתי לפני כן, אבל בנאדם.

The whole world just doesn't revolve around you, But my world does

שבת שמשית,א' ואני נוסעים לנו ברכבהחדש והמצוחצח, שמיים תכולים ועננים לבנים שטים בהם. ברדיו מתנגן perfect day, וכשמגיע הפזמון פצפונת פורצת בבכי הסטרי. א' ואני מסתכלים אחד על השני דרך המראה וצוחקים.
גילי שואלת אותי אם זה לא רגיש מצידה לשאול אותי דברים על ההריונות הכימיים. אני עונה לה שלא, לא איכפת לי. ומתחוור לי שכאילו כל הכאב הזה עבר ונשטף ממני. ברגע שקיבלתי את פצפונת לידיים שלי זה היה הפיצוי ולא הייתי צריכה יותר.
לפני כמה זמן היא התחילה לחייך. תחילה נדמה היה לי שאני מדמיינת, ואז, בוקר אחד, לרגע קצר- התפרש חיוך מהוסס על הפנים הקטנות שלה. לא ידעתי את עצמי מרב אושר. דיווחתי מיד לכולם, ומאז אני במרדף בלתי פוסק ומהנה במיוחד אחרי החיוכים שלה, שהפכו בינתיים תכופים יותר ויותר ורחבים יותר ויותר, כמעט כמו צחוק מתגלגל. מאחר וזאת הדרך היחידה שלה לדווח שטוב לה, יש בזה אושר שלא יתואר וגם אנחת רווחה.
אף אחד לא הכין אותי לכמה שובר לב זה שמישהו, ובמיוחד מישהו כלכך קטן וכל כך חסר ישע- תלוי בך לחלוטין.לפעמים אני מבינה את זה והדמעות עולות.
באחד הימים הראשונים היא נרדמה בעריסה בסלון, וא' שלח אותי לישון, כי לא ישנתי כבר ימים. נכנסתי למיטה בחדר השינה, גמורה מעייפות, והשינה לא באה. פתאום הבנתי מה קורה. ביקשתי ממנו שיגלגל אותה בעריסה שלה אלי, וכך הוא עשה. כשהיא היתה לידי נדרמתי מיד. לא חשבתי שאהיה כזאת, למען האמת. חשבתי שאהיה קולית ומשחררת. אבל הרבה דברים את לומדת על עצמך שלא ידעת לפני כן.
בנוגע לדמעות. סוף ההריון היה הורמונלי במיוחד, אבל מה שהגיע אחרי הלידה היה פשוט פרצי רגשות עוצמתיים כל כך שא' כבר לא ידע מה לעשות איתי. אופוריה מטורפת לצד עצב קיומי, כאשר את הכל מגביר ומהדהד מחסור קיצוני בשעות שינה. אחרי כמה ימים חלה התמתנות אבל מה שנשאר קבוע היה הבייבי בלוז. את הבייבי בלוז שלי הייתי חוטפת בבת אחת כשהחושך ירד. שעון חורף לא אידאלי אבל זה מה שיש ולא נתלונן. א' חוזר תמיד בשעה קבועה מהעבודה, שעת סוף דמדומים ומוצא אותי בוכה בשקט על הספה. מה קרה? כלום. ככה זה. הדרך שלי להתמודד עם זה היתה לספר את זה לכל העולם, לפחות שלא ארגיש שאני מתביישת כי אוי לי אם גם זה יטריד אותי. כל האהובים והקרובים שלי שמעו על הבייבי בלוז לשעות ערב שלי וכולם קיבלו את זה בהבנה ולא ניסו לשכנע אותי שהכל בסדר למרות שזה נכון. עכשיו זה קורה פחות, כנראה בין השאר כי אני ישנה יותר. אבל במקום לתקוף אותי בלילות זה קורה בזמנים לא הגיוניים אחרים. למשל לפני שבוע א' ואני ישבנו על ספסל וראינו ילד בוכה. הלב שלי נשבר מזה והתחלתי לדמוע. א' חושב שזה מצחיק אז לפחות מישהו נהנה מזה.
