Eight more eyes

לפעמים אני מסתכלת עליה ישנה וכמו בכל הקלישאות אני כמעט ומתפתה להעיר אותה בנשיקות. אבל אנחנו כרגע במשבר גיל ארבעה חודשים אז אני עוצרת את עצמי ורק מתבוננת בריסים המדוייקים, בפה הקטן והמתוק ובידיים השמנמנות, ולא מאמינה שאני יצרתי דבר כזה.
לפני חודשיים בערך קרה לה מה שגילי תיארה כ"אוקיי, נחתתי. תראו לי מה יש לעולם הזה להציע" מאז שהתחילה לחייך, לשלוח ידיים, לתפוס, להכניס לפה, אפילו שחררה לנו צחוק קטן- אני נורא מתרגשת כי זה השלב שחיכיתי לו. אני מתווכת לה עכשיו את העולם.
היא כל כך כל כך סקרנית. זה לא מפסיק להדהים אותי איך הצורך שלה לראות עולה הרבה מעל כל הצרכים האחרים שלה. אוכל, שינה, נוחות- הכל הופך חסר חשיבות מבחינתה כשהיא נמצאת בסביבה חדשה ומעניינת. לקח לי זמן להפסיק עם נסיונות ההנקה וההרדמה בסיטואציות כאלה, והרבה הרבה דמעות שלה ושלי נשפכו עד שפשוט שחררתי. אוקיי בסדר אנחנו עכשיו נתבונן שעה בחתיכת דשא או בגדר בטון.
כשדמיינתי את זה לפני הלידה- דמיינתי את שתינו עומדות ליד שיח ואותי מצביעה לה על פרח. זאת אכן סיטואציה אפשרית. מה שלא העליתי בדעתי הוא שכל דבר מעניין פחות או יותר באותה המידה. אני נחושה להראות לה עלה או עץ, אבל היא משתאה מול בדל סיגריה שמישהו השאיר על הספסל. אני רוצה להראות לה כלב- אבל רכב חונה מפעים אותה כרגע. זה נורא משעשע אבל בעיקר שובה לב לראות איך הכל בעיניה ראוי למבטה. היא בולעת את העולם בעיניים עגולות ענקיות, ממש שותה אותו בלגימות ענק משתאות, וזה תענוג לא נורמלי בשבילי להיות איתה שם.
כשהארי מגיע פעם ראשונה לסמטת דיאגון הוא מסתכל על הכל בתדהמה וכתוב "Harry wish he had eight more eyes". אני מרגישה שזה תקף גם לגבי פצפונת וזה נורא כיף לחוות את זה איתה.
הירכיים הדשנות שלה גוררות תגובות בכל מקום, ואני מתהלכת לי גאה כמו טווס. כל כך מחכה לקיץ כדי שאוכל לראות ולמשש אותן תמיד ולא רק באמבטיה ובהחלפות חיתול.
באופן כללי אני חושבת שלהסתובב עם תינוק גורר מזרים בעיקר תגובות חיוביות, וזה מחמם לב. כמו לדוגמה האישה שעצרה לידי היום עם הכלב שלה כשהיא שמעה אותי אומרת לפצפונת "תראי הנה בא כלב", ואני הודיתי לה למרות שהיה לי ברור שהתינוקת מעניינת אותה לפחות כמו שהתינוקת מתעניינת בכלב. מחזיקים לי דלתות ופותחים לי מעליות ומחייכים אל העגלה.זה כמובן אם מתעלמים מכל ה"תגידי לא חם לו לא קר לו יש לו אוויר שם" שאני אפילו כבר לא טורחת לשמוע עד הסוף לפני שאני מדווחת שהתינוק בסדר ומתרחקת.
אני חושבת שאיזנתי די מהר את קדחת קניית בגדי התינוקות שלקיתי בה זמנית (אני מניחה שכמו כולן)- קיבלנו לא מעט יד שנייה וגם הרבה מאוד מתנות. בהתחלה רצתי להחליף את כל הדברים הורודים (שונאת את הצבע הזה) אבל לאט לאט השלמתי עם זה ויש כמה פריטים שהשארתי. אני מקווה שהיא תאהב עוד צבעים, רק ורוד מבחינתי זה בעייתי.
מה שאני לא רואה איך יתאזן מתישהו בקרוב זה הצורך שלי לרכוש לה ספרים. בינתיים אני מחזיקה יפה כי ברור לי שאין הרבה הבדל אם אני קוראת לה את איה פלוטו או את קרמר החתול, אבל עיני נמשכות לספרים גם עבור גילאים גדולים יותר, ואני מאוד סקרנית מה היא תאהב ומה התחדש שם מאז שהקראנו לאחי הקטן. יש ספרים שאני לא סובלת, ויש כאלה שהם פשוט מופלאים, ובא לי לקנות לה את כולם עכשיו ומיד. האמת היא שהמנוי הראשון שלה הוא לספריה. כרגע בשירות אמא ואבא שלוקחים על חשבונה ספרים, אבל מאוד מקווה שבקרוב מאוד ישמש אותה באהבה ובשמחה.
ומה קשה לי בעצם.
השינה. המחסור התמידי בשעות שינה. וגם כאשר היה לילה מדהים מעל ומעבר לכל הציפיות שלי,כמו הלילה האחרון נגיד- גם עכשיו אני בחשש איך ייראה הלילה הקרוב. זאת אומרת שגם אם אני לא עייפה כרגע- אני תמיד בחשש מזה שלא יהיו לי שעות שינה בקרוב.
היתה עכשיו תקופה די קשה של משהו כמו חודש שבו לא ישנתי יותר משעתים וחצי רצוף. זה היה שובר ומתסכל, והביא אותי למצב ממש מחורבן. אחרי חודש כזה שבו פתאום גם נעשה קשה להרדים אותה, מצאתי את עצמי לבד בבית עם ילדה שצורחת בגרון ניחר ואין לי מושג איך להרדים. הייתי גם ככה על הקצה, אז פשוט הנחתי אותה במיטה שלה והתקשרתי לא' הסטרית ואמרתי שאני לא יכולה יותר שאין לי מושג איך להרדים אותה ושאני חייבת לישון, לישון, לישון. א' שתק מהצד השני של הקו, רחוק ממני שעה נסיעה בעבודה שלו, ושמעתי את הצער על שאין לו איך לעזור לי משם. הוא חזר הביתה אחרי כמה שעות מהעבודה, הזמנו טייק אווי כדי שלא נטרח להכין משהו, הרדמנו אותה והוא שלח אותי לישון. זאת היתה נקודת שבירה מאוד קש השהרגשתי אחריה כמו האמא הכי מחורבנת בעולם. הרגשתי שפצפונת כועסת עלי או מפחדת ממני או לא סומכת עלי יותר, כי אני הרגשתי את כל הדברים האלה לגבי עצמי.  היה לי אחרי המשבר הזה שבוע קשה ואני עדיין מנסה להתגבר עליו.
השינה שלה זה משהו שמשתנה כל הזמן, ואני משתדלת לזכור את זה בתקופות הקשות (קפיצת גדילה של שלושה חודשים נניח- היה לילה אחד שבו התעוררה לינוק כל שעה. ז"א שהיא ינקה חצי שעה ישנה חצי שעה. כך במשך בערך 20 שעות. הייתי על סף חרפון.) ולהנות מהתקופות הטובות שמגיעות מדי פעם.  זה מטריד במיוחד כשהחזרה לעבודה נראית באופק ולא ברור לי איך נצלח את זה.
קשה לי השבוע שלנו שהוא תמיד תמיד עמוס- א' חוזר מהעבודה בסביבות שש ואנחנו צריכים להכנס למיטה בעשר אם אנחנו רוצים לשמור על מראית עין של שפיות. אז יש לנו ארבע שעות לראות אחד את השני, אותה, לקלח להאכיל להרדים ולסדר אחרי זה את כל ההריסות שאנחנו משאירות אחרי יום שהיא לא יורדת מהידיים ואין לי איך לדאוג לכלום. אני יודעת שלא גיליתי שום דבר חדש ושככה זה פשוט ברב הבתים בישראל, אבל זה פאקינג קשה ואני רוצה לייבב על זה אז אני אייבב על זה.
העניין הוא שיותר מימות החול, לפעמים הסופשים קשים לי. א' ואני, שמבלים כלום זמן ביחד במהלך השבוע- פתאום נמצאים ביחד 48 שעות רצופות, שלשנינו יש מהם תלי תילים של ציפיות. אנחנו מאוד מחכים לבלות זמן יחד, אבל לצערי אנחנו מכלים חלק נכבד מהסופשים בריבים. לפעמים זה מטופש ולפעמים זה בלתי נמנע. זה נובע בעיקר, לדעתי, מזה שהסופשים שלנו מלאים באירוחים והתארחויות. אשרי שיש לי משפחה וחברים שאני אוהבת כל כך ורוצה להתראות איתם והם רוצים להתראות איתי, ואשרי שזה כיף כל כך ושאני עושה את זה ברצון. אבל מאז שהיא נולדה כמעט ולא היה לנו זמן שלושתינו לבד. תמיד מישהו רוצה לבוא לראות אותה, ותמיד אנחנו מאוד רוצים שיבואו ואז צריך לנקות לסדר לקנות לבשל וזה גומר אותנו. גם להתארח לא קל לנו כי השעות שלנו מוגבלות מאוד איתה והנסיעות קשות לה ובעקבות כך גם לנו- והמשפחות שלנו גרות רחוק.
עכשיו היה לנו סופש רק של שלושתנו ביחד- לא אירחנו ולא נסענו. וזה היה פשוט מושלם. היה לי כל כך כל כך כיף. רבצנו יחד בבית, יצאנו יחד לטייל, וא ואני ראינו שטויות ביוטיוב אjרי שהיא נרדמה. זה היה מושלם וחלומי ואני לא צריכה יותר מזה.
באחת השיחות שהיו לא' ולי בעקבות המשבר שתיארתי למעלה, הסכמנו שנינו שאני חייבת לצאת יותר מהבית. בחודש שבו לא ישנתי- לא יצאתי מהבית בערב אף פעם. תמיד הייתי כל כך לחוצה על השינה, שלא חשבתי אפילו ללכת לאנשהו להתאוורר. זה ללא ספק השפיע לרעה. עכשיו אני מבינה שיש עוד משהו שאני צריכה להקפיד לעשות- לכתוב. למרות שאין זמן. אני חייבת לנקז מדי פעם את המחשבות שלי.
הנה זאת התחלה.

I'm going back to be myself as I have known

בעונה השלישית של "האחיות המוצלחות שלי" יש סצנה בה קארן, אחרי שהיא יולדת, עומדת מול המראה כמעט עירומה ובוחנת בעצב את הגוף שלה.
ככה פחות או יותר דמיינתי את עצמי עושה אחרי שאלד. אבל לא ככה זה היה.
לקחו לי לדעתי לפחות שבועיים עד שהעפתי יותר ממבט חטוף בגוף העירום שלי במראה לפני המקלחת. גם לפני ההריון לא היתה לי בטן שטוחה, ולכן לא כל כך חששתי ממנה. אבל בעיקר- לא היה לי איכפת. שאירא האיך שאיראה- יש לי תינוקת מהממת בבית, שתינו עברנו את ההריון והלידה בשלום- מי צריך יותר.
ובכל זאת היו כמה אבני דרך מובהקות מאז ועד עכשיו.
בהתחלה כשהכל היה מאבק והייתי מפוחדת זה ממש לא שינה לי. אחר כך הדברים התחילו להשתנות לאט לאט.
ההתחלה של השינוי היתה שהפסקתי להשתמש בתחתוני רשת. זה כבר גרם לי להרגיש הרבה יותר בריאה ואנושית.
אחר כך הגיעה הפעם הראשונה שמדדתי בכלל מכנסיים שהם לא טרנינג. הוצאתי את כל הבגדים מלפני ההריון לסלון ומדדתי את המכנסיים שנראה לי הגיוני לצפות שאכנס אליהם מול א'. שלושה מהם התאימו, והייתי מאושרת.
אחת התפניות היותר משמעויות היתה שהתפניתי לקפוץ לחנות מיוחדת כדי לקנות לעצמי חזיית הנקה שמתאימה לי באמת. עד אותו רגע השתמשתי במשהו שקניתי במהלך ההריון והיה כמה מידות מתחת למידה שלי- כי זאת המידה הכי גדולה שהם מביאים. כמובן שזה היה נורא ואיום, לא התאים לי בשום צורה וגמר לי את הגב. אחרי שקניתי את החזייה המתאימה יצאתי מהחנות אדם חדש.
על הבטן נשאר הפס הכהה- גם במהלך ההריון חיבבתי אותו. יש בו איזה חן.
הדבר הראשון שעשיתי כשהתרחקתי מפצפונת ליותר מחמש דקות היה ללכת לשחות. זה היה מדהים. אחרי השחייה והמקלחת בהיתי בגוף העירום שלי במראה. אין ספק שהוא נראה פחות טוב, אבל זה לא משנה בכלל. הגוף הזה הרכיב תינוקת, הגוף הזה הביא חיים. נמלאתי הערכה מחודשת אליו.
מתישהו בחודשי ההריון האחרונים הורדתי ממני את התכשיטים שאני עונדת באופן קבוע- שרשרת מההורים, טבעת אירוסין מא' וטבעת נישואין שכבר בחרנו שנינו יחד. התכשיטים האלה חיכו לי בסבלנות על השידה, ואחרי החזייה החדשה ענדתי אותם שוב ברב טקס.
ולפני שבוע, עשיתי מעשה והלכתי וקניתי לעצמי עגילים חדשים שאני מאוד אוהבת. מתנה לעצמי על ההריון ועל הלידה. גם הם עכשיו קבועים על תנוכי האוזניים שלי.
אני בנאדם שוב.
בנאדם שונה ממה שהייתי לפני כן, אבל בנאדם.

