תפסיקי כבר לרחם על עצמך

כרגיל אין זמן ולמי יש כוח לכתוב את כל זה

אבל אני חייבת אולי משהו בי יירגע אלוהים יודע כמה אני צריכה רוגע עכשיו.

אני מחורפנת לגמרי מהשבועות האחרונים, אין לי מילים הכל פשוט רע נוראי מגעיל חסר תקווה.

אחות של א' נפטרה לפני כמה ימים.

זה נורא, אני לא יודעת איך עוד לכתוב על זה חוץ מלהגיד שזה לא פייר, זה לא פייר, זה לא פייר.

זה היה צפוי מאז ההדרדרות, א' נקרא להיפרד וכך היה.

ניסיתי לתפקד באוטומט. צריך להגיע איכשהו ללוויה, רחוק מכאן, אין לי רכב ויש את גורה ופצפונת שאידאלית שתיהן צריכות להיות עם סבא וסבתא בזמן הזה- אבל גורה מסרבת לבקבוק ולאחרונה גם מסרבת להיות רחוקה ממני יותר מעשר דקות.

אז אבא שלי המתוק בא עד אלינו, העמיס אותנו, הסיע אותנו לאמא שלי, שם פצפונת ירדה בקלילות בלי להסתכל אחורה, ואנחנו המשכנו עם גורה ללוויה. 

פחדתי מאוד מהשבוע הזה. שבוע בלי א עם מלא נסיעות כשהבנות לא יורדות ממני. פחדתי שלא אוכל להיות בלוויה כי גורה לא משחררת אותי. אז אבא שלי חיכה איתה על הידיים מחוץ לבית העלמין. אמנם כך שמעתי את רב ההספדים אבל בדיוק כשא' דיבר אבא שלי צלצל שאני צריכה לבוא, וכך לא הייתי לידו או אפילו בקהל כשהוא דיבר ולא שמעתי מה אמר.

פחדתי מאיך נגיע לשבעה עם שתיהן… כל מיני עניינים פרקטיים.

וגם הרבה רגשי אשם- כשההורים שלו נפטרו הייתי שם כמעט כל יום. כאן אני בספק אם אצליח להגיע פעמיים. ברור לי שזה ככה כי יש לי ילדות ושזה בסדר, אבל אני לא רואה את א' בכלל.

מעבר לכך זה שבוע שלם בלי א'. המטפלת של גורה אצלנו בהסתגלות- תודה לאל זה מציל אותי ונותן לי כל כך הרבה, אבל בשעות שאני לבד עם שתיהן, רק פצפונת גורה ואני- אני פשוט מתביישת באמא הנוראית שאני. מתביישת באמהות המכוערת הזאת שלי. אני פשוט לא מפסיקה לצעוק על פצפונת.זה נורא. היא בשלב מרגיז כל כך של דווקא… אני מתעלמת ממה שאני יכולה אבל לפעמים זה מרתיח- כשהיא מרביצה לגורה נגיד. אני יודעת שהיא עושה את זה סתם, שהיא אוהבת אותה וסתם רוצה לראות את התגובה אבל אני לא יכולה פשוט לתת לה לעשות את זה נכון? אז אני צועקת. צועקת בהיסטריה שנייה לפני שפצפונת נועלת את עצמה ואת גורה בחדר האמבטיה. מהפאניקה צעקתי כל כך חזק שפצפונת התחילה לבכות. מה יכולתי לעשות? רציתי שתעזוב את המנעול. כמובן שבנוסף להכל אני במחזור, ומחלימה מוירוס בטן נוראי שפצפונת הביאה מהגן כנראה והדביק את כולנו בתורות. אותו וירוס אגב ביטל כבר פעמיים את חגיגת יום ההולדת של פצפונת בגן, פשוט כי העלתה חום בבוקר יום ההולדת. עדיין לא חגגנו לה בגן, בינתיים חוגגים לילדים אחרים והיא שבורת לב.

ופצפונת… לא מגיעה לה אמא מגעילה כזאת. כמה אני כועסת עליה וכמה אני אומרת לכולם שהיא עולה לי על העצבים- היא מטריפה אותי בחיי. ברור לי שהיא בפאניקה כי א' נעלם פתאום (והוא הדמות האהובה עליה- מאחר ואני מפלצת), אבל אין לי איך לתמרן את זה. 

היחסים בינינו בחודש הזה התרסקו- אין לי מושג איך אם בכלל אפשר לתקן את זה. אני מבלה איתן שעות ארוכות לבד ואני על הקצה. גם פצפונת וגם גורה במצב שהן צריכות אותי כל הזמן, אין לי רגע של שקט בשעות האלה, תמיד אחת לפחות בוכה. ואלו תמיד גם שעות עמוסות ארגונים- בבוקר לגן ובערב לשינה. פצפונת אומרת במפורש שהיא לא רוצה לבוא איתי, שהיא לא רוצה שארדים אותה, "בלי אמא" היא אומרת לא' כשהוא מציע לה משהו נחמד. כמובן שהלב שלי נשבר אבל איך אני יכולה להאשים אותה. אני צורחת עליה כל הזמן.

במקום להיות הילדה העצמאית שהיא, היא הפכה פתאום בכיינית. זה ממש נוראי. היא לא מבקשת משהו- היא בוכה בהיסטריה שהוא איננו. כל שלוש דקות על משהו אחר. זה מורט את העצבים באופן שקשה לתאר. כל דבר גורם לבכי היסטרי. היא בוכה משטויות, נקשרת לחפצים מרגיזים ובלתי אפשריים כמו מדבקה או חתיכת נייר, נדמה שהיא עושה הכל כדי להרגיז אותי. או שהיא פשוט במצוקה נוראה כי אמא שלה התחרפנה.

וגורה באיזו חרדת נטישה שאני כנראה רק מגבירה כי אין לי אוויר אני גמורה הילדה לא לוקחת בקבוק ולמעשה לא התרחקתי ממנה יותר משלושים מטר כבר ארבעה חודשים. זה ממש קשה, אני לא יכולה לעשות ככה שום דבר בעצם. במיוחד לא לשחות.

כל מה שאני רוצה זה להיות לבד, לשעתיים, לא בדקת קריאה, לדעת שיש לי שעתיים לעצמי, רחוק. זה מה שאני רוצה.

וכמובן, מליוני נשים היו מתות להתחלף איתי, שתי בנות משגעות ומתוקות כמו שלי-חלום. ועדיין. לא יודעת להעריך את מה שיש לי, מלאה ברחמים עצמיים.

הכי קשה לי אלו הדברים הנוראיים שנאי חושבת לעצמי ברגעי הייאוש האלה שאני איתן לבד ושוב יש איזה טנטרום או התרסקות או משהו שאין לי מושג איך מדלגים עליו עכשיו.

כל זה קשה לי שבעתיים לנוכח הצער הבלתי נתפס על אחות של א'. איך אני יכולה בכלל להתלונן על משהו כשאני יודעת שהיא היתה נותנת הכל, ובאמת נתנה כל מה שהיה לה וגם מה שלא- בשביל עוד כמה דקות עם הילדים שלה.

ואני רק רוצה לברוח.

---