אני חושבת שאני מתחילה להבין את האהבה המוטרפת הזאת שכולם מדברים עליה. אני חושבת שבהתחלה הכל היה נורא טכני. הכל גם היה נורא מסובך ולא היה זמן ופנאי ממש להתמוגג. כל החלפת חיתול, כל הנקה, כל בכי- הכל היה כל כך לא יציב וקשה ובהכל הרגשתי שאני טועה ומזיקה. והגיע רגע שדברים התיישרו. פתאום ההנקות הלכו טוב, ובטיפת חלב הביעו התפעלות מהעלייה היפה במשקל, והבנתי שאני בסדר. שפצפונת בסדר. שאולי אני עושה טעויות אבל רב הזמן אני מספקת את הצרכים שלה- וזאת הבנה שהייתי מוכנה לעשות בשבילה הרבה בימים הראשונים. ועכשיו אני מתפנה לבחון את הרגשות שלי. אי אפשר לכתוב אהבה בצורה רציונלית, והמוח שלי לא מסוגל להפיק עכשיו שורות יפות.אז נתמקד בעובדות. בתחילה היא ינקה כל שלוש שעות בערך. כשתחילה לעיתים לישון קצת יותר, במיוחד כשאני אצל ההורים ומפנקים אותי, שמתי לב שאני מתעוררת אליה ומחזיקה אותה בגעגוע כזה, כאילו לא ראיתי אותה כמה ימים. אמא שלי וא' מסתכלים בי המומים אבל אני באמת התגעגעתי. גם כשישנתי לראשונה זה כמה ימים, התחושה המובהקת היא של געגועים. אני מסתכלת עליה ישנה וכמט מתפתה הלהעיר אותה כדי להראות לכולם איזו מדהימה היא. אני מנשקת את הלחיים באובססיביות, הן כל כך רכות ומושלמות. עכשיו חורף והפצפונת עטוית שכבות, לכן ההזדמנויות החידות בהן אנ רואה את הרגליים שלה הן בהחלפות חיתול, שהפכו לזמנים האהובים עלי ועליה. במקלחות היא ערומה לגמרי ואני יכולה לנשק את הבטן והטוסיק והם כל כך רכים ונעימים.
הכל כל כך הרה גורל. היא עדיין כל כך טרייה ולא הספקנו לקלקל הרבה, ונדמה שכל החלטה מינורית יכולה להרוס. לתת מוצץ? לתת בקבוק? לתת משהו נגד גזים?
גם כשכבר החלטת ועשית,מיד מתחילים לאכול אותך הספקות. לפי המלצת משרד הבריאות (וחברות) הכרתי לה את המוצץ בגיל ארבעה שבועות בדיוק. זאת היתה אהבה ממבט ראשון. הכינו אותי לימים של נסיונות אבל אחרי חצי שעה קטנטונת פרצה בבכי בכל פעם שהיא הפילה אותו. תחילה הייתי מאושרת שזה הלך כל כך בקלות. אבל כשא' חזר מהעבודה באותו היום הוא מצא אותה ישנה בשלווה עם המוצץ שלה, ואותי שוכבת לידה ובוכה. המחשבה שהיא צריכה משהו ואני משתיקה אותה עם המוצץ לא נתנה לי מנוח. א' צחק ואסף אותי אליו. מזל שיש אותו.
מה לגבי זוגיות? היא בקושי קיימת. זאת הפכה להיות מעין שותפות. בתזמון ממש גרוע א' התחיל עבודה חדשה ותובענית כמה שבועות לפני הלידה. לפני כן הוא ישב בבית וחיפש עבודה תקופה, ולכן המעבר מחופש מוחלט למשרה מלאה + תינוקת הוא מן הסתם קשה נורא. השבוע שבילינו יחד בהתחלה היה לא פשוט אבל היינו שם יחד וחווינו הכל יחד. אבל מרגע שהוא מגיע הביתה פחות או יותר למקלחת ארגונים ושינה נוצר בינינו פער שקשה מאוד ואולי אי אפשר לגשר עליו. זה לא שאנחנו לא מנסים. אבל איך אפשר להסביר לו בכלל כמה קשה זה לא לישון ועדיין לקום מלאת סבלנות ואהבה ליצור צורח. כמה קשה זה לא לאכול יום שלם כי היא לא מוכנה לרדת מהידיים. לחכות שעתיים לרגע המושלם לעשות פיפי (בדלת פתוחה, בהאזנה מלאה ומהר מאוד כי עוד רגע היא בוכה). הוא מן הסתם לא מבין שאני לפעמים סופרת את הדקות עד שוא מגיע הביתה רק כדי שאוכל רגע לתת לו להחזיק אותה. כמה זה קשה ומרגיז להסתובב בבית הפוך ומלוכלך יום שלם, כשאין לי אפילו את האפשרות לשטוף צלחת. מצידי אני לא יכולה להבין מה זה שהחיים שלך השתנו ויש לך בבית אוצר מדהים, ועדיין כל יום אתה קורע את עצמך מהמיטה לעבודה מסובכת וחדשה, וכשאתה מגיע הביתה אחרי יום ארוך מתנפלים עליך במשימות בלי סוף. אנחנו לא יכולים להבין אחד את השני. וזה קשה. וזה יוצר ריבים קשים ומיותרים. הפעם הראשונה שהעלינו טונים לידה היתה נוראית כי פתאום הבנתי שזה מה שהיא רואה ושומעת. מאז אנחנו מאוד נזהרים אבל זה יהיה שקר לומר שאנחנו מצליחים לריב יפה. אנחנו סחוטים מעייפות. אני מתישהו אכתוב כנראה פוסט שללם מלא בטרוניות על א' אבל אני לא רוצה לעשות את זה עכשיו כי תכלס הוא מהמם ולשנינו קשה. אני חושבת גם שאני מצפה ממנו ליותר מדי, וזה לא הוגן. בנוסף,אין סקס. בהתחלה אסור, ואחר כך מפחיד נורא. וגם אין זמן. זה קשה. למזלי א' עדיין נמשך אלי כמו קודם, אחרת זה היה מכאיב לי יותר מהכל.