The whole world just doesn't revolve around you, But my world does

שבת שמשית,א' ואני נוסעים לנו ברכבהחדש והמצוחצח, שמיים תכולים ועננים לבנים שטים בהם. ברדיו מתנגן perfect day, וכשמגיע הפזמון פצפונת פורצת בבכי הסטרי. א' ואני מסתכלים אחד על השני דרך המראה וצוחקים.
גילי שואלת אותי אם זה לא רגיש מצידה לשאול אותי דברים על ההריונות הכימיים. אני עונה לה שלא, לא איכפת לי. ומתחוור לי שכאילו כל הכאב הזה עבר ונשטף ממני. ברגע שקיבלתי את פצפונת לידיים שלי זה היה הפיצוי ולא הייתי צריכה יותר.
לפני כמה זמן היא התחילה לחייך. תחילה נדמה היה לי שאני מדמיינת, ואז, בוקר אחד, לרגע קצר- התפרש חיוך מהוסס על הפנים הקטנות שלה. לא ידעתי את עצמי מרב אושר. דיווחתי מיד לכולם, ומאז אני במרדף בלתי פוסק ומהנה במיוחד אחרי החיוכים שלה, שהפכו בינתיים תכופים יותר ויותר ורחבים יותר ויותר, כמעט כמו צחוק מתגלגל. מאחר וזאת הדרך היחידה שלה לדווח שטוב לה, יש בזה אושר שלא יתואר וגם אנחת רווחה.
אף אחד לא הכין אותי לכמה שובר לב זה שמישהו, ובמיוחד מישהו כלכך קטן וכל כך חסר ישע- תלוי בך לחלוטין.לפעמים אני מבינה את זה והדמעות עולות.
באחד הימים הראשונים היא נרדמה בעריסה בסלון, וא' שלח אותי לישון, כי לא ישנתי כבר ימים. נכנסתי למיטה בחדר השינה, גמורה מעייפות, והשינה לא באה. פתאום הבנתי מה קורה. ביקשתי ממנו שיגלגל אותה בעריסה שלה אלי, וכך הוא עשה. כשהיא היתה לידי נדרמתי מיד. לא חשבתי שאהיה כזאת, למען האמת. חשבתי שאהיה קולית ומשחררת. אבל הרבה דברים את לומדת על עצמך שלא ידעת לפני כן.
בנוגע לדמעות. סוף ההריון היה הורמונלי במיוחד, אבל מה שהגיע אחרי הלידה היה פשוט פרצי רגשות עוצמתיים כל כך שא' כבר לא ידע מה לעשות איתי. אופוריה מטורפת לצד עצב קיומי, כאשר את הכל מגביר ומהדהד מחסור קיצוני בשעות שינה. אחרי כמה ימים חלה התמתנות אבל מה שנשאר קבוע היה הבייבי בלוז. את הבייבי בלוז שלי הייתי חוטפת בבת אחת כשהחושך ירד. שעון חורף לא אידאלי אבל זה מה שיש ולא נתלונן. א' חוזר תמיד בשעה קבועה מהעבודה, שעת סוף דמדומים ומוצא אותי בוכה בשקט על הספה. מה קרה? כלום. ככה זה. הדרך שלי להתמודד עם זה היתה לספר את זה לכל העולם, לפחות שלא ארגיש שאני מתביישת כי אוי לי אם גם זה יטריד אותי. כל האהובים והקרובים שלי שמעו על הבייבי בלוז לשעות ערב שלי וכולם קיבלו את זה בהבנה ולא ניסו לשכנע אותי שהכל בסדר למרות שזה נכון. עכשיו זה קורה פחות, כנראה בין השאר כי אני ישנה יותר. אבל במקום לתקוף אותי בלילות זה קורה בזמנים לא הגיוניים אחרים. למשל לפני שבוע א' ואני ישבנו על ספסל וראינו ילד בוכה. הלב שלי נשבר מזה והתחלתי לדמוע. א' חושב שזה מצחיק אז לפחות מישהו נהנה מזה.
אני חושבת שאני מתחילה להבין את האהבה המוטרפת הזאת שכולם מדברים עליה. אני חושבת שבהתחלה הכל היה נורא טכני. הכל גם היה נורא מסובך ולא היה זמן ופנאי ממש להתמוגג. כל החלפת חיתול, כל הנקה, כל בכי- הכל היה כל כך לא יציב וקשה ובהכל הרגשתי שאני טועה ומזיקה. והגיע רגע שדברים התיישרו. פתאום ההנקות הלכו טוב, ובטיפת חלב הביעו התפעלות מהעלייה היפה במשקל, והבנתי שאני בסדר. שפצפונת בסדר. שאולי אני עושה טעויות אבל רב הזמן אני מספקת את הצרכים שלה- וזאת הבנה שהייתי מוכנה לעשות בשבילה הרבה בימים הראשונים. ועכשיו אני מתפנה לבחון את הרגשות שלי. אי אפשר לכתוב אהבה בצורה רציונלית, והמוח שלי לא מסוגל להפיק עכשיו שורות יפות.אז נתמקד בעובדות. בתחילה היא ינקה כל שלוש שעות בערך. כשתחילה לעיתים לישון קצת יותר, במיוחד כשאני אצל ההורים ומפנקים אותי, שמתי לב שאני מתעוררת אליה ומחזיקה אותה בגעגוע כזה, כאילו לא ראיתי אותה כמה ימים. אמא שלי וא' מסתכלים בי המומים אבל אני באמת התגעגעתי. גם כשישנתי לראשונה זה כמה ימים, התחושה המובהקת היא של געגועים. אני מסתכלת עליה ישנה וכמט מתפתה הלהעיר אותה כדי להראות לכולם איזו מדהימה היא. אני מנשקת את הלחיים באובססיביות, הן כל כך רכות ומושלמות. עכשיו חורף והפצפונת עטוית שכבות, לכן ההזדמנויות החידות בהן אנ רואה את הרגליים שלה הן בהחלפות חיתול, שהפכו לזמנים האהובים עלי ועליה. במקלחות היא ערומה לגמרי ואני יכולה לנשק את הבטן והטוסיק והם כל כך רכים ונעימים.
הכל כל כך הרה גורל. היא עדיין כל כך טרייה ולא הספקנו לקלקל הרבה, ונדמה שכל החלטה מינורית יכולה להרוס. לתת מוצץ? לתת בקבוק? לתת משהו נגד גזים?
גם כשכבר החלטת ועשית,מיד מתחילים לאכול אותך הספקות. לפי המלצת משרד הבריאות (וחברות) הכרתי לה את המוצץ בגיל ארבעה שבועות בדיוק. זאת היתה אהבה ממבט ראשון. הכינו אותי לימים של נסיונות אבל אחרי חצי שעה קטנטונת פרצה בבכי בכל פעם שהיא הפילה אותו. תחילה הייתי מאושרת שזה הלך כל כך בקלות. אבל כשא' חזר מהעבודה באותו היום הוא מצא אותה ישנה בשלווה עם המוצץ שלה, ואותי שוכבת לידה ובוכה. המחשבה שהיא צריכה משהו ואני משתיקה אותה עם המוצץ לא נתנה לי מנוח. א' צחק ואסף אותי אליו. מזל שיש אותו.
מה לגבי זוגיות? היא בקושי קיימת. זאת הפכה להיות מעין שותפות. בתזמון ממש גרוע א' התחיל עבודה חדשה ותובענית כמה שבועות לפני הלידה. לפני כן הוא ישב בבית וחיפש עבודה תקופה, ולכן המעבר מחופש מוחלט למשרה מלאה + תינוקת הוא מן הסתם קשה נורא. השבוע שבילינו יחד בהתחלה היה לא פשוט אבל היינו שם יחד וחווינו הכל יחד. אבל מרגע שהוא מגיע הביתה פחות או יותר למקלחת ארגונים ושינה נוצר בינינו פער שקשה מאוד ואולי אי אפשר לגשר עליו. זה לא שאנחנו לא מנסים. אבל איך אפשר להסביר לו בכלל כמה קשה זה לא לישון ועדיין לקום מלאת סבלנות ואהבה ליצור צורח. כמה קשה זה לא לאכול יום שלם כי היא לא מוכנה לרדת מהידיים. לחכות שעתיים לרגע המושלם לעשות פיפי (בדלת פתוחה, בהאזנה מלאה ומהר מאוד כי עוד רגע היא בוכה). הוא מן הסתם לא מבין שאני לפעמים סופרת את הדקות עד שוא מגיע הביתה רק כדי שאוכל רגע לתת לו להחזיק אותה. כמה זה קשה ומרגיז להסתובב בבית הפוך ומלוכלך יום שלם, כשאין לי אפילו את האפשרות לשטוף צלחת. מצידי אני לא יכולה להבין מה זה שהחיים שלך השתנו ויש לך בבית אוצר מדהים, ועדיין כל יום אתה קורע את עצמך מהמיטה לעבודה מסובכת וחדשה, וכשאתה מגיע הביתה אחרי יום ארוך מתנפלים עליך במשימות בלי סוף. אנחנו לא יכולים להבין אחד את השני. וזה קשה. וזה יוצר ריבים קשים ומיותרים. הפעם הראשונה שהעלינו טונים לידה היתה נוראית כי פתאום הבנתי שזה מה שהיא רואה ושומעת. מאז אנחנו מאוד נזהרים אבל זה יהיה שקר לומר שאנחנו מצליחים לריב יפה. אנחנו סחוטים מעייפות. אני מתישהו אכתוב כנראה פוסט שללם מלא בטרוניות על א' אבל אני לא רוצה לעשות את זה עכשיו כי תכלס הוא מהמם ולשנינו קשה. אני חושבת גם שאני מצפה ממנו ליותר מדי, וזה לא הוגן. בנוסף,אין סקס. בהתחלה אסור, ואחר כך מפחיד נורא. וגם אין זמן. זה קשה. למזלי א' עדיין נמשך אלי כמו קודם, אחרת זה היה מכאיב לי יותר מהכל.

 

אשליית החדר המסתובב

אין לי באמת זמן לכתוב אבל המילים רצות לי בראש כל הזמן.
בשלוש בלילה הגענו לחדר במחלקת יולדות. הייתי באופוריה הסטרית שלא חוויתי מימיי. מצד אחד נפילת מתח מהלידה, מצד שני חששות ואושר מוטרף מהנוכחות של התינוקת המדהימה שלי כאן לידי. הנה אפשר לגעת לנשק לחבק להרים לראות. זה חלום שהתגשם ואני לא מאמינה לעצמי שזה קורה.
החדר הזה של שלוש בלילה מיד לאחר הלידה נראה לי במהלך הימים הארוכים במחלקת יולדות כאילו הוא משתנה בכל יום. כאילו כל יום ביליתי בחדר אחר. למעשה בכל פעם שאני חושבת על זה אני קצת המומה מזה שפיזית הייתי כל הזמן הזה באותו החדר.
א' הגיע נרגש וקצת רענן יותר בבוקר. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו כמה דברים. הראשון הוא מה שא' אמר לי-
את קולטת שכל רגע שהולך לקרות לנו איתה עכשיו יעבור, ויעבור מהר בלי שנרגיש? אנחנו צריכים להנות מכל רגע עכשיו.
אני דווקא לא חשבתי כמוהו. היה נראה לי שייקח עוד נצח עד שהילדונת המכודררת והקטנטונת שלנו תהפוך לתינוקות הורודים השמנמנים שרואים בפרסומות. היום אני מבינה שא' צדק. שלב העוברות עם העיניים העצומות פשוט טס.
הדבר הבא שדיברנו עליו היה השם. הלוואי והייתי יכולה לכתוב כאן איזה שם יפה רגיל ומושלם נתנו לה. איזה יופי הוא משתלב עם שם המשפחה שלה.כמה ימים אחר השחרור הביתה הגיעה אלינו הביתה מישהי מטיפת חלב ורשמה את השם שלה על כרטיס המעקב. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את השם המלא שלה כתוב- וזה היה כל כך יפה ומושלם שלרגע נתקעתי על זה ולא עניתי לשאלות של האחות.
בערב של אותו יום במחלקה הבנתי שאני לא ישנה. אני לא מצליחה להרדם בחדר הזה- אני מותשת, וחם לי. פשוט חם לי. והכל כואב. אני לא יודעת מה כואב קודם. ההתכווצות של הרחם, התפרים, החזה שלי שנפצע בנסיונות ההנקה. כל הנקה כואבת אבל בינתיים זה נסבל. בלילה, הלילה השני שהזהירו אותנו שהולך להיות קשה- הקטנה דורשת לינוק בלי הפסקה, והרי בשלבים האלה אין חלב שופע וזורם. אין לי מושג אם היא בוכה כי היא לא מצליחה להוציא את החלב או שמשהו אחר מציק לה. האחיות כולן באות מסתכלות ואומרות שהיא יונקת מושלם. אבל העובדה שאני לא רואה או יודעת כמה היא יונקת מטריפה אותי. כמה שעות קודם לכן שמעתי את האחות אומרת לאישה שאיתי בחדר והתקשתה ככל הנראה בהנקה "התינוקת שלך רעבה" כדי לשכנע אותה לתת לה תמ"ל. חשבתי על שלושת המילים הנוראיות האלה ושמחתי שהן לא מופנות אלי. והנה אמצע הלילה כבר לפנות בוקר ואני מתה מפחד שהתינוקת שלי רעבה. שאני לא מצליחה להזין אותה.
זה לילה קשה- לא ישנתי קרוב לשלושה ימים, התינוקת שלנו דורשת להיות רק עלי, רק על החזה. היא לא ישנה לרגע, וגם א' כבר מותש לחלוטין. ואני רעבה, רעבה משהו פחד. כשמגיע סופסוף הבוקר אני טורפת את הארוחה של בית החולים, והתינוקת מותשת ככל הנראה ונרדמת. אני כמובן לא מצליחה לישון, רק לנוח במיטה.
במהלך היום אני שוב מניקה ומניקה. זה כבר כואב כל כך שאני רואה כוכבים. אני מניקה ובוכה, וא' מביא לי אותה בכל פעם במבט מתייסר, מתבונן בי בייאוש כשאני מניקה אותה בדמעות. נראה שהיא אוכלת אבל זה כואב כמו סכינים. וגם חם לי. ואני מותשת.לבקשתי א' מביא לי חיתול טטרה רטוב ומרטיב איתו את הפנים שלי. ראיתי שעושים את זה בסרטים ואף פעם לא הבנתי למה זה טוב. זה טוב. זה מקל עלי כל כך. א' מטפל בי במסירות. אני רואה את החשש במבט שלו בכל פעם שהוא מביא אלי את התינוקת להנקה. אני צמאה ורעבה בטירוף. ברוכה הבאה להנקה- רעב שאי אפשר להשביע.
באחד הימים אנחנו הולכים איתה לחדר הטיפולים לבדיקת רופאה. אנחנו מלבישים אותה אחריה הבדיקה, כשהיא בוכה. אני שמה לב שהיא נרגעת לאט לאט. אני אומרת לא'- נראה לי שהיא הבינה שאנחנו מלבישים אותה. אני חושבת שהיא סומכת עלינו.
הרופאה שומעת אותנו ומשבחת אותי על האבחנה. וגם שואלת אם זאת ילדה שנייה. אנחנו אומרים שראשונה, והיא אומרת שאנחנו דווקא נראים מנוסים. זה שקוף שהיא מנסה לטעת בנו ביטחון אבל זה לא מפריע לי לשמוח במה שהיא אמרה. התינוקת שלנו היא לא אותה תינוקת מלפני יום וחצי, אני לא אותה אישה מלפני יום חצי, אז זה בטח לא אותו חדר מלפני יום וחצי.
בלילה שלפני השחרור מדליקים פתאום את האור בחדר, ומעברו השני של הוילון אני שומעת שמכניסים לשם יולדת טרייה. "שלום קוראים לי יעל ואני אחות כאן, הגעת למחלקת יולדות. תיכף נעביר אותך מיטה…" אני שומעת את הנאום ששמעתי אני לפני יומיים ומחייכת לעצמי. תחושת סחרחורת אוחזת בי, החדר מסתובב שוב.
אני חושבת שהריון זאת ביצת ההפתעה הכי מוגזמת שאפשר לחשוב עליה. אני לא מקשרת בכלל בין הילדה המושלמת שמנמנמת לי על הידיין לבין העוברית שבעטה בי כל הזמן. כאילו אלו שתי ישויות שונות.
מרגע שההנקה הסתדרה אני ממש נהנית מזה. אני מסתכלת על התינוקת היפה שלי יונקת ממני בשלווה או באמוק, בעיניים עצומות או בעינים פקוחות ועגולות שמסתכלות בי במבט בוגר וחכם, ואני פשוט מאושרת מזה שאני עצמי מזינה אותה. זה כל כך מטורף.

עולם ומלואו

נולדה לי ילדה ולא כתבתי על זה שום דבר.
נולדה לי ילדה בריאה ומושלמת, עם עיניים זורחות ואף כפתורי, ולא כתבתי על זה מילה.
נתחיל מהסוף- לילדה ולי שלום. היתה לידה טובה ובריאה, ואנחנו כבר תקופה חוקרות זו את זו.
אבל היתה דרך לשם, ואת הדרך אני לא רוצה (ולא חושבת שיכולה)לשכוח. אז הנה.
החודש האחרון ובמיוחד השבועיים האחרונים להריון היו כבדים וקשים. כל התסמינים של ההריון הלכו והפכו חזקים ומורגשים יותר ויותר. בעיקר הפסקתי לישון. אם זה פיפי, צרבת, כאבי גב, התכווצות שריר השוק או תחושה שכל האוכל תקוע לי בגרון- משהו העיר אותי אחת לשעה בערך.התלוננתי מלא. בשבוע 33 התייבשתי והתחילו לי צירים. למזלי הם לא הובילו ללידה אבל הם נשארו איתי מאז- לפעמים מורגשים ולפעמים לא. הרופאה אמרה לי שהעוברית שלנו יושבת לי נמוך. זה לא הפתיע אותי כי ממש הרגשתי אותה למטה למטה. כל מיני עניינים מבשרי לידה התחילו להתרחש- ואני אמרתי לכל מי שהתעניין בי שלא נראה לי בכלל שאני הולכת לסחוב עד שבוע 40. שאני הולכת ללדת לפני. כולם הגיבו בביטול. לידות ראשונות מתחילות מאוחר והרבה פעמים בזירוז.
בשתיים בלילה התעוררתי כהרגלי בהריון לפיפי. משהו נראה היה לי מוזר, אבל הייתי אפופת קורי שינה והחלטתי שאני סתם לא רואה טוב. החלטתי לשבת רגע בסלון ולחכות לפיפי הבא (עניין של כמה דקות) כדי לבדוק אותו. הפיפי הבא נראה אותו דבר- ורוד. בכל הקורס הכנה ללידה לא דיברו על פיפי ורוד. אולי זאת ירידת מים? באמת יש טפטוף שאי לי שליטה עליו. חיפשתי באנטרנט ולא מצאתי משהו שנראה לי הגיוני. זה היה שבוע 37, ואני הייתי כולי במחשבה שאני צריכה לקבוע תור לדיקור כדי לזרז את הלידה שמן הסתם לא תתרחש עד שבוע 39. זה היה פחות או יותר הדד-ליין שאחריו אמורים היו ליילד אותי בגלל העניין הבריאותי ההוא.
הטריד אותי שאולי מדובר בדימום. הערתי את א' וסיפרתי לו מה אני רואה. התייעצתי עם האחות במוקד, וזאת אמרה לי לעלות למיון להיבדק ליתר ביטחון. א' טען שאין סיבה אמיתית אבל בואי נלך בכל זאת. לקחנו את התיק לידה (שעמד חצי מוכן כבר שבועיים, ושמוקדם יותר באותו יום בהתקף של רגע דחפתי לתוכו את הדברים הנותרים), ונסענו, מרחק של דקות מספר, למיון.
חנינו די רחוק מבית החולים,והלכנו אליו כמה דקות ברגל. ממש בכניסה הרגשתי מן לחץ חזק על האגן שלי. אמרתי לא' שאין לי מושג מה זה אבל משהו קורה. התקדמנו כמה צעדים נוספים לכניסה לכניסת הלילה של הבניין, ופתאום משהו חם התפשט לי בתחתונים. הסתכלתי על א', והוא הסתכל עלי. הראיתי לו כתם מים גדול על המכנס. הוא חייך. "את קולטת שמכאן אנחנו יוצאים עם ילדה?"
במיון אמרו שדווקא עכשיו לא רואים צירים, אבל זאת בהחלט ירידת מים. שלחו אותי לאשפוז במחלקת אם עובר והציעו לי זירוז. סירבתי בינתיים ואכן אחרי שעה התחילו להתפתח צירים. את עשר השעות הראשונות של הצירים העברתי בקלות יחסית, גם בשעה שהם הלכו והתגברו. עמדתי ועשיתי את כל הדברים שלמדתי ביוגה לקראת הלידה, והוקל לי משמעותית. א' חיבר אותי למכשיר טנס שגילי השאילה לי. בכל ציר נשענתי על א'. כשהתחיל לכאוב יותר א' השיג לי כדור פיזיו, ואני ספרתי נשימות בכל ציר וככה ידעתי שהוא עומד לעבור. הייתי בחדר עם עוד שלוש נשים אבל קיבלתי חלון אז שמחתי. התבוננתי בפנסי הרחוב נכבים פתאום עם הזריחה.
מחלקת אם עובר היא ל-א בפירוש לא מקום טוב להעביר בו צירים קשים. איתי בחדר היו עוד נשים שממתינות לקיסרי או בהשגחה, כלומר אף אחת מהן לא בצירים. איתן מבקרים מלווים ומשפחות. בצהרי היום החדר היה מלא באנשים אוכלים וצוחקים, ואני גנחתי מכאבים ולא יכולתי לצעוק שם. לא נתנו לי להכנס לחדר לידה בגלל פתיחה קטנה מדי, אלא אם אסכים לזירוז. האולטימטום הרגיז אותי אבל לא הסכמתי לו. ההורים שלי הגיעו, לחוצים ונרגשים. עברו עוד כמה שעות של צירים חזקים, במרווחים הולכים וקטנים. ציר כל שלוש דקות, כל שתי דקות. איבדתי את הספירה של הנשימות ולא הצלחתי לספור יותר.כאב לי נורא. התחננתי לבדיקת פתיחה, וכשסופסוף בדקו אותי גיליתי שלא התקדמתי בחמש השעות האחרונות. פתיחה של אחד וחצי, זהו. זה שבר אותי. היו בי דחפים חייתיים לנהום ולצעוק ולא יכולתי לעשות אף אחד מאלו בחדר צפוף עם גברים זרים. לא באתי עם אידאולוגיה נגד אפידורל אבל לא תכננתי לקחת אותו בשלב כל כך מוקדם. איבדתי שליטה על הצירים ואמרתי להם אני מוכנה להכל, רק קחו אותי מפה מהחדר הנורא הזה למקום פרטי. ואם אתם רוצים לתת לי פיטוצין אני רוצה אפידורל לפני. מכאן והלאה עברו שעתיים בערך של צירים קשים, ואני יצאתי מהחדר והתחלתי להתהלך בכאבים ונהמות במחלקה. זה נמשך נצח, ואז הודיעו לי שיש לי חדר פנוי במחלקת יולדות. הלכתי לשם במשלחת נרגשת. אמא שלי תומכת בי מקדימה, ומאחור א' עם התיקים ואבא שלי.
נכנסנו לחדר לידה. אמא שלי נכנסה איתנו. זאת לא היתה התוכנית אבל בינתיים הנוכחות שלה היתה לי נעימה. הגיעה המיילדת והציגה את עצמה, אבל בשלב הזה אני הייתי כבר במקום אחר, התרוצצתי בחדר בכאבים איומים ונהמתי. המיילדת אמרה שאני נראית במצב מתקדם יותר, ושלא בטוח שנצטרך בכלל פיטוצין. לא הגבתי רק חזרתי וצעקתי שאני רוצה אפידורל. נשבעו לי שהמרדימה בדרך. בינתיים שלחו אותי למקלחת, ואני הלכתי את הצעדים מקיר לקיר בנהמות כאב. זה היה נורא. ואז הגיעה המרדימה, ואיתה החלק הכי כואב בכל הלידה. בשביל לקבל אפידורל צריך לשבת (!) מקופלת קדימה (!) ולא לזוז (!!!) – במהלך צירים שלושת הדברים האלה לא מתקבלים על הדעת. הוציאו מהחדר את א' ואת אמא שלי, והמיילדת והמרדימה התעסקו דקות ארוכות במליוני דברים שעה שאני נוהמת מכאבים על המיטה המוגבהת. הצירים הרי קוראים לך לזוז, אין לך ברירה אחרת. הישיבה במהלכם היא סיוט. המיילדת החזיקה לי את היד ואני עשיתי כל שביכולתי לא לזוז. כנראה שזה לא היה מספיק כי נאלצו להחדיר את ההרדמה פעמיים. לא היה לי איכפת רק רציתי שזה כבר ייגמר. בסוף הן הצליחו ואני נשכבתי במיטה וחיכיתי שזה יקרה. א' ואמא שלי חזרו. ההרדמה התחילה להשפיע מהר. המיילדת בדקה אותי וחייכה. פתיחה שש. עוד שעה בערך נתחיל ללדת. לא צריך זירוז. א' ואני סבורים שהלידה נתקעה רק בגלל השהות בחדר הצפוף ההוא. אלו היו כמה שעות מיותרות לחלוטין לדעתי. אבל זה מאחורינו, ועכשיו אפשר להירגע. שאלתי את המיילדת אם אני אוכל לישון. כי אני עייפה. היא אמרה שלדעתה לא אספיק בכלל,אבל אני יכולה לנסות.
א' ואמא שלי לידי וכולנו במצב רוח מרומם. אני אומרת לאמא שלי שכשיתחילו הצירי לחץ אבקש ממנה לצאת. היא מהנהנת בהבנה. מתישהו א' ואני נשארים לבד. אני רואה כמה הוא מתרגש. לאורך כל ההריון הוא היה ציני מאוד כשדיברנו על הלידה עצמה, אבל לא היה לי ספק שברגע האמת הוא יהיה בדיוק כמו שאני צריכה. בגלל זה לא לקחנו דולה. רציתי להיות לבד איתו עם המיילדת.
המיילדת יוצאת ונכנסת, בודקת אותי ואומרת- בואי נקבע שעוד ארבעים דקות אנחנו מתחילות ללחוץ. בינתיים ניתן לראש להתברג בתעלה. אני מסכימה. היא נעלמת ואני נהנית מהשפעתו המיטיבה של האפידורל. אני רועדת בטירוף. זאת תופעת לוואי ידועה. בשעה היעודה היא מופיעה. היא כולה חיוכים ואני משבחת בפניה את האפידורל. היא שואלת איך אני רוצה ללחוץ, כלומר באיזו תנוחה, ואני אומרת לה שאין לי רעיון מיוחד אני רק לא רוצה לשכב בלי תנועה. היא אומרת שננסה כמה תנוחות ואני מסכימה. היא יפהפיה ומקסימה ורגועה לחלוטין. אנחנו מתחילות, היא מכוונת אותי ומסבירה איפה ללחוץ. אני מבצעת והיא מעודדת. עכשיו אני לא מרגישה כאב, רק את הלחץ והוא נסבל. אני לוחצת בצירים ובהפסקות ביניהם אנחנו מפטפטים כאילו אנחנו בבית קפה. לבקשתה אנחנו מספרים לה איך הכרנו, והיא מספרת על הבנות שלה. בצירים אני לוחצת הכי חזק שאני יכולה.
זה החלק הכי טוב בלידה. לא כואב לי, רק לוחץ. האווירה טובה ורגועה ויש לנו פרטיות. בין הצירים אנחנו צוחקים. והכי חשוב- אני לא מרגישה שהיא נולדת- אני מרגישה שאני יולדת אותה. תחושת השליטה חזרה אלי. אני מרגישה איך אני עובדת כדי לדחוף אותה החוצה, ולמרות שזה לוחץ זה מרגיש נפלא. א' בהתרגשות שיא. הוא מדווח לי מה מצב העניינים שם למטה. אין לי מושג עד היום מה הוא ראה שם ותכלס אני בסדר גם לא לדעת. אני רק רואה שהוא כולו נפעם ומתרגש. בלחיצות א' והמיילדת מעודדים אותי, ואני מתאמצת נורא. בין לבין מפטפטים עד שאני אומרת "הנה בא ציר" ואנחנו נערכים מיד באחת התנוחות ואני לוחצת את כל כולי לנקודה שהמיילדת מסמנת לי. בשלב מסויים א' לוקח פיקוד ומורה לי מתי ללחוץ. המיילדת מסתכלת עליו בהשתאות "תמשיך, תמשיך אתה יודע מצויין." אני מרגישה ששנינו עושים את זה יחד והמיילדת רק עוזרת לנו לא לפספס. שניהם מדווחים לי שהראש כבר מציץ החוצה, ואני מותשת, אבל לוחצת עוד ועוד ועוד. א' באקסטזה, אחר כך הוא סיפר לי שראה את הראש יוצא ונכנס. אין לי מושג מה קורה שם למטה, אני יודעת שיש דם ואני רואה את המיילדת מתעסקת שם עם כל מיני בדים. אני לא רוצה לדעת. אני מרגישה שהלידה מתקדמת מצויין ואני קולטת שעוד מעט אנחנו שם. באחת עשרה החלפת משמרת. המיילדת המהממת שלנו עוזבת ומבטיחה לבקר אותי למחרת במחלקה. "יש לך עוד פחות משעה והיא בחוץ." היא מחייכת אלי. זה מבאס אבל אני בשיא הלחיצות ואין לי זמן לחשוב על זה. פתאום החדר מלא באנשים- החלפת משמרת. יש רופאים ואחיות והם כולם נראים מרוצים מאיך שהלידה מתקדמת. המשמרת הקודמת עוזבת ואיכשהו נשארים בחדר ארבעה אנשים במקום אחת.האינטימיות נעלמת וכולם צועקים עלי ללחוץ. זה פחות נעים מקודם אבל אין זמן והכל עכשיו לחוץ ודחוף. הרופא מבקש אישור ללחוץ על הבטן שלי בסוף הציר כדי שהעוברית לא תימשך שוב למעלה. אני מסכימה. עכשיו נוגעים בי חמישה אנשים בבת אחת וזה מאוד מוזר אבל אני משתדלת ללחוץ כשהם אומרים. כשהם מציינים שאנחנו בפלוס שלוש אני יודעת שזה קרוב, ומגייסת את כל הכוחות שלי ללחיצה ארוכה וקשה. ואז אני מרגישה משהו מחליק ממני. עוד אין לי מושג מה קרה ואז אני רואה את הפנים של א' רכונים מעלי שטופי דמעות, ואני מבינה שהיא כאן. אני כבר לא זוכרת מה הוא אמר לי רק זוכרת אותו בוכה מרב התרגשות. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. מתישההו א' חותך את חבל הטבור. עכשיו הם מעלים אותה ככה שגם אני אוכל לראות. המראה הזה לא זכור לי בבירור, רק שהיא לא בכתה, ומישהו קרא "תקראו לרופאת ילדים" ואני נלחצתי, ובאותו רגע שמענו בכי קטן, וכולם נשמו לרווחה. ואז הגיע הרגע לו חיכיתי, והניחו אותה עלי, גופיף דביק ומתפתל. אני ניסיתי לראות את הפנים שלה אבל שתינו התרגשנו נורא וכל מה שאני זוכרת זה שחיבקתי אותה וידעתי שהיא שלנו. למרבה הצער הרגע המושלם הזה לא נמשך הרבה זמן, כי אמנם היא יצאה אבל לי נשארה עוד עבודה- ללדת את השליה, ואחריה תפרים. לוקחים אותה ממני. מישהו מכריז את שעת הלידה-ארבע דקות אחרי חצות. שוקלים אותה, ואני רואה שא' מוריד חולצה כדי להחזיק אותה בסקין טו סקין.
א' יושב בכורסה משמאלי (בעצם עכשיו כשאני חושבת על זה הוא לא ישב לרגע כל מהלך הלידה) ומניחים אותה בחיקו, עטופה שמיכות. הרופאים מתעסקים בכל מיני דברים בין הרגליים שלי ואני רק עם הראש מופנה אליהם,בולעת בעיניים שלי את מראה שניהם בוחנים זה את זה. למרות שהיא רק נולדה, במשך כמעט שעה היא נשענת על א' אבל מחזיקה את הראש מורם להתבונן בו, עיניה פקוחות לחלוטין, הוא מדבר אליה, ואין שום ספק לכל מי שמסתכל- היא מזהה את הקול הזה. היא מרותקת אליו שעה שלמה. זה אחד המראות הכי יפים שראיתי בחיי. גם הרופאים והאחיות מתלהבים.
בינתיים תופרים אותי מה שנמשך כמו נצח. אני רוצה להחזיק אותה וצריכה לחכות שזה ייגמר. כשהם סופסוף מסיימים מעבירים אותנו לחדר ליד. אמא שלי מופיעה לידי, והמיילדות מתעסקות בכל מיני דברים, לוחצות לי פה ושם- ואז זה מגיע, ומניחים אותה עלי. והפעם זה לתמיד. אני רק זוכרת שדמעות שטפו את הפנים שלי- פשוטו כמשמעו- הפנים שלי רטובות. בתמונה שא' צילם באותו רגע אני נראית סובלת אבל למעשה זהו אושר שלא ידעתי כמותו מימיי. היא מונחת עלי מכודררת ואני בקושי מצליחה לראות את הפנים בגלל הכרבול. אני מוותרת לה כי יהיה לנו עוד זמן לזה ומחבקת אותה. אני נורא רוצה לנסות להניק אותה, רוצה להנות מהרפלקס שאמור להיות חזק בשעתיים שאחרי הלידה. בסיוע המיילדות אני מתפשטת ומכוונת אותה, והגוף הקטן שלה מסתער עלי ברעב. "נראה שאת רק מפריעה לה" אמא שלי צוחקת, וזה נכון- היא יונקת בהתלהבות ואני מתלהבת גם כן, מקווה שזה מעיד שההנקה תצליח.
כשגילי ילדה ובאתי לבקר אותה בבית החולים בפעם הראשונה, ראיתי סניטר מסיע יולדת טרייה מחדר הלידה למחלקת יולדות. היא היתה מותשת אבל נראתה מאושרת. הייתי אז בהריון ואמרתי לעצמי שזה רגע שאני בהחלט מחכה לו.
והנה זה בא- מעבירים אותי למיטה אחרת, ושואלים אם אני רוצה שישאירו אותה עלי. ברור שכן. אני מחזיקה אותה חזק, שעה שמסיעים אותי החוצה מחדרי הלידה. אבא שלי מחכה שם על קוצים, מצטרף למשלחת שמלווה אותי למחלקת יולדות. אני בעננים. כולם שמחים ונראה לי שגם הצוות מתרגש איתנו. מביאים אותי לחדר, עוזרים לי לעבור למיטה, ואת הקטנה שלי מניחים בתוך הקופסה השקופה הזו והיא וא' הולכים לבדיקות וחיסונים. אמא שלי תישאר לישון איתי הלילה, א' ואבא שלי יסעו אלינו הביתה לצבור שעות שינה. כולנו מסתכלים בנס הקטן שלנו מנמנמת בקופסה השקופה, וא' הולך, נקרע ממנה בכאב לכמה שעות. אמא שלי מתמקמת על הכורסה, אני ירדתי מהמיטה בעזרת האחות ועכשיו שבה אליה בנסיון לישון. אמא שלי נרדמת ואני מסתכלת על הקופסה השקופה, מוודאת שהקטנטונת נושמת ומבינה שמרגע זה לא אהיה שקטה יותר אף פעם. שלוש בלילה, המחלקה שקטה, כולם ישנים, והאנדרנלין שלי לא נותן לי מנוח. הפעם הבאה שאצליח להירדם תהיה עוד יום וחצי, לשעתיים.
תמיד ידעתי שלידה זה דבר מרגש, לרגע לא שיערתי כמה. ואיזה אושר זה לידה שמסתיימת בתינוק בריא ואם בריאה. וכמה זה ממש לא מובן מאליו.