 

אשליית החדר המסתובב

אין לי באמת זמן לכתוב אבל המילים רצות לי בראש כל הזמן.
בשלוש בלילה הגענו לחדר במחלקת יולדות. הייתי באופוריה הסטרית שלא חוויתי מימיי. מצד אחד נפילת מתח מהלידה, מצד שני חששות ואושר מוטרף מהנוכחות של התינוקת המדהימה שלי כאן לידי. הנה אפשר לגעת לנשק לחבק להרים לראות. זה חלום שהתגשם ואני לא מאמינה לעצמי שזה קורה.
החדר הזה של שלוש בלילה מיד לאחר הלידה נראה לי במהלך הימים הארוכים במחלקת יולדות כאילו הוא משתנה בכל יום. כאילו כל יום ביליתי בחדר אחר. למעשה בכל פעם שאני חושבת על זה אני קצת המומה מזה שפיזית הייתי כל הזמן הזה באותו החדר.
א' הגיע נרגש וקצת רענן יותר בבוקר. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו כמה דברים. הראשון הוא מה שא' אמר לי-
את קולטת שכל רגע שהולך לקרות לנו איתה עכשיו יעבור, ויעבור מהר בלי שנרגיש? אנחנו צריכים להנות מכל רגע עכשיו.
אני דווקא לא חשבתי כמוהו. היה נראה לי שייקח עוד נצח עד שהילדונת המכודררת והקטנטונת שלנו תהפוך לתינוקות הורודים השמנמנים שרואים בפרסומות. היום אני מבינה שא' צדק. שלב העוברות עם העיניים העצומות פשוט טס.
הדבר הבא שדיברנו עליו היה השם. הלוואי והייתי יכולה לכתוב כאן איזה שם יפה רגיל ומושלם נתנו לה. איזה יופי הוא משתלב עם שם המשפחה שלה.כמה ימים אחר השחרור הביתה הגיעה אלינו הביתה מישהי מטיפת חלב ורשמה את השם שלה על כרטיס המעקב. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את השם המלא שלה כתוב- וזה היה כל כך יפה ומושלם שלרגע נתקעתי על זה ולא עניתי לשאלות של האחות.
בערב של אותו יום במחלקה הבנתי שאני לא ישנה. אני לא מצליחה להרדם בחדר הזה- אני מותשת, וחם לי. פשוט חם לי. והכל כואב. אני לא יודעת מה כואב קודם. ההתכווצות של הרחם, התפרים, החזה שלי שנפצע בנסיונות ההנקה. כל הנקה כואבת אבל בינתיים זה נסבל. בלילה, הלילה השני שהזהירו אותנו שהולך להיות קשה- הקטנה דורשת לינוק בלי הפסקה, והרי בשלבים האלה אין חלב שופע וזורם. אין לי מושג אם היא בוכה כי היא לא מצליחה להוציא את החלב או שמשהו אחר מציק לה. האחיות כולן באות מסתכלות ואומרות שהיא יונקת מושלם. אבל העובדה שאני לא רואה או יודעת כמה היא יונקת מטריפה אותי. כמה שעות קודם לכן שמעתי את האחות אומרת לאישה שאיתי בחדר והתקשתה ככל הנראה בהנקה "התינוקת שלך רעבה" כדי לשכנע אותה לתת לה תמ"ל. חשבתי על שלושת המילים הנוראיות האלה ושמחתי שהן לא מופנות אלי. והנה אמצע הלילה כבר לפנות בוקר ואני מתה מפחד שהתינוקת שלי רעבה. שאני לא מצליחה להזין אותה.
זה לילה קשה- לא ישנתי קרוב לשלושה ימים, התינוקת שלנו דורשת להיות רק עלי, רק על החזה. היא לא ישנה לרגע, וגם א' כבר מותש לחלוטין. ואני רעבה, רעבה משהו פחד. כשמגיע סופסוף הבוקר אני טורפת את הארוחה של בית החולים, והתינוקת מותשת ככל הנראה ונרדמת. אני כמובן לא מצליחה לישון, רק לנוח במיטה.