המקרה המוזר של הקולגה

את עודד הכרתי בערך שנה וחצי אחרי שהתחלתי לעבוד בחברה ההיא. העבירו אותי,לבקשתי,לתחום קצת אחר- והוא היה המנטור שלי וממנו התחלתי ללמוד הכל. הוא איש חיובי וחייכן, ומהר מאוד התחברנו. חלקנו את אותו מרחב עבודה, והיינו שנינו היחידים שהתעסקו בתחום הנישתי הזה. הוא איש מאוד מאוד מקצועי, והשקיע המון בעבודה עצמה וגם בי- בהסברים, בחפיפה.תמיד ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו, והוא אף פעם לא איכזב. חוץ מעניין העבודה המשותפת מצאנו את עצמנו מדברים הרבה, על הכל. על הילדים שלו, אשתו, על א', וכמובן גם ריכולי עבודה סטנדרטיים. עודד הוא איש משפחה בכל רמ"ח איבריו, ותמיד חלק איתי כל מיני הפתעות קטנות שהיה מכין לאשתו, או מספר לי בהתרגשות על דברים שהיא עושה. עם השנים נעשינו מאוד קרובים.
לפני כמה זמן הבנתי עם עצמי שאני לא במקום המתאים. החלטתי שאני לא רוצה יותר להתעסק בתחום שבו אני מתעסקת כבר כמה שנים (מאז שאני סטודנטית בעצם) – ושאני רוצה לעשות משהו שונה. לא הסבה מקצועית, אבל כן מעבר גדול יחסית. מאחר ועודד היה האיש הכי קרוב אלי במחלקה, שיתפתי אותו, אחרי לבטים רבים, בתוכניות שלי. הוא היה מופתע, אבל קיבל את זה יפה. כשכבר הייתי בתהליכים, חשף בפני שגם הוא רוצה לעבור. עכשיו לא היינו רק חברים לעבודה- אלא גם אנשי סוד. מאחר ושנינו היחידים שהתעסקנו בנישה שלנו- הבנו שהעזיבה (שלו בעיקר, אני אף פעם לא הייתי הצלחה גדולה בתחום הזה) עשויה להרגיז כמה אנשים. אחרי שהודעתי שאני עוזבת, לעודד לקח עוד קצת זמן- אבל הוא מצא משרה טובה יותר והטיל את הפצצה במשרד.
המחלקה ששנינו עזבנו אמנם לא מצאה חן בעיני מקצועית (כלומר לא התחום שעניין אותי)- אבל כן הייתה מאוד מאוד מגובשת וחברתית. לכן היה לי קשה לעזוב, וזה היה די סנטימנטלי כל תהליך המעבר. באופן ספציפי, היה לי ברור שעודד ואני אולי נשמור על קשר רופף אם הוא יישאר לעבוד באיזור- אבל מן הסתם קשרים כאלה טיבם להתמוסס. זה לא מנע משנינו להבטיח שננסה לשמור על קשר.
אני עזבתי, כתבתי לו מכתב והודיתי לו על כל מה שעשה למעני ועל כל מה שלימד אותי, ובפרט על החברות שהיתה לי חשובה. קבענו שנאכל מדי פעם צהריים יחד, והצלחנו להקפיד על זה. כעבור תקופה עודד עזב בעצמו, כמו שידענו שיקרה, ואני קצת התבאסתי כי הנחתי שלא נצליח לשמור על קשר- אבל זה טבע הדברים. ביום שבו נפרד מכולם עם שתייה ועוגות- לא יכולתי להגיע אז שלחתי הודעה שאני מצטערת אבל לא אצליח לבוא- ושיכתוב לי כשהוא חוזר מהחופשה בחו"ל ובא ליום האחרון שלו- שאגיד לו שלום כמו שצריך.
עברו כמה ימים ושבועות, ושמתי לב שהוא לא כותב כלום, למרות ששאלתי אותו בווסאטסאפ מתי הוא מגיע לקחת את הדברים. בהתחלה הנחתי שהוא לא רואה את ההודעות כי הוא עדיין בחו"ל, אם כי זה נראה היה לי מוזר למדי. אחר כך, כשכבר היה ברור לי שיום העזיבה שלו היה ועבר, והוא עדיין לא ראה את ההודעה שלי- הבנתי שמשהו כנראה קרה. לא רציתי ללחוץ, שלחתי סימן שאלה והנחתי לזה. עברו כמה שבועות,ואיפשהו באחורי מוחי הנושא הזה ישב, אבל לא הטריד אותי מספיק. חתונה של חבר עבודה משותף ששנינו הוזמנו אליה התקרבה, אז החלטתי להיות בוגרת והרמתי אליו טלפון. הוא ענה, ומהטון שלו היה לי ברור שהוא לא מזהה את המספר שלי. אמרתי לו מי אני ושאלתי קצרות אם הוא מגיע לחתונה. הוא היה מופתע ואמר שכן ושיתקשר אלי אחרי זה. היה לי ברור שלא יתקשר. ההודעות בוואטסאפ עדיין לא נקראו. חשבתי על זה קצת ובראשי עברו שני תרחישים- או שהוא כועס שלא הגעתי באותו יום להפרד (מאוד ילדותי וקטנוני אבל אולי) או שהוא ואשתו מתחזקים ובכיוון של חזרה בתשובה (תמיד היה משהו כזה ברקע). אחרי אותה שיחה הוא שלח לי הודעת ס.מ.ס בנוגע לחתונה- ממנה הסקתי שהוא פשוט לא בוואטסאפ יותר וזרמתי עם התיאוריה השניה. הוא כתב שנדבר בחתונה והנחתי ששם יהיו לי תשובות.
בסוף לא הגעתי לחתונה, לא הסתדר. שכחתי מזה, מכל הסיפור, ומדי פעם כשזה עלה לי בראש הנחתי שיום יבוא והסיפור הזה יגיע אלי איכשהו, ממישהו.
יום אחד קיבלת הודעת ס.מ.ס מעודד שהוא נמצא ליד המשרדים שלי ושואל אם בא לי לרדת להגיד שלום. כתבתי שכן, ובסוף יום העבודה אספתי את הדברים שלי וירדתי למטה. הוא חיכה בלובי ושאל אותי אם איכפת לי להשיג איזה חדר, לדבר בפרטיות. נכנסנו לחדר, ואני חיכיתי שיתחיל לדבר. אחרי שיחת נימוסין קצרה הוא אמר "אני חייב לך התנצלות." עוד לא כל כך הבנתי מה קורה אז חיכיתי שימשיך לדבר.
בקצרה- בזמן שהם היו בטיול שלהם, אשתו קראה את שיחת הוואטסאפ שלנו, ולא אהבה מה שהיא ראתה שם. "היה בלאגן" כלשונו, אבל עכשיו הכל בסדר. "לא היתה לי ברירה", הוא אמר, "אז…"
"חסמת אותי בוואטסאפ."
הוא הנהן נבוך. לא ידעתי מה לומר אז הוא המשיך והתנצל ואמר שלא היו לו שום כוונות כאלה לגבי, אבל הוא ראה כמה זה מפריע לאשתו, אז…
עשיתי תנועת ביטול עם היד ואמרתי "יש דברים חשובים יותר, אני מבינה".
מה שעבר לי בראש באותו רגע זה שאני לא רוצה שום קשר לאיש הזה לסיפור הזה לזוג הזה באופן כללי, שזה כבר לא משנה מה הוא יגיד. אני לא צריכה התנצלות אני רק רוצה שהשיחה הזאת תיגמר.
השיחה נמשכה עוד כמה דקות, עודד המשיך להתנצל ואני המשכתי לא להגיד שום דבר בנושא (ולא להתנצל בעצמי, תודה לאל), בשלב מסויים הפכה לשיחת עדכונים רגילה, התפללתי שזה ייגמר ובסוף אמרתי שלום. עודד נראה לי מאוד עצוב אבל הייתי בהלם מדי כדי לעשות עם זה משהו, אז יצאתי ומיהרתי לרכב שלי, האוזניים שלי עדיין מצלצלות מרב הלם והראש שלי קודח.
התנעתי מייד ונסעתי הביתה. לאורך כל הדרך לא יכלתי להסתכל בוואטסאפ, לכן המוח שלי ניסה בכל כוחו לדלות מהזיכרון מה היא מצאה שם- אשתו. מה בשיחה שלנו יכל להיראות לה פלרטטני או חוצה את הגבול. הנסיעה הזאת היתה עינוי. בין נסיון להזכר האם התכתבתי איתו בשעות לא שעות, אם בחרתי במילים לא הולמות (ובכלל, כמה כבר דיברנו שם? כלום כמעט) הרגשתי תחושה איומה ונוראה. האם עשיתי משהו נורא ל-א'? האם חציתי איזה גבול? האם הוא אי פעם יסלח לי כשאמצא את ההתכתבות הנוראית ההיא? איך אספר לו על זה? ואולי- לרגע נורא ואיום של חרדה- אולי אני לא אספר לו על זה? הרגשתי שרק המחשבה הזאת היא בגידה ובפקק הביתה אחזה אותי חרדה איומה שבמו ידי הרסתי את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. בין המחשבות האלה לא נעצרתי לרגע לחשוב שבעצם- מעולם לא חשבתי או העליתי על דעתי מישהו חוץ מ-א'. עודד מעולם לא עניין אותי בצורה כזאת. כן היינו חברים מאוד טובים, וברגע ששנינו חלקנו את עניין העזיבה הפכנו בעיני עצמנו ל"עריקים" ושותפים לסוד, אבל זה הכל. כמעט אף פעם לא נפגשתי איתו מחוץ לשעות העבודה- בפעמים הספורות שזה אכן קרה היה מדובר במפגש עם עוד אנשים מהצווות. אף פעם לא נפגשתי איתו לבד. לקח לי יותר מדי זמן להתחיל לכעוס על זה שמישהי אי שם מעזה לחשוב שאני מן אישה כזאת שבעלה המהמם לא מספיק לה, להיעלב שככה היא חושבת על מערכת היחסים שלי עם א'. אחרי כמה דקות הרגעתי את עצמי "אוקיי, היא לא מכירה אותך, היא לא מכירה את א'. היא לא יודעת שיש לך כל מה שאת צריכה בחיים ושאין לך צורך לחפש את זה אצל גברים אחרים." עם המחשבה הזאת בראש חניתי ליד הבית, ומייד פתחתי את ההתכתבות של עודד ושלי- גללתי למעלה עוד ועוד ועוד- ולא מצאתי כלום. תמונה