במהלך היום אני שוב מניקה ומניקה. זה כבר כואב כל כך שאני רואה כוכבים. אני מניקה ובוכה, וא' מביא לי אותה בכל פעם במבט מתייסר, מתבונן בי בייאוש כשאני מניקה אותה בדמעות. נראה שהיא אוכלת אבל זה כואב כמו סכינים. וגם חם לי. ואני מותשת.לבקשתי א' מביא לי חיתול טטרה רטוב ומרטיב איתו את הפנים שלי. ראיתי שעושים את זה בסרטים ואף פעם לא הבנתי למה זה טוב. זה טוב. זה מקל עלי כל כך. א' מטפל בי במסירות. אני רואה את החשש במבט שלו בכל פעם שהוא מביא אלי את התינוקת להנקה. אני צמאה ורעבה בטירוף. ברוכה הבאה להנקה- רעב שאי אפשר להשביע.
באחד הימים אנחנו הולכים איתה לחדר הטיפולים לבדיקת רופאה. אנחנו מלבישים אותה אחריה הבדיקה, כשהיא בוכה. אני שמה לב שהיא נרגעת לאט לאט. אני אומרת לא'- נראה לי שהיא הבינה שאנחנו מלבישים אותה. אני חושבת שהיא סומכת עלינו.
הרופאה שומעת אותנו ומשבחת אותי על האבחנה. וגם שואלת אם זאת ילדה שנייה. אנחנו אומרים שראשונה, והיא אומרת שאנחנו דווקא נראים מנוסים. זה שקוף שהיא מנסה לטעת בנו ביטחון אבל זה לא מפריע לי לשמוח במה שהיא אמרה. התינוקת שלנו היא לא אותה תינוקת מלפני יום וחצי, אני לא אותה אישה מלפני יום חצי, אז זה בטח לא אותו חדר מלפני יום וחצי.
בלילה שלפני השחרור מדליקים פתאום את האור בחדר, ומעברו השני של הוילון אני שומעת שמכניסים לשם יולדת טרייה. "שלום קוראים לי יעל ואני אחות כאן, הגעת למחלקת יולדות. תיכף נעביר אותך מיטה…" אני שומעת את הנאום ששמעתי אני לפני יומיים ומחייכת לעצמי. תחושת סחרחורת אוחזת בי, החדר מסתובב שוב.
אני חושבת שהריון זאת ביצת ההפתעה הכי מוגזמת שאפשר לחשוב עליה. אני לא מקשרת בכלל בין הילדה המושלמת שמנמנמת לי על הידיין לבין העוברית שבעטה בי כל הזמן. כאילו אלו שתי ישויות שונות.
מרגע שההנקה הסתדרה אני ממש נהנית מזה. אני מסתכלת על התינוקת היפה שלי יונקת ממני בשלווה או באמוק, בעיניים עצומות או בעינים פקוחות ועגולות שמסתכלות בי במבט בוגר וחכם, ואני פשוט מאושרת מזה שאני עצמי מזינה אותה. זה כל כך מטורף.

עולם ומלואו

נולדה לי ילדה ולא כתבתי על זה שום דבר.
נולדה לי ילדה בריאה ומושלמת, עם עיניים זורחות ואף כפתורי, ולא כתבתי על זה מילה.
נתחיל מהסוף- לילדה ולי שלום. היתה לידה טובה ובריאה, ואנחנו כבר תקופה חוקרות זו את זו.
אבל היתה דרך לשם, ואת הדרך אני לא רוצה (ולא חושבת שיכולה)לשכוח. אז הנה.
החודש האחרון ובמיוחד השבועיים האחרונים להריון היו כבדים וקשים. כל התסמינים של ההריון הלכו והפכו חזקים ומורגשים יותר ויותר. בעיקר הפסקתי לישון. אם זה פיפי, צרבת, כאבי גב, התכווצות שריר השוק או תחושה שכל האוכל תקוע לי בגרון- משהו העיר אותי אחת לשעה בערך.התלוננתי מלא. בשבוע 33 התייבשתי והתחילו לי צירים. למזלי הם לא הובילו ללידה אבל הם נשארו איתי מאז- לפעמים מורגשים ולפעמים לא. הרופאה אמרה לי שהעוברית שלנו יושבת לי נמוך. זה לא הפתיע אותי כי ממש הרגשתי אותה למטה למטה. כל מיני עניינים מבשרי לידה התחילו להתרחש- ואני אמרתי לכל מי שהתעניין בי שלא נראה לי בכלל שאני הולכת לסחוב עד שבוע 40. שאני הולכת ללדת לפני. כולם הגיבו בביטול. לידות ראשונות מתחילות מאוחר והרבה פעמים בזירוז.