של הילדים שלו שהוא שלח, תיאומים מתי אוכלים, ואולי הדבר היחיד שהצלחתי לעוות- תמונה של עוגיות ממש טעימות ששלח לי ובתגובה שלחתי סמיילי עם לבבות בעיניים. אולי הסמיילי הזה הטריף אותה? לא יודעת. בכל אופן לא מצאתי שם כלום. עליתי הביתה בסערה, א' חיכה לי, והמילים פשוט פרצו ממני. סיפרתי לו הכל ומצאתי את עצמי בוכה מולו- האם אי פעם גרמתי לו להרגיש שאני מחפשת משהו בחוץ? הוא חייך אלי וחיבק אותי. לא. אף פעם. לא, הוא לא רוצה לראות את ההתכתבות בעצמו. התעקשתי. העיף מבט בטלפון ומשך כתפיים. כל כך חששתי ממה שיגיד. הרי לאורך כל שנות הכרותינו- אני מסתובבת בחברה גברית בלבד. למדתי כמעט רק עם גברים, ואני עובדת עם רוב גברי מובהק. א' אומר- אני יודע, זה חלק מהעניין, זה חלק מהמקצוע, זה הפסיק להפריע לי מהר מאוד. אף פעם זה לא גרם לי לחשוב דברים כאלה עלייך. אני נרגעת לאט לאט. מתחילה לחשוב. היא לא מכירה אותי האישה הזאת. נפגשנו פעמיים, באירועים של הצוות- לא החלפנו מילה. מה היא ראתה בי שהלחיץ אותה כל כך. פתאום עליתי לעצמי במחשבה כאיזו מן נערה פלרטטנית פתיינית שמסתובבת וחוטפת בעלים. לא ברור לי איך מישהו יכול לחשוב עלי דבר כזה. היא בטח מדמיינת אותי מגיעה למשרד לבושה במיני ומחשוף עם אודם אדום ומגפי עור. לא יכולה להיות רחוקה יותר מהאמת. מעולם לא חשפתי שום איבר מיותר במשרדים. באופן כללי סגנון הלבוש שלי עונה בעיקר על ההגדרה "מוזנח". אין לי אודם בבית, והמגפיים היחידים שלי הם מגפי עבודה. ימים ארוכים חשבתי על זה. במהלכם הגעת למסקנה שההסבר היחיד לכל הסיפור הזה, היא שאולי כל מה שאשתו שמעה זה שהוא עובד עם בחורה שצעירה ממנה בעשר שנים. אולי גם אני אגיב ככה אם א' יספר לי יום אחד שהוא עובד עם מישהי כזאת. אולי מה שהטריף אותה היה שהתחלתי לעבוד שם כסטודנטית. אולי המילה הזאת היא שהפכה אותי בעיניה למשהו מאיים כל כך.
ימים ארוכים מאוד עברו עלי במחשבות עליה, על האישה ההיא ולמה לעזאזל היא חשבה עלי מחשבות כאלה. לא יודעת למה היא הצליחה לטעת בי תחושת אשמה על אף שככל שהפכתי והפכתי בזה לא מצאתי כלום, שום דבר, עניין, מילה או מעשה שיש בהם משהו לא מוסרי או פתייני או אלוהים יודע מה שעשיתי שקשור בעודד. הוא בכלל הפך להיות דמות שולית בסיפור הזה. ממנו כבר מזמן לא היה לי איכפת- רק המחשבה שמישהי סימנה אותי כמפרקת משפחות. חשבתי שהסיפור הזה לא יעזוב אותי לעולם, שאשא אותו כמו משקולת על הצוואר בכל פעם שאסתכל ב-א', בכל פעם שמישהו במשרד יפנה אלי.
א' מבחינתו לא מתרגש. הוא אומר שהוא לא מאוד מופתע. ואני נעלבת. הוא מסביר שאני בן אדם שמתחבר מהר לאנשים ושעודד בטח פיתח אלי רגשות ואשתו שמה לב לזה. בשלב הזה ממש לא איכפת לי אם הדברים האלה נכונים או לא. א' סבור שאנשים מתאהבים בי בקלות כי אני יפה חכמה ונעים לדבר איתי. הוא כמובן משוחד מכף רגל ועד ראש אז אני לא מקבלת את זה. הוא מזכיר לי מישהו שלמד איתי פעם והיה כותב לי מכתבים, א' בזמנו שנא את זה. אמרתי לו "כן, אתה יודע – והוא באמת עד היום, כשהוא נשוי ואבא, שולח לי הודעות בשעות מוזרות, ואני מתחמקת מהן ועונה ביבשושיות. שם הוא אולי באמת הוא הרגיש אלי משהו, אבל לא זה המקרה."
סיפרתי את הסיפור לחברות. חשבתי שזה ירעיש את עולמן. הן מצידן רק אומרות לי שזה לא קשור אלי בכלל, זה הם זאת הזוגיות שלהם, ואני סתם נקלעתי לסיטואציה.
הימים עוברים והנה הנושא מתמוסס, לא חוזר לצוף בכל פעם שהמוח שלי משחרר, אני מסוגלת אפילו לשכוח מזה. אני חושבת שאפשר להגיד שהדבר הזה מאחורי. מה שכן נשאר, היא ההחלטה המאוד ברורה, שאני עם חברויות משרד סיימתי. אין יותר ארוחות צהריים מתוכננות יחד, אין הפסקות קפה ארוכות ושיחות עמוקות. שאף אחד אף פעם לא יוכל להצמיד לי רפש כזה. פעם אחת היתה מספיקה בהחלט. נשאר רק העלבון הצורב והתמונה שלי כלוליטה מעכסת במסדרונות העלובים, מנסה לגנוב את כל הבעלים ההגונים.
המזל שלי בחיים, זה שיש לי את א'. ושהוא העוגן הכי חזק הכי טוב והכי יציב. ואני ראויה לו. אני שלו והוא שלי, ואף אישה רנדומלית לא תערער לי את התפיסה הזאת שוב.

Woman of simple pleasures

כבר בערך חודש שבבוקר כשאני מכינה לנו קפה, מחלון המטבח מנשבות רוחות ספטמבר, רוחות חגי תשרי. זה נורא משמח אותי כי זה מאוד נעים על הגוף, ומבשר (לפחות בימי אוגוסט הלוהטים) על איזו התקררות מובטחת. בתור ילדה שנאתי שנאה עזה את חגי תשרי. היום אני לא יודעת למה. אולי בגלל שיש בהם מאכלים שאני לא אוהבת- או יותר נכון אין בהן מאכלים שווים לצפות להם (עוגות דבש- מי לעזאזל חשב שזה ראוי?), וגם אימת הצום של יום הכיפורים. זה מעניין, כי אם הכל יהיה בסדר השנה תהיה הפעם הראשונה שלא אצום בכיפור- וזה בטח יהיה מאוד מוזר. בכל אופן כבר כמה שנים שאני דווקא מחבבת מאוד את התקופה הזאת, את "החגים"- אז הרוחות האלה נעימות לי. לפעמים בקצה האופק רואים עננים נערמים- והם כבדים ואפורים כמו מבשרי גשם. מקווה שתהיה זאת שנה גשומה, למרות שאני אמורה להיות בחופשת לידה בחורף.

לפני קצת זמן קראתי סוף סוף את "כעפעפי שחר" של חיים סבתו. כבר כמה שנים הוא אצלי ברשימת הקריאה. מאוד נהניתי ממנו, אף שהוא העציב אותי מן עצב עמוק וקיומי. ממש לפני קראתי קצת שלום עליכם, וההשוואה היא בלתי נמנעת. כאילו אותו עולם בדיוק, עולם שזר לי – עולם שכולו סובב את התפילה ואת לוח השנה העברי- אבל אחד בשטייטעל, ואחד בירושלים בבתי הכנסת הספרדים. יש הרבה דברים דומים, אבל זה כל כך שונה. בעיקר השפה- ההומור הציני הלעגני של שלום עליכם מול הכבדות והתמימות של סבתו. בכל מקרה את קובץ הסיפורים של שלום עליכם לא קראתי עד הסוף, למרות שנהניתי וצחקתי הספיק לי כבר באמצע. את סבתו – גמעתי כל מילה שלו בשקיקה. בעיקר פשוט התאהבתי בדמותו התמימה, הטובה, של עזרא סימן טוב. שמחתי כשהוא שמח, ונפגעתי בשמו במקומות שמרוב תמימות לא השכיל להפגע בעצמו מאנשים קטנים ורעים שמתנשאים עליו. ולפעמים כשהוא נפגע- סבתו כותב "עזרא סימן טוב הרגיש בליבו"- גם אני הרגשתי בליבי.
נגע ללבי האופן שבה אשתו מתפללת עליו בכל פעם שהוא יוצא מהבית. הזכיר לי באופן בלתי נמנע שלפעמים אני סוגרת את הדלת אחרי א' ואני לא ממש מתפללת אלא יותר מבקשת שיהיה כבר בבית איתי שוב. הקראתי לא' את הקטע מהספר והוא חייך ואמר לי "כמו שאני מתפלל לאלוהים שישמור לי עלייך בכל פעם שאת יוצאת".

אני אוהבת שכשאנחנו ישנים אצל ההורים שלי- ארוחות הבוקר שלנו נמתחות אל שעות הצהריים. לפעמים אני קמה מאוחר מהמיטה ויוצאת לסלון, רואה את א' יושב ומדבר בנעימים עם ההורים שלי. הם אוהבים אותו אהבת אמת, ואמא שלי מעט מתקשה להסתיר את זה. בעצם אין צורך. גם הוא אוהב אותם, ואין דבר שמשמח אותי יותר מזה שהוא מעריך מאוד את דעתם ודורש לעתים שנתייעץ איתם. לאחרונה התלבטנו בנושא העבודה שלו, וא' מייד אמר- בואי נתקשר לאבא שלך נשאל אותו. זה כל כך משמח אותי שהם התאהבו ככה בו והוא בהם. אני מסתכלת על זה מהצד ומתמוגגת. אז לפעמים בבקרים הוא כבר יושב איתם אל שולחן האוכל, ואני מצטרפת לשיחה. אנחנו מכינים קפה ואוכלים, ואחים שלי מקיצים באיחור ומצטרפים אלינו. אנחנו יכולים לשבת ככה שעתיים שלוש – לעיתים עד שמתחילים להכין ארוחת צהריים. אנחנו מדברים וצוחקים הרבה וזה נורא נעים לי. והלוואי שהילדים שלי ירצו לשבת ככה איתי.