בשתיים בלילה התעוררתי כהרגלי בהריון לפיפי. משהו נראה היה לי מוזר, אבל הייתי אפופת קורי שינה והחלטתי שאני סתם לא רואה טוב. החלטתי לשבת רגע בסלון ולחכות לפיפי הבא (עניין של כמה דקות) כדי לבדוק אותו. הפיפי הבא נראה אותו דבר- ורוד. בכל הקורס הכנה ללידה לא דיברו על פיפי ורוד. אולי זאת ירידת מים? באמת יש טפטוף שאי לי שליטה עליו. חיפשתי באנטרנט ולא מצאתי משהו שנראה לי הגיוני. זה היה שבוע 37, ואני הייתי כולי במחשבה שאני צריכה לקבוע תור לדיקור כדי לזרז את הלידה שמן הסתם לא תתרחש עד שבוע 39. זה היה פחות או יותר הדד-ליין שאחריו אמורים היו ליילד אותי בגלל העניין הבריאותי ההוא.
הטריד אותי שאולי מדובר בדימום. הערתי את א' וסיפרתי לו מה אני רואה. התייעצתי עם האחות במוקד, וזאת אמרה לי לעלות למיון להיבדק ליתר ביטחון. א' טען שאין סיבה אמיתית אבל בואי נלך בכל זאת. לקחנו את התיק לידה (שעמד חצי מוכן כבר שבועיים, ושמוקדם יותר באותו יום בהתקף של רגע דחפתי לתוכו את הדברים הנותרים), ונסענו, מרחק של דקות מספר, למיון.
חנינו די רחוק מבית החולים,והלכנו אליו כמה דקות ברגל. ממש בכניסה הרגשתי מן לחץ חזק על האגן שלי. אמרתי לא' שאין לי מושג מה זה אבל משהו קורה. התקדמנו כמה צעדים נוספים לכניסה לכניסת הלילה של הבניין, ופתאום משהו חם התפשט לי בתחתונים. הסתכלתי על א', והוא הסתכל עלי. הראיתי לו כתם מים גדול על המכנס. הוא חייך. "את קולטת שמכאן אנחנו יוצאים עם ילדה?"
במיון אמרו שדווקא עכשיו לא רואים צירים, אבל זאת בהחלט ירידת מים. שלחו אותי לאשפוז במחלקת אם עובר והציעו לי זירוז. סירבתי בינתיים ואכן אחרי שעה התחילו להתפתח צירים. את עשר השעות הראשונות של הצירים העברתי בקלות יחסית, גם בשעה שהם הלכו והתגברו. עמדתי ועשיתי את כל הדברים שלמדתי ביוגה לקראת הלידה, והוקל לי משמעותית. א' חיבר אותי למכשיר טנס שגילי השאילה לי. בכל ציר נשענתי על א'. כשהתחיל לכאוב יותר א' השיג לי כדור פיזיו, ואני ספרתי נשימות בכל ציר וככה ידעתי שהוא עומד לעבור. הייתי בחדר עם עוד שלוש נשים אבל קיבלתי חלון אז שמחתי. התבוננתי בפנסי הרחוב נכבים פתאום עם הזריחה.
מחלקת אם עובר היא ל-א בפירוש לא מקום טוב להעביר בו צירים קשים. איתי בחדר היו עוד נשים שממתינות לקיסרי או בהשגחה, כלומר אף אחת מהן לא בצירים. איתן מבקרים מלווים ומשפחות. בצהרי היום החדר היה מלא באנשים אוכלים וצוחקים, ואני גנחתי מכאבים ולא יכולתי לצעוק שם. לא נתנו לי להכנס לחדר לידה בגלל פתיחה קטנה מדי, אלא אם אסכים לזירוז. האולטימטום הרגיז אותי אבל לא הסכמתי לו. ההורים שלי הגיעו, לחוצים ונרגשים. עברו עוד כמה שעות של צירים חזקים, במרווחים הולכים וקטנים. ציר כל שלוש דקות, כל שתי דקות. איבדתי את הספירה של הנשימות ולא הצלחתי לספור יותר.כאב לי נורא. התחננתי לבדיקת פתיחה, וכשסופסוף בדקו אותי גיליתי שלא התקדמתי בחמש השעות האחרונות. פתיחה של אחד וחצי, זהו. זה שבר אותי. היו בי דחפים חייתיים לנהום ולצעוק ולא יכולתי לעשות אף אחד מאלו בחדר צפוף עם גברים זרים. לא באתי עם אידאולוגיה נגד אפידורל אבל לא תכננתי לקחת אותו בשלב כל כך מוקדם. איבדתי שליטה על הצירים ואמרתי להם אני מוכנה להכל, רק קחו אותי מפה מהחדר הנורא הזה למקום פרטי. ואם אתם רוצים לתת לי פיטוצין אני רוצה אפידורל לפני. מכאן והלאה עברו שעתיים בערך של צירים קשים, ואני יצאתי מהחדר והתחלתי להתהלך בכאבים ונהמות במחלקה. זה נמשך נצח, ואז הודיעו לי שיש לי חדר פנוי במחלקת יולדות. הלכתי לשם במשלחת נרגשת. אמא שלי תומכת בי מקדימה, ומאחור א' עם התיקים ואבא שלי.