ההריון לא קל. עניין רפואי חייב אותי לשינוי מהותי באורח החיים שלי, בעיקר בתזונה. בהתחלה חששתי אבל אני חושבת שאני עומדת בזה יפה מאוד, וזה אפילו לא קשה כמו שפחדתי שזה יהיה. לפעמים זה נורא מתסכל אבל באמת שמכל הסיבוכים האפשריים שלא נדע- זה ממש בסדר. אני לא מתלוננת על כלום. כלומר, חוץ מכאשר אני מתבכיינת לא', אבל באמת באמת שזה בסדר.
בשבועות האחרונים אני מרגישה את העוברית בועטת וזזה- וזה כל כך משמח אותי. אני יודעת שהיא שומעת את הקול שלי, אבל מתרגשת מאוד דווקא מהקול של א'- לפעמים אני חוזרת מהעבודה ואיך שאנחנו מתחילים לדבר היא מתחילה להשתולל שם בפנים. זה מדהים בעיני שזה קורה.
לפעמים בעבודה, בשעות שהיא ערה- היא מתחילה פתאום להתנועע ולבעוט, ואני לא יכולה להתאפק וממש צוחקת- זה פשוט מצחיק אותי שהבטן שלי עולה ויורדת ככה, והתחושה הזאת נעימה לי ומרגיעה אותי. לפעמים אני מציקה לה קצת מיוזמתי- לוחצת עליה קצת, או מתופפת על הבטן. לפעמים היא מגיבה בבעיטות עצבניות, לפעמים סתם זזה כד שאניח לה. לפעמים זה גם קורה בטעות- חסרת תחושה אמיתית לגבי המימדים החדשים שלי אני יושבת אל השולחן, רוכנת אל המסך, כשפתאום אני מקבלת חתיכת בעיטה שמבהירה לי שהיא מאוד לא אובת להמעך ככה אל השולחן. או לפעמים כשאני חוזרת הביתה ועוברת לשכיבה על הספה- לרוב זה גורר איזו השתוללות מצידה כשאני עוברת למצב אופקי- אבל אחרי כמה דקות של בעיטות נמרצות לכיוון השלפוחית אני נזכרת שהיא כבר תקופה לא מרשה לי לקרב את הירכיים אל הבטן. ובאמת כשאני מרחיקה אותן היא מפסיקה. זאת צורת תקשורת מאוד מוזרה אבל אני ממש מרגישה שאני קצת מדברת איתה ככה.
לפעמים בבקרים א' אומר לי "כל הלילה שיחקנו"- הוא מתכוון שהוא נגע לי בבטן בכל מיני מקומות והיא עקבה אחריו בבעיטות. זה משהו ממש מגניב שהיא עושה לפעמים- מגיבה כנראה לחום של כף היד. מה שעוד יותר בלתי נתפס בעיני זה ששני אלה מתקשרים כשאני כבר מזמן לא שם- אני ישנה והם משחקים.

חברים התחתנו על הר גבוה בגליל. אחרי שהחליפו מילים מול כולנו, סעדנו תחת כיפת השמיים, צחקנו ונהנינו. אחר כך התחילו ריקודים ולמרות צינת ההר כולנו הזענו ממאמץ. היתה לי כבר בטן לא מבוטלת אבל עוד יכולתי לרקוד- אז רקדתי עם א', והיה נורא כיף כמו שכיף איתו תמיד, וכשהוא הלך לרגע לשבת עם החברים נשארתי ורקדתי עם הבטן שלי, וזה היה נחמד מאוד. אחר כך א' חזר ורקד איתי ועם הבטן, ואז חברה שלנו אמרה לו "איזה שמח אתה, אתה ממש זורח". ואני זרחתי לי בשקט לידו, כי הוא כזה יפה, במיוחד כשהוא זורח ובמיוחד כשאני יודעת למה הוא שמח כל כך.

לפני כמה זמן היינו בשבעה מהצד של א'. ספציפית זה גם הצד ששנינו קשורים אליו יותר. איך שנכנסנו להפתעתי הרעיפו עלינו האבלים מלא ברכות- מסתבר שהרבה מהם לא ידעו על ההריון, וכשהופעתי פתאום עם בטן לא הסתירו את שמחתם. מאוד שימח אותי שהעלנו אצלם חיוך, ומאוד הוחמאתי מהתגובה. חלק מהנשים ממש לא ניסו להסתיר את השמחה שלהם. זאת היתה סיטואציה קצת מוזרה אבל ראיתי שגם א' שמח. היינו שם כמה שעות ובמהלכן קלטתי אותו (הוא ישב בצד של הגברים, אני ישבתי עם הנשים) מסתכל עלי ומחייך. אחר כך אמר לי "אני כל כך אוהב שאת עם המשפחה שלי". אני באמת אוהבת את המשפחה שלו. ואני שמחה שגם הם אוהבים אותי, ובעיקר אותנו יחד. זה מאוד חשוב לי בעיקר מאז שההורים של א' אינם- והמשפחה המורחבת שלו (והם הרבה מאוד אנשים) הפכו חשובים גם לי.

מאוד קשה לי להתרכז בעבודה. ספציפית גם היה חודש נוראי שבו עבדתי בלי סוף- מהבית אחרי שחזרתי מהמשרד, וגם בשישי שבת- תודה לאל שהדד ליין ההוא הגיע סופסוף, הייתי על סף קריסה. זה גם ספציפית היה חודש כל כך עמוס בעניינים ואירועים- כל יום היה לי משהו בערב, לא היה לי ערב אחד להניח את הרגליים שלי שנייה על איזה שרפרף ולא לזוז. בהריון מתקדם כל הסיפור הזה הפך לכמעט בלתי נסבל, וכצפוי הפכתי גם אני לבלתי נסבלת. זה היה מתיש ונורא.
ועכשיו סתם קשה לי להתרכז בעבודה. כאילו- איך אני אמורה להתרכז כשעוד מעט החיים שלי אמורים להשתנות, איך אני יכולה שלא לדמיין אותה, אותנו. הכל נראה פתאום כל כך לא חשוב לעומתה.
אני לא יודעת איך לדמיין אותה, ושמתי לב שאני מדמיינת אותה בסמלים, בלי לראות אותה באמת. אני מדמיינת אותנו יוצאות לטיול בעגלה הירוקה שקנו לנו. אני מדמיינת אותה לובשת את הבגדים החמודים שראיתי בחנות. אני מדמיינת אותנו מתהלכות בבית בלילה ואותי מנסה להרגיע אותה. אני מדמיינת אותי רוכנת על שידת ההחתלה ומנסה לסחוט ממנה חיוך כשאני מחתלת אותה. אני מדמיינת את א' מחזיק אותה כמו שהוא מחזיק את האחיינים שלו. אני מדמיינת אותו מרים אותה לגרעפס, מקלח אותה. בכל הדמיונות האלה אין לה פנים או גוף ממשיים, היא מעין תינוק גנרי כזה, אבל היא עדיין שלנו.
הכי הרבה אני מדמיינת את הרגע שבו ניפגש. אני יודעת שדברים הולכים להיות שונים לגמרי ממה שעובר לי בראש, ממה שאני מצפה לו- בטח ובטח כשאני מוגדרת הריון בסיכון ואולי ירצו לקחת אותי לקיסרי, אבל אני לא יכולה שלא לדמיין את השנייה הזאת שיניחו אותה עלי והיא תהיה ממשית וחמה ואצלי בידיים. אני כל כך רוצה לפגוש אותה כבר- אני כל כך רוצה לראות את א' רואה אותה בפעם הראשונה. אני רוצה להראות אותה להורים שלי ולאחים שלי, להפוך אותם באופן רשמי לסבא סבתא ודודים. אני כל כך נהנית מהפנטזיות האלה שאני פשוט לא מסוגלת להפסיק.
לפחות פעמיים ביום אנחנו אומרים אחד לשני "אתה קולט שהיא עוד רגע ממש ממש כאן???" עם כל ההכנות לפעמים אנחנו עדיין מופתעים מזה. ולפעמים אני אומרת לא'- היא בעצם כבר ממש ממש פה. הנה היא כאן בבטן שלי, אפשר ממש להרגיש אותה אבל עוד לא לראות. היא בעצם באה איתי לכל מקום שאני הולכת. היא באמת איתי בכל מקום. לא, אנחנו לא באמת קולטים שהיא עוד רגע פה. הממשות שלה בבטן שלי לא מתרגמת אצלנו לתינוקת ששנינו מדמיינים. ואיך אפשר? זה מרגיש כמו שני דברים שונים. אבל היא כאן. והיא איתנו. כבר ממש ממש פה.

רק בשביל הכותרת.
תכלס הדבר היפה באמת הוא זה:

אל תשאלו

היה לי יום (שלושה שבועות תכלס) ממש מרגיז בעבודה, ביחד עם עוד משהו ממש מבאס, וזה הביא אותי לדמעות. זה לא כל כך קשה להביא אותי לדמעות לאחרונה- בעבודה לא להיט ואני רק רוצה להגיע הביתה לשים ראש על א', וברגע שאני רואה אותו אני לא עומדת בזה ובוכה. למרבה המבוכה זה קרה גם בסופר, והמתוק שלי ניחם אותי והרגיע ליד מדף האפייה. בטח כולם חשבו שקרה משהו נורא אבל זה בסך הכל משבר קטן וההורמונים משתוללים.
אז אני לא יכולה לכתוב פה מה כל כך מתסכל אותי בעבודה, כי תכלס זה משעמם רצח (בקצרה: אני הוא סיזיפוס), אבל העצבים רוצים להנתנקז לאנשהו אז אני אכתוב כל מיני דברים שקשורים בהריון ובתלונות שלי לעולם.
בשלב שההריון היה עוד סוד, הייתי בחרדה שמישהו יגלה. בניגוד למה שכל מיני אנשים עלולים לחשוב- לחרדה הזאת היה בסיס- שני הריונות שלי נגמרו לפני שהספיקו להתחיל, וכל עוד לא הרגשתי ביטחון שהוא לא ייעלם מחר, לא רציתי שאנשים ידעו. חששתי שאיאלץ לספר שאיבדתי הריון, חששתי ממבטי רחמים, חששתי מהכל. הבטן שלי, בניגוד אלי, דווקא רצתה לצעוק לעולם. תפיחה מאוד מסגירה התחילה לבלוט כבר בשבועות הראשונים (למרבה המבוכה לא מדובר כלל בעובר, שכן הוא מזערי בשבוע הזה. אלו פשוט מערכת העיכול וההורמונים שמנפחים דווקא שם, והנפיחות הזאת יורדת בהמשך) ואני חיפשתי כל מיני פתרונות יצירתיים. מכנסי הריון היו מחוץ לתחום שכן הם מסגירים לאללה, אז הבטן שלי נזלה בצורה מאוד לא חיננית החוצה.
בזמן הזה קרו שני דברים מרגיזים.
הראשון הוא שבמהלך שיחה עם קולגה לשעבר, מבוגר ממני בערך בעשור- הוא הניח את היד שלו על הבטן שלי (WTF) ושאל אותי "אז מה קורה? יש משהו?" הייתי בהלם. זה היה ERROR בכל כך הרבה רמות- הייתי בשבוע שש, אף אחד לא ידע, מסביבנו היו עוד אנשים שעובדים איתי, והבחור לא שחרר לי את הבטן, מחזיק לי את הגב ומצפה לתשובה. אני לא יודעת אם לייחס את זה לפחדנות שלי (הייתי צריכה להיות תוקפנת יותר) או לטאקט שניחנתי בו (היינו באותו רגע בבית הוריו, בניחום אבלים, שלו), אבל במקום להעמיד אותו במקום רק חייכתי ואמרתי "אם יהיה משהו אני אספר לך, מבטיחה". הוא שחרר אותי, ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני מאוד מאוד מחבבת את האדם הזה, ותכלס הוא היה בימים מאוד קשים אז טוב שלא אמרתי כלום, אבל וואו זה היה לא יפה.
הדבר השני והוא זה שעצבן אותי יותר, התרחש כמה שבועות אחר כך. הייתי בשבוע 12, לחוצה מאוד מסקירת מערכות שעוד לא עשיתי אז, ומי שידע אז היו ההורים שלי, אחים שלי,ואחים של א'. היינו באזכרה של אמא של א' (פתאום אני מבינה כמה מורבידיים החיים שלי נשמעים- אבל אני נשבעת שאני עושה גם דברים כיפיים). היו שם המון המון אנשים- משפחה וחברים של ההורים שלו. שכנה חטטנית ניגשה אלי בהתרגשות, חיבקה אותי, וקראה בקול "או, איזה כיף לראות פה סוף סוף משהו!" והחוותה תנועה מוגזמת לכיוון הבטן שלי. קפאתי במקום. כל המשפחה המאוד מורחבת של א' היתה בטווח שמיעה,כל השכנים וכל החברים של ההורים שלו. בתושייה שאני לא יודעת מאיפה הבאתי אמרתי לה "מה? אין פה כלום" והחזרתי לה מבט קשה. היא מייד התקפלה להתנצלויות ושמחתי לראות אותה מתפתלת. אבל קשה לי להסביר למי שלא עבר את זה כמה קשה זה לשקר על דבר כזה. לשלול בקול, במילים, את הדבר שאתה הכי רוצה ודואג לו. האזכרה עמדה להתחיל. היה יום חם יחסית, אבל אני מייד לקחתי את הסוודר מהרכב, והכנסתי את עצמי להסגר באחד בחדרים הצדדיים של בית הכנסת- מרגישה שאם אעז שוב לצאת בלי הסוודר כולם יוכלו לראות. היה חם מדי כל עוד השמש עמדה, אז חיכיתי שהיא תרד. א' אמר שזה היה טפשי. אני כעסתי שהוא לא מבין. יש פה כל כך הרבה חוצפה ואני לא הייתי מוכנה לעוד מזה. א' ואני נישאנו שנתיים קודם לכן- כלומר מבחינת המשפחה והחברים אני חייבת להם הריון כבר שנתיים. הלוואי והייתי צוחקת. שנה לפני כן מישהי שאני מאוד אוהבת אחזה לי בבטן בשמחה והתחילה לרקוד- עד שאמרתי לה שאין כלום (באמת לא היה כלום,אני פשוט לא רזה כמוהן) וזה היה נורא מביך. אחת השכנות היתה סוקרת אותי במבטים חסרי בושה בכל פעם שהיינו מתראות, ולפעמים מוסיפה מילות זירוז. כל עוד לא ניסינו להכנס להריון- זה הצחיק. אותי. אחרי מה שעברתי זאת היתה חציית גבול שהרתיחה לי את הדם. היא אישה בת שישים פלוס- היא בטח שמעה דבר או שניים על הריונות, נסיונות ומה שביניהם. היא בטוח יודעת שאסור לשאול.
מאוחר יותר חברה שלי שכבר היתה אז עם ילד סיפרה לי איך הוציאו אותה מהארון בשבוע חמש (!)- מישהי שהיא בקושי מכירה, מול כיתה שלמה של סטודנטים. ואיך היא לא הספיקה לעצור את הלשון שלה ואישרה במקום להכחיש. אנשים שהיא לא יודעת את השם שלהם ידעו לפני ההורים שלה, לפני כולם. היא הסכימה איתי שזאת תחושה נוראית, שהיא לא הצליחה להביא את עצמה לשקר למרות שבדיעבד זה מה שהיתה עושה. נזפה בא' שהוא לא מבין, וכינתה את התחושה הזאת כ"רואים לך". זה נכון.
ועוד משהו, שקרה לפני. אירחתי בבית חבר שלא ראיתי הרבה זמן. אפילו כתבתי פה פוסט על המפגש הזה. כשהוא הגיע, התישבנו על הספה אחרי שלא התראינו בערך שנה, מחוייכים ושמחים. חברה שלו בדיוק התקשרה "כן, הגעתי. לא, היא לא בהריון." גיחך וזרק לי חיוך, כזה שמתבדח על זה שכולם בהריון עכשיו, וכך היה אפשר לצפות גם ממני. מה אני אגיד, הוא צדק. לא הייתי בהריון. בדיוק הפלתי. כלומר- בדיוק כשהוא אמר את המילים האלה עדיין דיממתי. זה פאקינג כאב. שחררתי לו חצי חיוך של מבין את הבדיחה. לא דיברנו על זה. רציתי להכנס למיטה ולבכות.
לפני כמה שבועות סיימתי את השנה עם החניכות שלי. הן שאלו אם אמשיך איתן לשנה הבאה, ואמרתי שהייתי שמחה אבל אני אמורה ללדת. הן הסתכלו אחת על השנייה ואז עליי וצהלו "ידענו! ידענו כל הזמן שאת בהריון אבל ידענו שאסור לשאול!". בניגוד לכל הנזכרים מעלה, הן בנות ארבע עשרה.
תמיד ידעתי שלא שואלים, לתומי חשבתי שזה כדי להמנע מהמצב המביך שהבחורה פשוט סתם השמינה. אז לא שאלתי. א' נגיד לא ידע בכלל שלא שואלים, ופעם הוא כמעט שאל או רמז אז הסברתי לו. אחרי ההפלה הראשונה הוא אמר לי שעכשיו הוא מבין למה. ועכשיו לצערי גם אני מבינה טוב יותר למה.

לא איכפת היה לי שידברו מאחורי הגב, שישחקו בניחושים בינם לבין עצמם- אבל הכי הרגיז אותי שבאו לדרוש ממני תשובה. לא אנשים שקרובים אלי, לא בפרטיות, פשוט אילצו אותי לשקר להם. אני לא אוהבת לשקר, ואני לא אוהבת לשקר על זה. זה מרגיש כמו חטא. כמו אי הכרת הטוב. כמו הזמנה למשהו רע. זה טעם מר על הלשון ומשקולת על הלב. אל תשאלו. בבקשה פשוט אל תשאלו. אם יש משהו ואתם רק רוצים להשתתף בשמחה- אתם תדעו, זה הרי לא יהיה סוד לנצח. אבל גלו קצת סבלנות. אין לכם מושג כמה זה שברירי.

ארוחת בוקר דביקה בסולט לייק סיטי (יומני אמריקה)

להפתעתי מה שאני רוצה לכתוב לא קשור בכלל לכל הנופים המהממים בחיות המופרעות או בחוויות הנהדרות שעברו עלינו שם- אלא לארוחת בוקר אחת. אחרי ימים מופלאים בגרנד טיטון החלטנו לשנות נוף, לרדת דרומה. הנסיעה אמורה היתה לקחת בערך יומיים, כשהפארק הראשון יהיה מואב. השם התנכי עורר בי ויברציות, ואחרי כל האגמים הפסגות המהממות הקרחונים ויערות העד- פתאום היה בי געגוע למדבר.
כדי לא לנהוג יותר מידי שעות ביום החלטנו לעצור לקצת זמן עירוני בסולט לייק סיטי, יוטה. לא היה לנו כל כך מה לעשות שם, אבל היינו צריכים למלא את מלאי המזון שלנו, ולא ראינו בדרך הרבה ערים גדולות (את ערבות ויומינג מאכלסים בעיקר עדרי בקר והבוקרים הקשוחים שלהם). וגם התלהבנו מהאפשרות לראות מורמונים.
הגענו לסולט לייק סיטי בשעת צהריים מאוחרת. לאורך כל הדרך עד כה, בימים שלא ישנו באוהל ישנו בעיקר במוטלים- אלה היו לרוב קטנים ומשפחתיים, אבל יקרים מאוד כיוון שהיו קרובים לשמורות הגדולות. בסולט לייק שכרנו חדר ללילה ברשת מוטלים זולה בשם "6" (או אולי "8"? היו כאלו מפוזרים לכל אורכה של היבשת,שלטים עצומים מפרסמים אותם לצידי הכבישים המהירים). בערב מצאנו מסעדה טבעונית ושוטטנו קצת ברחובות רחבי הידיים של העיר, בניינים גבוהים וחדשים עם חזיתות רומיות אירופאיות- משהו אסתטי אבל מעורר קצת בלבול.
א' אמר לי בלילה שנראה לו שהמלון הזה מאכלס טיפוסים שונים מאלו שראינו עד כה בפארקים ובערים הגדולות. בשלב הזה כבר הבנו שלאמריקה יש כמה שכבות. שהעיר הגדולה מריצה במבוכי רחובותיה, בין הבניינים הגבוהים אנשים מעונבים וחנוטי חליפות לצד צעירים היפסטרים עם זקנים ומזרני יוגה. אתה מתפתה לומר- אמריקה היא כמו בכל הסרטים על ניו יורק. ואז אתה נוסע חצי שעה ממרכז העיר לוולמארט הקרוב, ובין עשרות המדפים נגלים אליך אנשים אחרים לגמרי- מתניידים בחלקם על עגלות ממונעות,קולניים, ממלאים עגלות ענק בשתייה קלה וחטיפים- ואין זכר לאנשי העיר.
א' צדק. בבוקר ירדנו לארוחת בוקר. אולם קטן, פחות או יותר בגודל של סלון גדול, צופף בתוכו שולחנות מספר עם כסאות סביב להם. היה צפוף, אבל מצאנו שולחן. א' מיד אמר שהמקום עושה לו בחילה ושהוא רוצה רק לעוף משם, אבל אני רציתי ופל ולא הייתי מוכנה להתפנת בלעדיו. ארוחת הבוקר, באופן לא מפתיע, היתה מורכבת ממבחר די גדול של זבל מסוכר. מכונה לפנקייקים, מכונה לופל, מיצים מסוכרים, דואנטס, כל מיני קופסאות של ממרחים, מכונת קפה. כבר הכרתי את האובססייה האמריקאים לדיספנסרים, אבל נראה ששם היא הגיעה לשיא חדש. נדמה שכל מה שאפשר היה לקחת שם זלג/נפל/הוגש מתוך מכונה ייעודית. הבלילה של הפנקייק, הסירופים, הקפה, המזלגות, הסכינים. נראה שהאומה הזאת בלחץ מטורף שמישהו ייגע בידיים חשופות באוכל שלהם- ולכן הם עוטפים את הכל בניילונים ומכונות. בינתיים נכנסו למקום שלושה- שני גברים ואישה. אני מניחה שהיא בת הזוג של אחד מהם. הם היו קולניים, בהמתיים, והבטנים של כולם השתלשלו החוצה מהחולצות שלהם. הם נראו באמוק לאכול ולקחת איתם כמה מזון שרק יוכלו. א' ואני ישבנו באי נוחות אל השולחן הדביק שלנו והסתכלנו בהם בעניין הולך וגובר. הם עטו על השולחנות והדיספנסרים, צועקים אחד לשני הוראות לגבי מה לקחת. כל האנשים הסתכלו בהם בהשתאות עצלה. האישה יצרה אחריה פקק בעמדת הופלים, פותחת וסוגרת את הברז של התערובת, ממלאה אגב כך את כל השולחן בנוזל הסמיך, המבחיל. אחת מעובדות המלון ניגשה למכונה אחרת למלא קנקן במיץ, השאירה אותו שם, מתמלא- ונעלמה. בינתיים הלחץ מאחורי האישה גובר, ומישהי מאחוריה פונה אליה, להפתעתי,ושואלת אם הכל בסדר איתה. ואז אני רואה שמשהו איתה ממש לא בסדר- היא אוחזת בשולחן, בוהה ברצפה. ומשיבה לשלילה- לא הכל בסדר. הנוזל של הפנקייקים ממשיך לזלוג מהשלוחן אל הרצפה. האישה המתעניינת אוחזת בזרועה של האישה הגדולה, מוליכה אותה אל כסא, עיניה מחפשות את הגברים שהגיעו איתה. והנה הם באים. הגדול מביניהם, תחת בית השחי מחזיק שתי צלחות פנים אל פנים, ביניהן תחב ככל הנראה עוגות רבות. הוא שואל אותה מה קורה איתה, ומערה אל פיו עוד ועוד אוכל. א' דוחק בי לקום וללכת, אבל אני מרותקת למחזה. האישה הגדולה חוזרת ואומרת שהיא לא מרגישה טוב, והאישה הקטנה שתומכת אותה מביאה לה כיסא. כל הדקות הארוכות האלה שני הגברים שהגיעו איתה לא נוגעים בה, לא מתוך רתיעה אלא מחוסר עניין. הם ממשיכים לאכול ולהעמיס, והאישה התומכת מסתכלת בהם בבלבול, מחכה שמישהו מהם ייקח אחריות על הסיטואציה ויפטור אותה מהצורך להחזיק בה. הקנקן שהשאירה המלצרית כבר מזמן עלה על גדותיו, והמיץ מתפשט עכשיו על הרצפה לכל עבר. עובר אורח מפסיק את המזיגה אבל זה הולך ומתפשט. "בואי נלך מפה" כך א', ולי אין חשק יותר לופל. אנחנו קמים והולכים, מספיקים לראות את האיש הגדול אומר לאישה הגדולה שתיכף יביאו לה מים והכל יהיה בסדר. מישהו אחר מביא מים. כשאנחנו יוצאים משם הוא עוד עומד שם עם שתי הצלחות מעוכות מתחת לבית השחי.
אנחנו מתנערים מהמראה, והולכים לחזות במורמונים. כשהגענו להעמיס את התיקים על הרכב, נגלה לעינינו עוד מראה מבחיל- כמה שבועות קודם לכן בערבות מונטנה הרכב שלנו ריסק אליו כמויות הסטריות של מעופפים, והגופות שלהם נדבקו אל הפגוש מעוצמת המכה. התרגלנו למראה המטונף, אבל כאן בסולט לייק סיטי המיוזעת החום הביא אל הרכב נחיל דבורים שהתענג על כל זה. באווירת הבוקר הדביק והדוחה זה כבר היה קצת יותר מדי. א' נכנס לרכב והתניע, ונסענו משם אל המורמונים.
הרחובות הנקיים של העיר הרשימו אותו מאוד- אותי הם מעט שיעממו. בכנסייה המורמונית הצטרפנו לסיור, בו היינו הכוכבים האמיתיים כיוון שהגענו מישראל ואין מה שמרגש מורמוני יותר מזה, מסתבר. המדריכות שלנו היו בחורות צעירות ונלהבות, שסיפרו לנו כמעט בדמעות של התרגשות על האנשים שהגיעו לכאן כי נרדפו בכל מקום אחר. "ראית איזה להט משיחי יש להן בעיניים?" השתאה א'- ואני אמרתי שלי יותר מהכל הן מזכירות נערות אולפנה. עם החצאיות קצת אחרי הברך השיער הארוך והמבטים המאוהבים ששלחו בספרים הקדושים ובמבני הכנסייה.
שוטטנו עוד קצת בעיר הריקה ונסענו משם באיחור של כמעט חודש לאאוטלט הראשון שלנו באמריקה, להסתובב בעיניים המומות מהמחירים, לרכוש לנו בגדי טיולים שלא היינו חולמים לקנות אחרת, ומשם אל הדרך, דרומה- לאדמה הסמוקה של רמת קולורדו, אל הלילות השחורים להפליא- אל מואב.