נכנסנו לחדר לידה. אמא שלי נכנסה איתנו. זאת לא היתה התוכנית אבל בינתיים הנוכחות שלה היתה לי נעימה. הגיעה המיילדת והציגה את עצמה, אבל בשלב הזה אני הייתי כבר במקום אחר, התרוצצתי בחדר בכאבים איומים ונהמתי. המיילדת אמרה שאני נראית במצב מתקדם יותר, ושלא בטוח שנצטרך בכלל פיטוצין. לא הגבתי רק חזרתי וצעקתי שאני רוצה אפידורל. נשבעו לי שהמרדימה בדרך. בינתיים שלחו אותי למקלחת, ואני הלכתי את הצעדים מקיר לקיר בנהמות כאב. זה היה נורא. ואז הגיעה המרדימה, ואיתה החלק הכי כואב בכל הלידה. בשביל לקבל אפידורל צריך לשבת (!) מקופלת קדימה (!) ולא לזוז (!!!) – במהלך צירים שלושת הדברים האלה לא מתקבלים על הדעת. הוציאו מהחדר את א' ואת אמא שלי, והמיילדת והמרדימה התעסקו דקות ארוכות במליוני דברים שעה שאני נוהמת מכאבים על המיטה המוגבהת. הצירים הרי קוראים לך לזוז, אין לך ברירה אחרת. הישיבה במהלכם היא סיוט. המיילדת החזיקה לי את היד ואני עשיתי כל שביכולתי לא לזוז. כנראה שזה לא היה מספיק כי נאלצו להחדיר את ההרדמה פעמיים. לא היה לי איכפת רק רציתי שזה כבר ייגמר. בסוף הן הצליחו ואני נשכבתי במיטה וחיכיתי שזה יקרה. א' ואמא שלי חזרו. ההרדמה התחילה להשפיע מהר. המיילדת בדקה אותי וחייכה. פתיחה שש. עוד שעה בערך נתחיל ללדת. לא צריך זירוז. א' ואני סבורים שהלידה נתקעה רק בגלל השהות בחדר הצפוף ההוא. אלו היו כמה שעות מיותרות לחלוטין לדעתי. אבל זה מאחורינו, ועכשיו אפשר להירגע. שאלתי את המיילדת אם אני אוכל לישון. כי אני עייפה. היא אמרה שלדעתה לא אספיק בכלל,אבל אני יכולה לנסות.
א' ואמא שלי לידי וכולנו במצב רוח מרומם. אני אומרת לאמא שלי שכשיתחילו הצירי לחץ אבקש ממנה לצאת. היא מהנהנת בהבנה. מתישהו א' ואני נשארים לבד. אני רואה כמה הוא מתרגש. לאורך כל ההריון הוא היה ציני מאוד כשדיברנו על הלידה עצמה, אבל לא היה לי ספק שברגע האמת הוא יהיה בדיוק כמו שאני צריכה. בגלל זה לא לקחנו דולה. רציתי להיות לבד איתו עם המיילדת.
המיילדת יוצאת ונכנסת, בודקת אותי ואומרת- בואי נקבע שעוד ארבעים דקות אנחנו מתחילות ללחוץ. בינתיים ניתן לראש להתברג בתעלה. אני מסכימה. היא נעלמת ואני נהנית מהשפעתו המיטיבה של האפידורל. אני רועדת בטירוף. זאת תופעת לוואי ידועה. בשעה היעודה היא מופיעה. היא כולה חיוכים ואני משבחת בפניה את האפידורל. היא שואלת איך אני רוצה ללחוץ, כלומר באיזו תנוחה, ואני אומרת לה שאין לי רעיון מיוחד אני רק לא רוצה לשכב בלי תנועה. היא אומרת שננסה כמה תנוחות ואני מסכימה. היא יפהפיה ומקסימה ורגועה לחלוטין. אנחנו מתחילות, היא מכוונת אותי ומסבירה איפה ללחוץ. אני מבצעת והיא מעודדת. עכשיו אני לא מרגישה כאב, רק את הלחץ והוא נסבל. אני לוחצת בצירים ובהפסקות ביניהם אנחנו מפטפטים כאילו אנחנו בבית קפה. לבקשתה אנחנו מספרים לה איך הכרנו, והיא מספרת על הבנות שלה. בצירים אני לוחצת הכי חזק שאני יכולה.