על הניסים ועל הנפלאות

אחרי ההפלה השניה, שהיתה בעצם הריון כימי לפי הספר- כזה שיכולתי בעצם לפספס אם לא הייתי רגישה כל כך לכל הסימנים- החלטתי לא למנוע חודש נוסף, בניגוד למה שהורו לי בפעם הקודמת. הבטא התאפסה, ידעתי שהגוף נחשב פורה יותר מהרגיל אחרי הריון שלא צלח- וחזרנו לעניינים. רופאת נשים נתנה לי הפניה לבדיקות הורמונליות שתליתי בהן הרבה תקוות. אחרי כך וכך זמן הבחילות התחילו שוב. הייתי קצת מבולבלת ולא בטוחה בעצמי- כי לא עבר הרבה זמן מההריון הקודם והחלטתי שזה בטח עוד מאז, והתעלמתי. לאט לאט הצטרפו שאר התסמינים, ואני חזרתי הביתה יום אחד מהעבודה, ואמרתי ל-א' שאני כנראה שוב בהריון. הוא הסתכל בי בחשש, משכתי כתפיים, ושנינו הכנו את עצמנו לעוד סיבוב כזה. לא טרחתי לבדוק- אחרי שבוע כבר הבנתי שזה שוב הריון- והייתי מנוסה מספיק כדי להבין ששום בדיקת הריון חיובית או שלילית לא שווה משהו עכשיו. אחרי שהמחזור איחר בשבועיים, הלכתי לעשות בדיקת דם. אני תוהה אם האחות זיהתה אותי מהפעמים הקודמות ומהשיחות שלנו. אם זיהתה אותי אז לא הראתה את זה. אולי לא רצתה להכאיב. בכל אופן קיבלתי את האחות האהובה עלי וראיתי בזה סימן חיובי. באמצע היום קיבלתי את התוצאות, מכינה את עצמי למפח נפש. התפללתי שזה יהיה לפחות אלף- יודעת שזה סף די נמוך. על הצג מולי ראיתי את המספר 10,000. מצמצתי, הוא עדיין היה שם. לא היה מקום בקיוביק להכיל את השמחה הזהירה שלי. אחרי כמה שעות נכנסתי שוב לאתר, לבדוק שלא דמיינתי. ה10,000 עדיין היה שם. ספרתי את האפסים כדי להיות בטוחה. בבית א' חיכה לי, ולא נראה נרגש. הוא חשב שהתוצאות עוד לא הגיעו ולא רצה להלחיץ אותי אז לא התקשר לשאול. "קצת יותר מאלף" עניתי בחיוך. "ולא אמרת לי???" התחבקנו, נזהרים בשמחה העדינה, השבירה הזאת. "אני בהריון" אמרתי לעצמי בקול רם, כמה פעמים באותו ערב.א' חייך "בהחלט".
כמה ימים אחר כך הגענו מתוחים לרופאת נשים. ידעתי שבשלב הזה אמורים לראות כבר דופק, ומאוד חששתי שלא נראה. הלכתי איתה אל מאחורי הפרגוד, וישבתי שם מפושקת רגליים בלב הולם, לא יודעת למה לצפות. "כן, הנה- דופק" היא אמרה בחיוך. הסתכלתי אל המסך, ושם ראיתי נקודה מהבהבת. התחלה של חיים, בתוך הבטן שלי ממש. העיניים שלי נפערו וקראתי לא' לבוא לראות. הוא היה כולו המום כשהסתכל על הנקודה הפועמת על המסך. "0.5 ס"מ, ועכשיו- סבלנות." הרופאה אמרה בחיוך, הראתה לנו איך היא מודדת משהו שנראה כמו בוטן והדפיסה לנו שני עותקים של הנקודה שלנו. לא יכולתי להכיל את עצמי כשהתיישבנו מולה והיא התחילה להסביר על כל הבדיקות האיסורים והחובות שלי. החזקתי ל-א' את הברך וראיתי אותו מאזין וכולו שמחה. יצאנו משם והתחבקנו, לא מאמינים. אמרתי שוב כמה פעמים "אני בהריון" כדי לנסות לעכל את זה.
כשהגענו אליה שבועיים אחרי, הייתי כמובן מפוחדת נורא. כבר איבדתי שתי התחלות, וחששתי שהיא תגיד שאין דופק. לא הסתכלתי על המסך, רק על הפנים שלה. בשיא הרוגע היא אמרה "כן, אפילו רואים קצת תנועות" הפניתי מיד את המבט למסך, ושם ראיתי את הבוטן, קצת יותר גדול, מניע משהו שנראה כמו זרועות ורגליים במין התלהבות מטורפת. א' שמע והגיע מיד, וצפינו בבוטן רוקד את הריקוד הנלהב שלו. ידענו שיש עוד זמן עד שנראה אותו שוב, וחקקנו את המראה המשמח הזה, וחיקינו אותו אחד לשני כל יום. כי המשהו הזה שם יהיה התינוק שלנו, ואנחנו ראינו אותו רוקד.
א' לא אישר לי לספר, אבל הייתי מוכרחה. רציתי להרגיע את ההורים המודאגים שלי, ששאלו מדי פעם מה עם הבדיקות ההורמונליות. סיפרנו להם והראינו את התמונה. הפכנו והפכנו בתמונות עוד ועוד. אחי הקטן התרגש, ניסה לראות שם את התינוק.
אחרי כמה זמן הרגשתי שאני חייבת כבר לספר לגילי- היו לי כל כך הרבה שאלות- בעיקר דברים טכניים כמו איזה בדיקות כדאי לעשות פרטי ומה בקופה. גילי היתה אז בערך בשבוע 25, וידעת שהיא מתהלכת על ביצים לידי בגלל כל הסיפור ההוא. ידעתי שהיא חוששת- מה יהיה אם לה יהיו ילדים ולי לא. הרי אם הייתי במקומה זה מה שהיה מעסיק אותי. בקיצור יום אחד היא אספה אותי מאיפשהו, וישבנו באוטו שלה. שאלתי "כמה זמן את מתכננת להיות בחופשת לידה?" היא התחילה לענות לי, ואחרי חצי דקה עצרה, בחנה אותי, ראיתי את השאלה עומדת על קצה הלשון- "כי נראה לי שייצא לנו להיות כמה זמן ביחד". חיכיתי לצווחות שמחה, ובמקום זה גילי פשוט התחילה לבכות. מבעד לדמעות ומשיכות האף היא אמרה לי "כל כך פחדתי" ואני חיבקתי אותה ואמרתי שהכל ממש ממש בסדר. וישבנו באוטו עוד שעה ארוכה ושאבתי ממנה את כל המידע שיכולתי. צרחנו מאושר כמו מטורפות, וחישבנו כל מיני חישובים לגבי החפיפה של חופשת הלידה.
הבחילות היו ממש לא נעימות, אבל לא הקאתי.הצלחתי לאכול אבל רק דברים מיותרים כמו כל מיני בצקים. ירקות הפכו דוחים בעיני,לגבי תבשילים הייתי חשדנית, ועברתי לחיות על טוסט גבינה צהובה. בכל הזדמנות. בינתיים דחפו לי אנטיביוטיקה, ובצירוף פרוביוטיקה ותוספים הגעתי לכמות נאה של 7 כדורים ביום. בצירוף הבחילה התמידית זאת הפכה למלחמה יומיומית להצליח לבלוע אותם- הייתי גם ככה על סף הקאה והבליעה גירתה עוד את האיזור והתגובה היתה לא נעימה. עייפות מטורפת השתלטה עלי, וכל מה שרציתי היה להיות במיטה. כל זה נמשך לא מעט זמן, אבל אני אומרת תודה על כל רגע כזה.
החשש לפני כל בדיקה- גם החשש הרגיל, שחלילה ימצאו משהו לא טוב- ואליו הצטרף חשש איום שלא יראו דופק. כל בדיקה התחלתי מאובנת מפחד, עד שראיתי את ההבהוב או עד שהרופא התחיל לציין כל מיני דברים שמהם ברור שהעובר שלנו חי.
לא רציתי לקנות מכנסי הריון לפני שאעבור את השליש הראשון- פחדתי שיקרה משהו נורא ואז אצטרך לראות אותם מקופלים בארון כל יום. אבל לא היתה ברירה ומהר מאוד נאלצתי לרכוש כמה. מן הסתם לא רציתי שאף אחד יידע ועסקתי כל הזמן בלהסתיר את הבטן התופחת שלי.
יום לפני סקירת מערכות, במקום להיות בהתרגשות שמחר נגלה את מין העובר- הייתי בחרדה. מה אם לא יהיה דופק. מה אם ימצאו משהו. הגענו אל הרופא, א' שוב שאל אם אני בטוחה שאני רוצה לדעת את המין (הוא העדיף שלא, אבל אין סיכוי שאני אדע והוא לא אז היה ברור שגם הוא ישמע), ואני אמרתי שברור שאני רוצה.
הסקירה היתה בסדר גמור, ראינו שם ממש עובר עם כל מיני מערכות, וכל מיני כתמים שהרופא הציג לנו כקיבה או כיס מרה. לעתים ראינו פתאום יד או רגל או פנים ושנינו התרתקנו אל המסך, מסתכלים על הפנים של התינוק שלנו. זה לא נתפס. הוא סיים לסקור את הכל, אני הייתי בעננים, ואז הוא אמר "יש לכם בת" הסתכלתי על א' שנראה קצת המום (הוא אמר לי שהוא לא כל כך יודע מה לעשות עם בנות), ויצאנו משם בדילוגים. מיד הטלפון שלי התחיל לצלצל- כל מי שידע שאנחנו בסקירה רצה לדעת שהכל בסדר ואם זה בן או בת. אני לא יודעת להסביר אבל מהרגע שידעתי שזאת בת הרגשתי קשורה אליה הרבה יותר. כאילו משהו מאוד חשוב בה נגלה לי ועכשיו אפשר להתאהב. ברדיו התנגן "happy" ואנחנו שרנו איתו בקולי קולות. תהיה לנו בת. היא עכשיו בתוך הבטן שלי, ועוד כמה זמן היא תצא ותהיה לנו תינוקת. א' התחיל מיד לפרט איך ירקוד איתה וישחק איתה. אני הייתי פשוט מאושרת.
אצל ההורים שלי הרגשתי פתאום משהו מוזר בבטן. כמו בועות כאלו. ידעתי שיש שמתארות ככה את התחושה של תנועות עובר, אבל זה נראה היה לי מוקדם מדי אז פשוט התעלמתי. אחרי שבוע שהבועות באו והלכו, א' ואני היינו באיקאה, מותשים, מחכים לשירות לקוחות. כנראה שהעוברית שלנו קצת דומה לי, שאוהבת את איקאה, כי פתאום היא פצחה במחול מטורף בתוך הבטן שלי. א', שהיה מתוסכל כל השבוע שהוא לא מצליח להרגיש אותה, מיהר להניח יד איפה שאמרתי לו. פתאום סובב אלי את הראש בחדות "זאת היית את? את זזת ככה?" "לא" חייכתי אליו. נלהב, הוא התחיל ללחוץ על הבטן שלי עוד ועוד, מפציר בי לשכנע אותה לזוז שוב. לא ידעתי איך לעשות את זה, אבל ליתר ביטחון הוא השאיר את היד שלו שם בכוננות.
יש לי הרבה מה לכתוב אבל זה כבר כל כך ארוך. אז אקצר ואומר. היום עברתי חצי הריון. זה ממש לא נתפס. העוברית שלנו משתוללת לי בבטן לפעמים, ונראה לי שאתמול הרגשתי אותה בועטת, אבל אני לא בטוחה. נתנו לה שם ארכאי לתקופה שהיא בבטן, ואנחנו מדברים אליה הרבה ומשתפים אותה בשיחות שלנו. כל בוקר א' מנשק אותי ואז את הבטן עשרות נשיקות קטנות, וכמעט כל ערב אנחנו שוכבים על הצד ומעודדים אותה לזוז כדי שגם הוא ירגיש. מדי פעם אני מתנערת ומנסה להסביר לעצמי את ההזיה הזאת- שממש בתוך הבטן שלי צומחת עכשיו תינוקת. אני מסתכלת על א', יודעת שכמו שאני מרגישה ביטחון כשהוא מחזיק בי- כך גם התינוקת שלנו תרגיש ביטחון כשהוא ירים אותה, ומשהו חמים מתפשט לי בבטן. א' יהיה אבא מצויין. הרי ככה בחרתי אותו. כל היום אני מתפתה ללטף את הבטן שלי- בלי שום סיבה נראית לעין. אני כל כך שמחה בה. לא מטרידים אותי הקילוגרמים, לא סימני מתיחה ולא כלום. אני מברכת על כל גרם שעושה אותה בריאה, ולא איכפת לי להיות ענקית אחרי זה. ומסתמן שאכן כך יהיה. וזה בסדר. לאט לאט מתגנבות לי לראש מחשבות על הלידה עצמה. לפני שהרגשתי תנועות, לפני שהתחיל השלב הכיפי של ההריון- פשוט התעלמתי מזה. מזה שאני צריכה לדחוף ראש של תינוק דרך העניינים שלי. אבל עכשיו אני מתחילה קצת להתעניין, ועום כל דבר שאני לומדת הפחד נערם קצת ואז מתפוגג. אני שוקלת איך ראוי להתכונן לאירוע הזה- אבל יש עוד זמן.
ויש עוד משהו. משהו שראוי להתכונן אליו. א' שלי ואני כבר בערך שנתיים בתקופה מאוד טובה ופורחת. למעשה כל מערכת היחסים שלנו היתה כזאת עד עכשיו, להוציא את השנתיים בה הוריו חלו ונפטרו- תקופה שהיתה קשה מהרבה סיבות אבל גם מתחה את הזוגיות שלנו בצורה לא נעימה. מאז דברים השתפרו מאוד, ואני מרגישה כאילו זכיתי בלוטו. אני הולכת לישון כל ערב עם הבחור הכי מתוק בעולם, וקמה איתו בכל בוקר. הוא מהמם וכיף לנו וטוב לנו ביחד. מצחיק לנו. מעניין לנו. לפעמים אנחנו רבים אבל אני חושבת שאנחנו נעשים יותר טובים בזה- מתפייסים מהר יותר. עכשיו כשההורמונים שלי משתוללים היו כמה פעמים שהתחרפנתי לגמרי אבל א' היה שם, חזק ויציב, לא לקח ללב, ופשוט נתן לגל הזה לעבור. הוא כל מה שבחורה יכולה לבקש.
לפני ההריון ראיתי את הפרק הראשון של "ואז הגיע ילד" כלומר ראיתי אותו מבעד למסך של דמעות. ככה נהיה? אני לא מוכנה לזה. הזוגות שם היו במצב כל כך קשה, וחשבתי לעצמי- מה אנחנו משוגעים לעשות לעצמנו דבר כזה? שאלתי חברים עם ילד והם כולם הגיבו בביטול. אמרו שקשה אבל לא הגיעו למצבים שמתוארים שם. בינתיים אנחנו מדברים על זה הרבה. כלומר אני מעלה את זה לא מעט- חושבת כמו תמיד שצריכים לדבר על זה. א' לעומת זאת לא מוטרד. אומר שבטח אהיה קצת משוגעת (יש לו זכרונות נפלאים מאחיות שלו אחרי לידה) אבל הוא יכיל את זה וזה יחלוף. מיד אני משביעה אותו שלא משנה כמה משוגעת אני אהיה- הוא לא יקרא לי ככה. א' לא מבין למה אבל מבטיח לציית. חבר מהעבודה שסיפרתי לו על ההריון, ושמע לא מעט סיפורים על א' אמר לי בחיוך "עכשיו יהיו לך שני ילדים בבית". ופתאום קלטתי שכבר תקופה אני מכינה אותו כמו שמכינים ילד לבוא אח קטן. אני מסבירה לו שיהיה לנו פחות זמן להיות יחד, ושהציצים שלי הולכים להיות מופקעים לטובת אדם אחר, והוא עושה לי פרצופים אומללים אבל משלים עם רוע הגזירה.
לפני כמה ימים העליתי שוב נושא שמלחיץ אותי מאוד-ההחלמה מהלידה. שמעתי חלקית כל מיני דברים על מה שצפוי לי, מילים כמו "קרעים" ו"חתכים". זה מטריד אותי מן הסתם בגלל שזה נשמע כאבי תופת, אבל גם בגלל שוואלה אני אוהבת סקס, ויותר מזה אני אוהבת את הסקס שלנו, ולא מוכנה לוותר עליו. אבל ברור לי שייקח הרבה זמן עד שנוכל לחזור להנות אחד מהשני, ומכל מיני דברים שקראתי לא בטוח שזה יהיה אותו הדבר. אז אתמול בלילה דיברנו על זה, ואז אמרתי שקראתי  באיזה פורום פוסט של מישהי שכתבה שלקח לה תשעה חודשים מהלידה לחזור לזה, מחכה לראות איזה רושם המספר הזה עושה על א', ובתגובה הוא חיבק אותי ואמר רק "אל תתני לזה להטריד אותך". עכשיו תגידו לי שהוא לא הגבר המושלם.
ועכשיו, בתוך כל האופוריה הזאת, העוברית שלנו ואנחנו נלך לישון. לילה טוב. תודה ליקום, תודה לאלוהים, על הנס הזה בתוך הבטן שלי.