זה החלק הכי טוב בלידה. לא כואב לי, רק לוחץ. האווירה טובה ורגועה ויש לנו פרטיות. בין הצירים אנחנו צוחקים. והכי חשוב- אני לא מרגישה שהיא נולדת- אני מרגישה שאני יולדת אותה. תחושת השליטה חזרה אלי. אני מרגישה איך אני עובדת כדי לדחוף אותה החוצה, ולמרות שזה לוחץ זה מרגיש נפלא. א' בהתרגשות שיא. הוא מדווח לי מה מצב העניינים שם למטה. אין לי מושג עד היום מה הוא ראה שם ותכלס אני בסדר גם לא לדעת. אני רק רואה שהוא כולו נפעם ומתרגש. בלחיצות א' והמיילדת מעודדים אותי, ואני מתאמצת נורא. בין לבין מפטפטים עד שאני אומרת "הנה בא ציר" ואנחנו נערכים מיד באחת התנוחות ואני לוחצת את כל כולי לנקודה שהמיילדת מסמנת לי. בשלב מסויים א' לוקח פיקוד ומורה לי מתי ללחוץ. המיילדת מסתכלת עליו בהשתאות "תמשיך, תמשיך אתה יודע מצויין." אני מרגישה ששנינו עושים את זה יחד והמיילדת רק עוזרת לנו לא לפספס. שניהם מדווחים לי שהראש כבר מציץ החוצה, ואני מותשת, אבל לוחצת עוד ועוד ועוד. א' באקסטזה, אחר כך הוא סיפר לי שראה את הראש יוצא ונכנס. אין לי מושג מה קורה שם למטה, אני יודעת שיש דם ואני רואה את המיילדת מתעסקת שם עם כל מיני בדים. אני לא רוצה לדעת. אני מרגישה שהלידה מתקדמת מצויין ואני קולטת שעוד מעט אנחנו שם. באחת עשרה החלפת משמרת. המיילדת המהממת שלנו עוזבת ומבטיחה לבקר אותי למחרת במחלקה. "יש לך עוד פחות משעה והיא בחוץ." היא מחייכת אלי. זה מבאס אבל אני בשיא הלחיצות ואין לי זמן לחשוב על זה. פתאום החדר מלא באנשים- החלפת משמרת. יש רופאים ואחיות והם כולם נראים מרוצים מאיך שהלידה מתקדמת. המשמרת הקודמת עוזבת ואיכשהו נשארים בחדר ארבעה אנשים במקום אחת.האינטימיות נעלמת וכולם צועקים עלי ללחוץ. זה פחות נעים מקודם אבל אין זמן והכל עכשיו לחוץ ודחוף. הרופא מבקש אישור ללחוץ על הבטן שלי בסוף הציר כדי שהעוברית לא תימשך שוב למעלה. אני מסכימה. עכשיו נוגעים בי חמישה אנשים בבת אחת וזה מאוד מוזר אבל אני משתדלת ללחוץ כשהם אומרים. כשהם מציינים שאנחנו בפלוס שלוש אני יודעת שזה קרוב, ומגייסת את כל הכוחות שלי ללחיצה ארוכה וקשה. ואז אני מרגישה משהו מחליק ממני. עוד אין לי מושג מה קרה ואז אני רואה את הפנים של א' רכונים מעלי שטופי דמעות, ואני מבינה שהיא כאן. אני כבר לא זוכרת מה הוא אמר לי רק זוכרת אותו בוכה מרב התרגשות. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. מתישההו א' חותך את חבל הטבור. עכשיו הם מעלים אותה ככה שגם אני אוכל לראות. המראה הזה לא זכור לי בבירור, רק שהיא לא בכתה, ומישהו קרא "תקראו לרופאת ילדים" ואני נלחצתי, ובאותו רגע שמענו בכי קטן, וכולם נשמו לרווחה. ואז הגיע הרגע לו חיכיתי, והניחו אותה עלי, גופיף דביק ומתפתל. אני ניסיתי לראות את הפנים שלה אבל שתינו התרגשנו נורא וכל מה שאני זוכרת זה שחיבקתי אותה וידעתי שהיא שלנו. למרבה הצער הרגע המושלם הזה לא נמשך הרבה זמן, כי אמנם היא יצאה אבל לי נשארה עוד עבודה- ללדת את השליה, ואחריה תפרים. לוקחים אותה ממני. מישהו מכריז את שעת הלידה-ארבע דקות אחרי חצות. שוקלים אותה, ואני רואה שא' מוריד חולצה כדי להחזיק אותה בסקין טו סקין.
א' יושב בכורסה משמאלי (בעצם עכשיו כשאני חושבת על זה הוא לא ישב לרגע כל מהלך הלידה) ומניחים אותה בחיקו, עטופה שמיכות. הרופאים מתעסקים בכל מיני דברים בין הרגליים שלי ואני רק עם הראש מופנה אליהם,בולעת בעיניים שלי את מראה שניהם בוחנים זה את זה. למרות שהיא רק נולדה, במשך כמעט שעה היא נשענת על א' אבל מחזיקה את הראש מורם להתבונן בו, עיניה פקוחות לחלוטין, הוא מדבר אליה, ואין שום ספק לכל מי שמסתכל- היא מזהה את הקול הזה. היא מרותקת אליו שעה שלמה. זה אחד המראות הכי יפים שראיתי בחיי. גם הרופאים והאחיות מתלהבים.
בינתיים תופרים אותי מה שנמשך כמו נצח. אני רוצה להחזיק אותה וצריכה לחכות שזה ייגמר. כשהם סופסוף מסיימים מעבירים אותנו לחדר ליד. אמא שלי מופיעה לידי, והמיילדות מתעסקות בכל מיני דברים, לוחצות לי פה ושם- ואז זה מגיע, ומניחים אותה עלי. והפעם זה לתמיד. אני רק זוכרת שדמעות שטפו את הפנים שלי- פשוטו כמשמעו- הפנים שלי רטובות. בתמונה שא' צילם באותו רגע אני נראית סובלת אבל למעשה זהו אושר שלא ידעתי כמותו מימיי. היא מונחת עלי מכודררת ואני בקושי מצליחה לראות את הפנים בגלל הכרבול. אני מוותרת לה כי יהיה לנו עוד זמן לזה ומחבקת אותה. אני נורא רוצה לנסות להניק אותה, רוצה להנות מהרפלקס שאמור להיות חזק בשעתיים שאחרי הלידה. בסיוע המיילדות אני מתפשטת ומכוונת אותה, והגוף הקטן שלה מסתער עלי ברעב. "נראה שאת רק מפריעה לה" אמא שלי צוחקת, וזה נכון- היא יונקת בהתלהבות ואני מתלהבת גם כן, מקווה שזה מעיד שההנקה תצליח.
כשגילי ילדה ובאתי לבקר אותה בבית החולים בפעם הראשונה, ראיתי סניטר מסיע יולדת טרייה מחדר הלידה למחלקת יולדות. היא היתה מותשת אבל נראתה מאושרת. הייתי אז בהריון ואמרתי לעצמי שזה רגע שאני בהחלט מחכה לו.
והנה זה בא- מעבירים אותי למיטה אחרת, ושואלים אם אני רוצה שישאירו אותה עלי. ברור שכן. אני מחזיקה אותה חזק, שעה שמסיעים אותי החוצה מחדרי הלידה. אבא שלי מחכה שם על קוצים, מצטרף למשלחת שמלווה אותי למחלקת יולדות. אני בעננים. כולם שמחים ונראה לי שגם הצוות מתרגש איתנו. מביאים אותי לחדר, עוזרים לי לעבור למיטה, ואת הקטנה שלי מניחים בתוך הקופסה השקופה הזו והיא וא' הולכים לבדיקות וחיסונים. אמא שלי תישאר לישון איתי הלילה, א' ואבא שלי יסעו אלינו הביתה לצבור שעות שינה. כולנו מסתכלים בנס הקטן שלנו מנמנמת בקופסה השקופה, וא' הולך, נקרע ממנה בכאב לכמה שעות. אמא שלי מתמקמת על הכורסה, אני ירדתי מהמיטה בעזרת האחות ועכשיו שבה אליה בנסיון לישון. אמא שלי נרדמת ואני מסתכלת על הקופסה השקופה, מוודאת שהקטנטונת נושמת ומבינה שמרגע זה לא אהיה שקטה יותר אף פעם. שלוש בלילה, המחלקה שקטה, כולם ישנים, והאנדרנלין שלי לא נותן לי מנוח. הפעם הבאה שאצליח להירדם תהיה עוד יום וחצי, לשעתיים.
תמיד ידעתי שלידה זה דבר מרגש, לרגע לא שיערתי כמה. ואיזה אושר זה לידה שמסתיימת בתינוק בריא ואם בריאה. וכמה זה ממש לא מובן מאליו.